כבוד תלמידך – כשלך!

'מעשה נורא' שמעתי מפי 'בעל המעשה' ז"ל, ויהיו הדברים לע"נ. "בְּבִקּוּרֵנוּ בארץ-ישראל שמענו כי ליד אַכְסַנְיָתֵנוּ גר 'קורא בכף היד'. אשתי הציעה שנעלה אליו… . תחילה סֵרַבְתִּי מתוך סְקֶפְּטִיּוּת… אך היא התעקשה "מקסימום, זו עוד אטרקציה ירושלמית…". ה'קורא' דיבר על דא ועל הא, ואז שואל אותי "האם יש אדם שפגע בך, וטרם סלחת לו?".

בטבעי אני 'פעלתן', בילדותי הייתי ראש ראשון ב'עסקנות' של הכיתה (ולא בלימודים…). ויהי היום, המלמד הודיע שמחר יש 'סיום'. התחלתי לארגן ולהפעיל, לחלק משימות ותפקידים. בערב התקשרתי לכל הכיתה, להזכיר 'חולצה לבנה!'. חברי הביאו חטיפים, ואני סחבתי את השתייה הכבדה… בבוקר הקדמתי לבוא לקשט וסדר שולחנות, יום חגיגי!

ב'שחרית' היתה איזו הפרעה בכיתה. המלמד הביט בי והכריז 'אַרויס! אַהיים' (החוצה! הביתה!). מה?! היום!? 'הכל מוכן לסעודה' ואני 'אַהיים'? יצאתי בבושת פנים,  מניח אחרי כיתה מאורגנת – שאני ארגנתי, שתיה טעימה – שאני רכשתי וסחבתי. נפשי פגועה ופצועה. בכיתי ובכיתי. שנים רבות המשיכו דמעות לצוף כל-אימת שנזכרתי בבוקר הכואב, המביש וְהַמְּתַסְכֵּל. במשך חיי חָוִיתִי משברים, אך שום כאב לא נחרט כמו 'היום ההוא'. ועכשיו 'קורא בכף היד שואל'…

סיפרתי לאיש על 'המלמד', ופרצתי בבכי. חזרתי להיות ילד בן עשר, עומד נבוך בכיתה, נפשי טובעת בים דמעות… הצהרתי "איני סולח לו לעולם! ויתרתי לרבים בחיי, סלחתי להמונים, עברתי הרבה, אך לא למלמד הזה…". 'הקורא' הסביר לי שהוא 'רואה' כי נשמת המלמד טרודה בעולם האמת, היא 'רודפת' אחרי ומשתוקקת לקבל את סליחתי…

בשובנו לארה"ב דחקה בי אשתי שנעלה לקברו. הגענו אחרי חצות הלילה. קראתי על המצבה "חינך תשב"ר שנים רבות בדרך ישראל סבא…". פרצתי בצעקות! "רשע! לא מלמד תשב"ר, אלא שוחט נשמות!". כעסתי ונזפתי בו בבכי. והנה, הרגשתי כי המועקה משתחררת. בחשכת ליל, מול שתי נרות קטנות, זכיתי לטהר נפשי מכאב הַנָּצוּר עשרות שנים, יצאתי רענן ונקי. פקעת הסבוכה בנפשי וְהִכְאִיבַתְנִי עשרות שנים, השתחררה. נשמת המלמד לכאורה 'תוקנה'.

אני קורא לעמיתי מחנכי ישראל: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ! הִזָּהֲרוּ לא לפגוע ח"ו בנפש תלמיד! 'יהי כבוד תלמידיך חביב עליך כשלך' נאמר על כל התלמידים ובכל המצבים. אני משתדל כיום, בתפקידַי הנוכחיים, לכפר ולתקן מעשַׂי כמלמד 'מתחיל' לפני יותר מ-30 שנה. אין מטילים משמעת ע"י השפלת תלמיד! 'הקטנת' התלמיד אינה 'מגדילה' את המחנך.

