שגרת מלחמה?!

צעירותי, נהגנו בת"ת ובישיבה לומר אחרי 'שחרית', שלשה פרקי תהלים: פ"ג, ע"ט וק"ל. שאלתי: 'מה זה ועל מה זה' ולמה בסדר זה. לא ידעו להשיב לי. עד ששמעתי מ'ידען', כשניצול הרבי 'האמרי אמת' מפולין הבוערת, ובארה"ק חשו איום ישמעאלי, התקין לומר פרק פ"ג בכל יום. …הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ… אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל… וְיֵדְעוּ… שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ! בעשור הבא נשמעו שוב קולות מלחמה, הוסיף בנו הרבי 'הבית ישראל' לומר פרקים ע"ט וק"ל. בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ… לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלוֹקֵיהֶם… יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ… מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'… וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל… הסדר נשאר: פ"ג, ע"ט וק"ל…

רבותינו הנהיגו 'תקנה', לבקש תחינה, להתחנן בבקשה, אך גם תקנה זו נעשתה 'מְלֻמָּדָה', 'הארכת התפילה'. 'פסוקי דזמרה' גופא ניתקנו כדי לפתוח את הלב לקראת קר"ש וברכותיה. ברבות השנים הם עצמם זקוקים ל'משהו מעורר'. המשגיח רבי גָד'ל אייזנר שאל בחור, "הנך אומר 'לשם ייחוד' לפני הנחת תפילין?". "בוודאי" השיב הבחור. "למה?" המשיך המשגיח לשאול, "כהכנה למצוה בכוונה!", "ואתה מכוון….?". הציע רבי גָד'ל עצה לְהִשָּׁמֵר מהתבוססות ב'שיגרה' הַמְּפַגֶּלֶת בכוונת הלב. אחת בשבוע יאמר 'לשם ייחוד' בהגיה ליטאית, ב'עברית', ואפי' ב'אידיש'…: העיקר – תפילת ה'כוונה' לומר 'בכוונה'! דַּמְיֵן מול עיניך 'גוף מת'. כך נראית תפילה מתה! (חובה"ל שער חשבה"נ פ"ג ט'. עי' תניא פל"ח)

'המלחמה' החלה בתשרי, וכבר כסלו… עקבות השבויים טרם נודעו. חיילם מחרפים נפשם יומם וליל, ומדי יום ל"ע…. תושבי הדרום אינם דרים בבתיהם, תושבי הצפון צפונים בגלות כפויה, ואילו אנשי המרכז 'מתמרכזים' בענייניהם… החנויות עמוסות, אירועי שמחה מתקיימים מבלי להעלות את המלחמה על ראש שמחתנו… התרגלנו. שגרת חיים.

אי' ב'תנחומא' בפרשתנו "היתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת [את הבאים מכנען] על עֵשָׂו 'מה מעשיו?'. והיו אומרים לה 'איש רע שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, 'אדמוני' כולו כאדרת שער, רשע! כל תועבות ה' עשה'. כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת: 'אני ורחל אחותי – מבטן אחד יצאנו, רחל תינשא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?!' והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת". והנה, בזוה"ק (פר' ויחי) יש תוספת 'קטנה': "לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב…". למה בכל יום? וכי לא האמינה תמול שלשום?

ביארו בעלי המוסר שמטבע האדם 'להתרגל', להשלים עם הצרה, 'לחיות' עם המועקה, והתפילות קֵהוֹת… לאה אמנו לא נכנעה להרגל ולא 'ויתרה' למציאות! היא פעלה לעורר לבה לתפילה כנה! לכן יצאה מדי יום לפרשת הדרכים, אָזְנֶיהָ הצטמררו בכל יום, נפשה נהפכה עליה מחדש, היא התפללה בכל יום מחדש בכוונה ובכתה עד לשינוי הגזירה!

