שמות

בשנת תרנ"ה כילתה שריפה את מרבית בתי היהודים בעיר בריסק. מאות משפחות הפכו בין לילה לחסרי כל. ביתו של הג"ר חיים מבריסק לא ניזוק בהיותו בקצה העיר, ובעיקר כי התקיימו בו דברי רבי אלעזר (סנהדרין צב.) שאין האש שולטת בבית שבו ד"ת נשמעים בלילות. רבים מצאו מחסה ארעי והצטופפו בעליית הגג של בית הכנסת. והנה, 'רֶבּ חיים' מגיע ומסדר אף הוא לעצמו מקום לינה. הופתעו, שהרי בביתו ממתינה לו מיטה מוצעת. הרב הסביר ב'פשטות' מדהימה 'עלי מוטל לעזור ליהודי העיר לשקם את חייהם. כיצד אוכל לשאת עמם בעול אם לא ארגיש בעצמי בצער שלהם? כיצד אוכל להתמסר לרווחתם כשאין אני 'טועם' בטעם צרתם?… זהו יסוד המנהיגות!

בכדי לעזור לזולת בצורה כנה ועמוקה – יש לחוש את כאבו. מסופר על צדיק שהיה מסיים 'קבלת קהל' כשהוא שטוף זיעה. נשאל, הרי מזג האויר נעים. השיב 'אני ממהר כל הזמן להחליף בגדים. בא לפני 'בעל שמחה' – מתעטפת נפשי בשמחה ולבוש אורה. אחריו נכנס בעל מועקה ל"ע. משיל אני בגדי השמחה ועוטה גלימת צער ויגון בכדי 'להיות אִתּוֹ'. אני עובר בין בגדי זהב לבין בגדי לבן, עולה ומסתפג ברגשי הזולת, זה שבא אלי, לחוש מצבו…'.

שבט לוי לא שועבדו במצרים. נשאלת השאלה, היאך ויתר פרעה על כח עבודה של אלפים רבים? ביאר הרבי ר' יהונתן אייבשיץ כי פרעה ידע באצטגניניו כי גואלם של ישראל יעמוד משבט לוי. קיים פרעה 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ'! הוא ידע שמי שאינו סובל בעצמו אינו יכול להושיע ולהנהיג. הוא פטר את לוי משעבוד, שלא יצמח מקרבם גואל! אבל, כאשר יצא משה אל אחיו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. חיבר נפשו לנאקתם. אי' במדרש "היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!' והיה מניח דרגון שלו (לבוש מלכות) ונותן כתפיו ומסייע לכל אחד בעבודת הטיט!". מבלי שהיה משועבד עפ"י חוקי מצרים, שיעבד את עצמו, ובכך נבחר להנהגה ולגאולה!

כמחנכים, נדרשים אנו בכל עת לייחד עזרה לילדים המתקשים. הללו הם עיקר ה'עבודה' [שהרי הטובים מצליחים ב"ה בלעדנו…]. הנה, ילד חרד ומסויט, משפחתו עוברת טלטלה וביתו בסכנת פירוק רח"ל. הוא נעשה עצבני ומכונס, קולני ועייף, מפוזר ותוקפני. האם נוכל להכילו ולהסתדר אתו מבלי להתבונן במה שעובר? בסמוך אליו יושב תלמיד דיסלקטי. בשעה שחבריו לומדים וקוראים בהנאה, הוא בוהה במילים מבלי להבינן. הוא בחרדה מתמשכת שמא המלמד 'יכבד אותו' להקריא… איך מרגיש ילד 'עולה חדש' שלא מבין מילה-וחצי מילה, שיושב שעות רבות… ומה עם הילד שחש בביתו משבר כלכלי מחריד, והוא חושש לקראת מסיבת 'סיום' כי יידרש להביא כמה שקלים…

במוסד לילדים מוגבלים נערך 'יום עיון' לצוות. התכנסו באולם – ועל השולחנות ירקות חיים, קערות וסכינים… קָשְׁרוּ למורים יד אחת מאחורי גבם, והתכבדו לקלף ולקצוץ, להכין סלט ביד אחת! ירגישו מעט את מצוקת הַנָּכֶה!

משה רואה כי הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הקב"ה קורא 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'. שמעתי מבר אוריין ובר אבהן שהנועל נעלים לא מרגיש את האדמה שתחתיו. הסוליה חוצצת והנעל עוטף ומגן. אומר לו הקב"ה – אני מייעדך להנהגה! של נעלך! חלוץ ותרגיש את האדמה שעליה עומדים בָּנַי העבדים היחפים! תחוש את הבוץ והחצץ, הקור ושברי הזכוכית! רק בכך תהיה ראוי להנהגה! הקב"ה נגלה דווקא בסנה כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, נהוג אף אתה כך!

כאשר אדם נזקק ל"ע לניתוח לב הוא משקיע בבירורים ותר אחר הרופא הטוב ביותר. הוא צודק! חייו תלויים לו מנגד! אך מדוע כאשר הוא מבקש לטוס לחו"ל הוא פשוט קונה כרטיס ועולה למטוס ואינו מברר אודות הצלחותיו וניסיונו של הטייס? מפני כי המנותח שוכב על מיטת הניתוחים, חייו מסורים לידי הרופא. בתום הניתוח יוצא הרופא לקפיטריה, נוסע הביתה, ומצב החולה פחות בוער לרופא. על כן משתדלים להגיע לרופא הטוב ביותר. ואילו בטיסה אין מה לברר אודות הטייס, כי הרי הוא נמצא איתך במטוס, גורלו קושרה בגורלך, ובוודאי שהוא משקיע…

יוסף הצדיק זכה למלוכה רק אחרי שֶׁנִּכְפּוּ עליו עבדות ומאסר. משה נבחר להנהגה אחרי שנס מחרב פרעה וְטָעַם טעם גלות לארץ נכריה. כל יהודי, באשר הוא, 'מתחבר' לנעימות דוד המלך, מפני שדוד אמרן בשעה שבעצמו עבר את כל המצבים, צרה ויגון אמצא… כוס ישועות אמצא… סיפרה לי מוֹרָה כי התנסתה פעם ושתתה 'גלולה' שתלמידים מסוימים נאלצים ליטול. היא ביקשה לדעת התחושה, התכווצויות הבטן, הטשטוש והצלצול באזנים. היא רצתה להרגיש מה התלמידים עוברים… חובה להיות רגישים ללב התלמידים ולב הוריהם, להיכנס לנעליהם, או לחלוץ נעליים… נשתדל לתת עינינו ולבנו לקשיי הזולת, לא לעצור את כאב הזולת ב'כפתור' החולצה שכנגד הלב… אין עזרה אמיתית ללא הזדהות מליאה! הבה נידמה למידותיו של הקב"ה שאומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

המלבי"ם התקשה בעניין זה: "הנה במצרים לא למדו אומניות כאלה, כי היו עושים בחומר ובלבנים", מהיכן ידעו לעסוק במלאכות עדינות כאלה כצורפות ורקמה, הרי עד כה היו כל חייהם עוסקים רק במלאכות הגסות של הבניה בחומר ובלבנים? "רק ה' השפיע עליהם חכמה לזה באמצעות בצלאל". ודאי לא היה להם את הידע הנדרש למלאכות אלו, אלא שהשי"ת השפיע עליהם את החכמה הנדרשת לכל אחד למלאכתו, באמצעות בצלאל.

בדומה לזה כתב הרמב"ן (ל"ה כ"א): "וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר".

וכיצד ידעו שנתן השי"ת חכמה יקרה זו בלבם? החת"ס בפ' תצווה על הפסוק "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" (כ"ח ג') כתב: "בלבות האנשים חכמה נטועה, אם יבוא מי שיעוררם על זה, יוציא המטמון ההוא ויגלה לעין כל, ואם לאו יהיה נעלם, כגרגיר הזרוע שאם יעדור ויחרוש יצמח, ואם לאו ירקב. וה"נ אמר השי"ת למרע"ה, להיות כי הוא ית' מלא אותם חכמת לב, וצריכים למי שיעורר אותם ויודיעם זה, כדי להוציא חכמתם התקוע בכוח אל הפועל, לזה אמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב', ומה תדבר אליהם, 'אשר מלאתיו רוח חכמה', זה בעצמו הוא הדבור אשר תדבר ותודעם שהם מלאים רוח חכמה, ועי"ז, בזאת ההודעה, 'ועשו את בגדי אהרן', כי יעוררו להוציאם אל הפועל". מרע"ה היה צריך להודיעם שיש בהם את החכמה הנדרשת למלאכת המשכן, ובלי זה עלול להיות שיסיימו את חייהם בלי לדעת אילו כוחות מיוחדים ניתנו בהם! מבהיל.

כעין זה כתב בחובת הלבבות: "יש מן החכמה מה שהוא טמון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם ישר אמריהם בו. וזה כמו שאמר הכתוב 'מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה', רצה לומר כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ, והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו, וישאבנה מלבו כאשר יחקור על המים אשר במעמקי הארץ". כל אדם באשר הוא אדם קבל חכמה בלבו מהבורא יתברך, אלא שהחכמה טמונה בעומק הלב, ומתפקידנו לגלותה ע"י עמל וחיפוש, ולזה צריך שיהיה "איש תבונה" שידלה את החכמה שבמעמקים. בכל אדם יש את החכמה, אם לא התגלתה אותה חכמה, אות הוא כי חסר היה ה"איש תבונה" שידלנה, החיסרון רק במחפש במידת תבונתו והתבוננותו.

ועדיין תמה המלבי"ם: "אבל מאין ידע כל איש שהוא יהיה מוכן לזה, ושנתן ה' חכמה בלבו למלאכות אלה". כדי שאדם ידע שיש לו הידע והכישרון למלאכה מסוימת, הוא צריך לכא' להתנסות בה, וכיצד ידעו כל אחד לאיזה מלאכה נתן ה' חכמה בלבו, הרי לא הייתה להם שום הזדמנות לפני כן להתנסות במלאכות מעין אלה? "אמר, שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה, שאם הרגיש בלבו תשוקה אל המלאכה, והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה, זה היה סימן שנתן ה' חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה". מרע"ה ובצלאל הציעו בפני כל המתנדבים מהם המלאכות הנצרכות למלאכת המשכן, וכל אחד מהמתנדבים הרגיש בלבו מהי המלאכה שהוא נמשך אליה, ואותה בחר לעצמו, ובמלאכה זו אכן ראה ברכה ומצא שיש לו את הכישורים הנדרשים.