יוסף הצדיק יכול היה 'להעמיד את אחיו במקום', 'לסגור חשבון', אך הוא 'צדיק' ועל כן נזהר בכבודם! 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי', שלא יתביישו בנוכחות זרים! רבינו הרמב"ן כותב שיוסף מעולם לא פגש את יעקב במצרים 'בארבע עיניים' שלא יזדקק להשיב לאביו "מה היה בכל השנים האלה, סַפֵּר מההתחלה…". 'מלך' שמשפיל הוא 'מלך אביון'.

אילו היו האחים יודעים מתחילה כי יוסף עתיד למלוך, היו בוודאי נזהרים בכבודו. נכבד רגשות תלמיד צעיר, שהרי הוא עתיד לגדול, יהיה אב וסב, אולי ת"ח חשוב, עסקן בכיר, גביר מבוסס, אסור לפגוע בו! אתה, מלמד, נדמה לך שאתה גדול והילד קטן! בקרוב ממש הוא יהיה גדול, ואתה? פנסיונר משועמם, מלמד דהוי ועייף, זקן נצרך לבריות…

ילד אוהב לארגן סיום? אל תפגע בחיי נפשו! שמעתי על בחור 'בעל קורא' בישיבה. כל השבוע משקיע בהכנת הפרשה. הקריאה בשבת בישיבה היא משוש חייו. ארע, והמשגיח הודיע לו ב'ליל שישי' כי אַל לו להיות בישיבה בשבת. למה? "כי ביום שני לא שמעת בקולי"… למה המתין עד ליל שישי? כדי להתיישב בדעתו? לשקול מעשיו? לא! הוא ביקש לפגוע בו 'בבטנו הרכה', לשלול את ה'זכות' הנחשקת אליה כבר התכונן. הַזֶּה חינוך? זו שתלטנות וכוחנות עלובה. "ביד מלך – שרביט מלכותי. אם מכה אדם בשרביטו, כבר אינו שרביט מלכות, אלא מקל פשוט". נצל סמכותיך כראוי!

אמרו חז"ל (תנחומא תזריע) שכבר ב'עשרה בטבת' היו ישראל ראויים לגלות! הקב"ה חס עלינו, "אמר, אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים". הקב"ה המתין והגלה אותנו בקיץ. ללא בוץ וקור… גם כשמגיע עונש – נזהרים ב'כבוד הבריות'!

תלמידים שכן זכו להתנער ולעלות, 'להתחיל מחדש', הצליחו רק אחרי שהפיחו בהם רוח חדשה, רוח אמון ואהבה. בדוק ומנוסה. הָבָה נהיה אלה שיזכרו אותנו לטובה, "הוא העמיד אותי! הוא האמין בי! הוא היה מחנך אמיתי"!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה – ויגש

ואת יהודה שלח

לקראת הגעתם מצרימה שולח יעקב אבינו את יהודה, להורות לפניו, להכין להם את הדרך, באמצעות יסוד בית חינוך, בית תלמוד שממנו תצא הוראה, להעמיד חומה של קדושה בינם לבין טומאת מצרים. הגם שבני לוי היו תלמידי החכמים, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, ואף יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, אך לפתוח מרכז תורני קדוש בתוככי טומאת מצרים נדרשות עוצמותיו של יהודה.

כמה טובה חבים אנו לאותם 'נחשונים' בני 'יהודה' שפעלו בדרך לאורך הדורות הפרחת שממות רוחניות, בניית סכרים לעצירת הסחף, עמידה מול קשיים בקומה זקופה. זכורים לטוב אותם גדולי תורה וחסידות שֶׁאִיוְּתָה נפשם לעמוד איתן כתריס בפני הפורענות, והביא להצלת מאות ואלפים, מכח יצירת 'יש מאין' -מקומות תורה ויראה. לא אבוא לפרט רשימה גדולה של אותם גיבורי כוח, כי ארוכה היא. ניתן לערוך ספר עב, בשם "גשנה" יכונה, בו יפורטו אותם סוללי הדרך, יוצקי חומות מגן, שפעלו כיהודה בשעתו, להורות לפנינו ולקבוע בתי חינוך והוראה, להרחיב גבולות הקדושה, כהכנה ל'גשנה' – הלוא היא בגמטרי' משי"ח.

