ללמוד בין השורות

מדוע מתחילים ללמד את הילדים מחומש ויקרא? כיצד נוכל להנחיל לצעירי הצאן עולם של ערכים ומשמעויות הנלמדים בין השורות של ספר ויקרא?

מדוע מתחילים ללמד את הילדים מחומש ויקרא? כיצד נוכל להנחיל לצעירי הצאן עולם של ערכים ומשמעויות הנלמדים בין השורות של ספר ויקרא?

זהו מעשה שהיה -או כמעט שהיה- בתקופת שלטון הצארים ברוסיה.

באותה תקופה היו היהודים סגורים ומוגבלים בתחומי מושב וכל נסיעה לעיר רחוקה, ולמוסקבה במיוחד, חייבה רישיון מיוחד. 

גיבור סיפורנו, יהודי מפולפל בלימודו ובקי גדול בהוויות אביי ורבא, הצליח לאחר מאמצים רבים להשיג רישיון מיוחד מטעם השלטונות כדי לנסוע מאודסה למוסקבה. הוא עלה לרכבת ותפס את מקומו. בתחנה אחריו עלה לרכבת נוסע נוסף והתיישב מולו. 

היהודי המפולפל מלימודו הסתכל בנוסע החדש ומיד חשב לעצמו: מי יכול להיות הנוסע הזה? הוא בודאי איננו איכר, ואם איננו איכר הוא בודאי בא מן האזור הזה.

אם הוא בא מאזור זה הוא חייב להיות יהודי, כי זהו הרי אחרי הכל אזור יהודי. 

ואם הוא יהודי, לאן הוא יכול לנסוע ברכבת זו?… הלא אני היהודי היחיד מאזורנו שקיבל רישיון לנסוע למוסקבה? 

אהה! הרי בסמוך למוסקבה יש עיירה קטנה, 'סאמבט' שמה. לשם ודאי מועדות פניו, כי לעיירה זו אין היהודים זקוקים לאישור מיוחד מהממשל כדי לנסוע. 

אבל למה שייסע יהודי לסאמבט? 

הוא בודאי נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות המתגוררות בעיירה זו – הסיק ידידנו. 

וכמה משפחות יהודיות יש בסאמבט? רק שתיים – ה'ברנשטיינים' וה'שטיינברגים'

הברנשטיינים הם משפחה איומה ונוראה. לכן אין להניח כי צעיר חיובי ומרשים שכזה ייסע למשפחה כזו. אז הוא בטח נוסע לבקר אצל השטיינברגים. 

לשטיינברגים יש רק בנות. אולי הוא נשוי לאחת מהן? ואם כן, מי מהן הוא נשא לאשה? שמעתי ששרה נישאה לפרקליט נאה מבודפשט ואסתר נישאה לאיש עסקים מז'יטומיר. 

לפי מראהו הוא נראה יותר כפרקליט ולא כאיש עסקים, ולכן שמו חייב להיות 'אלכסנדר כהן'. אבל אם הוא בא מבודפשט האנטישמית, הוא ודאי לא השאיר לעצמו את השם כהן במקצועו. 

איך משנים ההונגרים את שמותיהם? מ'כהן' הם הופכים בדרך כלל לקובאץ'. אך ההונגרים האנטישמים אינם מתירים לכל כהן לשנות את שמו. 

אם התירו לו משמע שיש לו מעמד מיוחד. אולי דוקטורט מהאוניברסיטה. 

כאן כבר פנה ידידנו המפולפל אל הנוסע בשכנותו ואמר לו: "מה שלומך ד"ר קובאץ'?…" 

"תודה לך, טוב מאד" -השיב האיש המופתע- "אך מנין ידעת את שמי?" 

"אהה..", השיב היהודי, זה הרי ברור ומובן מאליו!…" 

מדוע מתחילים בתורת כהנים?

המדרש (ויקרא רבה ז, ג) מביא: "אמר ר' אסי, מפני מה מתחילים ללמד תינוקות בתורת כהנים (חומש ויקרא) ואין מתחילים בבראשית?

אלא, שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".

ה"כלי יקר" הוסיף וביאר גם שהאות א' הקטנה שבויקרא זעירא, כדי לרמוז בכך על התינוקות הזעירים שמתחילים את לימודם דווקא מויקרא, וכי יש בכך משמעות כפולה גם לכך שהעוסק בקרבנות נטהר להיות כילד קטן, החף מכל חטא. 

תשובה זו מתעלמת אולי במכוון מהפן הדידקטי של משמעות הלמידה בספר ויקרא.

מדוע מונהג להתחיל למידה משמעותית עם הילדים דווקא בתורת הקרבנות, נושא שהוא קשה להבנה, לא מעשי כ"כ, ורחוק ממציאות החיים של הילדים?

המפרשים שואלים עוד גם על נוסח התשובה שבמדרש: אם משום 'יבואו טהורים ויעסקו בטהרה', מה הבעיה בחומש אחר? הלא כל התורה כולה טהורה, ומדוע א"כ שלא יתחילו מבראשית?

כמו"כ היה מקום להבין, הלא ידוע שסדר הקרבנות נתקן לדורות כאלטרנטיבה לעבודת הקורבנות שנתבטלה "אמר לפני רבש"ע, תינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראים בהם לפני, מעלה אני כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם" (בראשית רבה טו, ח)

וגם לפי תוספת זו מהדהדת התמיהה; מה בוער בדיוק להתחיל ללמוד עם ילד, שאינו יודע חטא מהו ואינו מתחייב בעצמו עד לגיל בר המצווה בשום עוון, דווקא בסדר הקרבנות שבסדר ויקרא העוסק בחטא ועונשו, ודרך התשובה שבקרבנות ווידוי וכיו"ב?  

לשורש המנהג

למעשה נראה, מנהג זה, הצליח להשתרש ולשרוד בתלמודי התורה אלפי שנים, על אף שאינו הלכה ממש.

שורשי מנהג זה עתיקים מאוד ומקורם ככל הנראה עוד מתקופת הבית הראשון.

הכהנים בתקופת הבית היו ממונים גם על הוראת התורה (כמו שנאמר בירמיהו יח, יח; וביחזקאל ז, כו, "כי לא תאבד תורה מכהן"). מכאן מניחים החוקרים שבתי-הספר הראשונים שהיו בעם ישראל נוהלו על ידי הכוהנים, ותפקידם היה להכשיר את צעירי הכהונה.

לפי זה מסתברת גם ההנחה שחומר הלימוד המרכזי מקטנות היה קשור לענייני הכוהנים ונלמד מספר 'תורת כוהנים'. חיזוק לטענה זו אפשר ללמוד מכך שמדרש ההלכה לספר 'ויקרא' נקרא 'ספרא' – כלומר ספר סתם, ורש"י מסביר (בבלי, חולין, סו ע"א) – "לפי שהיה שגור בבית-המדרש בפי כולם".

גם מהמובא באבות דר"נ כסיפור על רבי עקיבא שהחל ללמוד תורה בגיל מאוחר, ניתן לראות כי זהו מנהג שהשתרש גם בשאר בתפוצות ישראל מקדמא דנא להתחיל את הלמידה המשמעותית שלאחר אותיות הא"ב בחומש ויקרא- 'תורת כהנים':

"הלך לו אל בית-הספר והתחיל לקרוא בלוח הוא ובנו. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלףבית ולמדה, אלףתיוולמדה, תורת כוהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה…"

במהלך השנים, בפרט לאורך ימי הביניים ותקופת ההשכלה, נוצר סביב מנהג זה פולמוס, שהוביל לתוצאה חלקית של שינוי המציאות בחלק מתלמודי התורה שמתחילים "מבראשית" ואכמ"ל. 

כל ההתחלות קשות

אך יתכן כי לתחילת הלמידה מויקרא ישנה משמעות רבה ועקרונית המכוונת להחדיר גם הבנה בדפוסי הלמידה הדידקטיים – תורניים.

הדבר ראשון שהילד שלנו ילמד כשיתחיל מויקרא הוא שתורה זה לא רק 'סיפורים'.

סיפורים שמענו כבר מהגננת, ואותם התחלנו דווקא 'מבראשית'. דווקא תהליך ה'למידה' בגיל המאוחר יותר של הילד מתחיל מויקרא, חומש קשה ומורכב יותר. ללמדנו וללמד ישירות או בעקיפין את הילד הנכנס בשערי הלמידה ש'ללמוד תורה זה קשה בהתחלה!..'

כלומר, תדע כבר מתחילה שלהיכנס לעולם התורה זה דבר מורכב ולא פשוט. גם הדרך לרכוש את הידע- המצריך כלים רבים יותר מאשר למידה אחרת (חשבו נא כמה מורכב לילד לקבל ולהבין את הוראת הגמרא ואת צורת הדף, אוצר מילים, השפה הייחודית, ללא פיסוק, היררכיה כרונולוגית, ההקשרים, משמעות הלכתית, כללי לימוד ועוד, השונים מכל למידה אחרת).

גם המשמעות הפנימית של הלימוד והעובדה שיש ללמידה ביטוי חיוני בחיים בשטח, ולא רק לימודי 'תיאוריה' בעלמא, גם לנוכח קשיים והתמודדויות, טבעים ויצרים שמושכים בשונה מהנלמד.

החובה ללמוד גם כאשר הלמידה עצמה לא תמיד מעניקה תשובות עד לשורש הדבר כמו במקרה של "חוקים" בתורה, שאמנם ניתן למצוא בהם "טעם", אך סיבתם השמיימית איננה ידועה לנו אל נכון, והקושי ללמוד ולעשות בלי לרדת לחקר סיבת הדבר אינו מובן מאליו.