כיצד ניתן להסתמך על נטיות הלב? מה הסברא שמשיכת הלב תוכיח לנו על תפקידנו בבריאה?

הדבר יתבאר ע"פ מש"כ חובת הלבבות בשער הבטחון (פרק ג') בענין בחירת המקור לפרנסה: "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחבה. וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף, ובטבע האייל צידת הנחשים. וכן יש מן העופות שיצודו הדגים לבד, וכן בטבע מין ומין ממיני החיים נטיה ותאוה אל מין ממיני הצמחים והחיים, הטבע עליו להיות סיבה למזונו, ותכונת גופו ואבריו ראויין לדבר ההוא, כפה הארוך והשוק הארוך לעוף שהוא צד את הדגים, וכשן הציפורן החזק לארי, והקרניים לשור ולאיל. ואשר תוכן מזונו מן הצמח, לא נתן לו כלי הציד והטרף. ועל הדמיון הזה תמצא מדות בני אדם וגופתם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה, ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלוקים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו".

המחשבה הפשוטה היא שכל אדם מתפרנס לפי כישוריו, אם הוא מוכשר למסחר, יצליח להתפרנס היטב ממסחר, ואם מוכשר ליצירה יתפרנס מיצירה. אך האמת הפוכה. כמו שהשלדג לא אוכל דגים בגלל שיש לו מקור ארוך וזריזות, אלא בגלל שהקב"ה קבע בשרשרת המזון שיהיו מזונותיו מן הדגים ולשם כך נתן לו כלים וכישורים לזה, וגם משיכה לזה שיהיו הדגים טעימים לו. כך הוא בשאר בעלי החיים, וכך הוא בבני האדם. הקב"ה החליט לכל יצור מהיכן יהיו מזונותיו ופרנסתו, וכדי שיגיע לזה נותן לו: א. את הכישורים להצליח בזה. ב. משיכת הלב ואהבה לאותה מלאכה שדרכה יגיעו מזונותיו ופרנסתו. לכן, אם לא יראה הצלחה בפרנסתו מאותה  מלאכה שהיא בחירת לבו, אין טעם שיחפש להתפרנס ממלאכה אחרת, שהרי המלאכה אותה בחר עבורו השי"ת שממנה יתפרנס היא זו שנמשך אליה בטבעו, ואם לא הצליח להתפרנס ממנה אות הוא כי נקצבו לו מהשי"ת מעט מזונות, ומה יועיל לו לחפש מקור פרנסה אחר.

כמו בפרנסה כך בעבודת הבורא. לכל אדם יש תפקיד המיוחד לו לשלמות הבריאה, ולשם כך נתן לו השי"ת: א. כישורים הנדרשים להצלחה בתפקידו המיוחד. ב. משיכת הלב ואהבה לאותו תפקיד. אם חש הוא בנטיה ואהבה לכיוון מסוים, הוא מתנסה בכך ורואה שיש לו גם את הכישורים הנדרשים לזה, אות הוא כי לכך נועד.

אולם, אמרו בגמ' (סוכה נב.) "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואין הכוונה רק שככל שאדם גדול יותר מחבריו, כך יצרו גדול יותר מחבריו, אלא גם באותו אדם עצמו, באותה המידה בה הוא גדול יותר, באותה המידה בה קרוב הוא יותר להגיע לשלמות במילוי תפקידו, בה יצרו גדול יותר, עליה היצה"ר נלחם יותר ביודעו שמשם סיכוייו הגבוהים ביותר להצלחה. בנקודת השיא שלו, בנקודה בה עיקר המיוחדות שלו, שם היצה"ר נלחם בו ביותר, וא"כ גם זה יהיה לו סימן, שהיכן שהיצה"ר נלחם ביותר, שם מונח שיא הצלחתו ועיקר תפקידו בבריאה.

יכולים להיות לאדם כל הסימנים לדעת מה תפקידו המיוחד לו בבריאה, ע"י שיראה מהם כישוריו ולמה הוא נמשך, ובכל זאת לא ידע את תפקידו כיון שלא יעשה את החיפוש בתוככי עצמו, ולא יהיה ה"איש תבונה" שידלה את כוחותיו המיוחדים ממעמקי לבו.

בפרשה הקודמת (כי תישא) למדנו על כך שצריך למצוא את הייחודיות של כל אחד בתוך האחדות של הכלל. בפרשיות הקודמות (משפטים ותרומה) למדנו שכל אחד צריך שיהיה לו יעד לעתיד ברור ומסוים אליו הוא שואף להגיע, ויחד עם זאת לנצל את ההווה ולפעול בהווה ע"פ המצב בהווה. אולם כיצד יידע כל אחד מהי הייחודיות שלו, מה היעוד שלו, ומה היעד שלו. הרי בהווה יתכן שאין לו שום שייכות למה שהוא מסוגל להגיע. א"כ כיצד יהיה קשר בין ההווה לעתיד, כיצד יוכל הנער התוהה לבנות לעצמו את תמונת עתידו כדי שיוכל אליה לשאוף?

זאת מלמדינו המלבי"ם מתוך הפרשה. אסור להתעלם מנטיות הלב. אדרבה, צריך להקשיב היטב לנקודה הפנימית של הלב, לאן הוא נמשך. שאם לא נעשה כן, אם ננסה רק להתאים את ציפיותינו בהתאם למקובל אצל כולם, עלולים אנו להפסיד את המטמון שלא יתגלה לעולם, כאותו גרגיר שלא צמח כיון שלא היה מי שישקה אותו, וכאותה מרגלית הנמצאת במעמקי הים שאין מי שידלה אותה.

נטיות הלב ותכונות אינן משתנות באופן מהותי מימי הנערות ועד זקנה ושיבה, דברים שבלב אינם דברים שבשכל ובחכמה המשתנים עם הגיל והזמן. לכן גם אם המעשים והמדרגה בהווה שונים מאוד מהשאיפות לעתיד, אם השאיפות הם בהתאם לנטיות הלב, הן אינן רחוקות מההווה, נטיות הלב קיימות כבר ונשאר רק לפתחן להרחיבן לחדדן ולהגשימן, והן הן הגשר והחיבור בין ההווה לעתיד.

הישיבה, היא מקום שנועד לחזק את כל התלמידים שבה ע"י אוירת הלימוד הכללית שיש בה המושכת ליבות כולם להיות חלק מאותה אוירת התעלות כללית. לשם כך דרישות הישיבה וסדרי הישיבה נקבעו באופן שיתאימו לכולם באופן כללי, אבל לא לכל יחיד ויחיד במדויק. יש שנמשך ליותר עיון, ויש שנמשך ליותר בקיאות. יש שנמשך ליותר לימוד הלכה, ויש שנמשך ליותר לימוד מוסר או מחשבה. יש שנמשך ליותר כתיבה, ויש שנמשך ליותר שינון בע"פ. וכן על זה הדרך. חשוב לשמור על סדרי הישיבה ולהיות חלק מהעליה של כולם, אך יחד עם זאת יש לשמר את הייחודיות של כל יחיד, ולתת לה מקום.

כדברי הגר"א בפירושו על משלי (כ"ב ו'): "וזה שנאמר 'חנוך לנער ע"פ דרכו' – לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר 'יזקין לא יסור ממנה', אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אח"כ בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה כי א"א לו לשבר מזלו".

כהורים וכמחנכים עלינו להיות ה"איש תבונה", עלינו להחדיר ללבות ילדינו את השאיפות לעתיד גבוה ומרומם יותר, ומכיון שיש גם לנו שאיפות מסוימות מהם, אנו משתדלים להחדיר בהם שאיפות מסוימות התואמות את שאיפותינו שלנו מהם ואת השקפת עולמינו. הדבר נכון וברור, שהרי צעירים הם מלחשוב מהו העתיד הטוב והמתאים ביותר עבורם, המתאים גם לערכי האמונה והדת שלנו. אך עלינו לזכור שבתוך השאיפה הכללית של עבודת ה' בכל לב, צריך לתת לכל אחד ואחד ללכת לפי תחושת הלב הפנימית שלו, לא להתעלם ממנה או ח"ו לדכא אותה, אלא לעודד את ההתיחסות אליה גם אם היא לא לגמרי מתאימה לדרך אותה בחרנו, כיון שא"א למנוע מאדם להיות מה שהוא, רק מתפקידנו יהיה לכוונו כיצד להוציא אל הפועל את נטיות לבו בהתאם לדרך האמת והיושר, וכך ימצה וימצא את עצמו.

ברש"י: "אל תתנם לגלגולת אלא יתנו כ"א מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם".