מה התועלת באמירת עשרה פרקי תהלים ביום בַּכִּתָּה אם זה 'מְלֻמָּדָה'. יש להחליף, לגוון. פעם לומר פרק י"ג: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ… אמנם ששה פסוקים בלבד, אך המלמד יבאר להם את הפרק. למחרת: קמ"ב, עם ביאור המלות. ביום אחר פרק ס"ד:  שְׁמַע אֱלֹקִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי… העיקר שיבינו וירגישו!

חובה לשמור על איזון רגשי. אין להכניס לילדים לחרדות עם תיאורי ומחזות מלחמה – באצטלא של 'לעורר כוונה'. על התפילות להביא אמונה וביטחון, עידוד ותקוה, ולא חלילה ללחץ. יש 'פער' בין רגישות ילד לשל המלמד הבוגר…! [גם מלמד רחוק מ'סף רגשות' של חייל בקרב. יש חיילים שמדי-בוקר מביטים בתמונות 'יום הטבח', לרענן בקרבם זעם ורגש נקם. 'אזרח' לא יעשה כן!]

אדם שמע שאמירת 'תפילת הר"ר אלימלך' 40 יום ברציפות מסוגלת לדבר ישועה ורחמים. התחיל בהתמדה… וביום ה-39 שכח! האיש נשבר. שפך לבו בפני א' הצדיקים. שאלו הצדיק "אמירת תפילה קדושה זו אורכת זמן! מתי אתה אומרה?" ענה האיש "עד שהחזן מגיע ל'ישתבח'…". הוכיחו הצדיק בנעימות "חז"ל ו'הגאונים' ערכו 'פסוקי דזמרה'. בוודאי יש 'סגולות' באמירתם. קבל ע"ע להתפלל כראוי, ואף להתפלל תפילת הרר"א בכוונה… ובוודאי שתיוושע".

נזכור דברי מרן ה'בית יוסף' בפתח השו"ע "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק". וכבר העיר הרבי ה'חידושי הרי"ם', ושאינו יר"ש? 'הוא יהיה מיצר ודואג על חורבן עצמו'… נגולל את האבן שאט אט אוטמת את לבנו! 'נזכור את החורבן' ולא נזדקק לעשות 'זכר' ל'זכר לחורבן'… נרגיש את מצב אחינו בנ"י ונצפה לישועה!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מיהו מלמד 'מצליח'?

שח לי מנהל תלמוד תורה "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל זרם כראוי, אך היה 'יבש'. לא היו מספיק מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים היו מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד, איש חי ורב פעלים, והביא רוח התחדשות. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח.  באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי המים בבאר היו מועטים, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה את צאנו, מבלי להשאיר מים לאחרים. על כן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה את צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר מִשְׁטַר ראוי של חלוקה אחידה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבהגיע יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (וכך נודע ללבן שיעקב ברח, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא עמו ברכה! המקום 'חי' בעבורו. כך גם ברדתו מצרימה הביא יעקב ברכת חיים. מי הנילוס עלו והתברכו, הרעב פסק באחת!

הִנְּךָ רוצה להתפתח במקום העבודה? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן וממון, למד "הוראה מתקנת" בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בשביל פרנסה, ולא בשביל בני כיתתו דווקא! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה.

בכדי להיות משפיע ברכה בסביבתו היה יעקב אבינו עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עושים במלואה. לאחר שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י "אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו". כאשר לבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח את יושרו, הוא עבד יומם וליל, במסירות, בחריצות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא "אדם רציני". זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש רבה נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, ר' ירמיה אמר, חביבה היא המלאכה [יותר] מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ובתנחומא מסיים "צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו"! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, מתוך שהוא מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

חז"ל מונים רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם "זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו". יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, וזה מתבטא גם בהשקעתו בעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו בכדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. לא נאמר שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). היה מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל מי שמביא ברכה בסביבתו.