מכלול הנתונים הללו, הינם עובדות לקושי הקיים בכניסה לעולם הלימוד התורני. כאשר ילד נכנס לעולם הלימוד איננו משלים אותו בעובדות ומבטיחים לו 'גן של שושנים', אלא משדרים לו מיד: "כל ההתחלות קשות!…"

אנו פותחים כביכול את כל הקלפים על השולחן ומספרים לו: 'דע לך ילד, כי העולם אליו אתה נכנס, אינו קל. קיים פה קושי, קיים כאן מאמץ, נוכל גם לעזור לך מנסיון שלנו, אך דע לך שהמאמץ הזה גם משתלם ומתגמל, בעוה"ז ובעוה"ב'.

מי שיתאמץ ויתחבר גם מתוך הקושי יראה גם התקדמות וצמיחה, וכאמור רק 'ההתחלות קשות', אך סופם של הדברים שכאשר נמצא בהם עניין וחיבור אישי נזכה לס"ד ונגיע לידי הנאה ומתיקות בלימוד, כמובא בהפטרה בפרשה: "לא אותי קראת יעקב, כי בי יגעת ישראל" והסביר המגיד מדובנא שהפירוש הוא שאם אתה "יגע" וסוחב בקושי, אז מתגלה שכנראה ש"לא אותי קראת יעקב", כי המטרה של הקב"ה היא לא להקשות עלינו אלא לתת לנו עונג והנאה רוחנית בלימוד. אם אנחנו נשארים ורואים בזה קושי גם לאורך זמן, אז כנראה שעשינו משהו לא נכון בתהליך ובדרך, ואנחנו סוחבים אולי מטען אחר.

המבחן האמיתי בסופו של דבר יהיה- מה נשאר ממה שלמדת, מה השפיע בצורה משמעותית ומה לקחת לעצמך?… 

מספרים על אחד שבא לאדמו"ר מקוצק ואמר לו: "הרב, למדתי את כל הש"ס…" ענה לו האדמו"ר?: "ומה הש"ס לימד אותך?…"

אך הדברים לא באים לידי ביטוי רק מבחינת התוכן והמשמעות של התורה לחיינו. לצורת הלמידה הייחודית והמאתגרת המונהגת מזה דורות ישנה השפעה גם על 'הראש היהודי' המיוחד. מי שיאמץ את החשיבה העמוקה הזו כטבע שני גם בשאר מישורי החיים, עשוי אולי להצליח באמצעות הכלים שרכש להסיק אפילו ב'קלות' מה שמו של היושב לצידו ברכבת…

אפשר לתקן!

נושא רעיוני נוסף שניתן להעביר לילד בתחילת הלימוד בספר ויקרא הוא משמעות הקרבן ותפיסת היהדות שהחטא הוא לא נקודת אל-חזור.

מכל מצב ומכל מרחק ניתן לחזור בתשובה ולתקן את המצב.

חשוב ללמד את הילד מתחילת דרכו לא רק על ה'חטא' אלא גם על הדרך לשנות ולתקן, כדי שלא יתייאש מאידך ממה שנדרש ממנו במקביל מראש, ויבין שקיים מצב מציאותי של ניסוי וטעיה. שפעם התשובה הייתה ע"י קרבן וכיום כביכול קלה אפילו יותר- באמצעות תפילה ותשובה.

יסודות אלו חשובים לכל אחד מאיתנו אך חשובים עוד יותר ראשון לילד העובר שלבבחייו: הצגת הדברים ותכנון מראש, פתיחה וביטוי של מושגים כקושי ראשוני, התמודדות והתמדה, והיכולת לתקן גם טעויות הם בסיס ראשוני ללמוד את החיים ו'ללמוד כיצד ללמוד', וההתחלה בספר ויקרא היא אפשרות נהדרת ומאתגרת להקנות אותם לילד.  

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com

מורה טוב או מורה מצוין?

מורה טוב או מורה מצוין?

טיפים שיהפכו אותך ממורה טוב למורה מצוין

שני מורים מלמדים בכיתות מקבילות, ובאותו מוסד לימודים, מה עושה מורה אחד לטוב יותר מרעהו? האם יש דרכים לעזור לעצמנו להיות מורים טובים יותר? מהו הקסם שהופך מורה טוב למורה מצוין? המאמר הבא מציע עצות וטיפים מעשיים שיהפכו אותך ממורה טוב למורה מצוין.

ישראל (שם בדוי למקרה אמיתי), מורה ממלא מקום שנה ראשונה בהוראה, הגיע לשטח ונבהל. בעיות משמעת צצו לו מפה ומשם, תחושת הביטחון עמו נכנס לשדה ההוראה החלה להיסדק קמעה.

הוא נקט ביוזמה אישית ונגש לחיים, אחד המורים בצוות וביקש לצפות באחדים משעוריו. ישראל היה מורה טוב, אבל חיים היה מורה מצויין וזה היה כל ההבדל בינהם. בתום הצפיה, מצפייה בשיטת ההוראה של חיים, יצא ישראל עם שלל תובנות ורעיונות מעשיים אותם העלה על הכתב בחלוקה של לפני, במהלך השיעור ובכלל. את תמצית הדברים הוא מבקש לחלוק אתכם, מורים ומלמדים המזדהים עם מצבו.

לפני השיעור:

1. הכנס לכיתה כשהנך שמח ומלא אנרגיות

כאשר הנך מלא במצברים של כוח, הנך נותן לתלמידים כוח. הנך מכניס את התלמידים לפעולה, ומעורר אותם לחשוב ולעשות. כאשר אתה עייף, הלאות עוברת ישירות לתלמידך, ולא יהיה בהם המרץ לעשות את שתדרוש מהם. הם ימתינו בדיוק כמוך-שהשיעור יסתיים. חלקם יעבירו את הזמן בהשתתפות שקטה, חלקם ישתתפו כדי "לעשות לך טובה" ואחרים אולי יעוררו מהומות כדי ליצור עניין. כדי להיות מורה מצוין, עליך להיות קורן, פעיל, ומלא חיות.

2. התכונן לכל שיעור ברמת "שיעור מבחן"

ככל שהחומר נהיר לך באופן מרבי, כך יהיה נהיר לתלמידך. הכנה טובה מראש, תסייע לך למסור את החומר דבר דבור על אופניו. כדי שהחומר יהיה ברור לך דיו כדאי מאוד:

  • לסכם אותו בכתב
  • לשאול עליו שאלות
  • לענות לעצמך תשובות
  • להכין הכתבה / שכפול מסכם לתלמידים
  • לברר מראש כל אי הבנה שעולה לך מן החומר
  • למסור את החומר לאדם אחד לפני מסירתו לתלמידים.

במהלך השיעור:

3. השתמש במשולש "חזותי, שמיעתי, תנועתי":

למידה מתרחשת אצל כל תלמיד באופן שונה. כדי להגיע לכלל התלמידים רצוי להשתמש במשולש הכולל את צורות הלמידה הבאות: חזותי, שמיעתי ותנועתי.

  • השתמש בלוח כדי לכתוב כותרות עיקריות / לצייר ציור סכמתי / להדגיש מילה בלתי מובנת / לביאורי מילים חשובות ואפילו לכתיבת שמות של תלמידים מצטיינים. תמונה אחת שווה אלף מילים: השתמש בתמונות / ציורים או פלקטים עם כתוביות, כדי לעורר ענין בתלמידים ולחזק את רמת החוויה.
  • השתמש בקולך באופן הנכון: דבר בקול רם וברור, במילים חתוכות ומובנות, הגבה את קולך כשהנך רוצה להדגיש דבר מה, הנמך אותו כאשר תרצה לרתק את תלמידך או לעורר בהם ענין.
  • השתמש בידיים כדי ליצור תנועות הנלוות למילים. בצע הדגמות קצרצרות עם / בלי התלמידים כדי להסביר חומר קשה / פעולות הנעשות בשלבים.(כמו אופן הקרבת הקרבנות בחומש ויקרא, הלכות מסוימות בשיעור דינים ועוד). העזר במיקומים שונים: באופן כללי מומלץ יותר לעמוד בשיעור (מה שמאפשר אף טיול פעם ב…) עמוד במקום מרכזי בו כל התלמידים יכולים לצפות בך.

4 . היה עם כל תלמיד ותלמיד באופן מלא:

מחד- רק משמעת חזקה מאפשרת זאת, ומאידך- חיבור לכלל התלמידים הוא הוא המגביר ומשביח את המשמעת בכיתה. ערוך "טיול" בכיתה מידי פעם. אם אינך יודע מתי, ערוך אותו בתחילת השיעור, באמצעו ובסופו. בתחילתו- כדי לרכז את התלמידים אליך. במהלך השיעור- כדי להחזיר את הריכוז לתלמידים מסויימים.

התקרב לתלמיד עייף ועודד אותו להצטרף. עזור לתלמיד מתקשה וכוון אותו בעת כתיבה. פנה לתלמיד היושב בסוף הכיתה בשמו, ושבח אותו על הלמידה, הקשבה, השתתפות / התנהגות מכבדת לחבר. כאשר הנך מבקש מתלמיד דבר מה באופן פרטני דבר אליו בגובה העיניים. רכון לצד שולחנו וודא שהוא מאזין לדברך. אל "תוותר" על תלמיד לא מרוכז. אל "תוותר" על תלמיד מתחמק.

היה עם כל אחד מתלמידך במהלך השיעור, ותיווכח לראות עד כמה יהיו הם איתך.