משמע מדברי רש"י שהמניין לא היה לפי כמה חצאי שקלים נאספו, אלא לפי כמה שקלים נאספו כך ידעו כמה זוגות יהודים היו בעם ישראל, וממילא ידעו כמה יחידים היו.
בדומה לזה מצינו בכמה מקומות בש"ס שנמנו ישראל כזוגות ולא כיחידים: בבכורות (דף לא.): "רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה עייל גביה רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן שמע דאתו קטיר להו ארבע מאה תכתקי", פירש"י: "קטר להו. קשר ותיקן להם ארבע מאות, תכתקי. כסאות". לא נאמר שבאו 800 תלמידים, ושהכינו 800 כסאות, אלא שהיו 400 זוגות שנצרכו ל400 כסאות – ספסלים. וכן מצינו בנדרים (דף נ.) שהגיע מנין תלמידיו של ר"ע לעשרים וארבע אלף זוגי תלמידים, ולא כתוב שהיה מנינם ארבעים ושמונה אלף. וכן מצינו בברכות (דף כח.) שבאותו היום שהתמנה ראב"ע לנשיא התווספו ספסלים בביהמ"ד, ונחלקו אם 300 או 700 ספסלים, ולא הוזכר כלל מנין התלמידים שהתווספו רק מנין הספסלים. מצאנו א"כ שאין חשיבות למנין יהודי בפני עצמו אלא כחצי מזוג, ששניהם משלימים זא"ז להיחשב "זוגא דרבנן", שהרי "חרב אל הבדים ונואלו חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד" (תענית ז. מכות י.) היינו שלימוד ביחיד נחשב לחטא, ו"היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).
בדרך זו מבאר הר"ש אלקבץ (מובא ב"פני דוד" להחיד"א, וכ"כ ב"דברי יהונתן" להר"י אייבשיץ, ועוד) שהטעם שנתנו כ"א רק מחצית השקל ולא שקל שלם, לרמוז ולהזכיר שכל יהודי בפנ"ע אינו אלא מחצית, וכשנפרד מחבריו הרי הוא כפלג גופא.
הכוח והעוצמה של עם ישראל הם רק כשהם מאוחדים ביניהם. לכן, כשבא המן לשכנע את אחשורוש להרוג ביהודים הייתה טענתו שעם ישראל "מפוזר ומפורד" ואין מה לחשוש מהם, שכל כוחם באחדותם, וכעת אינם מאוחדים אלא מפורדים, ועל כן אסתר המלכה בבואה אל המלך באה עם הכוח של "לך כנוס את כל היהודים" – אחדות (ע"פ המדרש תהלים כ"ב ז'). זו גם הייתה שמחת הניצחון והנס "בראותם יחד תכלת מרדכי". זה גם הטעם למצוות היום: משלוח מנות, מתנות לאביונים, ומשתה ושמחה עד כדי "חייב אינש לבסומי", שכולן מטרתן אחת – הגברת כוח האחדות בין איש לרעהו, ע"י נתינה המולידה אהבה, וע"י משתה ושמחה עם התבסמות המביאה להסרת המחיצות וממילא לקירוב הלבבות, (שהרי איסור אכילה ושתיית יין עם גוי הוא מחמת החשש לקירוב הלבבות ביניהם שיביא לחטא).

אולם עלינו לזכור שהאחדות אינה אחידות, אלא בתוך האחדות של הכלל יש לשמור על הייחודיות של כל פרט. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט",

אבל העשיר נשאר עשיר והעני נשאר עני. כולם נצטוו לתת מתנות לאביונים, אך לא להשוות אביונים לעשירים.
גם התרומה שתרמו בנ"י למלאכת המשכן איש כנדבת לבו ולאו דווקא מחצית השקל (עי' רש"י בפסוק ט"ו) הייתה בה פעולה של אחדות, שהרי מתוך כל הנדבות יחד, נבנה המשכן השלם, ובהעדר אחת מן הנדבות היה נחסר כל השלמות של המשכן. יחד עם הייחודיות של כל אחד שהביא חלק אחר מהנצרך לבניין השלם. ויתכן שזו הייתה הטענה על הנשיאים, ששמרו על הייחודיות שלהם שלא בתוך האחדות של הכלל, שהרי תרומתם לא נצרכה לשלמותו של בנין המשכן אלא כתוספת חיצונית, ואף שהיא מועילה ונכבדה, אינה חלק מן הכלל השלם.
האור החיים הק' כתב: "צריך לדעת טעם אומרו תישא ולא אמר תפקוד כאומרו במטה לוי (במדבר ג' ט"ו) ב' אומרו את ראש ולא הספיק לומר כי תישא את בני ישראל, שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים, כי העניין יכחיש זה, ג' צריך לדעת כוונת אומרו לפקודיהם. ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות, ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כ"ג י"ז) ויקם שדה עפרון, ודרשו ז"ל (ב"ר פנ"ח) קימה הייתה לו, והנה להיות שמצווה זו באה אחר מעשה העגל וכמו שדייק הכתוב באומרו ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ואמרו זיכרונם לברכה (רש"י) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תישא לשון נשיאות ראש על דרך אומרו (בראשית מ' י"ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדכר ל"א מ"ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז"ל (שבת ס"ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא". מנין בנ"י בא לרוממם ולזקוף ראשיהם לאחר שנשפלו בחטאם. וכיצד מנינם מביא לידי אותה רוממות? הלא גם בהמות ועבדים, להבדיל, נספרים?
בכלי יקר כתב: "בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המִספָר, לפי שע"י המִספָר ישראל מנוּשאים ביתר שאת על כל האומות, כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש". בספירת בהמות ועבדים אין למספר היחיד כל משמעות, רק הסך הכולל הוא המשמעותי בספירה. משא"כ מספר בנ"י בא להחשיב כל יחיד בפנ"ע בייחודיותו, לכן לא מונים אותם במספרים אלא בשקלים, אמנם כ"א הוא רק חצי מתוך הכלל השלם, אך גם אין הוא סתם מספר, אלא יחידה שיש בה משמעות ייחודית, שיחד עם כל היחידות המיוחדות יוצרת את השלם המאוחד המיוחד ביותר ברב גווניותו. בנוסף, דוקא המנין הקבוצתי, כשאין אחד נמנה לבדו אלא בצירוף עם אחר, הוא המרומם, שההשתייכות לקבוצה השלמה החשובה, היא המרוממת את הפרט שבפני עצמו אינו מרומם כ"כ, (כמבואר מהמשך דבריו).
זוהי מהותה של השמחה בה נצטוונו בחודש זה במיוחד. השמחה באה מתוך שלימות פנימית, שאינו רואה את עצמו כעוד פרט ככל הפרטים המרכיבים את הכלל, שאין בו ח"ו שום ייחודיות, ובלעדיו היה חסר רק "מספר", אלא מוצא את ייחודיותו ומשמעותו בתוך הכלל השלם החשוב והמרומם, שבלעדיו כל הכלל הזה לא היה שלם, היה חסר בו את הייחודיות הזו שאין לה השלמה ותחליף ממקום אחר. ויחד עם זאת שמח בהיותו חלק מאותו כלל שבשלמותו נכבד וחשוב הוא פי כמה, ובשלמותו נעשה גם כל פרט ממנו חשוב יותר.
בימים אלו, בשבוע בו נקרא על מחצית השקל, נחוג את ימי הפורים, ואף ימי הבחירות והמפלגות מתרגשים עלינו, נתחזק אנחנו, ונכוון את ילדינו שמטבעם הרך מתקשים לראות את הייחודיות שבאחדות, למצוא את המאחד שבין איש לרעהו, יחד עם שימת לב למיוחד שבכל אחד.

לא לחפש להפוך את כולם לשוים, אלא לשמר את הייחודיות של כל אחד, של כל משפחה, ושל כל קהילה, ולא לראות בזה סתירה לאחדות, אלא חיזוק האחדות, שדוקא מכך שהכלל מורכב מפרטים מרובים ושונים כ"כ, נעשה הוא מושלם ויפה כ"כ.

נדגיש ונרומם את הייחודיות שבכל ילד, נחזק את תחושת השייכות שלו כחלק מהקבוצה של המשפחה החשובה, של הכיתה היקרה, ושל הקהילה הנכבדה, וכחלק מהכלל השלם של העם הנבחר, ויחד עם זאת נעודד את הכבוד וההערכה לכל אדם אחר, בין אם הוא מתוך הקבוצה בין אם הוא מחוצה לה, לאהוב את הייחודיות והשוני של כל אדם או קבוצה, באשר הם המרכיבים ויוצרים את השלמות והיופי של הכלל ישראל לו אנו שייכים, ועל כך גאוותינו, ומתוך כך שמחתנו.

 

ברש"י: כרובים: דמות פרצוף תינוק להם.

בספורנו כתב (בפסוק ט'): "וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפורת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלוהים לנו כאמרו ואל זה אביט".

באברבנאל מדייק לשון הפסוק (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם", שע"י המקדש ישכון ה' בתוכו של כל אחד ואחד. ומדברי הספורנו נראה שמבאר שאופן השפעת המשכן על עם ישראל הוא ע"י שיראו וילמדו מהמשכן וכליו וצורת ואופן עשייתם כללים לעבודת ה', כיצד להכין את עצמם להפוך להיות בעצמם משכן לשכינה.

וכן מצינו בגמרא (יומא עב:): "מבית ומחוץ תצפנו, אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם".

הארון בא לסמל את התורה השקולה כנגד הכל, ולכן נמצא בקודש הקודשים, ולכן נתנו בתוכו את לוחות העדות וספר התורה. א"כ כל מה שיש בארון צריך להיות ג"כ סמל ודוגמה ומורה דרך לת"ח, כדי שיהיה הוא ג"כ ארון לתורה. ועוד יותר מהארון, שתהיה התורה ספוגה בתוכו, ולא רק מונחת בתוכו.

והכרובים הלא היו שיא השיאים שבתוך קודש הקודשים, שהרי "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (פסוק כ"ב), הנבואה למרע"ה ניתנה מבין הכרובים דוקא.

אם כן שומה עלינו להתבונן בצורת הכרובים מה שנוכל ללמוד מזה.

ראשית יש להבין מדוע פני תינוק היה להם, ולא פני אדם רגיל בגיל ממוצע, לא קטן מדי ולא גדול מדי.

עוד יש להבין, מדוע היו פניהם איש אל אחיו דווקא. וביותר יש לתמוה על הסתירה שיש לכאורה בפסוק מיניה וביה, שמצד אחד נאמר שיהיו פניהם "איש אל אחיו", ומאידך נאמר "אל הכפורת יהיו פני הכרובים", איך יתכן שיהיו פניהם גם איש אל אחיו, וגם אל הכפורת שלרגליהם.

מדברי הספורנו למדנו שמה שהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, בא לסמל על "אורח חיים למעלה למשכיל", שהמשך הפסוק "למען סור משאול מטה". הדבר מזכיר את שלמדנו מהפרשה הקודמת, שעל כל אדם לשאוף תמיד ללמעלה, שיהיה לו יעד מסוים למעלה ממנו אליו הוא שואף להגיע, שאם לא יהיה לו שאיפה למעלה, אזי עלול ליפול לשאול מטה.

אולם כאן בפרשת הכרובים באה התורה ללמדנו שיחד עם השאיפה ללמעלה, לעתיד, חייב להיות גם חיבור להווה, למצב הקיים. אדם צריך כל ימיו להיות עם הכנפיים למעלה, השאיפה ליעד שלמעלה הימנו היא הכנפיים שעימם יעלה ויעלה עד ליעד, אבל הפנים צריכים להיות "איש אל אחיו", לא כמביט על אחיו מלמעלה,

כי אמנם שואף הוא ללמעלה, אבל עדיין אינו שם, עדיין הוא כשווה אל אחיו, ועדיין צריכה להיות דעתו מעורבת עם הבריות. ובנוסף צריך שיהיו פניו אל הכפורת שלרגליו שתחתיה הלוחות וספר התורה, שאיפתו ללמעלה, אבל עיקר עסקו ועמלו בתורה הוא כפי דרגתו במה שהוא אוחז כעת. השאיפה לעתיד אסור שתבוא על חשבון האחיזה בהווה, כי אמנם בפרשה הקודמת למדנו שאדם שאין לו עתיד אין לו גם הווה, אבל כאן למדנו שגם בלי חיבור להווה לא יגיע אל העתיד.

