לשם שמיים

יש רגעים בהם מתחשק להתנער מהיום יום לקום ולעשות איזו מצוה ענקית, משהו שיהפוך את העולם. בסך הכל עוד לא התרחקנו מהימים הנוראים, השפתיים עדיין מרחשות, והלב והמח נקיים, אז בואו נעשה משהו גדול. הבעיה היא ש'עזר מציון' כבר קיים, 'ועדות הצדקה' מתפקדות, יש כבר ארגונים לשמירת הלשון, להחזרה בתשובה, להצלה מטמיעה, לשיעורי תורה בטלפון, מה נשאר לנו הקטנים להתחיל מאפס ולעשות בשביל בורא עולם משהו רציני באמת.

יש איזה שהוא סוג של אינדיקציה לגודל של מצוה לפי השכר שעליה, ובלשון המשנה המפורסמת  'לפום צערא אגרא'. אפשר לנסות ולחפש על איזה מצוה ניתן שכר גדול מאד ולנסות להתחקות אחריה. אין צורך ללכת רחוק, בפרשת השבוע מספרת התורה את סיפור 'עקדת יצחק', הקרבן הענק שרצה להקריב אברהם אבינו. אין מצוה בהיסטוריה ששואבת שכר רב כל כך כמו העקידה, 'המאכלת- שישראל אוכלים מתן שכרה'. רק כעת עמדנו בתפילות ראש השנה, יום כיפור, סליחות, והזכרנו שוב ושוב את אברהם אבינו ויצחק בראש ההר ו'מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו'. בדיחה יהודית עתיקה אומרת שנס לקב"ה שאברהם לא שחט את יצחק, כי אם כשהוא לא שחט אותו אנו מבקשים כל כך הרבה על החשבון, אם הוא היה נשחט אף פעם לא היינו גומרים עם הדרישות לתשלום.  ובמוסף של ראש השנה אנו אומרים 'כאשר כבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם', יש מצוות שנעשות בלי לב, יש עם לב, יש בלבב ויש בלבב שלם וכזו היא העקידה.

אנו מכירים את העקידה מנקודת מבטינו, צריכים לבחון אותה מנקודת מבטו של אבינו אברהם. כשמתחילים את הפרשה ושומעים איך ה' אומר לאברהם לקחת את בנו יחידו לשחיטה, איננו מצטמררים, כי אנו כבר מכירים את סוף הסיפור. אבל אברהם אבינו הולך לעקידה והוא לא יודע מה שאנו יודעים, הם צועדים במדבר אברהם, יצחק, ישמעאל ואליעזר, אברהם רואה את הענן בראש ההר ואומר להם: 'שבו לכם פה, ואני והנער נלכה ונשובה' וליבו שותת דם, הוא יודע שהוא יחזור לבד, הוא יודע שברגע זה יצחק רואה בפעם האחרונה את אחיו ישמעאל, את אליעזר נאמן הבית, והפרידה עוברת בלי דמעה ובלי לחיצת יד, אף אחד לא יודע מכלום.

אחרי כמה שעות אברהם חוזר לבד ואומר 'בואו, הולכים'. והם שואלים 'רגע, איפה יצחק, נשאיר אותו לבד במדבר' ? ואברהם שותק. הם לוחצים, והוא אומר, 'די, אין למי להמתין, לא נראה אותו עוד'. הם נבהלים, מרכינים ראש, וישמעאל שואל: 'מה קרה ? חיה רעה פגעה בו ? שודדים ? אולי הוא נפל מהצוק' ? אברהם שותק, אחרי כמה שניות דומיה הוא אומר: 'שחטתי  אותו'. הם קופצים בבעתה וצועקים 'למה' ??? והוא עונה: 'שמעתי בת קול משמים'.

איך היו מגיבים ישמעאל ואליעזר ? איך היה מגיב העולם ? או שהיו משליכים אותו לבית האסורים, ובמקרה הטוב היו נדים בראשם לזקן שמשהו עבר עליו. אדם אצילי, נשיא העולם, מטיף עשרות שנים על אלוקי החסד, מתנגד לעבודת אלילים וקרבנות אדם, מצפה בכליון עיניים לבן שימשיך את דרכו, כשהוא נולד הוא משקיע הכל לחנך אותו ומצפה שממנו תצא אומה שלמה, הבן גדל לפי כל השאיפות, ויום בהיר אחד בלי להודיע כלום לאף אחד הוא הלך ושחט אותו.