5 . דלה את החומר מן התלמידים:

כמעט על כל משפט / חומר לימודי ניתן לשאול שאלות ולבקש תשובה מן התלמידים במהלך השיעור, כך שהתלמידים "מלמדים" את החומר ולא אתם. "מתי לדעתכם ארע… מי לדעתכם… מי יודע למה… שמעתם פעם על… מי מכיר…". תתפלאו לראות, עד כמה גם תלמידים "מנותקים" מתעוררים פתאום לחיים. שיעור המורכב משאלות, ומאפשר לתלמידים להביע את הידע שלהם במהלכו יהיה מרתק יותר וישמר בזיכרון התלמידים לזמן ארוך יותר. גם סיכום של שיעור ניתן לערוך באמצעות שאלות. (אלו קרבנות הקריבו… על מה אומר רש"י….) מדהים לראות כיצד תלמידים עונים לשאלות הללו בשמחה ובתחושה מיוחדת של: "כל כך הרבה החכמנו השיעור…"

נכון לתמיד:

6 . תלמידים תמיד אוהבים סיפורים:

כמעט כל מסר ניתן להעביר באמצעות סיפור.
אגור באמתחתך סיפורים לרוב או המצא משלים ככל העולה על רוחך. אין צורך להתאמץ בהבאת סיפורים ארוכים ומורכבים, מספיק סיפור העוסק בענין הנלמד וכבר קנית לך תלמידים מרוכזים.

בשיעור הלכה / דינים ניתן להשתמש בדוגמאות פשוטות. בשיעור פרשת שבוע לכיתות הגבוהות ועל אחת כמה וכמה כאשר הנך רוצה לחזק בתלמידך התנהגות מסוימת ניתן להיעזר במשל שייכנס ללב התלמידים.

7 . תן צ'ופר על התנהגות ראויה גם אם היא מתבקשת:

צ'ופר נותן תמריץ לתלמיד חרוץ. צ'ופר נותן כוח לתלמיד עייף. צ'ופר בא בנוסף לכל הפעולות שתנקוט כדי ליצור אווירה נעימה בכיתתך ולא כפעולה בודדת. צ'ופר יכול להיות מחמאה כנה וייחודית, מדבקה יפה, פתק אישי עם כמה מילים (מתאים לכל גיל), מחיאות כפיים, חיוך מלא גאווה, מכתב להורים במחברת קשר, מחק קטנטן, או אפילו עדש. תלמידים מצפים לשיעורו של מורה ש"מחביא" באמתחתו אוצרות מעניינים, מגוונים ובייחוד שהם ניתנים באופן הנכון- עם חיוך, במלוא הפרגון, ותוך מתן שבח על המאמץ ולא על התוצאה!

8 . אם נתת מטלה התייחס אליה במלוא הרצינות:

כאשר הנך דורש מן התלמים להכין שיעורי בית / להכין עבודה בשיעור / להביא ספר כלשהו לשיעור באופן חד פעמי- היה עקבי ועקוב אחר ביצוע המטלה. בדיקה מוכיחה לתלמיד כי אכן המטלה היתה חשובה לך. ציון לטוב או למוטב גם על מטלה פעוטה, מוכיח לתלמיד כי מאמציו או אי מאמציו להכין / לכתוב / להביא אכן מעניין אותך והיה כדאי או לא כדאי בשבילו. רישום ביומן אודות ביצוע או אי ביצוע הדרישות, משדר תחושה של רצינות ואחריות, ומעודד את הילד לציית לבקשות שלך.

רוצה להיות מורה מצוין? כדאי לזכור:

  • מורה מצוין אוהב את ההוראה ואוהב את התלמידים.
  • מורה מצוין שם לב לפרטים הקטנים.
  • מורה מצוין נותן את כל כולו בכל רגע בשיעור.
  • מורה מצוין פוגש את תלמידיו במסדרון וזוכר להעניק להם מבט מחויך, מילה טובה ויחס חם.
  • מורה מצוין נמצא שם בשביל תלמידיו שעות רבות קודם שהחל יום הלימודים והרבה אחרי סיומו.

חינוך בפרשה- בהר- תשומת לב

שים לב, נשמה לפניך

סיפר הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב שבאחד ממסעותיו שהה בפונדק דרכים, והנה שני גוים מטיבים ליבם ביין. פונה שיכור לחברו ושאל 'תגיד, אתה אוהב אותי?'. ענה חברו 'בוודאי! מאוד מאוד!'. אמר השיכור 'אם אכן אתה אוהב אותי מאוד – תגיד לי מה כואב לי ומה חסר לי!'. אמר הצדיק, האזנתי, הפנמתי ולמדתי אהבת אמת מהי…

רחוקים אנו מדרגה זו, 'לדעת' מה מכביד על כל תלמיד ומה עובר עליו. אך האם אנחנו בכלל מבחינים ומרגישים שיש משהו שכואב לו או חסר לו? בפרשתנו מצווים וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא בתמיכה כלכלית בלבד מדובר, אלא גם (ואולי בעיקר) בחיזוק רגשי ונפשי, במילים טובות ומעודדות, לעורר ולנסוך בו תקווה.

קשר עין

הרבי מסלונים ה'נתיבות שלום' אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל'תשומת לב'. יש המתרגמים 'תשומת לב', לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח"ו ברוחניות מתוך 'חוסר עניין לציבור'.

הרבי מסלונים ה'נתיבות שלום' אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל'תשומת לב'. יש המתרגמים 'תשומת לב', לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח"ו ברוחניות מתוך 'חוסר עניין לציבור'.

עמד לו נער יהודי עני ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו ערימת עיתונים שעליו למכור. הנער צועק לתוך ההמון 'עיתון ערב בשילינג'. לפתע מבחין כי הג"ר מאיר שפירא מלובלין ניצב מולו ומניח יד על כתפו. "ילד יקר, וכי לא קר לך?". והילד משיב "עד שהתייחסת אלי ושמת יד על כתפי אכן היה לי קר…".

תשומת לב

שמעתי שילד מתוסכל ששב לביתו ובכה "לבשתי חולצה לבנה ואפודה חגיגית לכבוד יום הולדתי, והרבי בכלל לא שאל אותי מה יום מיומיים…". נכון, יתכן והיה עליו לפנות בהצבעה ולומר לרבי כי היום יום חגו. ומאידך, מלמד שלא מבחין בעצמו, מה תועיל לו הודעת הילד? כנראה יפטיר 'מזל טוב' בשפה רפה, ודי… לא אשכח כי בשנותי כמנהל פנתה אלי אימא והעירה כי בנה נעדר, מחמת חולי, מספר ימים, והמלמד טרם התקשר ולא שלח חומרי למידה. פניתי למלמד, והוא קימט את מצחו וחשב "מה? הוא לא נמצא?". חסרה כאן 'תשומת לב' כפשוטו!

על מלמד לחשוב על תלמידיו. 'לראות' אותם בגוף וברוח. סיפר הג"ר יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' כי לרבו הצדיק ר' יוזל 'הסבא מנובהרדוק' היה פנקס עם רשימת תלמידיו, ומדי ערב, לפני עלותו על משכבו, היה עובר על שמות כל התלמידים וחושב על כל אחד ואחד בפרוטרוט, לחשוב מה קורה איתם ומה עוד ניתן להטיב עמהם. רועה נאמן!

פרשתנו מלמדת חובת הסיוע ליהודי שכושל בפרנסתו, ליהודי שרח"ל הידרדר עד שנמכר לעבד, אם לאחיו מישראל ואם לנכרי. היאך נסייע מבלי שנדע שהוא במצוקה? מלמד נכבד! בחן את עצמך! ערוך רשימה מי מילדי כיתתך מתקשים בקריאה או בראייה. למי קושי חברתי. הרי כבר חודש אייר. אתה כבר איתם מאלול. חֲשֹׁב, מי מחסיר הרבה? הַהִתְעַנְיַנְתָּ בו (לא בשיפוטיות!)? מי מעט בירידה לימודית. הֶחָשַׁבְתָּ למה הוא בירידה? הֶחָשַׁבְתָּ עליו בכלל?…

חסידים מספרים על צדיק שישב ועסק בתורה. נכנסה בתו בבכי, וסיפרה שבמהלך משחק 'מחבואים' עם חברותיה, התחבאה וציפתה שימצאוה. חיכתה עד בוש. לאחר זמן רב יצאה לראות למה החברות לא 'מוצאות' אותה, וגילתה שהן עברו מזמן למשחק אחר. 'אף אחת לא חיפשה אותי' הרימה קול נהי. האב הרגיעה ויצאה שוב לשחק. לאחר צאתה פרץ הצדיק בבכי והסביר לאשתו "חלפו כ"כ הרבה שנים מאז חורבן ביהמ"ק. הקב"ה מצפה שנחפש אותו. אנו מנסים קצת וממשיכים הלאה, ל'משחק אחר'. משקיעים בגלות, בורחים מהאמת… אוי! צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ!

הקב"ה מצוה עלינו 'לחפש' מתקשים ולחזקם. נחזק את המך ונעודד רוח הרך. אמנם אין לנו מענה לכל הקשיים, אך נזכור כי 'יד על הכתף' ופנייה ישירה עם יישור מבט – מחמם מאוד ומסייע. פנייה אמתית, מלב אל לב, עשוי לעתים להביא לפיקוח נפש רוחנית ולהעמדת דורות. 'כח המשלח בשליח', הקב"ה מסייע בעדנו במשימה הק'.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'
123ymm@gmail.com

 

 

אפשר לסמוך עליך?

מהי סמכות?

