יש רגעים בהם מתחשק להתנער מהיום יום לקום ולעשות איזו מצוה ענקית, משהו שיהפוך את העולם. בסך הכל עוד לא התרחקנו מהימים הנוראים, השפתיים עדיין מרחשות, והלב והמח נקיים, אז בואו נעשה משהו גדול. הבעיה היא ש'עזר מציון' כבר קיים, 'ועדות הצדקה' מתפקדות, יש כבר ארגונים לשמירת הלשון, להחזרה בתשובה, להצלה מטמיעה, לשיעורי תורה בטלפון, מה נשאר לנו הקטנים להתחיל מאפס ולעשות בשביל בורא עולם משהו רציני באמת.
יש איזה שהוא סוג של אינדיקציה לגודל של מצוה לפי השכר שעליה, ובלשון המשנה המפורסמת 'לפום צערא אגרא'. אפשר לנסות ולחפש על איזה מצוה ניתן שכר גדול מאד ולנסות להתחקות אחריה. אין צורך ללכת רחוק, בפרשת השבוע מספרת התורה את סיפור 'עקדת יצחק', הקרבן הענק שרצה להקריב אברהם אבינו. אין מצוה בהיסטוריה ששואבת שכר רב כל כך כמו העקידה, 'המאכלת- שישראל אוכלים מתן שכרה'. רק כעת עמדנו בתפילות ראש השנה, יום כיפור, סליחות, והזכרנו שוב ושוב את אברהם אבינו ויצחק בראש ההר ו'מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו'. בדיחה יהודית עתיקה אומרת שנס לקב"ה שאברהם לא שחט את יצחק, כי אם כשהוא לא שחט אותו אנו מבקשים כל כך הרבה על החשבון, אם הוא היה נשחט אף פעם לא היינו גומרים עם הדרישות לתשלום. ובמוסף של ראש השנה אנו אומרים 'כאשר כבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם', יש מצוות שנעשות בלי לב, יש עם לב, יש בלבב ויש בלבב שלם וכזו היא העקידה.
אנו מכירים את העקידה מנקודת מבטינו, צריכים לבחון אותה מנקודת מבטו של אבינו אברהם. כשמתחילים את הפרשה ושומעים איך ה' אומר לאברהם לקחת את בנו יחידו לשחיטה, איננו מצטמררים, כי אנו כבר מכירים את סוף הסיפור. אבל אברהם אבינו הולך לעקידה והוא לא יודע מה שאנו יודעים, הם צועדים במדבר אברהם, יצחק, ישמעאל ואליעזר, אברהם רואה את הענן בראש ההר ואומר להם: 'שבו לכם פה, ואני והנער נלכה ונשובה' וליבו שותת דם, הוא יודע שהוא יחזור לבד, הוא יודע שברגע זה יצחק רואה בפעם האחרונה את אחיו ישמעאל, את אליעזר נאמן הבית, והפרידה עוברת בלי דמעה ובלי לחיצת יד, אף אחד לא יודע מכלום.
אחרי כמה שעות אברהם חוזר לבד ואומר 'בואו, הולכים'. והם שואלים 'רגע, איפה יצחק, נשאיר אותו לבד במדבר' ? ואברהם שותק. הם לוחצים, והוא אומר, 'די, אין למי להמתין, לא נראה אותו עוד'. הם נבהלים, מרכינים ראש, וישמעאל שואל: 'מה קרה ? חיה רעה פגעה בו ? שודדים ? אולי הוא נפל מהצוק' ? אברהם שותק, אחרי כמה שניות דומיה הוא אומר: 'שחטתי אותו'. הם קופצים בבעתה וצועקים 'למה' ??? והוא עונה: 'שמעתי בת קול משמים'.
איך היו מגיבים ישמעאל ואליעזר ? איך היה מגיב העולם ? או שהיו משליכים אותו לבית האסורים, ובמקרה הטוב היו נדים בראשם לזקן שמשהו עבר עליו. אדם אצילי, נשיא העולם, מטיף עשרות שנים על אלוקי החסד, מתנגד לעבודת אלילים וקרבנות אדם, מצפה בכליון עיניים לבן שימשיך את דרכו, כשהוא נולד הוא משקיע הכל לחנך אותו ומצפה שממנו תצא אומה שלמה, הבן גדל לפי כל השאיפות, ויום בהיר אחד בלי להודיע כלום לאף אחד הוא הלך ושחט אותו.
אף אחד לא היה מדבר על הקרבן הגדול וההקרבה העצומה. עם ישראל לא היה קיים בכלל כדי לספר שנה אחרי שנה על הנסיון העצום בו עמד אברהם. הוא לא יכל לצפות לקורטוב של הערכה ואפילו לא למינימום הבנה וסובלנות מאי מי.
אם לא די בזה, ברגע זה הוא גם ממוטט את העולם הרוחני שלו. הוא בנה אהל של חסד, מהיום והלאה בין אם הוא יפתח לאהל ארבעים פתחים או ארבע מאות, אף אחד לא יכנס לביתו של הזקן המשונה, נגזר עליו להמשיך את חייו בלי צינור החיות העיקרי שלו, על יום אחד בלי אורחים הוא ישב בפתח כחום היום, וכאן הכל מסתיים.
ומה אם המפעל חיים האדיר, האומה אותה הוא מתכנן להקים מזרעו, דורות של מקדשי ה' ומפרסמי שמו בעולם, כל החלום הזה עומד להגנז כעת. ואברהם אבינו כופף את ראשו והולך בשמחה לעשות רצון קונו.
ואם עוד יכל להיות לו משהו של הרגשה טובה מהקרבן הגדול שהוא החליט לתת, בא המלאך ועצר אותו ברגע האחרון, בעצם אל תקריב. זוהי העקידה שנעשתה בלבב שלם, לשם שמים לבד, והיא היא המצוה הגדולה בהיסטוריה.
לא חייבים להקים ארגון חובק זרועות עולם, מצוה אחת נקיה ושלימה, בלי לצפות להכרה והוקרה מאי מי, בלי לחשוב על חשבון הבנק שלי בגן עדן, בלי לקוות להרגשת סיפוק רוחני, משהו טהור ונקי להשם לבד, זה המעשה הגדול ביותר שביכולתינו לעשות.