אף אחד לא היה מדבר על הקרבן הגדול וההקרבה העצומה. עם ישראל לא היה קיים בכלל כדי לספר שנה אחרי שנה על הנסיון העצום בו עמד אברהם. הוא לא יכל לצפות לקורטוב של הערכה ואפילו לא למינימום הבנה וסובלנות מאי מי.

אם לא די בזה, ברגע זה הוא גם ממוטט את העולם הרוחני שלו. הוא בנה אהל של חסד, מהיום והלאה בין אם הוא יפתח לאהל ארבעים פתחים או ארבע מאות, אף אחד לא יכנס לביתו של הזקן המשונה, נגזר עליו להמשיך את חייו בלי צינור החיות העיקרי שלו, על יום אחד בלי אורחים הוא ישב בפתח כחום היום, וכאן הכל מסתיים.

ומה אם המפעל חיים האדיר, האומה אותה הוא מתכנן להקים מזרעו, דורות של מקדשי ה' ומפרסמי שמו בעולם, כל החלום הזה עומד להגנז כעת. ואברהם אבינו כופף את ראשו והולך בשמחה לעשות רצון קונו.

ואם עוד יכל להיות לו משהו של הרגשה טובה מהקרבן הגדול שהוא החליט לתת, בא המלאך ועצר אותו ברגע האחרון, בעצם אל תקריב. זוהי העקידה שנעשתה בלבב שלם, לשם שמים לבד, והיא היא המצוה הגדולה בהיסטוריה.

לא חייבים להקים ארגון חובק זרועות עולם, מצוה אחת נקיה ושלימה, בלי לצפות להכרה והוקרה מאי מי, בלי לחשוב על חשבון הבנק שלי בגן עדן, בלי לקוות להרגשת סיפוק רוחני, משהו טהור ונקי להשם לבד, זה המעשה הגדול ביותר שביכולתינו לעשות.

המציל נפש אחת

שנת רנ"ב. 'תור הזהב', בו שגשגו היהודים בספרד, בגשם וברוח, מאות שנים, נקטע באכזריות. המלכות גזרה גירוש אכזרי. רבבות אלפי ישראל יצאו בגוף מושפל – אך בנפש זקופה, איבדו ביתם והונם, ויתרו נוחיות ושלווה, כי דבקו באמונת אבותם באדיקות. בָּזוּ ל'אינקוויזיציה' שהציעה "הַמְּרוּ דתכם – והישארו כאן, 'יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ'…". לא! זאת בכלל לא ברירה! וכי יעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים? מאות אלפים גלו במסירות נפש.

רבי אפרים ומשפחתו, יצאו לעבר פורטוגל השכנה. [גם שם לא מצאו מנוח, כעבור שנים בודדות גורשו שוב.]. ברגלים כושלות צועדים בדרך הקשה. ראה רבי אפרים שבנו יוסף בן הארבע, מתקשה בהליכתו ומעכב התקדמותם. מה עושים? רבי יצחק, אחי רבי אפרים, הכריז באוזני אחיו "אל דאגה, יוסף – עלי!". תרתי משמע! על אחריותי ועל כתפיי! הרימו רבי יצחק על כתפיו ובמשך המסע נְשָׂאוֹ כך. לא חשב על עצמו, על גבו הכואב ועל שריריו התפוסים, רק על הילד הרך.

באותם ימים חשב רבי יצחק שהוא מסייע רק לאחיו ו'סוחב' את יוסף בנו. לאחר שנים הוברר כי לא ילד בודד נשא, אלא 'שולחן ערוך' שלם, עמוד ההוראה של כלל ישראל הוא נשא, את מרן רבי יוסף קארו מאיר עיני ישראל לנצח.