אעלה את זכרו של הג"ר דב מאיר רובמן, מתוך 'הכרת הטוב' שאני חש לספר מאמריו 'זכרון מאיר'. כאברך עם עלייתו ארצה בשנת תרפ"ה, מבקר הוא בבית רב העיר חיפה הג"ר ברוך מרכוס, ומספר לרב כי בברכת רבותיו עלה ארצה לפתוח ישיבה בירושלים. הרב דב מאיר מצטער לשמוע מרב העיר על הקשיים בהפעלת חיי הדת ב'עיר האדומה' חיפה, מעוז הפועלים הסוציאליסטים. הללו מציקים ובזים לכל יוזמה דתית בעיר. הרד"מ שומע ומכריז "אם כן, אפוא, את ישיבתי אפתח כאן, בחיפה האדומה!" הרב מרכוס ניסה להניאו, אך הרב רובמן מצהיר בהחלטיות "בירושלים יש ב"ה ישיבות לרוב. אני צעיר, בישיבת 'קלם' העצימו את רוחי, כאן, בהררי הכרמל, עליהם נעמד אליהו הנביא מול נביאי שקר, אכריז גם אנכי 'ה' הוא האלוקים!'.

ראש העיר התנכל ואיים, וב'הסתדרות הפועלים' אסרו על פועליהם לעבוד בבניית הישיבה. השטח היחיד שהקצו לו הינו בְּוַאדִי עמוק, בשולי שכונת 'הדר הכרמל', שטח שאינו ראוי לבנייה! הרב הנחוש והשקיע הון ואון ביציקת עמודים גבוהים במיוחד. שקע בחובות אך רוחו איתנה! והנה, בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ, חברי מועצת העיר ראו בו 'חלוציות', מסור להרחבת היישוב היהודי, ובאו לעזרתו. ישיבתו 'תפארת ישראל' קמה וגם נצבה כמרכז תורני פורה לכלל בחורי הצפון. 'חיפה האדומה' היתה לעיר עם יידישקייט, מושב חסידים ובני תורה – על אותם 'העמודים הגבוהים' שיצק הרב רובמן בחירוף נפש.

השבוע ראיינו מועמד למשרת 'ניהול חינוכי'. הפנו אליו שאלה מתאגרת "במידה ונציע לך: או לנהל ת"ת ביישוב חרדי, או בי"ס תורני בעיר מתחזקת – מה תעדיף?". לאחר חשיבה קצרה השיב בחיוך עדין "אמנם אני מתאים לשניהם בס"ד, אך לחיידר תמצאו מנהל בקלות. אני אתמסר ל'שליחות', אקח את ביה"ס…".

כל אחד מאתנו יכול להיות 'יהודה' במלאכת שמים. קח תלמיד מתקשה כפרויקט אישי, גַּלֵּה 'בקעה פרוצה' וְגַדֵּר אותה כראוי, קח יוזמה בתלמוד תורה, בשכונה ובביהמ"ד הקהילתי. יהודה הקדים גשנה, ליצור אי של קדושת אר"י בתוככי טומאת מצרים. יהודה נבחר לכך בגין אישיותו ומנהיגותו. בכולנו ניצוץ יהודאי!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשת ויגש- חינוך מותאם

 

"ידועים בעיקר סוף דברי רש"י והלקח החשוב הנלמד מהם, כי עוד בטרם הגיע יעקב למצרים דאג שכבר תהיה שם ישיבה ללמוד בה תורה ושתצא ממנה הוראה, כי בכדי שמקום יוכל להתקיים חובה שיוקם על אדני התורה, שלא יהיה רגע אחד בלי קיום ישיבה, ושתהיה הקמת הישיבה בסיס לחיי המקום.

ויש לתמוה בזה כמה תמיהות:

א. מה מועילה שליחת יהודה לפני כולם להקמת הישיבה, וכי הקמת הישיבה היא בניית בית המדרש והכנת הספסלים או קניית הספרים וכדו' שלזה מספיק אדם אחד, הלא הקמת ישיבה היא בעצם הלימוד במקום, ומה יועיל לזה יהודה לבדו שילך וילמד שם במקום, וכי ללימוד יחיד ישיבה יקרֵא?