המילה סמכות מורכבת מהמילים – 'סמוך' המבטאת  קירבה ומהמילה 'לסמוך' המבטאת משענת (כמו – תעמוד סמוך אלי וכן אתה יכול לסמוך עלי) זו ההגדרה האמתית של סמכות הורית.

מצד אחד הורים קרובים לילדיהם ובמקביל אפשר לסמוך עליהם.

סמכות לא נרכשת עם כוח, מי שחזק ואלים יותר לא יהיה סמכותי דווקא, רודנים מעולם לא היו סמכותיים, הם היו אלימים כוחניים אבל לא סמכותיים. סמכות אינה בנויה מכוח פיזי כאדם כוחני הנותן חסות ובטחון לכפופים תחתיו.

סמכות היא תרכובת ושילוב של קירבה עם עוצמה.

המדד האם מדובר בסמכות או בהטלת מורא היא השאלה האם אני יכול להיות סמכותי כלפי מי שהוא חזק ממני?

רודן מעולם לא שלט על אנשים חזקים ממנו, ברגע שהכפופים חשו שהשליט שמעליהם חלש מהם מיד התבצעה הפיכה

כך בכל חברה שנשלטת ע"י מנהיג כוחני ברגע שנכנס לטריטוריה משהו חזק מהמנהיג, המנהיג מאבד את כל כוחו ויכולת שליטתו.

בבית שבו המשמעת בנויה מכוח (ענישה, מכות, איומים וכד' ) היא תאבד מתוקפה ברגע שהילדים יגדלו וההורים יזדקנו שוב אין את הרתיעה והפחד , והמשמעת נמסה ונמוגה.

לעומת זאת סמכות שאינה מבוססת על כוח נשארת גם בגיל זקנה כשהאבא כבר מבוגר וזקוק לעזרת ילדיו בכל צעד ושעל ובכל זאת כל מילה שלו קודש קודשים.

איך בונים סמכות אמיתית?

סמכות לא צריך לבנות. סמכות מובנית בבריאה, צריך רק להיזהר לא להרוס אותה!…

בורא העולם נטע בילד משמעת טבעית לגדולים ממנו, מטבע ברייתו הילד כפוף ומקבל את דברי מי שעומד מעליו זו הנהגה טבעית בכל מערכות היחסים בין בני אדם, בין ילד להוריו בין אישה לבעלה, ובין העם למלך, אדם אוהב להישען על מישהו שחזק ממנו.

סמכות זו אמורה לכלול בתוכה גם ציות לכל מה שהגורם הסמכותי דורש ומבקש.

סמכות טבעית זו נשמרת כל עוד היא משמשת את בעל הסמכות כדי להיטיב, כדי לדאוג לכפופים תחתיו ברגע שהכוח שניתן בידי הגורם הסמכותי מנוצל כדי לרדות או כדי לנצל את הכפופים מיד פגה כל השפעת הסמכות הטבעית.

ניתן לראות במהלך ההיסטוריה כי כל עוד המלכים דאגו לעם ונלחמו עבורו הם היו רצויים על העם, המשיכו לשלוט והעם נלחם לצידם אולם ברגע שהמלך ניצל את הכוח שבידו כדי לרדות בעם ואף הפנה את הכוח להאדרת שמו וסיפוק מנעמי השלטון אז החלו ההתקוממויות.

לסיכום בית בו ההורים מנצלים את סמכותם כדי להיטיב לילדים מתוך דאגה כנה– סמכותם תהיה מבוססת ותמשך עד מאה ועשרים. אך אם הם מנצלים את כוחם חלילה עבור טובתם האישית על חשבון ילדיהם הקטנים תוך ניצול חולשת הקטן אז ברגע שהקטן גדול יהיה.. יחסי הכוחות ישתנו הוא יעשה כרצונו ושוב לא יכפוף עצמו לדעת הוריו.

סבלנות, כאן מחנכים

 

הרבי רבי יונתן אייבשיץ, חכם היהודים, התמנה לרב בעיר מיץ בגיל צעיר מאד. חברי 'ועד הקהילה' שדנו במינוי התלבטו מאד, מצד אחד עילוי שכזה, גאון וצדיק, אבל האם הוא אינו צעיר מידי בשביל משרה רמה כל כך ? ההחלטה הייתה לזמן לפניהם את האברך המופלא, ולנסות לתהות על קנקנו. עם כניסתו אמר להם הרבי רבי יונתן: 'אשתדל למלא את התפקיד הרם שאתם מועידים לי בכל כוחי, בפסק בשיעורים ובהנהגה, אמנם יש לי חסרון גדול – בשל גילי הצעיר, אבל מתחייב אני לכבוד מעלתכם שלתיקון חיסרון זה אני פועל יום יום שעה שעה ורגע רגע'.

כולנו גדלים והולכים כל העת בלי הפסקה, אי אפשר לעצור מלגדול, אבל בני הקטן חידש לי חידוש גדול בחופשה האחרונה .

אנו גרים בבני ברק, ובה גרים גם הורי חמי וחמותי. הילדים פוגשים את הסבא והסבתא משני הצדדים לעתים תכופות, ומרווים אותם מלא הכף נחת.

שאר המשפחה המורחבת אחים אחיות גיסים וגיסות מפוזרים בין כל ערי הארץ, בחופש כל משפחה מגיעה יום אחד ל'סבא וסבתא בני ברק'. ומה סבא וסבתא אומרים כשהם עומדים בפתח? 'מוישי, שרהלה, יענקי, שרוליק, רוחי, איך גדלתם, אי אפשר להכיר אתכם'. והילד הקטן שלי ה'בני ברקי המקופח'  ניגש לסבתא ואמר: 'סבתא, גם אני גדלתי'.

בשום הזדמנות הילדים שלי לא שומעים שהם גדלו, הם גדלים מתחת הידיים כל הזמן בלי הפסקה, אבל אנו לא שמים לב לשינוי. מהורי הם לא ישמעו את זה, וממני ודאי ובודאי שלא. ונברך כל ילד בעולם שלא יזכה לשמוע את הוריו מתפעלים 'איך גדלת', זה קורה רק אם הם לא יבחינו בו חודש חודשיים.

נו..נו.. אז לא שמים לב לגדילה,

מה אנו מפסידים כשאיננו מבחינים בצמיחה שלהם ?

בגדילה הפיזיולוגית איננו מפסידים הרבה, אולי קצת התפעלות והנאה, אבל בצמיחה הנפשית אנו מפסידים טועים ומפספסים.

'חינוך דורש סבלנות' אומרים פה אחד כל המחנכים, מי שמצפה לתוצאות מידיות, נח לו שיגדל פרחים או אפרוחים, לתוצאות בחינוך צריך אורך רוח. שמענו את הכלל הזה פעמים רבות, הצטיידנו בסבלנות הנדרשת, אנו משקיעים ומטפטפים בלי לעצור בלי להתייאש ובעיקר בלי לכעוס, זה קל ? בכלל לא. מה הדלק היעיל ביותר שימלא אותנו בהמשך המשימה? איך ממשיכים לזרוע בלי לראות פרות צומחים?

הדלק הוא כשרואים את תוצאות ההשקעה של שנה שעברה.

איך נטענים בדלק הזה?

אין ברירה, חייבים להחזיק יומן. לא שלהורים יש זמן מיותר לשבת ולכתוב נוסטלגיה, אבל אם לא בכתוב לפחות בזיכרון. אפשר לחשוב: 'מה קורה עם הילד, אומרים לו שוב ושוב וכאילו לקיר, מתי הוא ילמד כבר סדר/ נימוסים/ כיבוד אם, יעזרנו ה". אבל אם פותחים את היומן שבזיכרון ומתאמצים להיזכר בדמות של הילד לפני שנה ושנתיים, צצות ועולות תמונות שנותנות הרבה כח. על מה נהלנו אז מאבקים, מה היו הנקודות הקשות, פתאם נבחין שכל אלו עברו מזמן, האם שמנו לב שהשנה לא צריך אף פעם להזכיר לו לברך? נכון שכבר הפסיקו להגיע תלונות על פגיעה בחברים? נקבל מזיכרון זה דלק להמשיך הלאה, על אותו משקל בשנה הבאה כבר לא נשמע על  בעיות בנימוסים/ סדר וכיבוד אם בעז"ה.

אם נרים ידיים ביאוש ונפסיק לחנך ולהחדיר מסרים בגלל ש'כלום לא נכנס' או אז הפסדנו במערכה. אבל כל זמן שבהתמדה ובסבלנות נמשיך בשלנו, נגיע בסייעתא דשמיא למטרות הגדולות שאנו שואפים אליהם.

צדיקים אמרו שהשעון הוא ספר המוסר הטוב ביותר. הפרק העיקרי בספר הזה הוא על ניצול הזמן, אבל ישנם בספר עוד כמה פרקים חשובים. כשיושבים ולא מסירים עין מהשעון, נדמה שהוא אינו מתקדם בכלל. מי שבודק אותו פעם בשעה רואה כמה השעון התקדם, ומבין שבעצם הוא לא עצר אף לרגע.

שני מסרים חשובים טמונים פה. למדנו מהשעון שעל אף שלא מבחינים כרגע בהתקדמות, לאחר זמן אפשר להבחין בה. ומסר לא פחות חשוב, שאם אחרי שעה רואים התקדמות,  חייב להיות שהייתה התקדמות בכל שנייה, ומהרבה שניות קטנות כאלו נוצרה התזוזה של שעה שלימה.