בעת צרה ומצוקה, מלחמה ובהלה, מחובתנו כאנשי חינוך להיחלץ חושים בחשיבה על הכלל ועל הפרט. מחד, עמלים 'ללמד מרחוק', לפתוח ולהפעיל – ככל שניתן – את מוסדות החינוך. אשרי המלמדים והמורות המסורים בעת הזאת באופן מעורר השתהות, ובוודאי מעוררים זכות לכלל. אך אל לנו לשכוח את אותם היחידים, אלה שאינם 'מתחברים' ללמידה מרחוק, אלה שחוששים ואינם יוצאים מבתיהם, אלה 'שְׁמִּשְּׁתַּבְּלְלִים' בפינת הכיתה ומכונסים בתוך עצמם.

בימים שהמוסדות סגורים, השתדלו אלפי מחנכים להיות בקשר טלפוני, אחת ליום-יומיים, עם כל יחיד מבני כיתותיהם. יש שהגדילו לעשות, וערכו 'סיבוב' פיזי' בין בתי התלמידים, לחיזוק רוחם ויצירת חיבור אישי. הוראת המנהלים ברורה "בעת מלחמה יש העדפה לקשר אישי, אפי' על חשבון כמות השיעורים המוקלטים". 'נפש התלמיד' לפני 'שֵׂכֶל התלמיד'. 'מנהיג' יודע כי "קבוצה מורכת מִבּוֹדְדִים", ולולא השקעה בכל בודד, תאבד הקבוצה את איתנותה.

בשיחה אישית שקיימתי בימים אלה עם מורי ורבי שליט"א נשמעה תובנה זו, בראייה חדה בפרשתנו. הקב"ה אומר "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ…". איזו צעקה? ומדוע בל' יחיד-נקבה? פירש"י: הַכְּצַעֲקָתָה – שֶׁל מְדִינָה. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ: הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהֲרָגוּהָ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי. כאשר הקב"ה דן בפשעי סדום, 'יורד לראות', כביכול, בשתי עיניו, מחד – צעקת המדינה, ההמון, הכלל, ומאידך – צעקת הפרט, היחיד. שתי צעקות נוראיות באו לפניו יתב"ש. שני הפירושים שקולים הם.

גדולת המחנך היא בראיית התלמיד המצטנף בשלהי הכיתה, שותק בשיעור ומרוחק מהחברה. אילו היה ילד 'מפריען' היה זוכה להמון 'תשומת לב'. אך אותו שָׁקֵט עשוי לגרור שכחה… בפרט בימים טרופים אלה, לא קל לזכור את כולם. משה רבינו נבחר להנהגה כאשר לא ויתר על גדי יחיד, למרות שהוא שניתק עצמו, נָשַׁר. 'רעיא מהימנא' עמד במבחן!

איש חכם שִׁתְּפַנִי בהרהור כואב: בעבר חשנו 'קירבה' לנפגעי הטרור ל"ע כי הכרנו שמותם, רון ארד ונחשון וקסמן, משפ' סחיווסחורדר בפיגוע ב'סְבַּרוֹ', 'שלשת החטופים': גלעד שֶׁר, יעקב נפתלי פרנקל ואיָל יפרח. ה' יקום דמם! דמם ודם האלפים לאורך השנים. במלחמה נוראה הנוכחית, עקב ריבוי החללים [לא נהרגו בארה"ק כה רבים ביום אחד מאז חורבן ביהמ"ק!] מאות השבויים והפצועים הרבים, מתייחסים אליהם כמו 'מספרים' ל"ע, כָּהוּ חושינו להרגיש הבדל בין 1700, 1900, או 2200 קדושי ישראל. אהה! מָה רַבּוּ צָרָי! אין לנו אבד רגישות יהודית! נזכור שעדיין כל יחיד הוא עולם מלא!

מחנך יקר! עֲבֹר מדי יום על רשימת תלמידיך. חֲשֹׁב למי להתקשר, מי זקוק ל'ביקור בית'. זה לא ביקור אלא בנין בית… בָּרֵר אצל הוריהם מי מהילדים זקוק ליחס נוסף. הם מצפים לשמוע אתכם: לא בהקלטה כללית אלא בשיחה אישית!