אפשר שלכן היו לכרובים פני תינוק, ללמדנו שעלינו להרגיש עצמנו תמיד כתינוק שהחיים עדיין לפניו, ומגמתו אל עתידו, הוא חייב להשקיע בהווה כדי לגדול ולהתפתח, ומה שיתן לו את הכח להתעלות, הכנפיים שיביאו אותו להמריא כלפי מעלה, יהיו השאיפה אל היעד שלמעלה הימנו.

אם כן ודאי הנערים שבהגדרתם עדיין נקראים "תינוקות של בית רבן" מחמת שהם עדיין בתחילת דרכם בעלייתם בתורה, מלבד מה שעלינו "להצמיח להם כנפיים", להצמיח בלבם שאיפה ליעד גבוה יותר, עלינו גם לחברם להווה, לסייע בידם ללמוד ולהתעלות לפי כוחותיהם עכשיו, כדי שבהמשך דרכם יוכלו להגיע אל היעד. שאם לא כן, אם לא ינצלו עתה את כוחותיהם, או אם יתאמצו עתה למעלה מיכולותיהם, אם יהיו לא רק כנפיהם למעלה אלא גם פניהם, אזי לא יהיה בכוחם להגיע למעלה.

הרש"ר הירש מעיר על כך שבצווי עשיית המשכן לא הוזכר הצורך בחכמי לב שיעשו את המלאכה, רק הוזכרו בפרשת ויקהל בעשיית המשכן בפועל, ואילו בציווי עשיית הבגדים מצאנו כאן צורך מיוחד בחכמי לב שיעשו מלאכה זו. למרות, ואולי בגלל, שבמלאכת עשיית המשכן וכליו נאמרו דברים ברורים כיצד לעשות כל דבר, ובאיזה מידות, ואילו בעשיית הבגדים לא נאמר בבירור כיצד לעשות כ"א מהם.

בתפארת שמשון מגדיל את הקושיה בשואלו מדוע נאמר כאן ציווי מיוחד על הצורך בחכמי לב שיעשו את הבגדים, הלא לכא' אין שום מצווה בעשיית הבגדים כמו בעשיית המשכן שהיא גופא המצווה, אלא כאן המצווה רק לבישת הבגדים.

ב"שיעורי דעת" (ח"ג שיעור ה') העיר על הסתירה שיש לכאו' בפסוקים: מצד אחד נאמר למרע"ה לעשות בגדים "לכבוד ולתפארת", ומאידך נאמר לו שחכמי הלב יעשו את הבגדים "לקדשו לכהנו" לאהרן.

המבט הפשוט שלנו על הבגדים, שיש צורך לאדם לכסות עצמו כדי שיהיה צנוע, וכדי שלא יראה כבהמת השדה, ומשתדלים אנו כ"א לפי מעמדו להשקיע בלבושו שלא יהיה רק כיסוי בעלמא, אלא יהיה נאה והולם את מעמדו, וככל שמעמדו בעיני עצמו או בעיני סביבתו רם יותר כך רואה צורך להשקיע יותר בהדר לבושו. א"כ לפי הבנתנו הלבוש בא להלום את הלובש.

אולם כאן מצינו שהתורה מצווה להכין בגדי קודש לאהרן הכהן ובניו עוד לפני שהתקדשו בקדושת הכהונה, במטרה שע"י הבגדים יתקדשו ויתכהנו, כדכתיב: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", וכן להלן (כ"ט ט'): "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והייתה להם כהונה לחוקת עולם", הבגדים הם שייצרו את הכהונה ולא להפך. ומזה אף נלמדה ההלכה: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" (זבחים יז:), שכהן מחוסר בגדים שעבד עבודתו פסולה, כדין כהן שעבד ללא קידוש ידיים ורגלים (יומא ל:).

למדים אנו מכאן שאין זה כהבנתנו הפשוטה, הלבוש לא בא להתאים ללובש, אלא להתאים את הלובש אליו. ליצור ולבנות את מהותו של הלובש.

אדם וחוה לפני החטא לא נצרכו ללבוש, רק אחרי שחטאו כיסו עצמם בעלי תאנה מתוך בושה, עד שהכין להם הקב"ה בכבודו ובעצמו כתנות עור וילבישם. לפני החטא מהות האדם הפנימית היתה גם מהותו החיצונית, לא היה הבדל וחילוק בין הפנימיות לחיצוניות שהייתה רוחנית, אולם לאחר החטא הצטמצמה אישיותו לתוך הגשמיות של בגדיו, עד שהתפתחותו הפנימית תלויה ומצומצמת בכלים החיצוניים בהם הוא נכנס – בבגדיו.

מכיון שניתנה לאהרן ובניו קדושה מיוחדת יותר מכל האדם ויותר מכל ישראל, על כן היו צריכים ליצור בגדים שיתאימו בחיצוניותם ובפנימיותם (שזה ההבדל בין כבוד לתפארת ע"פ הרשר"ה) לקדושת הכהונה, ולשם כך נצרכה חכמת הלב המיוחדת להתאים את הבגדים במהותם למהותה של הכהונה, ורק כך ע"י לבישתם יפעלו הבגדים קדושת הכהונה בלב הכוהנים. לכן יש ציווי מיוחד על עשיית הבגדים אע"פ שעיקר המצווה היא לבישתם, כיון שהכוונה בעשייתם מעכבת את הפעולה שיפעלו בלבישתם "לקדשו לכהנו לי". (לכן גם ביוה"כ יש לכהן הגדול בגדים מיוחדים לכל עבודה, בגדי לבן לעבודות יוה"כ, ובגדי זהב לעבודות התמידיות, שלכל דרגת קדושה הבגדים המתאימים לכבודה תפארתה, שיפעלו את דרגת קדושתה).

ישראל בני מלכים הם, ובני התורה הם גם לגיונו של מלך, הנסיכים המיוחסים מכולם, לכן ראויים ונצרכים גם הם ללבוש מיוחד שיהיה "לכבוד ולתפארת" למעמדם. אלא שהיצר הרע הרוצה בכל מאודו להורידם מגדלותם ומקדושתם, פועל בנפשותם להתאוות ל"בגדי עשיו החמודות", המשתנים בכל יום ויום לפי מידת ה"עשיו" של אותה התקופה, וכך להוריד מכבודם ותפארתם. ובמיוחד פועל היצר בנפשות צעירי הצאן, פך השמן הטהור, שעדיין לא בנו את דרגת קדושתם וכהונתם, למשוך ליבם ל"בגדי עשיו החמודות" שימנעו מהם להתקדש ולכהן כבני התורה הקדושה וכהניה.

כהורים וכמחנכים תפקידנו לדאוג להלבישם בבגדי הקודש כדי לקדשם לכהן, כשאנו מתמודדים עם שתי טענות נפוצות: מה משנה הלבוש, העיקר הפנימיות. וכשננסה לבאר שהלבוש מראה על הפנימיות, בא תבוא הטענה השנייה, כשאהיה ת"ח אלבש בגדי ת"ח, כעת איני בדרגה כזו ולא מתאים לי לבוש כזה.

אלא שכל זה נכון רק אם הלבוש צריך להתאים ללובש, אך כאן מלמדת אותנו התורה שההפך הוא הנכון, הלבוש הוא היוצר את דרגתו של הלובש, אם תלבש בגדי נסיך תהיה נסיך.

למדנו בפרשה הקודמת שצריך לחיות את ההווה ולעמול עליו יחד עם השאיפה המתמדת אל העתיד. גם כשההווה רחוק מלהיות דומה לעתיד המצופה, אם בהווה נלבש בגדי העתיד, נחבר בין ההווה לעתיד, נקרב את ההווה לעתיד, ניצור ונממש את העתיד.

רק זאת עלינו לזכור: ההבנה וההבחנה שלהם במהות הבגדים, תלויה במחשבת הלב שלנו. כדברי ה"שיעורי דעת" במה שכתב ליישב הסתירה הנ"ל בפסוקים: "העוסקים במלאכת הקודש, אלה העומדים בראש הישיבה להשפיע תורה ויראה, וכן כל העוסקים בהפצת דרך האמת בישיבה, הם צריכים לכוון במלאכתם רק לקדשו לכהנו לי, וח"ו שישימו מחשבתם וכוונתם לעניני כבוד ותפארת, כי אף אלה שנראו בתורה חכמי לב, אילו היו שמים מחשבתם לכבוד ולתפארת זה היה מפריע לכוונתם הטהורה. ומה נעני אנן שבלבנו תופסות כ"כ מקום חמדת התבל ותשוקותיו? הלא ודאי סכנה היא לנו לשו מחשבתנו בענינים של כבוד ותפארת, כי עלול מאוד שיתעוררו בנו הרגשות האלו והם יהיו הרוח החיה במעשינו". אנחנו צריכים לחנך מתוך הבנה שהבגדים יוצרים את הקדושה והגדלות שבלבם, מתוך שהם בגדים ההולמים את הכבוד והתפארת של תפקידם ומעלתם, ולא שהבגדים נועדו להתאים לכבוד ולתפארת שלהם כפי שהם נתפסים ברוח המקום והזמן.

המשפט הראשון ששמה התורה לפני בנ"י הוא משפטי העבד עברי, שהוצרך להמכר לעבד בגלל גניבתו ועניותו. ולכאורה יש לתמוה על זה, וכי זהו הדין הראשון שנחוץ ללמד לבנ"י. ממרום דרגתם מיד לאחר מעמד הר סיני, שהגיעו לדרגת אדם הראשון קודם החטא (כמבואר בדרך ה' להרמח"ל), מיד מדברים אתם על אדם שהגיע לכדי גניבה מחבירו, עד כדי שהגיע לשפלות כזו שהוצרך להימכר לעבד?

