בשמותיהם של בניו מרמז יוסף הצדיק על קורותיו. בשמו של מנשה רומז על שהשכיח ממנו השי"ת את צרותיו ואת זיכרון בית אביו, ובשמו של אפרים מרמז על שגדל והתגדל בתוך ארץ סבלותיו. (ע"פ המבואר בתרגום יונתן) ויש לתמוה על זה. הא ניחא מה שקרא לאפרים על שם הטובה שגמלהו השי"ת שזכה לגדול למרות שנמצא בגלותו. אבל מה שקרא לבנו מנשה על שם שהשכיח ממנו השי"ת את זיכרון בית אביו זה אינו מובן, מה ראה לציין שם בנו על צרה גדולה שכזו, ששכח את בית אביו. הן אמנם "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", אולם לתן שם בנו על שם הרעה זה לא מצאנו.
וביותר קשה לפי המבואר במדרש (ב"ר ע"ט ה' וכעי"ז פ"ו ה'): "ויבא יעקב שלם, וכו', רבי יוחנן אמר שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח, שנאמר 'כי נשני אלוהים את כל עמלי', ולהלן הוא אומר (משלי ט"ז כ"ו): 'נפש עמל עמלה לו'". מה ראה לציין שם בנו ע"ש שכחת התורה שהיא האסון הגדול ביותר שקרהו.
ובאמת שזה גופא אינו מובן, כיצד יתכן לומר ששכח בית אביו או ששכח תלמודו, הלא מצינו (בסוטה דף לו:) שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. וכן מצינו (ב"ר צ"ד ג') ששלח לאביו עגלות לרמוז לו שלא שכח מה שלמד עמו פרשת עגלה ערופה בעת שנפרדו.
יוסף הצדיק הצליח בתוך ארץ הטומאה לגדל את שני בניו בקדושה וטהרה, עד שהגיעו לדרגה כזו שהיו בעצמם חלק מהשבטים, כמו שאמר יעקב אבינו לפני מותו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (מ"ח ה'), ועליהם אמר "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (מ"ח כ'). וזה דבר פלא כיצד עלה בידו בתוך שיא הטומאה להביא לשיא הקדושה.
ונראה שאת המתכון המיוחד לחינוך בניו באופן כה נעלה בא יוסף לרמז בשמותיהם של בניו, (שכידוע השמות מרמזים על מהות האדם).
החתם סופר (בחידושיו עמ"ס שבת דף כא. ד"ה ובזה אמרתי) מבאר שיוסף הצדיק רצה לציין בשמותיהם של בניו, שמצד אחד שכח תורת אביו שלמדו כל מה שלמד בבית שם ועבר (כנזכר בשבוע שעבר), והפסיד הגירסא דינקותא שזו פסידא דלא הדר, אך מאידך הרוויח בזה שלמד התורה מחדש דווקא בתוך מצרים, שהיא תורה שבאה לו מתוך עמל ויגיעה, "בארץ עניי", ולא כתורת בית אביו שלמד שם מתוך הרחבה.
ונראה לבאר, שאין הכוונה שבזמן הצרות שכח תלמודו, ורק לאחר מכן שוב למד תורתו מחדש. שהרי זיכרון דמות דיוקנו של אביו היה בתוך תקופת צרותיו. אלא הכוונה שבתוך תקופת הצרות עצמה, הסבל שעבר השכיח ממנו את תורת בית אביו, ובתוך תקופה זו גופא נולדה אצלו תורה חדשה. הא כיצד?
כדי לעמוד איתן מול גלי הניסיונות והסבל, ולשמור על התורה שלמד, אין די בכך שיזכור מה שלמד וקיבל מאביו, אלא יש לעמול עמל עצמי על התורה שלמד כדי שתהפוך לתורת עצמו, לעצם מעצמיו ובשר מבשרו, שתהיה קניין עצמי שלו ולא רק מתנה שקבל מאביו. לכן יחד עם הניסיונות והצרות קבל יוסף מתנה גדולה, שהעמל הגדול לשמור על התורה, הביאו לדרגה חדשה באותה תורה שלמד, שתורת אביו הפכה להיות תורת עצמו, שכבר אינו "כלי שני", אלא הוא עצמו "כלי ראשון". א"כ אותו עמל נורא שעמל בכל שנות הקושי לשמר תורת אביו, הוא שיצר אצלו "תורה חדשה" שהיא תורת עצמו, ואז בעת שעלה לגדולה והשתכחו ממנו צרותיו, התגלתה במלוא הדרה המתנה הנפלאה של שכחת בית אביו, שכביכול נשתכחה ממנו התורה שקבל במתנה מאביו, והתורה שבידו תורה חדשה היא, תורת עצמו שקנאה בזכות עמלו הרב. (יסוד זה מבואר בגמ' בע"ז דף יט. "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ופי' רש"י: "נקראת על שמו. של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם").
