'מעשה נורא' שמעתי מפי 'בעל המעשה' ז"ל, ויהיו הדברים לע"נ. "בְּבִקּוּרֵנוּ בארץ-ישראל שמענו כי ליד אַכְסַנְיָתֵנוּ גר 'קורא בכף היד'. אשתי הציעה שנעלה אליו… . תחילה סֵרַבְתִּי מתוך סְקֶפְּטִיּוּת… אך היא התעקשה "מקסימום, זו עוד אטרקציה ירושלמית…". ה'קורא' דיבר על דא ועל הא, ואז שואל אותי "האם יש אדם שפגע בך, וטרם סלחת לו?".
בטבעי אני 'פעלתן', בילדותי הייתי ראש ראשון ב'עסקנות' של הכיתה (ולא בלימודים…). ויהי היום, המלמד הודיע שמחר יש 'סיום'. התחלתי לארגן ולהפעיל, לחלק משימות ותפקידים. בערב התקשרתי לכל הכיתה, להזכיר 'חולצה לבנה!'. חברי הביאו חטיפים, ואני סחבתי את השתייה הכבדה… בבוקר הקדמתי לבוא לקשט וסדר שולחנות, יום חגיגי!
ב'שחרית' היתה איזו הפרעה בכיתה. המלמד הביט בי והכריז 'אַרויס! אַהיים' (החוצה! הביתה!). מה?! היום!? 'הכל מוכן לסעודה' ואני 'אַהיים'? יצאתי בבושת פנים, מניח אחרי כיתה מאורגנת – שאני ארגנתי, שתיה טעימה – שאני רכשתי וסחבתי. נפשי פגועה ופצועה. בכיתי ובכיתי. שנים רבות המשיכו דמעות לצוף כל-אימת שנזכרתי בבוקר הכואב, המביש וְהַמְּתַסְכֵּל. במשך חיי חָוִיתִי משברים, אך שום כאב לא נחרט כמו 'היום ההוא'. ועכשיו 'קורא בכף היד שואל'…
סיפרתי לאיש על 'המלמד', ופרצתי בבכי. חזרתי להיות ילד בן עשר, עומד נבוך בכיתה, נפשי טובעת בים דמעות… הצהרתי "איני סולח לו לעולם! ויתרתי לרבים בחיי, סלחתי להמונים, עברתי הרבה, אך לא למלמד הזה…". 'הקורא' הסביר לי שהוא 'רואה' כי נשמת המלמד טרודה בעולם האמת, היא 'רודפת' אחרי ומשתוקקת לקבל את סליחתי…
בשובנו לארה"ב דחקה בי אשתי שנעלה לקברו. הגענו אחרי חצות הלילה. קראתי על המצבה "חינך תשב"ר שנים רבות בדרך ישראל סבא…". פרצתי בצעקות! "רשע! לא מלמד תשב"ר, אלא שוחט נשמות!". כעסתי ונזפתי בו בבכי. והנה, הרגשתי כי המועקה משתחררת. בחשכת ליל, מול שתי נרות קטנות, זכיתי לטהר נפשי מכאב הַנָּצוּר עשרות שנים, יצאתי רענן ונקי. פקעת הסבוכה בנפשי וְהִכְאִיבַתְנִי עשרות שנים, השתחררה. נשמת המלמד לכאורה 'תוקנה'.
אני קורא לעמיתי מחנכי ישראל: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ! הִזָּהֲרוּ לא לפגוע ח"ו בנפש תלמיד! 'יהי כבוד תלמידיך חביב עליך כשלך' נאמר על כל התלמידים ובכל המצבים. אני משתדל כיום, בתפקידַי הנוכחיים, לכפר ולתקן מעשַׂי כמלמד 'מתחיל' לפני יותר מ-30 שנה. אין מטילים משמעת ע"י השפלת תלמיד! 'הקטנת' התלמיד אינה 'מגדילה' את המחנך.
יוסף הצדיק יכול היה 'להעמיד את אחיו במקום', 'לסגור חשבון', אך הוא 'צדיק' ועל כן נזהר בכבודם! 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי', שלא יתביישו בנוכחות זרים! רבינו הרמב"ן כותב שיוסף מעולם לא פגש את יעקב במצרים 'בארבע עיניים' שלא יזדקק להשיב לאביו "מה היה בכל השנים האלה, סַפֵּר מההתחלה…". 'מלך' שמשפיל הוא 'מלך אביון'.
אילו היו האחים יודעים מתחילה כי יוסף עתיד למלוך, היו בוודאי נזהרים בכבודו. נכבד רגשות תלמיד צעיר, שהרי הוא עתיד לגדול, יהיה אב וסב, אולי ת"ח חשוב, עסקן בכיר, גביר מבוסס, אסור לפגוע בו! אתה, מלמד, נדמה לך שאתה גדול והילד קטן! בקרוב ממש הוא יהיה גדול, ואתה? פנסיונר משועמם, מלמד דהוי ועייף, זקן נצרך לבריות…
ילד אוהב לארגן סיום? אל תפגע בחיי נפשו! שמעתי על בחור 'בעל קורא' בישיבה. כל השבוע משקיע בהכנת הפרשה. הקריאה בשבת בישיבה היא משוש חייו. ארע, והמשגיח הודיע לו ב'ליל שישי' כי אַל לו להיות בישיבה בשבת. למה? "כי ביום שני לא שמעת בקולי"… למה המתין עד ליל שישי? כדי להתיישב בדעתו? לשקול מעשיו? לא! הוא ביקש לפגוע בו 'בבטנו הרכה', לשלול את ה'זכות' הנחשקת אליה כבר התכונן. הַזֶּה חינוך? זו שתלטנות וכוחנות עלובה. "ביד מלך – שרביט מלכותי. אם מכה אדם בשרביטו, כבר אינו שרביט מלכות, אלא מקל פשוט". נצל סמכותיך כראוי!
אמרו חז"ל (תנחומא תזריע) שכבר ב'עשרה בטבת' היו ישראל ראויים לגלות! הקב"ה חס עלינו, "אמר, אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים". הקב"ה המתין והגלה אותנו בקיץ. ללא בוץ וקור… גם כשמגיע עונש – נזהרים ב'כבוד הבריות'!
תלמידים שכן זכו להתנער ולעלות, 'להתחיל מחדש', הצליחו רק אחרי שהפיחו בהם רוח חדשה, רוח אמון ואהבה. בדוק ומנוסה. הָבָה נהיה אלה שיזכרו אותנו לטובה, "הוא העמיד אותי! הוא האמין בי! הוא היה מחנך אמיתי"!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