ב. גם ביאור התרגום אינו מובן, מה היה צריך לשלוח את יהודה "לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה", וכי יוסף ופקידיו תושבי המקום לא יספיקו לזה? וכי יוסף לא דאג להכנת המקום עבור אביו ומשפחתו עוד קודם לכן?

והנראה בזה, שבוודאי כל מקום מגורים חדש עליו להיות מושתת על ישיבה ממנה תצא תורה והוראה, אולם הדבר הבסיסי  והראשוני ביותר הנצרך לפתיחת ישיבה הוא לתכנן את הקמתה כדי לייסד את רוחה ע"פ רוח המקום ותנאי הסביבה. אינה דומה ישיבת "כנסת ישראל" שהוקמה בסלבודקא שבאירופה, לסניפה החדש שהוקם אח"כ בחברון שבארץ ישראל, או לאחר מכן כשעברה לירושלים עיה"ק, (מסופר בשם הסבא מסלבודקא שאמר שבסלבודקא נקט בשבט חובלים ובא"י נקט במקל נועם). ישיבה היא אמנם חממה המנותקת מהסביבה, אבל רוחה והאווירה שבה חייבות להיות מותאמות לסביבה בה היא נמצאת. לכל מקום יש את ההתמודדויות שלו עבורם באה להועיל הישיבה, ועבורם תצא ההוראה מן הישיבה.

אם כן שני הפירושים שהביא רש"י – פירוש התרגום ופירוש המדרש – אחד הם:

יעקב אבינו שלח את יהודה לפניו ללמוד את רוח המקום בגושן, לראות באיזה אופן יש להתיישב בה, באיזה כלים יש להתמודד עם היצר הרע המיוחד למקום זה, מהם ההתמודדויות המיוחדות למקום זה, וכך יוכל לתכנן להם את בית התלמוד אותו יקימו לפי רוח המקום מיד עם הגיעם להתיישב בו, שממנו תצא הוראה למקום, כזו שתתאים לרוח המקום ולהתמודדויות המיוחדות למקום.

וממנו נלמד: לא מספיק לחנך ולהורות כמו שחינכו במקומות אחרים או בזמנים אחרים, את היסודות יש ליטול כמובן מן הזקנים, אולם יש להיות ערניים תמיד להתאים את החינוך לרוח המקום והזמן, להתמודדויות המיוחדות למקום ולזמן בו אנו עומדים, וכמובן גם לחניך הספציפי אותו אנו באים לחנך, להתמודדויות המיוחדות לו.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

חינוך בפרשה- פרשת ויגש

סוף טוב

תהליכים רבים מתבהרים רק בסופם. לדוגמא, הרוצה להקים ולבנות בנין רב קומות, תחילה יחפור לעומק! הבא להצמיח ולהפרות שדה, בתחילה יחרוש ויהפוך באדמה. זר יביט ויתמה, כאן בונים? אני רואה שהורסים! על כך אומרים, ובצדק, 'לטיפש – אין מראים חצי עבודה'… כך גם בחינוך. אדם עובר תהפוכות ושינויים עד שמתעצב. הירידות הם חלק מהעליות. ההרס הוא חלק מהבנייה. כולנו קראנו על הזחל שהופך לגולם בשביל להתפתח לפרפר מרהיב. נערים רבים הופכים ל'גלם' בשלבי התפתחותם. עם סבלנות ותבונה של החכם, המסוגל כן לראות חצי העבודה נראה גולם זה נעשה לאדם איכותי. לעתים יש 'ללוות את התהליך', להתערב ולכוון, ולעתים להרפות.

אתה באמצע קריאת ספר עלילתי, מחשבותיך ורגשותיך אפופים קורי מתח, לפתע תגלה כי הפרקים האחרונים חסרים. מישהו קרע מתוכו עמודים. מה תרגיש? תוצף בלבול רגשי. השכל לא יבין נכון ולא מסוגל לנחש בעצמו את עלילת ההמשך. 'האיש הרע' בסיפור הוא באמת כך? והסכנה האורבת? ומה עם המסכן ההוא? מה קרה בסוף…?