לוט ניצל, יצאה ממנו רות, אֵם מלכות בית דוד! בת-פרעה הצילה תינוק עָלוּם, שגדל להושיע את ישראל. בהפטרת השבוע, אלישע הנביא מְחַיֶּה את בן השונמית, אפי' שמה לא ידוע לנו. ילד זה גדל – חבקוק הנביא, שמנבא ומלמד 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', דרשו "אל תקרי יִחְיֶה – אלא יְחַיֶּה". הצדיק מאמין וּמְחַיֶּה אחרים, מעוררם ומעודדם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הלבבות קרובים

מלמד שבע מרורים מתלמידו העקשן והחצוף. שבוע ועוד שבוע עברו מתוך התראה וענישה, עליות זעירות לעומת מורדות תלולות. בצר לו פנה למנהל 'איני יכול עוד. הוא מפריע מאוד בשיעורים, מתפרץ ומתחצף, דווקא בלימוד הוא מצליח. לדעתי עליו ללכת ליועץ רגשי, לסדרת שיחות אישיות. אנא, כב' המנהל, עזור לי! עזור לו!' המנהל חשב במצח חרוש והשיב. 'יש לי עבורו יועץ! קח אותו אתה, פעמיים בשבוע, לשיחה אישית בשעות הערב'. 'אני?' קפץ המלמד 'איך אוכל לעזור לו?' 'כאשר תתקרבו זה לזה – הבעיה תיעלם!'
שלמה המלך מסר לנו כלל בחיים והגדיר קשרי הגומלין בין אנשים "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כשם שהמביט במים רואה בהשתקפות את תוויות פניו, כך יחס האחר כלפינו משקף במדויק את יחסינו אליו. מה שאני מרגיש אליו בליבי – כך חברי מרגיש עלי בליבו. כאשר אני אוהב אדם בליבי – גם בליבו מתעוררת אהבה. אם אני מרגיש, חלילה, שאדם שונא אותי, הרי זה בגלל שיש בליבי שנאה כלפיו.
בסוף פרשתנו מצווה רבקה אמנו את יעקב בנה לנוס לחרן, לבית אחיה לבן, מפני עשיו אחיו המבקש להורגו. והיא אומרת "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ – עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". כפל הלשונות מעורר שאלה, למה הוכפלו הדברים בתורה?
פירש הג"ר יצחק מוולוז'ין שאכן על יעקב לשהות בנכר עד שעשיו אחיו יירגע. ומתי זה יקרה? מתי עשיו ישוב מכעסו? מלמדת אותו רבקה אימו יסוד: עשיו יירגע כאשר 'ישוב אף אחיך מִמְּךָ', מליבך! שהרי גם יעקב כעס על עשיו שבגללו נאלץ הוא לנדוד לבית לבן הארמי, לצאת מארץ ישראל, ולהתרחק מהוריו הצדיקים. וכאמור, כעס הוא 'דו צדדי'! כמים הפנים לפנים! כאשר אתה תירגע עליו – גם הוא יירגע עליך.
כאשר אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו למידות טובות, חשוב לתת בידם כלים לזהות ולהתגבר על נפילה בטוהר המידות. להעניק כלים לניהול כעסים ולפתרון קונפליקטים. כלי ראשון: זיהוי. כאשר מבינים את הסיבות לתבערה אנושית, מכירים את הגורמים לכשל בתקשורת בין-אישית, ניתן לעבוד על התגברות.
מסופר על צדיק שעבר עם תלמידיו בשוק העיר, ולפניהם קבוצה של סוחרים שצועקים בכעס זה על זה. פנה הרב אל תלמידיו בחיוך, ושאל "למה כשאנשים כועסים הם צועקים?" תלמידיו חשבו, ואחד השיב "אנחנו צועקים כי מאבדים את הרוגע שלנו". "אבל למה לצעוק כאשר האדם השני עומד ממש לידך, הרי אתה יכול לומר לו את דבריך בשקט?" התלמידים הציעו תשובות נוספות, אך הם הרגישו שאינן נכונות.
לבסוף הסביר הצדיק בעצמו לתלמידיו: "כשאנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים. כדי להתגבר על 'המרחק' הם צועקים, לשמוע זה את זה. ככל שכועסים יותר, מתרחקים עוד – וצועקים עוד."
"ומה קורה בין חברים טובים? הם לא צועקים זה על זה, אלא מדברים בְּרַכּוּת, מתוך שליבותיהם קרובים. המרחק ביניהם, או שהצטמצם לגמרי, או שהוא קצר מאוד." הצדיק המשיך "ומה קורה כאשר אוהבים עוד יותר? כבר לא צריכים לדבר בכלל, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם מתחזקת. לבסוף, גם ללחוש כבר לא צריך. בשיא האהבה מביטים אחד על השני, וכך 'שומעים' ומבינים זה את זה. לכן חשוב מאוד: ברגעי כעס לא לומר מילים שמגדילים את המרחק ביניכם, כי יצטרכו לצעוק עוד ועוד… עד שלגמרי יפסיקו לשמוע…"
כאשר באמת 'הלבבות קרובים' כל אחד מצמצם עצמו ונותן מקום לאחר, מקום של כבוד. מביטים בעין טובה על הצלחת האחר. כאשר חשים התרחקות, נשתדל אנחנו להתקרב ראשון, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים..
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יפה שיחתן