סוד ההצלחה הוא לעשות ולפעול מתוך מחשבה מערכתית, ולא בראייה צרה. לאחרונה החליט מנהל חשוב לקדם מורה למשרת מחנך (הכולל קידום משמעותי בתנאי שכרו…) כי ראהו משקיע בעין טובה במוסד כולו. לא במבט צר של 'זה לא הכיתה שלי', לא בחשיבה מצומצמת של 'זה החובה שלי?' אלא ברוח "הצלחת התלמוד תורה כולו חשובה לי!".

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד, את רמת מסירותו, השקעתו בהכנת השיעורים וכל הנלווה. דפי עבודה מצולמים מראש, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

קידוש והבדלה

יעקב שולח מסר לעשיו אחיו בשובו מגלותו הכפויה, ואומר עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. רש"י מפרש "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". כוונתו, שעדיין הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וממילא אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד, העיר על האריכות ברש"י, כי לכאורה היינו הך, יעקב שומר תרי"ג מצוות וממילא ידענו שלא למד ממעשי לבן הרעים. וביאר בנותן טעם לשבח, כי ישנם דברים שמהם יש להישמר, הגם שלא נאסרו מפורש בתורה. ואם תאמר, איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה' בתורתו הקדושה? העצה היא, כשאנו רואים דבר שהרשעים אוחזים בו באדיקות, בידוע שמדרכי יצר-הרע הוא. גם שאינו איסור מפורש, עלינו להתרחק מדבר זה. וכך מיישב לשונו הזהב של רש"י, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא, היינו מה שאינו ממנין המצוות, למדתי להכיר את רעתו ממעשיו הרעים. כי ראיתי את אשר לבן עושה, מזה למדתי להישמר ולא לעשות כמוהו.

אדמו"ר קדוש זה, פעל בחכמתו היתירה להצלת נפש הנוער בדור שלפני השואה. הוא הגבר ראה בעני עמו, חש את המשבר החינוכי הגדול שפקד את 'בני הטובים', והשיב בתבונה נשמות אבודות. בדבריו נותן מרשם מעשי, 'רצפט' בדוק ומנוסה, להצלת הדורות הבאים, והוא, היבדלות מהליכות הגוים. רש"י בפרשה מצטט את רשב"י 'הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב'. מדוע נוקט לשון הלכה? אלא, כמו שמכלול ההלכות נחקקו ונקבעו לישר אורחותינו ולשמר את יהדותנו, כך גם שנאת עשיו ליעקב חקוקה היא בכדי להגן על קדושתנו, שלא יטושטשו הגבולות בינינו.

בילדותי היה הרבי בחיידר מאלפנו בינה "מנין שאסור לשרוק? מדוע אין להתהלך עם ידיים תחובות בכיסים? למה מגונה ללעוס מסטיק? כי הגויים עושים זאת! מה שהם 'מקפידים' לעשות, עבורנו זה מגונה!  מיסודות דתנו הקדושה הוא להיות שונה מהגויים, במחשבה בדיבור ובמעשה. כך מכריז הקב"ה (סוף פר' קדושים) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי! ורש"י מביא ממכילתא "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי!

'משכיל' שאל את הרבי ר' בונים זי"ע "מה לבש אברהם אבינו?" כוונתו היתה ללעוג על דרך החסידים להיזהר מכל שינוי בלבושם המסורתי, הרי פשיטא שהאבות הק' לא לבשו קפוטה ולא חבשו שטריימל. השיב הרבי בחכמתו "אברהם מְכֻנֶּה 'העברי', ואמרו חז"ל כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. לאברהם הקפיד להיבדל מגויי הארץ. בכל נדודיו הרבים נעמד 'מעבר אחד'. בבואו מאור-כשדים לחרן, ומשם למחוזות כנען, מצרים ופלשת, נשא עיניו ובחן את לבוש גויי הארצות, והתלבש אחרת מהם! לא משנה הצורה והצבע, העיקר – להיות שונה הגויים!