ובזה השתבח יוסף הצדיק בהולדת בנו הבכור, שהתורה הפכה להיות אצלו "כלי ראשון", כמו אצל יעקב אבינו ממש, וממילא בכחה לבשל עד כדי שבנו שיקבל ממנו את התורה יהיה "כלי שני" כשאר בניו של יעקב אבינו, ולא רק "כלי שלישי".
אמנם עדיין לא היה די לו ליוסף בזה, גם לאחר שנושע מצרותיו ועלה לגדולה, היה עליו להמשיך לשמר חוּמה של האש הגדולה לה זכה, שימשיך ה"כלי ראשון" להתבשל, וזה ע"י שהקפיד ליצור אצלו התחדשות תמידית בלימודו, לא להסתפק במה שכבר קנה לעצמו, אלא להוסיף כל יום התחדשות ועמל בקנין של עומק נוסף באותה תורה. (זה רמז יוסף לאביו כששלח לו את העגלות, לא ח"ו שעדיין עומד הוא באותה סוגיא בה עסקו, אלא שנשמר אצלו אותו חום של לימוד התורה, ועדיין ה"כלי ראשון" על אותה האש הגדולה שהצית תחתיו אביו בלמדו אותו, ע"י שהוסיף הוא לעצמו בתמידות עצים למדורה והגדילה).
את אותו קניין של התחדשות תמידית בתורה ציין יוסף בהולדת בנו אפרים, "כי הפרני אלהים", מלשון פרי, שזכיתי לעשות פרות כמותי ממש, בזכות שהייתי בעצמי פַּרֶה ומַפְרֶה בלימודי מתוך התחדשות תמידית.
יסוד זה מבואר בגמ' (תענית ה:-ו.): "כי הוו מיפטרי מהדדי (ר' נחמן מר' יצחק) א"ל ליברכן מר, אמר ליה אמשול לך משל, למה"ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפרותיו ושתה ממימיו וישב בצלו, וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך, אם אומר לך שיהיו פרותיך מתוקין הרי פרותיך מתוקין, שיהא צלך נאה הרי צלך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך, אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, אם בבנים הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך".
ויש לתמוה הן במשל והן בנמשל, מדוע אינו יכול לברך את האילן שיהיו פרותיו יותר מתוקים ומרובים, שיהא צלו גדול ורחב יותר, ושירבו מימיו. וכן מדוע אינו יכול לברך את ר' נחמן שיגדל יותר בתורה, שיהיה יותר עשיר, ושיהיו לו יותר בנים.
ויש לבאר שריבוי הקיים בכמות אינו נחשב כ"כ ברכה, אלא רק תוספת איכות נחשבת ברכה, לכן ברכו "שיהיו צאצאי מעיך כמותך", שזה שייך רק ע"י שיזכה לב' התנאים שהוזכרו, שיקנה קניין עצמי בתורתו ע"י עמל ויגיעה, ושיתחדש כל הזמן בלימודו, ואז ממילא יזכה שיהיו צאצאיו כמותו ממש, כפי שזכו מנשה ואפרים להיות שבטים בעצמם כיוסף אביהם ממש.
מכאן אנו למדים שאם חפצים אנו לצמצם השפעתה של ירידת הדורות, ולשמור שיהיו צאצאינו כמותנו, עלינו להקפיד בעצמנו על אותם שני יסודות עליהם השתית יוסף הצדיק את חינוך בניו:
א. לשמור על הקניינים שקבלנו מבית אבא, אך לא כמעשה קוף בעלמא אלא מתוך קניין ועמל עצמי.
ב. להתחדש בכל יום תמיד בתוספת עמל ויגיעה, ולא "לעמוד על המקום".
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
בואו נתרגל את זה!
ניתן לשחק במנחים שונים: בעמידה על הרצפה או על שרפרף, בעמידת ברכיים, בכריעת ברך, בישיבה ובשכיבה על הבטן. אפשר להתמסר בגוגו כשהידיים בגובה הכתפיים/ מעל הראש. ככל שמרימים יותר גבוה נדרשת יותר עבודה של חגורת הכתפיים.