וביותר קשה, הרי לא עבר זמן רב מאז היו עבדים במצרים, והקב"ה הוציאם מעבדות לחירות, ועשה הכל להוציא מהם את תחושת השפלות שבעבדות (ראה מש"כ בפרשת בשלח), וכאן בדין הראשון שמלמדם בא ומזכיר להם את האפשרות להיותם עבדים?

ברמב"ן כתב: "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, וכו', ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות, והכל לעניין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכולו. ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאוד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית". היינו שהדמיון ליציאת מצרים ולמעשה בראשית גורם חשיבות המצווה שיהיה ראוי להקדימה לאחרות. ועדיין יש להבין, מה המיוחד במצווה זו חוץ מהדמיון החיצוני שיש בה ליסודות האמונה, וכי משום שיש בה המספרים שש ושבע שמזכירים יצי"מ ומעשה בראשית יש בה מעלה על יתר המצוות?
בהמשך העניין (פסוק ה'-ו'): "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי. והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם". הביא ע"ז רש"י דברי הגמ' (קידושין כב:): "מה ראה אזן להרצע מכל שאר איברים שבגוף? א"ר יוחנן בן זכאי אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע".

גם בזה יש להבין, מדוע רק כשרוצה להישאר עבד יותר משש שנים מענישים אותו על ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב, או על ששמע "כי לי בנ"י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, מדוע לא נענש ע"ז מיד כשגנב, או מיד כשנמכר לעבד.

רש"י מביא את המשך דברי הגמ' שם: "ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם". גם זה טעון ביאור, מה הקשר בין פסיחת הקב"ה על בתי בנ"י במצרים, לבין האמירה "כי לי בנ"י עבדים", ואי הציות לה.

עוד יש להבין, מה החיסרון בעבדות שנאסרה מחמת "כי לי בנ"י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים", הרי על עבד עברי נאמר בגמ' (קידושין כ.): "כי טוב לו עמך עמך במאכל ועמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". אם כן העבדות אינה עבדות אלא כמעט מלכות, וכיצד עובר בזה על הדין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". העבד אינו עבד לאדונו, אלא אדון לאדונו.

הנראה בביאור כל העניין, שהעבדות של התורה אינה שפלות, היא אפי' סוג של אדונות, אבל היא כפיפות לאדון וקבלת עולו ומרותו. העבדות נועדה לשקם ולחנך את האדם שנכשל בגניבה, להרגילו לקבלת מרות וסמכות מאחרים, כיון שמחויב לציית בקול אדונו ולבצע את הוראותיו, יחד עם זה שיגדל בבית תקין ובריא, שישמור על כבודו, ויקנה לו הרגלי חיים נאותים.

(במקום הפתרונות הכל כך לא מוצלחים שבאו מדעת העולם ולא מדעת תורה, להכניס אנשים כאלה לכלא, שם הם מתמקצעים יותר בפשע, אחרי שלמדו בזמן שהותם בכלא עוד שיטות ורעיונות מחבריהם לחדר ולחצר).

אולם כאן מגלה לנו התורה יסוד חשוב ביותר, כדי שאדם יתעלה ממצבו ויתקדם, עליו לראות לנגד עיניו את האופק אליו הוא שואף להגיע. אדם ההולך בחושך מוחלט, אינו יכול להתקדם אפי' צעד אחד, כיון שאינו יודע לאן הוא צועד, הוא עלול אפי' ללכת בכיוון ההפוך. כדי שהעבד אכן יתעלה ויצא ממצבו הגרוע, עליו לראות לאן הוא שואף להגיע, עליו לראות במצבו הנוכחי מצב זמני חולף, מתוך ידיעה שעתיד טוב יותר ממתין לו בסיומה של העבדות, והאור שבקצה המנהרה יכוון אותו במהלך שנות העבדות לאן וכיצד להתקדם.

לכן ציותה התורה בסיומה של תקופת העבדות "העניק תעניק לו" (דברים ט"ו י"ד). כשמסתיימת תקופת העבדות העבד מקבל מה"אדון" מענק כספי שיעזור לו להשתקם ולבנות את חייו מחדש באופן הטוב ביותר, שלא יגיע שוב לידי ניסיון שעלול לגרום לו ח"ו להיכשל שוב בגנבה וכדו'. כך כבר מתחילת תקופת העבדות העבד יודע שזוהי אך ורק תקופה מסוימת ומוגדרת, שנועדה להכינו כדי שבסופה יחזור לחיים משוקם בנוי ומוכן להתמודדויות שהחיים יזמנו בפניו, עם כל הכלים הנדרשים לשם כך.

וכן באמה העיבריה, האדון מצווה בסוף תקופת העבדות לקחתה לו או לבנו לאשה, ואם לא לפצותה על כך, וכך בסיומה של תקופת העבדות היא יוצאת מחיי עניות ודלות, לחיי נוחות ורווחה, כאשת אדונה לשעבר (או כאשת בנו), שהוא מן הסתם בעל אמצעים. כך האמה גדלה ומתחנכת בבית טוב ותקין, בידיעה שבסופה של התקופה היא הופכת לאשה מכובדת.

כשהעבד בא ואומר "אהבתי את את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי", הוא בעצם אומר שאין לו שום אופק, הוא אינו רואה לעצמו שום עתיד שונה, נוח לו במצבו הירוד שהוא אינו עצמאי בחייו אלא כפוף לאדונו ונשוי לשפחה כנענית, אין לו שאיפה לפרוץ קדימה ולחולל שינוי בחייו. אדם כזה אי אפשר לעזור לו להתקדם ולהשתקם, הוא הגיע להרגשת השפלות שבעבדות, ולא להרגשת השיקום וההתקדמות שבעבדות, אין לו עתיד, וממילא גם ההווה שלו גרוע. על זה מגיע לו עונש, עוד לפני שהתחילה תקופת העבדות עבר על מה ששמע "לא תגנוב", אבל עד עכשיו היה במצב של שיקום והתרחקות ממצבו הירוד, לכן לא היה ראוי לעונש על גנבתו, אבל עכשיו שמראה שנח לו במצבו הירוד, שאין לו שאיפות לחיים אחרים, וממילא אינו במצב הווה של התרחקות ממצבו, נח לו בשפלותו, א"כ יש לו להיענש על גנבתו. וכן על שהלך והפך עצמו עבד לעבדים. עד עכשיו היה אמנם עבד, אך היה במצב של יציאה תמידית ממצבו, מתוך שאיפה ברורה לצאת לגמרי בסופה של התקופה ממצבו הירוד, אבל עכשיו שבחר להיות במצב תמידי של עבד, עם השפלות שבעבד שאינו רואה לעצמו אופק ועתיד, על בחירה זו עליו להיענש.
מכיון שהעונש אינו על עצם העבדות שבחר בה, אלא על השפלות שבחר בה, ודבר זה הוא בלבו של האדם, רק יכול להיות ניכר ממעשיו, לכן מזכירים לו את מה שפסח הקב"ה על בתי בנ"י במצרים, השי"ת ידע מה קורה בבית כ"א פנימה גם בלי שהיה ניכר מבחוץ, ועל כך יעידו המזוזה והמשקוף, שלא יועיל לו להסתתר תחת התירוצים שרוצה להישאר עבד מחמת אהבתו לאדונו לאשתו ולבניו, אלא ה' יראה ללבב שרצונו להישאר בבית אדונו הוא מחמת שנח לו במצבו הנוכחי, ואין לו כל שאיפה להתעלות ולפרוץ קדימה, ולכן נענש באזנו ובדלת.

זהו הקשר האמתי של העבדות ליצי"מ ומעשה בראשית. העבדות במצרים הייתה זמנית לצורך בניית וחישול עם ישראל להופכם לעם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הקב"ה ברא את העולם בששה ימים עד היום השביעי שהוא "תכלית מעשה שמים וארץ" (נוסח תפלת ערבית של שבת), כל ששת ימי העבודה והעמל הם כדי להגיע למנוחת השבת, לשיא הדביקות והקרבה לבורא יתברך. כך גם העבד עברי נכנס לתקופה שבה מצבו ירוד מעט, הוא כפוף לדעתו של אדונו, אך מלכתחילה זהו רק מצב זמני שכל כולו לא נועד אלא להגיע לתכלית של בניית עצמיותו והכנתו לחיים טובים ומרוממים יותר.
לכן התייחדה מצוות עבד עברי לפתוח בה את פרשת הדינים, כיון שהבסיס לכל התעלות האדם, ויציאתו ממצבים ירודים שנכשל בהם, היא השאיפה קדימה, הרצון להתקדם ולהשתנות לעבר יעד ברור ומוגדר שהאדם מצייר לעצמו במחשבתו אליו הוא שואף להגיע, וממילא כל פעולותיו בהווה נשקלות רק לפי כמה שהם מקדמות אותו לאותו יעד, ולא לפי רצונות ושיקולים זמניים המשתנים מפרק לפרק.
קורה שילד או נער אינו מוצא את מקומו במסגרת בה הוא נמצא, ואינו מצליח למצות את כוחותיו באותו מקום, ומשום כך מחליטים ההורים או ההנהלה להעבירו למסגרת אחרת, לפעמים ברמה נמוכה יותר, בה יוכל יותר למצות את עצמו ולהגיע להישגים. אולם בדוק ומנוסה שההצלחה תלויה בדבר הבסיסי הזה הנתון ללב: אם במחשבתו מונח שהוא במקום החדש כי במקום הקודם לא הצליח, וכאן בס"ד יצליח, עדיין אין לו הרבה סיכוי להצליח. הוא עסוק רק בהישרדות. רק אם יגיע מתוך מחשבה שאני כאן כדי להתקדם הלאה, כדי להגיע מכאן לשלב הבא בחיי במצב טוב יותר, ולמקום ברמה גבוהה יותר, כשהיעד מוגדר וברור (עד כמה ששייך) לאן אני שואף להגיע, ובאיזה מצב אני שואף להגיע לאותו יעד המצויר במחשבתי.

בידינו כהורים וכמחנכים להשפיע על ילדינו, לכוון את מחשבותיהם ולכונן את שאיפותיהם. כשאנו נחשוב בצורה זו, וממילא גם נדבר בצורה כזו, שכל שלב בחיים, גם שלב של ירידה מסוימת, הוא תמיד כהכנה ומתוך שאיפה ליעד גבוה ומסוים, ממילא יחדור לליבות ילדינו הלך חשיבה זה, ונראה אותם פורחים ומתקדמים ללא הפסקה, בעליה מתמדת לעבר היעד.