חסיד זקן הזדמן לעיירתו של האברך ר' מנחם מנדל, מי שעתיד להאיר את העולם: 'הרבי מקוצק'. לימים סיפר הרבי שהזקן פתח בפניו שערי דעת והכירו דרכי חסידות, "לאורך לילה שלם ישבנו, הוא ידע לְסַפֵּר ואני ידעתי להקשיב".
'כח הסיפור' נמנה על כלי החינוך המשמעותיים ביותר. כאשר משה רבינו משתף את יתרו חותנו, הדורש ומבקש את האמת הצרופה, אחרי שכבר 'טעם' ודחה כל הבלי העולם, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם…, ורש"י מצטט מחז"ל 'למשוך את לבו, לקרבו לתורה'. הסיפור מושך את הלב, ולוכד את הנפש באהבה.
בפרשתנו מאריכה התורה הק' מאוד, חוזרת שוב ושוב, על מעשה שליחות אליעזר. רבי אחא מלמדנו במדרש "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים". הרי גופי תורה רבים נמסרו רק ברמיזה ובקיצור, ואילו "סיפורת אבותינו ועבדיהם" באה בארוכה. ברור לנו כי התורה, וספר בראשית בפרט, איננה "ספר סיפורים" בעלמא. כבר הזהירנו רבי שמעון בר יוחאי בזוהרו (פר' בהעלותך) וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא… אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין. בספה"ק מבואר כי הקב"ה הלביש 'רזי עילאין' בצורת סיפור בכדי לצמצמם ולהנגישם אלינו, כי הסיפור מרכך ומקל על התפיסה. הסיפורים הם הם תורה!
יש מחנכים שמספרים סיפור רק כדי "למלא את החלל" כשנותר זמן בין השיעור ל'צלצול', או כשיעור 'הרפיה'. יש שמספרים רק בימי גשם כשנמנע מתלמידיהם לצאת לחצר. טעות בידם! הסיפור מהווה מטרה בפני עצמו, כלי הפורט על נימי הרגש, ועולמו של הילד מתפתח באמצעות הרגש. אין להקל ראש בסיפור, וכמו יתר המקצועות הנלמדות בכיתה, יש 'להכין' סיפור, להתאימו לגיל ולרמה. לסיפור (כשמסופר נכון) יש מקום בפני עצמו ב'מערכת'!
בכוחו של סיפור לחלחל ולהתיישב בנבכי נפש, בשונה מתוכחה גלויה, הנחסמת ונדחית. בעלי המוסר עמלים להיות 'אוהבים את התוכחה', אחד ממ"ח קנייני התורה, אך בטבע האדם להעמיד 'חומת מגן' מול בקורת, מנגנוני הצטדקות והתגוננות. אך הסיפור נקלט, בהיותו לכאורה ללא נגיעה אישית וישירה בו ובחייו. אחרי שהסיפור חודר למוחו ונפשו, מתחילים תהליכי חשיבה חיוביים. הסיפור משליך על הליכות חיים, הוא נאגר בזיכרון ומשפיע מאוד.
בכח הסיפור להרחיב אפיקי דעת. נוסקים על כנפי הסיפור לתקופות ולמחוזות רחוקים. אנשי חינוך מזהים בין אפיוני דורנו 'הקשה', חסר בזיקה נוסטלגית לעברנו המפואר. הנוער חי את ה'עכשיו'. רוב ספרות הילדים בדור הנוכחי (חצי יובל שנים) הוא "ספרות אקטואלית" המספרת אודות 'היום ומחר'. כמעט ואין משיכה וידיעה לעולמות הזוהר בתקופות קדמוניותנו, מוסדי ומצוקי עמנו (לולא ה'קומיקס' כלל לא היו מכירים קורות הדורות, וגם זה בדיעבד מאוד…).
איכות הסיפור וקליטתו תלויות באופן המסירה, בעיתוי, בשפת גוף ומבעי פנים, בהרמת קול והנמכתו. סיפור טוב מושך אחריו שובל של שתיקה מהדהדת, בה סופגת הנפש ומעבדת את התוכן הנשמע. סיפור ללא מוסר השכל – כגוף ללא נשמה. מְסַפֵּר טוב (ומוכן) משחיל בין השיטין הלכות והליכות, הנהגות, דמויות ומושגי יסוד. ישנם מלמדים ש'סיפוריהם' מכילים תילי תילים של דינים ומושגים, ובכך מַקְנִים חומר לימודי עשיר, 'אגב' סיפור מענג!
ולחתום בסיפור? חשבתי באיזה סיפור לסיים מאמר זה. האם מעורר השראה על מלמד בן-זמננו, או עילאי קדום מימות רבינו הבעש"ט? על ילד שהתגבר או על הורים שהטיבו לחנך. החלטתי לא לספר מאומה. אבקש ממך, קורא נכבד, עצום עיניך והיזכר בסיפור ששמעת, סיפור שהשפיע עליך. מי סיפרו ומתי. באיזו סיטואציה ולאיזו מטרה. העמק וחקור 'למה ואיך השפיע עלי סיפור זה?'. שים לב שסיפור טוב נחקק בין נקיקי נפשך ובמטמוניות אישיותך.
יפה שיחתן של עבדי אבות. רבש"ע, עבד אברהם אנכי! אנא, תן לי לשון לימודים. לדעת לספר, ואף ללמוד להקשיב.

בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מעשה אבות סימן לבנים

בא אברך בפני הג"ר יעקב קמינצקי ושאלה בפיו "רואה אני כי אין ילדיי מקפידים כראוי על ברכות הנהנין. ילמדנו רבינו! כיצד חינך הרב את ילדיו להקפיד על ברכות נהנין? מאיזה ספר דינים הקריא בפניהם, אילו סיפורי צדיקים סיפר?" השיב לו הרב באהבה: "לא לימדתי משום ספר, פשוט – הקפדתי אני לברך כראוי."

הקב"ה מתבטא כי אהבתו הגדולה לאברהם אבינו היא בגלל שמחנך את בניו. אינו מציין מעלתו המיוחדת בעמידה בכל הניסיונות, בניפוץ פסלי אלילים, הפצת דבר ה' בעולם, או בריבוי חסדיו וישרות דרכיו, אלא בגין העמדת דורות ישרים והגונים, כמו שנא' כִּי יְדַעְתִּיו – לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, פירש"י כִּי יְדַעְתִּיו – לְשׁוֹן חִבָּה… וְלָמָּה 'יְדַעְתִּיו'? 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

בריש פרשתנו מתארת התורה את ישיבתו של אברהם בפתח האהל, מצפה לראות עובר ושב ויכניסו לביתו. זקן וחלוש, בצהרי יום חם במיוחד, והנה הוא רץ מפתח האהל. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה בהכנעה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ בתחנונים, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם… וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר… וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר… דרשו רבותינו (ב"מ פו:) כל מה שעשה אברהם בעצמו, קיבלו בניו מידי הקב"ה בעצמו, ומה שעשה ע"י שליח, נתן הקב"ה לבניו ע"י שליח.

ולכאורה, הרי רש"י מביא דרשת חז"ל שאברהם מסר 'בן-בקר' לישמעאל בנו כדי 'לחנכו במצוות', ואם כן, אפוא, מדוע 'הפסידו' בניו ולא קיבלו בשר ישירות מידי ה'? הרי אברהם מסר את המצוה לבנו מתוך כוונה חיובית/חינוכית! ודרשו, כי החינוך המושלם הוא כשאבא עושה ובנו רואה! דוגמא אישית בקיום ועשייה!