אחרי שבמבט לאחור בפרספקטיבה רחבה הבחנו בהתפתחות ובהתקדמות של ילדינו, נוכל לדעת שבכל רגע ורגע הם צעדו עקב בצד אגודל לכיוון הנכון. זה אומר, שכל מעשה קטנטן, התגברות זעירה, מאמץ קל, מצטרפים כאבני בנין לארמון שלהם. גם מצידנו, כל תפילה קצרה, מחמאה קטנה , מילת עידוד וחיוך, מצטרפים ומשתלבים לבניית בית הפאר האמתי, ילד יהודי.

 

 

אולי הבן שלך צדיק נסתר?

 

כל כך בריא להיות מוכן לכל מצב, החכם עיניו בראשו, והוא נערך מראש לתרחישים שעלולים להגיע בפתאומיות. היו יהודים במשך ההיסטוריה שזכו לגלוי אליהו, אני לא יודע אם כולם קיבלו על כך הודעה מראש. כדי לא להיתפס מופתע, אני חושב מידי פעם מה לעשות אם בלילה יתגלה אלי אליהו הנביא, הוא יספר לי שהוחלט בבית דין של מעלה לתת לי בן שיאיר את עיני ישראל, ובידי שתי אפשרויות לבחירה.

או שאקבל ילד פלא הראשון בכיתה, המוצלח בישיבה, הבחור הכי מבוקש בגיל השידוכים, אברך למדן ירא שמים בעל מידות תרומיות שיעלה מעלה במעלות התורה שמו יצא לתהילה ותלמידים רבים ישתו בצמא ממעינו.

האפשרות השניה שהילד יהיה צדיק נסתר, אבל נסתר אמיתי שגם אני אביו לא אדע כמה הוא צדיק. מהתלמוד תורה הוא יביא ציונים בערך, בישיבה הוא יקרא בחור בינוני וגם שדכנים לא ירוצו אחריו, כל ימיו הוא יהיה ספון בפינתו, אבל דוקא הוא יעשה נחת לה' לבד במקומות ומצבים שאף אחד לא יכיר ולא ידע.

אני ישאל את אליהו מה לדעת בית דין של מעלה חשוב יותר ? הוא יצביע לי בלי היסוס על האפשרות השניה, פה תהיה נחת רוח אמיתית לה' לבד, בלי תערובת של כבוד ופרסום, הכל נטו לשם שמים, כעת עלי לבחור. מה אני יענה לו ? שאלה מציקה.

אני חושש מאד שאם לא שאתעלה על עצמי אציע לו שאת הצדיק הנסתר יתן לשכן. אם כל כך רוצים בשמים כזה צדיק שימצאו לו גם כתובת מתאימה לגור בה. אני רוצה נחת, אני רוצה להיות אבא של ראש ישיבה. צדיק נסתר, מה יצא לי מזה ?

כי חינוך ילדים נשמע ערך חיובי מאד, אבל כמה תפילות ומחשבה צריך להשקיע כדי שנזכה לעסוק בחינוך ולא רק בהפעלת בית חרושת ליצור נחת.

אי אפשר שלא לראות -תוך כדי קריאת הפרשה- את הבחור הצעיר בן השבע עשרה שיורד לארץ זרה בלי קרוב, גואל, גב ותמיכה. הוא לא משאיר אחריו כלום, אחים ששונאים אותו, אבא זקן שמי יודע אם הוא חי עדיין, אין מדינה שתעשה משא ומתן לשחרר אותו, בודד בעולם רק הוא והקדוש ברוך הוא. מתמודד עם קשיים ונסיונות ועומד בכולם, בלי שהוא יודע אם אי פעם הוא יפגוש שוב פנים יהודיות. כי הקב"ה נמצא בכל מקום, ועובדים רק אותו בכל מצב.

הוא הגיע מבית טוב, את החינוך הוא קיבל אצל יעקב אבינו, ויעקב כל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. מה הוא קיבל משם ועבר ? אמר הרב שיינברג זצ"ל: שם ועבר היו עובדי ה' היחידים בעולם בדורם, מהם קיבל יעקב אבינו את השיטות והדרכים איך לא להתבייש מאף אחד, איך עובדים בלי לצפות להכרה והוקרה, להמשיך בלי חברה תומכת, לעשות הכל רק לה' לבד. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' אומרת המשנה באבות, פירשו אנשי מעשה: דוקא במקום שאין אף אחד, שם תשמור על עצמך להתנהג כראוי. את המסרים האלו מסר יעקב ליוסף לפני ירידתו למצרים.

יעקב מחנך לכך ויודע שאת תוצאות החינוך הוא לא אמור לראות לעולם, הוא לא ירווה מכך נחת. רק הקב"ה לבד, חוקר כליות ולב שעיניו משוטטות בכל הארץ, ידע שיש לו בחור צדיק נסתר במצרים.

 


צריך לברר לאיפה הולכים כל תקציבי המחקר ופיתוח של המדען הראשי, כל כך הרבה כסף זורקים על המצאות שלא באות לי לידי לשימוש. הייתי אסיר תודה כל ימי למדען שיפתח זן של ילדים שיראו רק את מה שאנו רוצים שהם יראו, ולא את מה שאנו מתכוונים ורוצים באמת.

כל המחנכים מזהירים שלילדים יש חוש ריח מפותח במיוחד, הם קולטים מהאויר את התחושות והרצונות הכי כמוסים שלנו. אם הם מזהים אצלנו שאנחנו מחפשים מהם נחת כי זה טוב ונח לנו, הם יתחנכו לחפש מה נח להם שלא יעלה בודאות בקנה אחד עם מה שאנו התכוונו בהתחלה. כשיש לנו בראש את העול והרצון לגדל עובדי ה' קטנים, הם יתפסו את העיקרון החשוב ביותר כאן בעולם, אז נשבע מהם נחת יהודית אמיתית אמן.

הנה אנכי והילדים

 

מובא במדרש (ב"ר כ, ו) נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים בַּגָּלִיל וְלֹא לְגַדֵּל תִּינוֹק אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל– יותר קל לגדל שדה ענק של זיתים בגליל שהיא אדמת טרשים וסלעים מאשר לגדל תינוק אחד בארץ ישראל כפי שצריך. דברי חז"ל אלו לא נאמרו בכדי להביא אותנו לייאוש מכובד המשימה, אלא להעמיד בפנינו את תמונת המצב כמו שהיא, שנדע את הקושי והאחריות הגדולה המוטלת עלינו, להניח בפנינו תמרור אזהרה 'עצור, כאן חושבים' כדי שנתבונן מהי הדרך הישרה בה נלך ונוכל להגיע לתוצאות המקוות בעזרת ה'.

כאשר לפני עשרים – עשרים וחמש שנה התחילו לשמוע 'קול צווחה במחנה, שיש פרץ ויש יוצאת' והנה החלה מגפה חדשה – מגיפת הנשירה, חשבתי בתחילה כמו רבים שמקרים רעים כאלו קורים רק במשפחות שבורות והרוסות כאלו 'שתפור עליהם', בעיות בשלום בית וכדומה, אך לדאבון לב ולצערנו אנו רואים שזו מגפה וגזירה הפוקדת גם בבתים מצויינים. וכבר היה מעשה לפני תשעים שנה, בין שתי מלחמות העולם, כשהיה זמן קשה מאוד בגידול הבנים בפולין בגליציה ובהונגריה ובשאר המדינות, מצד אחד החלה התפתחות הקדמה והטכנולוגיה, ומאידך היתה תקופת עוני נוראית והדחקות והדלות העבירה רבים על דעתם ועל דעת קונם, והרבה נתפסו להשכלה ולשאר התנועות החופשיים ונשרו מהדרך. באותם הימים הגיע אב שבור שבנו ירד מן הדרך אל האמרי אמת וכתב בקוויטעל 'פרשת בן סורר ומורה', וביקש תיקון על עצמו ועל ב"ב, שהרי ידוע הפתגם 'שהתפוח אינו נופל רחוק מן העץ', ואם הבן כה סטה והתרחק הרי סימן הוא שהעץ לא בסדר… השיב לו האמרי אמת בדברי חיזוק ועידוד – כדרך הצדיקים ההולכים בדרכיו של הקב"ה שהוא 'רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' – אימתי התפוח אינו נופל רחוק מן העץ בזמנים כתיקונם, אולם בזמן שנושבת רוח סערה הרי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד, ואין בכך שום עדות וסימן על טיב העץ, וכלומר, שכיון שבימים אלו משתוללות רוחות אימתניות של כפירה ונסיונות הרי גם אם הילד גדל בבית טוב אצל הורים כשרים יראים ושלמים עדיין יתכן שיפול וינשור רח"ל.

ילד שטוב לו

רבים תולים את הקלקול והנשירה במכשירים הטכנולוגיים, אין כל ספק בסכנות האיומות וההרסניות של מכשירים אלו, אך צריך לדעת כי כלים אלו הם מקילים על היצר הרע במלאכתו, והם מזרזים וגורמים להחליק במהירות ולנשור מן הדרך, אולם הדבר ברור ומוכח מניסיון רב, שמי שטוב לו אינו מתעניין בשדות זרים, וכדרך שכל אדם נברא במערכת חיסונית גשמית המונעת מכל חיידק להיכנס ולחולל שמות בגוף, ואם בכל זאת הצליח הנגיף לחדור סימן הוא שמשהו נפגם בחוסנו של הגוף, כך נטע בנו הקב"ה מערכת חיסונית נפשית ורוחנית המחזיקה את האדם שלא יחטא, אך אם הילד אינו מרגיש נעים וטוב בבית פנימה, הוא הולך לבדוק ולחפש 'ריגושים' במקומות אחרים.