וברש"י: "ויספר משה לחתנו למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא)".

לכאורה נראה מדברי המכילתא שהמטרה הייתה להכניס אהבת תורה בלבו של יתרו, לא רק להביאו להאמין או לקבל את התורה. ויש להבין כיצד ע"י סיפורי נסי יציאת מצרים גורם למשוך לבו לאהבת תורה. וביותר, למ"ד שיתרו בא עוד קודם מתן תורה, כיצד מושך לבו לתורה שעדיין לא ניתנה.

השפתי חכמים כתב ע"ז: "דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו". ובאמת זו תמיהה רבתי, מה חידש משה לחותנו שעדיין לא שמע, הרי כל סיבת ביאתו של יתרו למשה הייתה מחמת ששמע, כדאיתא בתחלת הפרשה: "וישמע יתרו … את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", ושם ברש"י מבואר ששמע את כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובמדבר.

הנצי"ב מבאר שמרע"ה בא לספר ליתרו שהפורענות שבאה על המצרים לא הייתה מעשה אלוקים – מידת הדין, אלא מעשה ה' – מידת הרחמים, שמידת הרחמים עצמה היא שהביאה פורענות על מצרים.

מהתבוננות בפסוקים נראה שיש עוד חילוק בין מה ששמע יתרו לבין מה שסיפר לו משה, וכמובן שהחילוק הוא בנקודת המבט על מה שקרה ולא בסיפור הדברים עצמו, שיתרו שמע מה שעשה הקב"ה למשה ולעם ישראל שהוציאם ממצרים, ואילו משה מספר לו מה שעשה הקב"ה לפרעה ולמצרים בגלל עם ישראל ועל הצלת בנ"י מהתלאות שבדרך. כלומר, יתרו נתן לבו לטובות שנעשו לישראל, ומרע"ה רצה שייתן לבו לפורענות שבאה למצרים. ויש להבין מה החילוק ומה המטרה שבהבדלים אלו שבא מרע"ה לחדד ליתרו.

עוד יש להתבונן בתגובת יתרו על סיפורי מרע"ה: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים". אמנם קיבל את המסר שהנסים נעשו ע"י ה' – ע"י מידת הרחמים, אולם הוא שב על טענתו שהנסים נעשו לישראל כהצלה מהמצרים, ולא למצרים כנקמה וכהצלה לישראל. גם הברכה שברך יתרו את ה' הייתה על כך, כדכתיב: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הצל את העם מתחת יד מצרים". נראה א"כ שלא הבין את המסר העיקרי שבא מרע"ה להעביר לו.

והנה בפסוק שלאחר מכן (י"א) מבואר מהו החידוש שהתחדש ליתרו מדברי מרע"ה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם", ותרגומו: "ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למדן ית ישראל ביה דננון", כלומר שראה שהקב"ה דן את המצרים מידה כנגד מידה, שהעניש את המצרים באותו הדבר שבו הצרו לישראל – במים.

ר' ירוחם זצוק"ל המשגיח דמיר מאריך לבאר בפסוק זה את השוני הגדול בין כל הנסים שנעשו במשך הדורות לנסי יציאת מצרים, שנסי יציאת מצרים היו למטרת "וידעו מצרים כי אני ה'", בנסי יציאת מצרים ראו באופן מיוחד את גדולת ה', במה שכחו יותר גדול מכל האלוהים. וכן מבואר בספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלוהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר".

מדברי יתרו ע"פ התרגום והספורנו נראה שגדולת ה' ניכרה במיוחד במה שפעל במידה כנגד מידה. אולם הרמב"ן מדגיש נקודה נוספת, שיתרו נתן לבו לכך שהמצרים לא היו אמורים להיענש על השעבוד שהרי זו הייתה גזירת השי"ת "ועבדום ועינו אותם", ומה שנענשו היה רק משום שהשי"ת יודע מחשבות לבם "אשר זדו עליהם", הנקמה הייתה על זדון לבם, וזה דבר שלא מצא בשום אלהות שידע וינקום על מחשבות הלב.

ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שלכל מעשה טוב שאדם עושה תהיה השפעה בעולם, ולא רק לפי איכות המעשה אלא גם לפי נקיות המחשבה, ולא רק על מעשה אלא גם על מחשבה טובה לבד כדאיתא בגמ' (ברכות ו.): "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". על כל מעשה ומחשבה משגיח הקב"ה ומשלם גמול מידה כנגד מידה. מלבד זאת, כנגד תרי"ג אברים וגידים יש בגופינו תרי"ג מצות עשה ולא תעשה, כך שכל מצווה משפיעה ומעלה אבר או גיד שכנגדה.

בפסוק שלאחר מכן (י"ב) "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלוקים", מבארים הרמב"ן והספורנו שהיה זה לאות על קבלת עול מלכות שמים וגירות גמורה של יתרו. א"כ נראה שאכן הצליח מרע"ה לקרבו לתורה, ומה שקירבו לתורה היה ע"י שראה עניין ההשגחה הפרטית על ישראל, שניכרה בזה שמדד למצרים מידה כנגד מידה, ובכך שידע ונקם על מחשבות הלב, וראה בזה את ההשפעה הישירה של מעשי ומחשבות האדם.

שמעתי מהר"ר עזריאל טאובר שליט"א מגדולי וראשוני המשפיעים בעולם התשובה, אשר עוסק רבות גם בהשבת בנים ובנות למשפחות שומרי תורה ומצוות שסרו ל"ע מן הדרך, שראה שהסיבה העיקרית לעזיבת הדת, היא מחמת שהתחנכו לתרי"ג חוקים וחובות, וחסרה להם ההרגשה שכל מעשה ומחשבה שעושים יש בה קשר ישיר לריבונו של עולם, והשפעה ממשית עליהם ועל כל העולם.

יתרו שמע על כל הנסים, אך עדיין לא שמע משהו מיוחד, רק שמע על נסים גדולים שנעשו לישראל שעדיין לא נשמעו על שום אלוהים. בא משה ולימדו שלא היו כאן סתם נסים גדולים לישראל, אלא נקמה במצרים מידה כנגד מידה על אודות מה שעשו לישראל. "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", השמחה של יתרו הייתה על הטובה שנעשתה לישראל, ולא על הנקמה במצרים שעליה נעשה בשרו חידודין חידודין (כמבואר ברש"י, ואין שני הפירושים ברש"י סותרים, אלא באין כאחד, כפי שמבאר ר' ירוחם זצוק"ל), אבל קבלת עול מלכות שמים שקיבל על עצמו לא הייתה נובעת משמחה זו, אלא מההבנה "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'", שראה את ההשגחה הפרטית והיחס לכל מעשה ומחשבה.

אחד הדברים המטרידים ביותר כל הורה ומחנך הוא כיצד להקנות אהבת תורה. ללמד תורה ומצוות לא קשה כ"כ, אולם בזה לא די, בלי אהבת תורה עדיין יש פתחון פה ושלטון ליצה"ר. אבל איך ניטע בלב בנינו אהבת תורה ויראת שמים?

מפרשתנו אנו למדים שהבסיס לאהבת תורה ויר"ש הוא ע"י האמונה החושית בהשגחה פרטית הניכרת במידה כנגד מידה, ובתגמול גם על מחשבות הלב. לכן, כמה חשוב לעורר את לבם בסיפורים הממחישים עניינים אלו, כמו בסיפורי יציאת מצרים שעליהם יש מצווה מפורשת "והגדת לבנך".

ויותר מזה, עלינו להעיר ולהאיר את מציאות ה' בחיינו. ליתן לב לראות בכל מעשינו ומקרינו את השגחת ה' המיוחדת, ולא ח"ו מקרה או מזל. להתעורר מכך ולדבר על כך בכל הזדמנות באזני ילדינו, ומתוך הרגשת הקרבה להשי"ת שבכל מעשה, נגיע ודאי לאהבת וחשקת התורה שנשקלה כנגד כולם, ועליה עומד העולם.

וברש"י: "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב".

כמה תמיהות יש בפסוק זה:

• כיצד יתכן שעם ישראל לאחר שנות גלות וסבל ארוכות יעלו בדעתם לשוב למצרים, לשוב לעבדותם וסבלותם.
• מהו החשש ממלחמה, מאיזה מלחמה היה החשש.
• הלא באמת גם בדרך המדבר שהלכו בה לא היו רחוקים ממצרים, ותכף באה עליהם מלחמה מצד המצרים שרדפו אחריהם, ולא גרמה להם המלחמה לשוב מצרימה.
• וכי אין בידו של השי"ת למנוע את המלחמה, וממילא ירד החשש לשיבתם מצרימה, ולא יהיה צורך להאריך דרכם.

בספורנו כתב: "כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם. והיה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש. דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו. וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזוינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהימלט כי לא נסו באלה".

עם ישראל יצאו זה עתה מעבדות מצרים, אם ישמעו שמצרים רודפים אחריהם מיד יחזרו מצרימה מפחד המצרים, אע"פ שכלי זינם בידיהם. רק כשהמצרים הפתיעו אותם והגיעו עד אליהם להלחם בם באופן שכבר לא יועיל להם לסגת ולשוב מצרימה, אז סר החשש שישובו מצרימה.

ועדיין יש להבין, מהו המורך לב הזה שיאחז בהם לשמע הידיעה שמצרים רודפים אחריהם. ובפרט לאחר שכבר ראו בעיניהם ניסים כ"כ גדולים במצרים. מה עוד יש להם לחשוש מהמצרים עד כדי שתעלה בלבם המחשבה לשוב מצרימה.

עוד יש להבין, מה החשש הגדול שישובו מצרימה, מה יקרה להם אם יחזרו לשם, הלא עדיין ביד השי"ת למנוע מהמצרים להעביד אותם.