כך פירשו צדיקים את ציווי התורה, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם – וכיצד נְלַמֵּד את בנינו לעסוק בתורה? בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – הם יראוך יושב ולומד, בבית, בדרכים, בקביעות!

מוכר כובעים עבר ביער והתנמנם מתחת לעצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו, מלבד כובעו שלו. על ענפי העצים סביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים! האיש כעס! הוא נופף באגרופיו והקופים עשו אחריו, רקע ברגליו, ושוב, הקופים אחריו. הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. מרוב זעם ותסכול השליך את כובעו ארצה, ושוב, הקופים עשו אחריו והשליכו את כל הכובעים לרגליו. דרש מחנך להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם".

השתתפתי בעבר בשיח מחנכים, האם ראוי שמלמד יאכל פת שחרית בכיתה בפני תלמידיו, או שמא אין ראוי שיאכל עמהם. הגיב אחד המשתתפים "המלמד שלי היה ותיק וחסיד. הוא אכל איתנו מדי בוקר. עד היום אני זוכר צורת אכילתו, בפשטות ובמתינות. אין לי ספק כי זה היה עבור כולנו מעשי שיעור לחיים!"

אבות מחפשים סגולות ל'תפילת הילדים בשבת' 'השקעה בלימודים'. מחנכים מדברים על 'מידות טובות' ו'יחס לזולת'. אין הבנים והתלמידים קולטים את מה שאנו אומרים – כמו שקולטים את אשר אנו עושים!

מלמד גורר תלמיד לחדר המנהל, נכנס בסערה ומכריז בקול "ילד חסר סבלנות! צועק ומתפרץ" כשהוא מצביע באצבע מאשימה על הילד. המנהל הביט בו ברוגע ואומר "שים לב! בעוד אתה מצביע נוכח הילד באצבע אחת, הרי שלש אצבעות – בידך הקפוצה – מצביעות אליך…".

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות123ymm@gmail.com                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

זריזין מקדימין…

 

'מעשה אבות סימן לבנים'. התורה לא נמסרה כספר אגדות וסיפורי ימי קדם. בכל פרק יש לימוד ובכל שורה יש תובנה מעשית. בשעה שמלמד אחד 'מספר' פרשת השבוע, עמיתי המיומן והנבון 'מלמד' פרה"ש. 'מטרות חינוכיות' משתבצות בעדינות תוך-כדי-סיפור, הלקחים נספגים וקונים שביתה בנפש לימים ושנים.

בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב"ה 'לֶךְ-לְךָ' – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה' – הכרזת מציאותו יתב"ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו', כי 'ביקש לעמוד…'.

ראיתי דרוש בפסוקי ריש הפרשה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' – למי? וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל… מי? וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – עדיין עֲלוּם שם. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיווַיֹּאמַר… אִם נָא מָצָאתִי חֵן… חמשה פסוקים שבהם לא מוזכר שם 'גיבור הסיפור', אלא בכינויי הרמז בלבד! פסוק ה' מסתיים בדברי המלאכים כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ורק בפסוק הבא מוזכר, לראשונה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… ללמדנו בא, שאין אדם קרוי בשמו בשלב הדיבורים – אלא בביצוע המעשה. כל עוד אברהם מדבר על הכנסת אורחים עדיין נקרא בשמו, המורה על חשיבות. רק כשיוצא 'לפעולה' מוזכר אברהם בשמו, לשבחו על עשייתו הגדולה למען אורחיו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם! ותיכף מעוררת שאלה: למה נאמר על 'איש הזריזות והביצוע' וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר…? איה העשייה? ומתרצים חז"ל, כמובא ברש"י, שגם במסירה זו לאחר יש צד ביצועי! נתן לישמעאל בנו לחנכו למצוות, ואכן, החינוך נספג: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ! אצל אברהם נא' לא פחות משלש פעמים "וישכם אברהם בבוקר…"! בכל מצב, ולכל דבר, משכימים!

הזריזות והמרוצה אינן רק כדי להפיק יותר, כדי לנצל יותר טוב את הזמן, אלא מפני חשיבות המעשה. הזריז בקיום הַמִּצְוָה מוכיח אהבתו לַמְּצַוֶּה. כתב רבינו הרשנ"ז מלאדי (תניא פרק כ"ו) 'כלל גדול: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול – גם אם הוא גיבור יותר מחברו. ככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו…'.