חשוב להסביר לבנינו ולתלמידנו, בנועם אמרים, את תכלית ההפרדה. קרבים אנו לימי החנוכה המאירים. בפיוט 'מעוז צור' המושר בקהילות ישראל יש 'בית' אחד בלבד על נס חנוכה. יְוָנִים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומת מגדלי וטימאו כל השמנים וכו'. המשנה מלמדת (מידות פ"ב) כי היוונים פרצו את 'הסורג' ששימש חייץ בין קודש לחול, והודיע שמכאן אין כניסה לגוים. בפיוט לא מוזכרות גזירותיהם נגד עיקרי הדת, שבת חודש ומילה. לא מוזכר הרג הצדיקים והשבתת עבודת המקדש. גנותם ורשעותם היא על שפרצו את המחיצות בין ישראל לעמים!

הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאַחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַׁע. הקב"ה יוסיף לְשַׁבְּחֵנוּ 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. נזכה לשלימות דורותינו, כדרשת ה'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שח מנהל ת"ת "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל התנהל כראוי, אך היה 'יבש'. כמעט ולא היו מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד רענן ופעיל, חי ורב פעלים. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח. באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי מי הבאר מועטים היו, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה צאנו מבלי להותיר מים לאחרים. לכן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר משטר ראוי של חלוקה שווה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבבוא יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (כך נודע ללבן כי ברח יעקב, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא ברכה! המקום 'חי' בעבורו. גם ברדתו מצרימה הביא ברכת חיים. מי הנילוס עלו, הרעב פסק!

הִנְּךָ רוצה להתפתח ולהתקדם במקום עבודתך? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן ו'ממון, למד 'הוראה מתקנת' בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בעבור פרנסה, ולא לבני כיתתו בלבד! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה. במיוחד בעידן ה'קורונה' מבחינים ב'מלמד להועיל' שממנף מוסד שלם!

כדי להיות משפיע ברכה היה יעקב עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עשה במלואה. אחרי שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י 'אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו'. כשלבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח יושרו, עבד יומם וליל, במסירות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא 'אדם רציני'. זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אלוקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, חביבה היא המלאכה – מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ב'תנחומא' מסיים 'צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו'! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, כי מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

בחז"ל יש רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם 'זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו'. יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, ובעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו כדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ. לא נא' שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל המביא ברכה בסביבתו.

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד וחריצותו, רמת מוכנותו, השקעתו בהכנת השיעורים ואת כל הנלווה. דפי עבודה נשלפים, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם להיות כפופים וממושמעים בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- ויצא

 

תתן אמת ליעקב!

מחובתנו לתת מענה לִתְהִיּוֹת בנינו, וחלילה להתעלם או 'לכעוס' כשמבטאים שאלות שמטרידות אותם. אדרבה! יש להעמיק ולהגיע בעצמנו להבנה נכונה בכל סוגיות התורה, בפרט ב'מעשה אבות', ולבארם לתלמידים כראוי, מבלי 'לטאטא' ולדחות. שמעתי בשם הג"ר יצחק זילברשטיין כי בהגדה של פסח מלמדים כיצד להתמודד עם בן 'שאינו יודע לשאול'. הקושי הוא עם בן אחר, 'היודע, אך אינו שואל', זה הבן שבעבר הֵעֵז לשאול שאלות אמוניות וכדו', ובמקום להשיב לו ברצינות וּבְשׂוֹם-שֵׂכֶל, 'סטרו לו על פיו' תוך גערת 'איך אתה מדבר?!'. שאלותיו לא נעלמו וספקותיו לא נפתרו, אך הוא כבר לא ישאל אותנו. הוא מחפש תשובות בעצמו במקומות 'אחרים'… אבוי לו ולנו…

יעקב, בחיר האבות, מכונה ע"ש מידת האמת שבו. אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. פירש"י 'תָּם, אינו בקי בכל אלה, אלא כְּלִבּוֹ כן פיו'. ברם, רואים שיעקב בכלל אינו תם! את הבכורה הוא 'מוציא' מעשיו אחיו ומנצל רגע שהוא עיף ויגע ומשדלו בנזיד עדשים… כן הדבר במעשה הברכות. תשב"ר שומעים שיעקב 'מתחפש' ומכריז בפני אביו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ ופירש"י 'אָנֹכִי המביא לך, ועֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ'. וכאן הבן שואל: האין זה רמאות? ושוב בפרשתנו, יעקב מעמיד מקלות מול הצאן שֶׁיֵּלְדוּ נקודים וטלואים. וכן, וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי… איפה הגבול בין יושרה לרמאות?