הנראה בזה: עם ישראל כידוע היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק בצאתם ממצרים הוציאם השי"ת ממ"ט שערי טומאה והעלם עד מתן תורה במ"ט שערי קדושה. מה גרם להידרדרותם של עם ישראל במצרים עד כדי כך ששקעו במ"ט שערי טומאה? השעבוד. המלחמה בין היצה"ר ליצר הטוב היא מלחמה בין השכל ללב, השכל כנציג הנשמה מושך לעשיית הטוב ולהימנעות מהרע, והלב כנציג הגוף המתאווה מושך לעשיית הרע ח"ו. מה עשה פרעה שחשש כ"כ מכחם של עם ישראל שמגיע לא מכוח הגוף אלא מכוח הנשמה שבהם, מקיום המצוות ומשכלם המחודד? "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה' ט'), הכביד עליהם בעבודה אשר תשבור את גופם ואת רוחם ולא יחשבו כלל מחשבות שאינו חפץ בהם, מחשבות של מרד, וכפי שמעידה התורה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'), אין הכוונה שמחמת העבודה והלחץ לא יכלו לשמוע אל דבריו של מרע"ה, אלא שהעבדות והשפלות בה היו שרויים, מנעו מהם כל סיכוי למחשבה כלשהי על מרידה באדוניהם. כל כך השפילו ורמסו את כבודם העצמי, עד שהעבדות הפכה להיות חלק מהם ולא היו מסוגלים לראות את עצמם מורדים באדוניהם. (בדרך זו הצליחו גם הנאצים ימ"ש לחסל מליוני היהודים שהובלו לטבח כמעט בלי התנגדות והתמרדות, מכיון שלפני שהחלו בטבח, רמסו תחלה את כבודם, השפילו אותם בכל דרך אפשרית, ואז כבר היתה קלה מלאכת ההריגה).

כדי להוציא את בנ"י ממ"ט שערי טומאה היה הכרח להוציאם ממצב של עבדים, מתחושה פנימית של שפלות, למצב של בני חורין, של אנשים בעלי ערך ודעה עצמית. רק במצב של בני חורין, שיש להם מינימום של חשיבות עצמית יכולים הם לצאת ממ"ט שערי טומאה. יתירה מזו יתכן לומר, שעצם היציאה מעבדות לחרות היא גופא היציאה ממ"ט שערי טומאה. שכל הירידה הרוחנית היתה רק מחמת שהיו במצב של שפלות, ומרגע שהפכו להיות מכובדים וחשובים כבר אין חשש שיבזו עצמם בעבירה.

לכן הדרך היחידה להעלאתם של בנ"י ממ"ט שערי טומאה הייתה ע"י הוצאתם ממצרים בה היו תמיד בתחושת שפלות (אולי אפי' אם היו מפסיקים להעביד אותם). אלא שעבד גם לאחר שברח מרבו, מבחינה נפשית פנימית עדיין חש הוא כעבד, עדיין כנוע הוא לרבו ואינו מסוגל להתמרד בו, ואם ישמע שרבו רודף אחריו מיד יחזור אליו, אפי' אם חזק הוא מאדונו ואין לו סיבה אמתית לחשוש ממנו, בגלל ההרגל המושרש בלבו להיות כנוע לאדונו ולפחד ממנו. א"כ אם ישמעו בנ"י שמצרים רודפים אחריהם, מיד ירצו לחזור למצרים, ושוב יחזרו למצבם הקודם ששקעו במ"ט שערי טומאה.

כאן יש להוסיף מה שדייק מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה בדברי רש"י שהחשש לא רק מכך שישובו, אלא מעצם המחשבה שיתחרטו על יציאתם ממצרים ויתנו לב לשוב. וההסבר בזה לפי דברינו, שעצם המחשבה על חזרתם למצרים היא זו שתחזירם למ"ט שערי טומאה, שהרי יחזרו לתחושת השפלות וחוסר החשיבות, שהיא היא הגורמת לשקיעה בעבירות.

רצה הקב"ה למנוע מהם את גודל הניסיון, על כן לקחם דרך המדבר, שם למרות שעדיין קרובים הם פיזית למצרים, רחוקים הם מהם בלבם מחמת שמנותקים הם מהם ומכל העולם, רק הם בפני עצמם, שם הם נבנים כעם בפני עצמו שיש לו ערך עצמי משלו, וכך יצאו ממ"ט שערי טומאה. כשאדם מעריך את עצמו יכול הנשק שבידו לסייע לו, וכך אין חשש שיעלו בדעתם לשוב מצרימה, לשוב להרגשת העבדות והשפלות. אולם אילו היה לוקח אותם דרך ארץ פלשתים שם מכירים אותם כעבדים, שהרי שכנים הם למצרים, היו בנ"י עדיין חשים עצמם כעבדים, וכשהיו שומעים משכניהם שהמצרים בעקבותיהם, לא היה עוזר להם הנשק שבידיהם, שמתחושת השפלות בה היו שרויים לא היו מסוגלים להתמרד, ומיד היה עולה בדעתם לשוב מצרימה, לשוב למ"ט שערי טומאה.

ומזה ניקח מוסר לחינוך ילדינו:

• כדי למנוע מילדינו לעבור עבירות, עלינו לטעת בהם תחושת חשיבות עצמית, שידעו שהם שוי ערך, שלא ירגישו ח"ו שפלות. אדם שמוערך בעיני עצמו לא יהיה מסוגל להשפיל עצמו בעבירות.
• לפעמים אנו באים לסייע לילדינו לתקן דרכיהם הרעים, בשיחה או בעונשים, ומתפלאים כיצד יתכן שמעט לאחר ששילמו ביוקר על מעשיהם הרעים, שוב נכשלו באותם מעשים. והתשובה לכך שלא די בדיבורים על חומרת העוון או בעונשים, אלא יש לדאוג גם לנתקם ולהרחיקם מהמצב הקודם (ע"י הערכה, כנ"ל), ולמנוע מהם את הניסיון העלול להכשילם בשנית.

יסודות החינוך ע"פ התורה מונחים בפרשתנו, ועיקרם בפסוק זה "והגדת לבנך" שבא ללמדנו כיצד ננחיל לבנינו את דרך התורה והיראה באופן שיתקבלו הדברים על לב כל אחד מהם לפי סגנונו והשגותיו, לא הרי התשובה לבן החכם כהרי התשובה לבן הרשע ולשאינו יודע לשאול ולתם, כמבואר באריכות בהגדה של פסח.

נצעד בעקבותיו של ה"מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 249)  שלמד מכאן כמה רעיונות פדגוגיים:

• הלימוד בדרך שאלה ותשובה – לגרות את הבנים שישאלו שאלות שיקבלו עליהם תשובות, ובכך נשיג:
  1. התעניינות ואכפתיות. 2. כשהשאלה כואבת לשואל היא מחברת אותו לעניין, והתשובה יותר חודרת. 3. המסר של התשובה יותר ברור.
• המחשה – "מצה זו" מרור זה" – לא מספיק הסברים, צריך שיהיו כמה שיותר מומחשים ומוחשיים.
• דמיון – "כאילו הוא יצא ממצרים", "היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים".
• חלוקה לפרטים וסיכומם – "דיינו" ו"על אחת כמה וכמה" – לחלק הנושא הנלמד לפרטים קטנים, ורק לבסוף לאגוד כל הפרטים למסר אחד מרכזי היוצא מבין כולם.

אולם נזכור שעיקר הלימוד של יציאת מצרים אינו לימוד לידיעת השכל אלא להשבה אל הלב, לכן "אם אין לו בן או אשה הוא שואל לעצמו" (פסחים קט"ז), שאפי' שיודע כבר, צריך לחוש בלבו את היציאה מעבדות לחרות, ע"י שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, וע"י כל האמירות והפעולות שעושה בליל הסדר פעמים כעבד (מרור, חרוסת וכו') ופעמים כבן חורין (הסיבה, ריבוי טיבולים ויין וכו').

עניין ההשבה אל הלב הוא גם היסוד החשוב בחינוך הילדים, שיכנסו הדברים לתוך לבם, שיושרשו בנשמותיהם לבל יינזקו מפגעי הזמן הסביבה והיצר. שייכנסו ל"תת ההכרה" כדי שלדברים אחרים לא תהיה השפעה הפוכה עליהם.

ישנן כמה תמיהות בסדר הפסוקים המדברים על שאלות ותשובות ארבעת הבנים, ונזכיר מקצתן כדי ללמוד מהם כמה יסודות חשובים בדרך ההשבה ללב כל אחד:

• בלשון שאלת הבן החכם: "מה העדת והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" (דברים ו' כ'), לכא' גם הוא הוציא עצמו מן הכלל שאמר "אתכם" ולא "אותנו".
• שאלת הבן הרשע הוזכרה בפסוק: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (י"ב כ"ו), הרשע רואה את כל ענייני ליל הסדר כ"עבודה" – כטרחה ולא כדבר בעל משמעות שיכול "להתחבר" אליו. ושם ניתנת לו התשובה: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בנ"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". ויש להבין כיצד עונה בזה לשאלת הרשע.
• ברש"י הנ"ל מבואר שהתשובה לשאלת הרשע נמצאת רק מאוחר יותר, בדרך רמז יחד עם התשובה לשאינו יודע לשאול, ולא כפי שנראה בפסוק זה.
• כיצד יתכן שאותה תשובה שנאמרה לשאינו יודע לשאול, נאמרה גם לבן הרשע.
• ברש"י מבואר שהתשובה לשאינו יודע לשאול באה ב"דברים המושכין את הלב", אולם באותה התשובה מפרש רש"י שבאה לענות גם לרשע, ולגבי הרשע נאמר בהגדה "הקהה את שיניו", וכיצד יתכן שאותה התשובה לגבי הבן שאינו יודע לשאול היא נחשבת כ"דברים המושכין את הלב", ולגבי הבן הרשע היא נחשבת כדברים קשים שמקהים את שיניו.
• ברש"י נראה שמפרש הלשון "והגדת" כלשון "אגדה" שהכוונה לדברים נעימים המושכין את הלב, וסותר למש"כ הוא עצמו לקמן (י"ט ג') שהגדה מלשון דברי הקשים כגידין.