משל למה הדבר דומה: לאותו מעשה באב שלקח  את בנו הקטן ל'פינת החי', – שטח קטן ומגודר בו רועים כבשים תרנגולים ואווזים וטיילו בצוותא כשהם צופים בבעלי החיים. הילד התבונן בבעלי החיים סקר את גובה הגדרות ופנה לאביו- אני מבין שהגדרות הגבוהות סביב מונעות מהכבשים והעיזים לברוח,  אך אני רואה שהכלובים פתוחים מלמעלה, ואם כן מדוע האווז שביכולתו לעוף ולפרוח אינו בורח מפינת החי. האבא, שכבר הספיק לבקר פעמים רבות בפינת החי מעולם לא חשב על שאלה זו, וכידוע שהילדים היום הם חכמים היודעים לשאול, הרהר מעט וענה לו כי מאחר שטוב לו לאווז במקום זה, נותנים לו מים ואוכל ושום חתול אינו יכול להיכנס, ממילא האווז אינו מחפש לעוף ולברוח. התפקיד שלנו הוא לנטוע בילדים את התחושה שטוב להם ונעים להם בתוך בית, ורק אז ניתן להתפלל לסייעתא דשמיא שנצליח בחינוך הילדים בדרך התורה והמצוות.

וילד שרע לו

לאחרונה התפרסם באחד העיתונים מעשה שאירע באחת השכונות החרדיות, שבן אחת המשפחות התדרדר לגמרי ונפל עד הדיוטא התחתונה ומהלך עם עגילים באף וכו', כשהגיע לבקר את הוריו ומשפחתו, פגש אותו אחד השכנים והחל להתעניין בשלומו, ומתוך כאב ליבו על אותו בחור כ שאל אותו 'אתה לא מרחם על ההורים שלך? אתה יודע איזה צער אתה גורם להם כשהם רואים אותך במצב כזה'?! השיב הבחור 'בחכמה' ובתמימות, 'למה אתה חושב שהם מצטערים, אדרבה עכשיו הם יותר שמחים ויש להם נחת רוח ממני מבעבר', פעם הבאתי הביתה מבחן כשהציון הוא תשעים, נפלו פני האבא כמו בתשעה באב, ושאל אותי בזעזוע, 'תשעים'… אחרי כל ההשקעה שלמדנו במוצאי שבת… והיה כל כך בצער. כמו כן פעם נערך חידון פומבי וקבלתי תעודה שאני 'סגן חתן ראשון', אמי הצטערה כל כך ואמרה לי בכאב: מה זה סגן חתן, אצלנו במשפחה אין כזה דבר, הייתי בטוחה שאתה תהיה החתן! ואילו היום כשאני מגיע הביתה מדי פעם לכבוד שבת, וכשאני מצליח להתאפק בליל שבת מלעשן [ולאו דווקא בכל השבת אלא רק בליל שבת!!] הרי הם מתמלאים שמחה ואושר, ואם אני מבקש ממנו ביום ראשון את התפילין הרי 'לא פסק פומיה מחוכא' כל השבוע…

ודאי שזה סיפור קשה וקיצוני, שאיני בטוח כלל אם היה ונברא, אך כך הוא הדרך להעמיד מקרה קיצוני לתפוס את העין ולהביא אותנו אל הדרך הישרה והממוצעת.

ימין מקרבת ולא שמאל דוחה

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להרבות בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה שיעזור לנו שלא לקלקל… והרי שלושה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ומבואר בתוס' (ב"ב קיא. ד"ה ק"ו) שהוא השותף העיקרי שנותן כנגד האב והאם, וכביכול להקב"ה יש חמישים אחוז בכל אחד, ובמחצית השניה מתחלקים האב והאם, וא"כ הוא העיקר ובעל הדעה.

עלינו לדעת שהילדים בימינו אנו צריכים תמיכה ועידוד. אם בדורות הקודמים היו הבריות יותר חזקים, ויכלו להתמודד עם גערה ותוכחה, הרי בדור זה כולנו חלשים ואין לנו כח לשמוע דברים קשים. הבעיה היא שאת 'הילדים של היום מגדלים ההורים של היום'… שהם לחוצים ועסוקים. שכיח ומצוי, שהילד מראה מבחן בו נכשל לאביו המשוחח בפלאפון, ובתוך כדי שיחה מפליט האבא 'בפעם הבאה תשתפר', ותו לא…. כביטוי לחולשת הדור ניתן לראות אפילו במשחקי הילדים, אם פעם הילד היה מקבל מתנה משחק או צעצוע בחנוכה שהיה מחזיק לאורך זמן, הרי היום הם 'חד פעמיים'. כשמלמד קונה פנסים ב'הכל בשקל' כמתנה לתלמידים, הרי הוא מחלק אותם רק לקראת סיום הלימודים לפני שהילדים חוזרים לביתם, כי מדרך פנסים אלו, שמשתמשים בהם כמה פעמים, מדליקים ומכבים ומדליקים ומכבים וזהו… וממילא אם היה מחלק אותם באמצע היום אזי הילדים היו באים אחרי ההפסקה ומתלוננים שהפנס כבר נשבר ומבקשים פנס חילופי…

דברים מבהילים מצינו בפירוש רש"י הקדוש (דברים א, ג), שאלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרן, שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל רק סמוך למיתתו, ומבאר רש"י 'ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי', והרי אין לנו שמץ מושג בקדושת השבטים, ואף על פי כן אם היה מוכיחו הרי יש מקום לחשוש שילך וידבק בעשו הרשע!

שמעתי בדרך צחות שהדרך הנכונה לנהוג עם הילדים היא כדוגמת היד המתחלקת לארבע אצבעות הסמוכות זה לזה ועל ידם האגודל, וכך שיעור התוכחה מול החיזוק והעידוד, שארבעה חלקים ינקוט בלשון רכה, בדרבים נעימים וטובים, בליטוף, סיפור מעשה וחלוקת פרסים וכדומה, וכנגדם פעם אחת ינהג בלשון קשה ותוכחה.

לשחק ולהשתעשע עם הילדים

מחשבה נפוצה ומוטעית שנתינת תשומת לב לילדים הקטנים וההשתעשעות עימם במשחקיהם הוא בזבוז זמן, ובגדר 'ביטול תורה'… אך חלילה לנו מלחשוב כזאת, אלא הקשר בין האבא לילד הוא מעיקרי ומיסודי החינוך, ואילו ילד שלא יקבל את תשומת הלב והריגוש חיובי במקום הנכון יחפשם במקום אחר. וכבר הוראה פסוקה היא מימות התנאים הקדושים אודות החשיבות לשחק עם הילדים הרכים כדי להתקרב ולהתחבר אליהם. וכפי שמסופר במדרש (ילקוט שמעוני תהילים צב רמז תתמו), מעשה באחד שעשה דייתקי [- שטר צוואה] ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה, הלך רבי יוסי ברבי יהודה לשאול המעשה ברבי יהושע בן קרחה, והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע [- מהלך וקופץ] על ידיו ועל רגליו [- כלומר, שמהלך על הקרקע ולא בקומה זקופה] וגמי נתון לתוך פיו [- הנקרא בלשון ימינו מוצץ…] והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן [שלא לראות אותו 'בקלקלתו'…] נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה, התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני, אמר לו מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה. [וזוהי היתה כוונת המצווה לפני מותו 'לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה' – שלא ייתנו לו את הנכסים והממון אלא לאחר שיתחתן ויוליד ילדים 'וישתטה' עמהם, מאחר שבשנות הבחרות אין אחריות כל כך, כידוע, ולא רצה שכל נכסיו ירדו לטמיון].

סיפרה לי בתו של אחד מגדולי הדור, שבבית הוריה היו בעיקר בנות, והיה נוהג אביה בכל שבת בבוקר כשחזר מבית הכנסת, שבטרם ייגש אל השולחן ויקדש על היין שהיה פונה לחדר הילדים ומשחק עם בנותיו במשחקיהן, ועם כל גדלותו הבין שזהו תפקידו 'לרדת מן ההר' ולהשתעשע עימן. כי הילדים צריכים את הקשר החיובי עם ההורים, ועל ידי המשחקים ביחד הוא מתחבר אליהם.

לפני כשנה פנה אלי בני הצעיר שעדיין הינו בגיל הילדות והראה לי שקיבל במתנה משחק 'בינגו' כפרס על הצטיינותו ב'מתמידים', וביקש ממני לשחק עימו, היה זה לאחר יום עבודה מתיש ומעייף ולא היה לי חשק במיוחד לשחק עמו, על כן התחכמתי ואמרתי לו שעיקר ההנאה במשחק ה'בינגו' הוא כשיש הרבה משתתפים, ולא כששנים בלבד משחקים בו, על כן כדאי לחכות לשבת הקרובה, כשיגיעו הילדים הנשואים עם ילדיהם, ואז נשחק כולנו בצוותא, אך בני השיב לי: אבא, איתך תמיד כיף לשחק אפילו שיש רק שני שחקנים'. באותו רגע תפסתי את כוונותיו ואת המסר שהוא מנסה לשדר לי, הוא רצה אותי – את האבא, ולא את המשחק, לא עניין אותו עכשיו לשחק בינגו אלא הוא רצה את הקשר איתי, את תשומת הלב שלי, וכלל לא משנה לו כמה משתפים במשחק.