ברור לנו שיעקב אינו רמאי, ואף כשיצחק אומר לעשיו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ מתרגם אונקלוס בְּחָכְמָא. גם בענין המקלות מתפללים ב'הושענות' ומבקשים גשם – לְמַעַן חָלָק (בזכות יעקב 'איש חלק') מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמַּיִם, הרי שפעולה זו נחשבת לו לזכות! עלינו 'לעשות לנו סדר' ללמוד לעצמנו וללמד כראוי. חובה להציף נושא זו בכיתה!

חכמינו ז"ל מלמדים שאדם שכולו אחוז במידת האמת, יודע מתי צריך לשנות, ואף לעשות שימוש בכלי הרמאי. בבוא יעקב חרנה מציג עצמו בפני רחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, ופירש"י 'אם לרמאות הוא (לבן) בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה, אחותו הכשרה'. בגמ' נאמר (ב"ב קכג.) רחל תמהה על יעקב, 'ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אִין! עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל!' (ש"ב כ"ב כ"ז). הרי זה בבחינת הבא להרגך – השכם והרגו! ואף יעקב לא קנה את הבכורה עד שלא שמע שאחיו מְבַזָּהּ, באומרו וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. גם בברכות, בשעה שהציע יצחק לעשיו וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים… בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, היה על עשיו לספר לאביו שהוא מכר את בכורתו ליעקב, ויעקב הוא הראוי להתברך. כשעשיו נוהג בערמה משיב לו יעקב בדרכו הוא, כדין.

כך נהג יעקב בעסקיו מול לבן הארמי. בחלומו הוא רואה מלאכים מעבירים אליו עתודים מעדר לבן. אין כאן גזל חלילה, אלא מן השמים מסייעים ליעקב להציל את שלו מיד עשקהו! הרי אות משמים להיות 'אחיו ברמאות'! אמרו חז"ל כי בשעה שנכנס יעקב אצל יצחק אביו, לבוש בבגדי חמודות ועטוף בעורות גדיי עזים, נשא תפילה חרישית, ה'! הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה! תוך שעושה שימוש המותר במידת השקר, מתפלל שלא יִדַּבֵּק במידה זו! דרש הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ג עמ' קנה) "כל מדה באה אל שלמותה רק כשאדם עומד בניסיון של הֲפָכָהּ… בזה מתיישבת קושיא גדולה המתעוררת כשמתבוננים במעשיו של יעקב אבינו, הלא הוא הוכתר בתורה הקדושה בתואר איש תם, וכבעל מדת האמת בשלמותה, ולמה הוצרך כמה פעמים בחייו להשתמש, לכאורה, במידת הערמה? כי יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת ע"י שמן השמים זימנו לו נסיונות של מעשים, שמפאת צורתם החיצונית היו נראים כהיפך האמת. הוא עמד בניסיונות אלה, התגבר על השפעת הצורה החיצונית, ועשה את המעשים ההם בכוונה טהורה, רק למען האמת ולשם עבודת השי"ת. על ידי ניצחונות נפשיים אלה טיפח את מדת האמת שבו עד תומה… [ע"ע שפת אמת תולדות תרל"ג]. יעקב זכה לשם נוסף מאת ה', ישורון, שיא היושרה!

הטבלנו רק את קצה המטה בדבשה של תורה. על מחנך להיות קשוב לשאלות ולדעת היאך להשיב, מתוך אחריות לתת מענה כנה ומושלם. אפשר 'לסתום פה' אך המוח ממשיך לשאול…   יהי"ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

בהצלחה בעבודת הקודש!

                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com