הכלי יקר (י"ב כ"ו) מאריך ביישוב הקושיות בג' דרכים, וע"פ דרכו ננסה למצוא דרך קצרה בעניין זה:

הרשע אינו אדם השואל על מנת להבין. גם המתנהג ברשעות, אם עדיין מנסה הוא להבין וללמוד דרך הישר ואולי יתקן מעשיו, עדיין אינו קרוי רשע אלא חכם. החכם שואל שאלות של הבנה בפרטי הדינים, אולם הרשע רק נזעק על העבודה הקשה שאינו מוצא בה טעם. רשע הוא זה שמנתק עצמו כאינו משויך לכלל, וכל שאלותיו רק על מנת לקנטר, ולהחליש את אלה שאינם חזקים ברוחם. לכן אינו זכאי לתשובה, שהרי לא שאל רק קינטר. אולם סובביו העלולים להיות מושפעים מ"שאלתו" זכאים לתשובה שתכהה את שיניו – שתוציא את "העוקץ" מדבריו, שתכהה את הרושם של דבריו שלא ישפיעו עליהם לרעה. לכן דוקא בתשובתינו לשאינו יודע לשאול, שהוא זה העלול ביותר ליפול ברוחו מ"שאלתו" של הרשע, באים אנו להכהות את "שיניו" של הרשע, וכשם שהדברים מושכים את ליבו "להתחבר" לעבודת ליל הסדר, כך הם קשים כגידים כלפי שאלת הרשע לבטל לגמרי את השפעתה עליו. אבל לרשע עצמו אין אנו עונים. גם התשובה המוזכרת בתורה לשאלת הרשע, אין אנו עונים אותה לרשע עצמו, שהרי לא נאמר בפסוק "ואמרתם אליו" אלא סתם "ואמרתם", התשובה היא לסובבים אותו, לא לו.

מהו הקינטור של הרשע? "מה העבודה הזאת לכם", מה אתם קשורים לנס יציאת מצרים שהיה לפני שנים רבות, למה עדיין צריך לעבוד קשה שעות ארוכות של ליל הסדר על כל משפטיו וחוקותיו.

ומהי התשובה?

"זבח פסח הוא לה' וכו'", ה"עבודה" אינה "לכם", לא בשביל הסעודה אנו מתכנסים, בשביל זה באמת אין צורך בעבודה כה קשה, העבודה היא לה', להכרת הטוב על אשר פסח על בתי בנ"י במצרים ואת בתינו הציל, לא רק את בנ"י שהיו במצרים הציל, אנו עצמנו ניצלנו, ועל זה אנו זובחים שמחים ומודים להשי"ת.

וכיצד אנו מושכין את הלב לתשובה זו? ע"י ההמחשה של פסח מצה ומרור המונחים לפנינו שבעבורם עשה ה' לנו. לא כפי שנראה בשטחיות שאנו עושים את ליל הסדר כחגיגה על נס ההצלה ממצרים, אלא נס ההצלה ממצרים נעשה בעבור שנקיים כל שנה מצוות ליל הסדר לחיזוק האמונה בליבנו. אם כן לא "עבודה" היא כזכר לנס שהיה, אלא הנס שהיה נועד להביא אותנו לדרגת שמחה והודיה מהקרבה להשי"ת שאנו חווים בליל הסדר בכל משפטיו וחוקותיו.

למדנו מכך כמה יסודות בחינוך הילדים:

• רשע הוא רק כזה השואל רק ע"מ לקנטר ולא כדי לקבל מענה לשאלתו, השואל כדי לקבל מענה, גם אם יאמר בלשון "לכם" חכם יקרֵא.
• השואל ע"מ לקנטר, מטרתו היא רק הוויכוח, לא נספק לו את רצונו, עצם הוויכוח נותן לו לגיטימציה, לא נענה לו כלל. כשילד גורר לוויכוח לא עונים.
• לסובבים אותו עלינו להשיב כדי שהחלשים שביניהם לא יושפעו מדבריו ולא יפלו ברוחם.
• אופן התשובה גם לא כתשובה לשאלה, שהרי אין כאן שאלה, אלא כהוצאת האוויר מהבלון, רק להראות שאין בו ממשות, להראות שאין השואל שייך כלל לעניין.
• האופן בו נקרב ונשכנע רק ב"דברים המושכין את הלב" שהרי הקשות אינן נשמעות, בדברים קשים יש כח לדחות את מי שראוי לדחות, אבל כשרצוננו לקרב ולחזק נוכל לעשות זאת רק בנעימות, בהטעמת מתיקות התורה והמצוות, יחד עם החמלה על אלה ש"אילו היה שם לא היה נגאל".
• תמיד בכל הזדמנות להחדיר בדיבור ובמעשה חביבות ומתיקות התורה והמצוות והשמחה בהם, ולא ח"ו כ"עבודה", כעול ומעמסה.

 

למרות רשעותו ואכזריותו הגדולה של פרעה, מצווה הקב"ה את משה ואהרן לחלוק לו כבוד בדיבורם אליו מחמת שהוא מלך מצרים. יש להבין באיזה זכות ראוי פרעה הרשע לאותו כבוד. עוד יש להבין דלהלן אנו רואים דברים הנראים כסותרים לכאו' לזה:

"לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר" (ז' ט"ו)

וברש"י: " הנה יוצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס לעשות שם צרכיו".

נתאר לעצמינו את מצבו של פרעה שפוגש  את משה רבינו אויבו ממתין לו לדבר עמו, רואה אותו בשפלותו, ומראה לו שיודע הוא שאינו אלוה אלא סתם בשר ודם, ואינו ירא ממנו. איזו השפלה נוראית זו לפרעה המלך הגדול.

אם כן יש לתמוה איך יתכן שמצד אחד הצטווה מרע"ה לכבד את פרעה באשר הוא מלך, ומאידך נצטווה להשפילו כ"כ בהיראותו לו בזמן שפלותו, ובהראותו לו שיודע הוא שאינו אלוה.

עוד יש להבין, וכי פרעה טיפש גדול כ"כ היה שחשב להראות עצמו כלפי נתיניו כאלוה בזה שכאילו אינו נצרך לנקביו. ועוד היה מוכן למען זה לסבול כל היממה מעצירת צרכיו. מה ראה פרעה לשטות זו, הלא מדרך השתלטותו על בנ"י ניכר שחכם היה.

ומאידך יש להבין מה העניין והתועלת שיבוא אליו מרע"ה בזמן ובמקום זה דווקא, תוך השפלתו, וכי השפלתו היא שתביא להכנעתו והסכמתו, הלא באמת מצינו שלא הייתה לכך כל השפעה.

פרעה הרשע לא עשה סתם הצגה כאילו הוא אלוה, אלא מכיון שהתברך ע"י יעקב אבינו שיעלה היאור לקראתו (כדאיתא בתנחומא המובא ברש"י בראשית מ"ז י'), הגיע לידי גאווה ומחשבה כאילו "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט ג'), ובאמת כבר חשב את עצמו לאלוה, ולכן הבין שלא מתאים לו כאלוה להיות נצרך לנקביו, ומה שבכל זאת הוא נצרך עליו להיזהר שלא לעשות זאת בזמן ובמקום שיכולים לראותו שהביזוי הזה מוריד מאלוהותו.

מרע"ה הצטווה לשמור על כבודו של פרעה כמלך, ולא משום שהיה ראוי לכך, אלא שהמטרה לשמה נשלח מרע"ה הייתה להשפיע על פרעה לקבל עליו מרותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולהוציא את בנ"י ממצרים, וכדי שתהיה אפשרות להשפיע על אדם, חובה לשמור על כבודו הראוי לו. אולם יחד עם זאת יש להקפיד לכבדו אך ורק בכבוד הראוי לו, ולא יותר או פחות מכך. יש לדבר אליו בעצמו ולא למעטפת החיצונית שלו. כדי שתהיה אפשרות להשפיע על אדם יש לדבר אליו מתוך כבוד והערכה למה שהוא באמת שווה, ולא לפי התדמית הדמיונית שבנה לעצמו, בין אם בנה לעצמו תדמית נעלה יותר ממה שהוא, כפרעה שדימה עצמו לאלוה, שאז לא יתכן לשנות את דעתו שהרי הוא אלוה כל יכול, ובין אם בנה לעצמו תדמית פחותה יותר ממה שהוא, שאז מתוך מחשבה שאינו שווה ערך, לא יהיו בו הכוחות לשנות ולהשתנות.

ידוע מה שמפרשים בדרך דרוש על הפסוק במשלי (ט' ח') "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שכשאתה בא להוכיח אדם, אל תוכיח אותו בתור שהוא לץ – רע ורשע, שאז התוכחה לא זו בלבד שלא תתקבל, אלא גם תגרום שישנאך, אלא תוכיח אותו בתור שהוא חכם ועוד "הוכח לחכם" – תוכיח לו שהוא חכם וראוי לכבוד, ומתוך הכבוד וההערכה שאתה חש כלפיו אתה מעיר או מאיר לו את הטעון שיפור, ואז לא רק שיקבל את התוכחה אלא ישמח בה ויאהבך.

באנשים מבוגרים אמנם יותר מצוי שאדם מעריך את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, (גם זה השתנה בדורנו שיותר מצוי שאדם מעריך עצמו פחות ממה שהוא), אולם בנערים יותר מצוי שמעריכים עצמם פחות ממה שהם, ומשום כך פעמים רבות כשאנו באים להוכיחם כדי להעמידם בקרן אורה ולהדריכם בדרך הישרה, אנו מתקשים להשפיע עליהם, זאת משום שמחוסר הערכתם לעצמם אינם רואים עצמם מסוגלים להשתנות ולהתעלות, ובקלות משכנעם היצה"ר שלא לנסות אפילו להשתפר מחוסר סיכוי.

ומפרשתנו נלמד שהפתרון לכך הוא שבבואנו להוכיחם נכיר תחלה במעלותיהם וכישוריהם, ובכך שגם החולשות שלהם אינם דרגתם האמיתית אלא מצב זמני בר חלוף (ראה מש"כ בפ' ויחי),
ומתוך כך נכבדם בכבוד האמיתי הראוי להם, וגם התוכחה שנוכיחם תהיה מתוך כבוד והערכה, לא לפי מעשיהם אלא לפי יכולותיהם וכישוריהם הייחודיים, אותם נבטא גם בפינו באופן ממוקד וברור (ראה מש"כ בפ' שמות) בד בבד עם התוכחה, ("אתה כ"כ בוגר שלא מתאים לך להתנהג בילדותיות שכזו". "אתה כ"כ אחראי שאני מתפלא כיצד קרתה לך כזו תקלה". "מבעל הבנה מצוינת כמוך אני מצפה לתשובה יותר ברורה". וכן ע"ז הדרך). וכך מובטחנו שתתקבל התוכחה, ובאהבה, שהרי "הוכח לחכם ויאהבך".

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977