ולמדתם עם בניכם

אם בגיל הצעיר הקשר נבנה על ידי משחקים, הרי ככל שהילד גדל צריך האבא להשקיע כוח ולב בלימוד עימו בחברותא, בחזרה על החומר הנלמד בחיידר, ורצוי מאוד שהאבא יכין את החומר לפני שהם לומדים ביחד, גם אם הוא תלמיד חכם, כי בכך מראה הוא לילד את החשיבות שהוא מייחס ללימודם. גם באמצע השבוע, כדאי לשאול את הילד 'היכן אתם אוחזים', להראות לו שהוא מעניין אותנו. וכמובן בשעת הלימוד עצמו להיות עם הילד ולא במקומות אחרים בדעה מוסחת, ומה טוב ומה נעים לכבות את הפלאפון שלא יטרידוהו בשעת מעשה – ולשדר לילד שהוא נמצא בראש המעיינות ואין משהו אחר בעולם יותר חשוב ממנו. דבר נאה שמעתי מאחד המגידים שליט"א לבאר בדרך דרש את מאמר חז"ל (שבת פח.) 'שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב', מה המשמעות ב'גיגית' דווקא, אלא שבגיגית אין קליטה… ובמקום סגור הפלאפון חסום מלקבל שיחות… ורצה לרמז להם שבשעה שעוסקים בתורה צריך ללמוד כאילו נמצאים בגיגית, ללא קליטה וללא הפרעות מהעולם שבחוץ. ובאופן זה צריך ללמוד עם הילד כאילו שניהם נמצאים תחת גיגית, ואין עוד אחרים בעולם זולתם, מתוך התנתקות מוחלטת משאר מילי דעלמא.

נראית לו דמות דיוקנו של אביו

הקשר הבריא של הילד כלפי הוריו הוא העומד לו שלא יפזול לשדות זרים והוא המונע אותו מלחטוא, כי הילד אינו רוצה לפגוע ולצער את הוריו אהוביו. וכפי שיש ללמוד זאת מיוסף הצדיק אשר היה במצב השפל ביותר מבחינה נפשית, 'לעבד נמכר יוסף' והוא לבדו במצרים, ללא לחץ חברתי ומשפחתי וכו', בן שבע עשרה שנה– בשנים בהם היצר הרע בוער ביותר ברתיחת הדם לעבירה, והנסיון עצמו רודף אחריו עד ש'ותתפסהו בבגדו', ומה עמד לו באותה שעה קשה זו 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון' (סוטה לו:), כאשר נזכר ביעקב אביו שאהבו כנפשו וכמו שנאמר 'וישראל אהב את יוסף' (בראשית לז, ג) באותה שעה התגבר על יצרו כי נזכר באביו ולא רצה לפגוע בו ולצערו. כמובן מאליו שאין אנו עוסקים ביעקב ויוסף שאין לנו אפילו נגיעה קלה בהם, אך מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), ודקדקו חז"ל הקדושים בלשונם לומר 'סימן', כי אכן אין בידינו לפרש את מעשה האבות, אלא שכל הנאמר בתורה הוא הדרכה ולימוד לדורות כיצד לנהוג, וכפי שנאמר בזוה"ק (ח"ג קנב.) 'וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאָמְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא לָאו אִיהִי אֶלָּא סִפּוּרָא בְּעָלְמָא' – ווי לאותם הרשעים האומרים שהתורה אינה אלא סיפור מעשיות בעלמא, ועלינו ללמוד ממעשה יוסף כיצד אהבת האב האמיתית לבן עומדת לו לבן ושומרת עליו גם במצב ש'אין איש מאנשי הבית' ואף אחד בעולם אינו מודע למעשיו.

ומחובתנו כהורים הצריכים לגדל ולחנך ילדיהם להיות מחוברים בקשר בל ינתק עם ילדינו ורק בכך יוכלו להתקדם ולהתעלות בעז"ה. והדברים מפורשים בדברי רבינו בעל הטורים (בראשית מד, ל) על מה שנאמר שם – לאחר שמצאו את הגביע באמתחת בנימין, וביקש יהודה מיוסף לשחרר את בנימין אל אביו ויהודה ישב במקומו להיות עבד ליוסף, כי אם יעלה יהודה אל אביו 'והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו' אזי יכול יעקב למות. וכתב הבעל הטורים 'קשורה' ב' במסורה – ששני פעמים בלבד מצינו תיבה זו בכל התנ"ך, הכא – בפסוק זה ונפשו קשורה בנפשו, ואידך 'אִוֶּלֶת קשורה בלב נער' (משלי כב, טו), ומבאר השייכות בין פסוקים אלו 'מפני שאולתו קשורה בו צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו', שיהודה טען ליוסף, שגם אם בנימין נתפס בקלקלתו והגיע עד הדיוטא התחתונה להיות גנב כפשוטו [כפי שהיה נראה באותה שעה] אך הדרך לחנך את בנימין היא על ידי שישיבהו לידי אביו, והקשר בין הנפשות הוא שיועיל להחזירו למוטב. ולמדנו מדבריו כלל גדול ביסודות החינוך, ששלמה המלך החכם מכל אדם גילה בחכמתו כי 'אולת קשורה בלב נער' – כל נער באשר הוא קשור וחבוי בתוכו איוולת ושטות [ונס הוא מן השמים שאין המחנכים יודעים מחשבות ואשר בנסתרות…], והדרך לסלק את אותה איוולת היא רק על ידי ש'נפשו קשורה בנפשו'. משל למה הדבר דומה לחוט שהסתבך ונקשר באמצעיתו, שאם ניקח פטיש ונדפוק על הקשר, הרי לא זו בלבד שהקשר לא יותר וייפתח אלא אדרבה הוא יתחזק יותר ויותר, כך גם הדרך להתיר את קשר האיוולת אינה בהכאה בפטישים ולא בגערה ובריחוק אלא רק על ידי קירוב הלבבות והנפשות ונתינת חום ועידוד.

אז נדברו

עיקר הקשר והחיבור בין ההורים לילדיהם נוצר על ידי ההידברות ביניהם, ובכוונה תחילה לא אמרנו 'דיבור' אלא 'הידברות', כי אין כוונתנו שההורים ידברו אל הילד אלא שישמעו אותו ויקשיבו לדבריו. ראיתי פעם הזמנה להרצאה תחת הכותרת 'ללמוד להקשיב בלא להשיב', כי מחוסר הסבלנות אין בנו כח להקשיב לשני עד הסוף, אלא בתוך כדי הדברים הננו כבר מתכננים כיצד לענות לו, והננו עסוקים בעצמנו ולא בהקשבה לזולת. כמה מצוי הוא ששואלים ילד 'איך היה בחיידר' או בטיול וכדומה, והוא משיב 'כיף', מילה אחת בת שלושה אותיות ותו לא! מדוע הילד אינו מרחיב בתשובתו ומפרט יותר ממה נהנה ומשתף בחוויותיו? כי הוא מרגיש שלא רוצים באמת לשמוע אותו, ואדרבה אין לנו כח וסבלנות שהוא יתחיל להאריך, אלא כל השאלה היתה רק לצאת ידי חובה, ועל שאלה כגון דא מגיעה התשובה ההולמת: כיף!

שמעו נא רבותי מעשה קורע לב ומעורר- לפני תקופת זמן מה הרציתי בקהילה מסוימת אי שם באחת מערי הארץ, לאחר ההרצאה יצאתי מבית המדרש והלכתי לכיוון החניה, מאן דהו התלווה אלי ואמר לי "יישר כח", והזדהה בשמו, החזרתי לו שלום, הלה הבחין שאיני מכיר אותו ואת שמו, ומיד בירר האם אני מכיר האם שמעתי על בחור פלוני שנהרג בתאונת דרכים, אישרתי שאכן שמעתי על מקרה מזעזע זה, אני אביו. אמר והוסיף לספר כי במקצועו הינו עוסק בנדל"ן וב"ה עושה חיל בעסקיו, ומטבע הדברים הינו עסוק ביותר, לאחר ששיכל את בנו בתאונה הבחין כי בשבועיים האחרונים לחיי בנו לא דיבר עימו מאומה. אפילו מילה אחת לא דברו ביניהם, אלא כדרכו של עולם הבן מתקשר לאימא 'מה נשמע? ברוך השם, מה חדש? אין שום חדשות, ומה חוץ מזה? ב"ה הכל בסדר, טוב תמסרי ד"ש לאבא ותגידי לו שהתקשרתי'… כמה עצוב וכמה מזעזע, ממשיך האבא לפרוק את אשר ליבו, שמאותו יום ואילך הוא 'אוכל את עצמו ואת הלב שלו' ומסתובב מתוסכל, איככה הזניח את הקשר עם בנו שהוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות והעיקר שבעיקרים ובמקום זה השקיע את זמנו ומוחו בעסקי נדל"ן, וביקש ממני לפרסם סיפור עגום זה למען ילמדו ההורים להשקיע את כל אשר להם בבניהם.

עד כה התייחסנו למציאות שבה ההורים אינם מפתחים ויוצרים קשר בריא עם הילדים, אך חמור הדבר שבעתיים כשהורים חוסמים את הילד וגורמים לו להתרחק מהם, כאשר הילד נכשל במעשה משובה ומשגי ילדות או שהיצר הרע הכשיל אותו במשהו וכיוצא בזה, והילד זקוק לעזרה, אך במקום לעמוד לצידו לתמוך בו לעזור לו להתמודד ולחפש את הדרך הנכונה כיצד הוא יוכל להתרומם ולהתקדם אנו צועקים עליו וגוערים בו, מחוסר ידיעה, שכך אנו גורמים לו להתרחק מאיתנו. וכבר אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאם בהגדה של פסח מוזכר הילד שאינו יודע לשאול, אך כמה גרוע וכואב המצב כשהילד יודע ואינו שואל, כי אינו רוצה לשאול מאחר שמרגיש מנותק מהוריו.