העלילה המרתקת ביותר, בעלת תוצאות מפתיעות ומהפכניות, היא האדם. על ספר עמוק ומורכב זה נאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… הקב"ה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, הינו כל יכול, הוא רוקם מארג אנושי שמתגלגל עדי שלימות. הוא מסבב כל הסיבות, ספר ייחודי ואישי, מפותל ומרתק, 'ספר סופר וסיפור'.

כמה תהיות ושאלות חשו אחי יוסף במהלך הסאגה המצרית. ירדו לשבור בָּר והנה מואשמים בריגול. המשנה למלך יודע עליהם הכל, ועוד מוסיף לחקור ולשאול. כסף מושב באמתחותיהם. בנימין הצדיק נתפס עם הגביע. על מה עשה ה' ככה? קרועי בגדים ניצבים מבולבלים ופוחדים. וברגע אחד הכל מתבהר. שתי מילים והכל מובן. אֲנִי יוֹסֵף.

רבינו החפץ חיים היה דורש שבמהלך הגלות ממששים אנו כְּעִוֵּר בצהרים. גזירות. קשיים. ניסיונות. מצפים מתוך אמונה וביטחון ליום בו הקב"ה יכריז בקול גדול אני ה'! הוא ירים את מסך המסתיר ויגלה את מרקם העלילה, נראה עין בעין שהכל מדויק להפליא. כל פרט ואירוע 'בסיפור המתגלגל' תפור בשלימות! צריך רק להמתין בסבלנות לסוף! כך במעשה שעבוד מצרים, קשייה ומכותיה, עד למעמד הר סיני. כך בסיפורים רבים שיש להתרומם גבוה כדי לראות התמונה בשלימות, כמו מעשה רות ובועז, מרדכי ואסתר, ועוד רבים, ובימינו, מעשה בבחור ישיבה…

אמרנו להתרומם. ככל שהמחנך נישא באישיותו, מתעלה מעל שיקולים קטנים ואינטרסים צרים ואישיים, יטיב לראות ולקוות ל'סוף הטוב' בעלילת כל תלמיד ותלמיד. אוי לו למחנך שתולש עמודים אחרונים מ- סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, הנכתב בידי שמים, ותולש בחור מישיבתו! מחנך חכם כן רואה חצי עבודה, ובעיני שכלו רואה בניין רב קומות! טיפש כורת עץ בעונת השלכת בטענה 'אינני רואה פירות'. המטפח בסבלנות, ואף מתלכלך בַּבִּצָּה בתהליך החריש וזריעה, יזכה בסוף לפרי הלולים. אילו היו בני יעקב, 'באמצע הסיפור', הורגים את המשנה למלך מצרים… אסור לקחת אחריות ב'דיני נפשות' ללא הכרעה של בית דין מומחה, גדול בישראל המבין ועוסק בסוגיית החינוך.

שח לי משגיח בישיבה קטנה, כי פגש בתלמיד מלפני עשרות שנים. מולו עומד אברך ת"ח מופלג, עורך ראשי במכון תורני. יכולותיו הוכחו ברמה בינלאומית, ואלפים ורבבות נהנים לאורו. המשגיח רואהו, והבזקי זיכרון עולים בראשו. הרי זה הבחור שבישיבה הסתבך שוב ושוב. מרדן היה ושבר מוסכמות. מרוכב היה מבחינה חברתית, זהותו האישית פרועה, ואף לכוד בחבלי יצר הרע. בין רבני הישיבה היו שצידדו בהרחקתו. 'חב לאחרינא', 'לא יצא ממנו כלום', 'למען ישמעו ויראו'. המשגיח דנן רואה מולו כעת 'האדם עץ השדה' בהתפתחותו הנאה, ונזכר מהשיח בחדר צוות, שמח שדעתו – דעת מיעוט – התקבלה אז, 'הוא כמו ספר מורכב, צריך בסבלנות לקרוא עד הסוף…'.

מי יתן נהיה מסוגלים לראות, ואף לאהוב, גם 'חצי עבודה'. החכם הרי יודע כי דווקא לספרים המסובכים, לעלילות הכי מורכבות, להם סוף בריא ועשיר, הרבה יותר מספרים שגרתיים רדודים. לא למהר לתלוש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com