יש להבחין בין 'זריזות' חיובית המסמלת מחשבה ויחס רציני, לבין 'חופזה' הנובעת מחוסר סבלנות. הזריזות היא מעלה גבוהה, והחופזה מאוסה. רבינו ה'אמרי אמת' יחיד ומיוחד היה בזריזותו ובניצול הזמן, והכל מתוך רוגע ושלווה. 'נערווין' לא ניכרו בו מעולם. 'ואברהם זקן בא בימים…', הביא את ימיו במלואם!

בימי ה'קורונה' חשוב מאוד לייקר את הזמן ולהזדרז בניצולו. כאשר סדרי החיים משובשים, שומעים 'אין לי זמן לכלום'. נדמה להם שהם כל הזמן עסוקים – וזה אינו נכון! כי ל'עסוק אמיתי' יש הכי הרבה זמן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com                                                                                                    

 

חינוך בפרשה- פרשת וירא

למען אשר יצוה

הקב"ה אוהב לאברהם אבינו, ויש בעד מה. הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו (פירש"י לשון חיבה) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. מיסודות החינוך שהאב יצוה את בניו והרב יצוה תלמידיו. בכדי שהציווי יתקבל כראוי, עלינו ללמוד כיצד מצווים. הדיבור הוא כלי מרכזי בעשייה חינוכית. ולשומע חוש להרגיש מאין באות המילים – מלב אוהב או חלילה מלב רגז. אי' בזוהר הק' (תזריע, מתורגם ללשה"ק) 'מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ. וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵינָם בְּאַהֲבָה'. 'תוכחה' יעילה היא אומנות שיש לִרְכּוֹשָׁהּ.

כדי לבטא את הזהירות הנדרשת למוכיח, היה 'החפץ חיים' מצטט את הג"ר יהונתן מוואהלין 'בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת, כאילו מוכיח לרבו!' ('מרגניתא טבא' בסו"ס אהבת חסד). חז"ל לימדונו שהרב מחויב להוכיח תלמידו, ואף התלמיד יוכיח את רבו. נדמיין, אילו ראינו ברבינו המובהק דבר שיש להוכיחו עליו, כמה נהפוך תחילה בזכותו, כמה ניערך לקיום 'מצוה' זו, באילו מאזני פלס נשקול דברינו, ובשעת מעשה נלחש בצנעה ובענוה… אי' בשם הג"ר חיים מוולאז'ין שאדם שבטבעו אינו מורגל לדבר רַכּוֹת, פטור מקיום מצוות תוכחה! (כתר ראש אות קמג)

פרשת השבוע פותחת במלאכים שבאו לאהל אברהם. קראתי סיפור משעשע, ולקחו בצדו. לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!

חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב…', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!

בהפטרת השבוע נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האשה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבֹא אֱלִישָׁע… וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו… וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו… המליצו על כך אישי חינוך שֶׁמַּקֵּל אינו מְחַיֶּה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!

כאמור לעיל, חשוב לדבר ביחידות, שלא ישמעו הבריות ויבוא חלילה לידי קלון. דרש הג"ר יחזקאל אברמסקי כאשר יצחק מתלווה לאביו לעקידה, בשלהי פרשתנו, ממתין עם שאלת 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' עד שמתהלכים לבדם, ביום השלישי, כשהנערים נותרו עם החמור. הוא חשש שנוכחות זרים עשויה להפריע לאביו להשיב! שאלה שעשויה להביך לא שואלים ברבים! תוכחה היא 'בירור דברים' ועל כן לא נביך בשאלות בפרהסיה.

ומה לגבי חינוך הנכדים? רבינו הלב שמחה אמר פעם לנכדו, שבפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כותב רש"י, לנשים באמירה רכה, ואילו לאנשים 'ותגיד – דברים קשים כגידין'. דברים קשים יאמר האב לבנו, עליו אמרו שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. לא כן לנכד, איתו ידבר בנועם, כפי שנא' זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – באמירה רכה ונעימה…

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. הידוק הקשר. זהו סוד ההצלחה אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אחיה ידע-מידע ותוכן לימודי חוויתי