דרך העברת ביקורת

גם כאשר אנו נזקקים להוכיח את הילד ולהעביר לו ביקורת על מעשיו אזי עצה טובה קא משמע לן במקום להתחיל להוכיח אותו עדיף לקרוא לילד ולברר עימו האם אכן היה כך או כך [ועצה זו שייכת בכל תחומי החיים, בין מנהל לעובדים ובין הורים למלמדים וכו', אני בתפקידי כמנהל נאלץ לפעמים לקרוא לילדים בעקבות מעשים שנעשו, אך אני משתדל תמיד לפתוח בשאלה האם אמת שכך וכך אירע, ואני מדגיש לילד שאיני קובע עובדות ולא שופט אלא רק בשלב הבירורים, ואכן הרבה עגמת נפש נמנעת כתוצאה מכך]. שמעתי פעם כי

סימן שאלה – ? – הוא בדוגמת תפסן המחבר בין גורר לנגרר וכעין 'קרסי המשכן', כי שאלה היא מחברת בין השואל והנשאל וגוררת את הנשאל להשיב לשואל, לעומת זאת סימן קריאה – ! – הוא כעין יתד וקביעה, וכמין הנחתה במקל המרחיקה ביניהם.

אלא פעמים רבות אין לנו סבלנות לברר ולהאריך בשיחה, ולכן איננו מרבים לשאול ולהמתין לתשובה, אלא מעדיפים לדבר בצורת סימני קריאה ו'לסגור' את הענין בולהמשיך בשלנו. פעם כשהיו שני ידידים נפגשים אזי היו אומרים זה לזה 'שלום עליכם, וואס הערצאך – מה נשמע?' הרי היום נהוג לומר 'שלום עליכם, ברוך השם אז מ'זהט זיך שנפגשים ומתראים', כי אם נשאל 'וואס הערצאך' נצטרך להמתין לתשובה, על כן אנו מפטירים 'אז מ'זהט זיך', וזהו…

התייחסות להערות הצוות החינוכי

זהירות יתירה נדרשת בזמן שיש הערות על הילד מצד המלמד והנהלת הת"ת, וצריך חכמה מרובה והרבה סייעתא דשמיא כיצד לנהוג, כאשר מצד אחד עלינו 'לתת גב' למלמד ולעמוד מאחוריו, אך מאידך דווקא בזמן זה יש לתמוך בילד שהוא זקוק אלינו במיוחד, ואסור לתת לילד את ההרגשה שכולם כועסים עליו. וכבר מצאנו בתורה שלאחר חטא העגל התרחק משה מבני ישראל ונטע את אהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה (שמות לג, ז) עד שנצטווה מפי הקב"ה להשיב את אהלו למחנה, וכמו שמביא רש"י (פסוק יא) שאמר לו ה' 'אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם'. והרי שאין להגיע למצב בו יחוש הילד שכולם מרחקים אותו ואין אחד שמקרב אותו ותומך בו.

עד היכן הדברים מגיעים ניתן ללמוד ממעשה שהיה לפני שנים רבות כפי שסיפר לי אחד מידידיי משכבר הימים, הלה גדל בבית לאמא חזקה ואשת חיל אשר גידלה ילדיה במסירות. ויהי היום, בין פורים לפסח, שפגש אבי הילד את המלמד באמצע רחוב רבי עקיבא בבני ברק בעיצומו של יום ושאלו אודות בנו, השיב לו המלמד כי 'יהודה (שם בדוי כמובן) עושה בעיות. כששב האבא לביתו סיפר את הדברים לאימא, והיא פסקה בנחרצות על הטלת העונש החינוכי 'יהודה לא יסע השנה לטיול השנתי בפסח, אלא ישאר בבית הדודים'. בימים ההם היו נוסעים לטיול פעם בשנה, וניתן לשער את ציפיות הילדים לקראתו ואת החוויה בעצם הטיול, וממילא ניתן להעריך את גודל העונש אשר הוטל על הילד שעושה בעיות. ואכן 'מילה של האימא היא מילה', שלא כבימינו אנו שאין ערך ומשמעות לדברי ההורים, אלא הם אומרים וחוזרים בהם תוך כדי דיבור או לאחר זמן קצר, וכל המשפחה נסעה ביחד חוץ מאותו ילד. לאחר הפסח שוב ראה האבא את המלמד וחזר והתעניין במצב בנו, אך הפעם אמר לו המלמד: יהודה הוא ילד מצוין! נדהם האבא מהמהפך הבלתי צפוי, והחל להתעניין כיצד אירע השינוי, אולם המלמד לא הבין מה רוצה האבא וחזר ואמר לו: יהודה תמיד הוא ממצויני הכיתה, ולא היה נצרך להשתנות. הזכיר לו האבא את השיחה הקודמת בה אמר לו שהוא עושה בעיות, הפטיר לעברו המלמד: זה היה יום חריג, כולם השתוללו באותו יום, אני לא יודע בעצמי מה פתאום הגבתי בצורה כזו, אני מקוה שלא לקחת את זה קשה… התמלא האבא ברגשות חרטה איומים וחזר לביתו בשברון לב וסיפר לה את כל אשר קרהו, ואת הטעות האיומה אשר עשו.

האמא הכירה בטעותה, אך לא היה בה את האומץ לבקש את סליחת הילד. – וכפי שראיתי פעם שאחד כותב, שבכל דבר אנחנו ההורים מראים דוגמא אישית לילדים, בתפילה ובתורה וכו', חוץ מדבר אחד, והוא מצות התשובה, שאיננו מבקשים סליחה מהילדים ומעולם אנו לא מראים להם דוגמא אישית של חרטה, שכן נדמה לנו שההודאה על האמת היא פחיתות כבוד ושחיקת התדמית הסמכותית, אך באמת להגיד חטאתי היא הגדלות האמיתית – גם הילד ידע שהאמא חטאה כלפיו, ומאורע זה היה מודחק בינו לבינה במשך שנים רבות באין אומר ובאין דברים.

כעבור שנים רבות חלתה האימא במחלה הנוראה עד שנתבקשה לבית עולמה, כאשר הגעתי לנחם קרא לי הבן למרפסת ושאל אותי האם אני זוכר את כל אותו המעשה, וסיפר לי כי בתקופה האחרונה לחייה ניטל ממנה כח הדיבור והיתה מתקשרת עם ילדיה וסובביה בכתב, והראה לי שכתבה במחברת בלילה שקודם הלילה האחרון לחייה 'אתה סולח לי על אז?', היא לא היתה צריכה לפרט על מה היא מבקשת סליחה, שכן היה ברור לשניהם בדיוק מה כוונתה, כי הפצע שהגליד לא התרפא למרות השנים הרבות שחלפו מזמנו.

ההתמודדות מחשלת

ברם, ישנם הסוברים שאם כה חלוש הדור הרי עלינו להקל עליו ככל היותר, וכפי שמצוי שהורים מבקשים לדחות את הבחינה ביום-יומיים כי הילד לא הספיק להתכונן, או ששולחים פתק ובו מבקשים לפתור את הילד מהעתקת הנכתב בלוח כי כואבת לו היד כשהוא כותב כל כך הרבה… ואפילו מחפשים רופא שיתן לו אישור רפואי על חולשתו וכיוצא בזה, וישנם אפילו מנהלים ומחנכים הנוקטים בדעה זו. אך טעות גדולה היא, ואדרבה דווקא ההתמודדות עם האתגרים היא תעניק כח לילדים, ודי לנו בעצם חולשת הדור ואין צורך להוסיף עוד חולשה על חולשותיו. וכבר אמרו חז"ל (בר"ר לט, ח) 'בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור [לאחר שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אלא הארץ אשר אראך – ולא ידע אנה ילך] ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור [- הגבול הצפוני של ארץ ישראל] ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'. כי המתנה הגדולה שהאב יכול להנחיל לבניו הוא שיהיו עסוקין בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור. ונכלל בזה שתי יסודות עיקריים לכל החיים, וכי זה כל האדם. א. 'שיהיו עסוקים' בעבודה ולא יבלו ימיהם להבל ולריק 'אוכלים ושותים ופוחזים' אלא יגדלו לאנשים המוכנים להתייגע ולעמול. ב. 'בשעת הניכוש ובשעת העידור' – לעשות כל דבר בעיתו ובזמנו, מתוך תכנית מסודרת, שכל מהות התורה והמצוות הם לדעת מה מותר ומה אסור, כמה מותר ואימתי.

נסיים מעין הפתיחה, הזכרנו שצריך לעצור ולחשוב על חינוך הילדים, כמה נאה מה ששמעתי על אחד שנוהג לעשות 'אסיפת הורים' בביתו מפעם לפעם, שיושבים האבא והאמא ביחד לדון על הבן או על הבת, מה מצבם? היכן הם עומדים? לא בדרך אגב בתוך שיחה על שאר העניינים הדחופים ושאר הטרדות, אלא דיון מסודר ומעמיק, ואכן ילדינו חשובים ביותר וראויים שנקדיש להם התייחסות רצינית וניטול פסק זמן מכל מרוץ חיי היום-יום השוטפים בכדי לקדם אותם ולעזור להם.

וכה יעזרנו ה' שנזכה שיהיו בנינו כשתילים זיתים סביב לשולחננו (מלשון הכתוב תהילים קכח, ג), וכמו שפירש המצודת דוד בטעם שנקט הכתוב דווקא 'זית' ולא פרי אחר, כי הזית אין בו נשירה ועומד ברעננותו בכל השנה, וכן נזכה שיהיו בנינו כשתילי זיתים ללא נשירה סביב לשולחננו כי שולחננו גדול משולחנם.