חינוך הילדים

נראה מדברי הגמ’ שהייתה טענה על יעקב אבינו שטעה בהפלותו את יוסף מכל בניו באהבתו אותו אהבה יתירה עליהם.

ואכן יש להבין, מה ראה יעקב אבינו לאהוב את יוסף יותר מכל בניו. ובאמת שהתורה מבארת הטעם “כי בן זקונים הוא לו”, ונאמרו בזה ברש”י ובשאר מפרשים ביאורים רבים. אולם עדיין יש מקום להבין מה הייתה סברתו של יעקב אבינו שלא חש לאותה אפליה שגרם בין האחים. מצד הצדק והיושר כיצד יתכן להעדיף בן אחד על שאר אחיו.

ובייחוד שמלשון הפסוק לא נראה שהייתה זו אהבה טבעית שהרגיש בלבו כלפי יוסף יותר מכלפי שאר האחים, אלא שהיתה זו אהבה שיצר בלבו מחמת טעם מסוים “כי בן זקונים הוא לו”. (“אהב” משורש “פעל” ולא “נפעל” ממילא).

עוד יש להבין מה הטעם שעשה לו כתונת פסים. כיצד מבטא בזה את אהבתו המיוחדת ליוסף, ומה תועלת הביא לו בזה מלבד הנזק של שנאת האחים.

על הפסוק הקודם “והוא נער” כתב רש”י: “שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה”. וכן על הפסוק (ל”ט ו’) “ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה” כתב רש”י: “כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו”.

נראה מדברי רש”י שהייתה בזה טענה על יוסף שנהג כמנהג נער מנוער בכך שהשקיע השקעה יתירה בחיצוניותו (לפי דרגתו כמובן). וגם בזה יש להתבונן, לשם מה ראה יוסף הצדיק להשתדל כ”כ ביופיו החיצוני.

בחומש “רב פנינים” בפירוש המלוקט מגדולי המפרשים כתב לבאר: “שמעולם לא עלה על דעת יעקב להרחיק מעליו את יתר בניו, וכו’, ומה שקירב כ”כ את יוסף הוא מצד הרחמנות, שנשאר בילדותו בלא אם, ונולד לזיקנותו, ואין אדם יודע עתו, ומי יגדלהו ויחנכהו, ולבו חזה עליו ברוח קדשו כי צרות רבות יסובבוהו במשך ימי חייו, וגדולות ונפלאות חזה עליו, ע”כ קרבו אליו ביתר שאת. וגם את בנימין אחיו הקטן ממנו אהב ביותר, רק לא חזה עליו שום השתנות במשך ימי חייו”.

מדבריו אתה למד, שאהבת יעקב ליוסף אכן לא היתה אהבה טבעית, שזה היה לו בשווה לכל בניו, אלא אהבה מתוך מטרה לחזקו ולהכינו לחיים ולניסיונות הקשים העתידים לבוא עליו, ומתוך הכרה שאכן כוחות גדולים לו (כדמתרגם: “ארי בר חכים הוא ליה”), וראוי לשומרו מכל נזק רוחני. לכן השקיע בו אהבה וחמימות מיוחדת, שהיא זו שתשמר אותו מכל ניסיון עבירה במשך חייו.

ואכן אהבה זו היא שעמדה לו בעת הניסיון הגדול עם אשת פוטיפר שנזדמנה לו דמות דיוקנו של אביו, שהיה זה מכח אותה אהבה מיוחדת שהרעיף עליו אביו שגם לאחר שנים רבות עוד שמרה עליו שלא יהיה מסוגל לעבור על רצונו ושאיפותיו של אביו גם שלא בפניו בהיותו מרוחק ממנו מאוד.

וכיצד נטע בו יעקב אבינו את אותה אהבה מיוחדת? ע”י התורה שהעביר במיוחד לו את מה שקיבל בישיבת שם ועבר, (כדאיתא במדרש רבה פרשה פ”ד אות ח’). שקשר וחיבור בין שני בנ”א שבא ע”י דברי תורה הוא החיבור החזק ביותר. כדאיתא בגמ’ עירובין דף סד. “דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו”. וזה מה שרמז יוסף לאביו בסוף ימי גלותו כששלח לו את העגלות, להזכיר לו את סוגיית עגלה ערופה בה עסקו בעת פרידתם 22 שנה קודם לכן (כדאיתא במדרש ב”ר צ”ד ג’).

בדרך נוספת הכינו אביו לניסיונות חייו, ע”י שעשה לו כתונת פסים. מטרתו הייתה להחדיר בו גדלות ורוממות כדרך המלכים והשרים החשובים, שכשיבוא היצר לפתותו לעבור עבירה ידחהו מעליו מתוך שידע שבמעמדו הרם זה לא מתאים לו לנהוג כך בשפלות.

וזהו הטעם שאף יוסף עצמו סלסל בשערו והקפיד על יפיו, כדי לשמר בלבו את גדלותו ורוממותו גם כשהוא מתרועע עם בני השפחות, שבכל יישמר מלהיגרר ולרדת ממדרגתו.

ובאמת הספורנו מדייק לשון הגמ’ שהטענה על יעקב אבינו לא הייתה על עצם ההפליה של יוסף, אלא על שהבליט אותה בכתונת הפסים לעיני האחים. גם הטענה שהייתה על יוסף הייתה בדקות על שלפי דרגתו השקיע בזה יותר מהנצרך (כמבואר בשיעורי מורינו המשגיח הר”ש וולבה זללה”ה), וכן על שעידן עצמו בזמן שאביו שרוי בצער, כמבואר במדרש (מובא ברש”י ל”ט ו’).

אכן ידועים – במיוחד לדורנו מרובה הניסיונות – שני דרכים אלו לחינוך הילדים, לשמירתם והגנתם וחיזוק עמידתם בניסיונות:
א. להרבות אהבה וחמימות של תורה בלבם, שמתוך כך לא ירצו ולא יתפתו לעבור על רצון הוריהם ורצון ה’ גם שלא בפניהם.
ב. להכיר במעלתם כמה הם “בר חכים”, ולהקפיד על חזותם החיצונית שתהיה מכובדת ונאה, כיאה לבני תורה שהם בני מלכים ולגיונו של מלך, שבזה ירגישו שאין זה יאה להם להתלכלך ברבב של רחוב.

ומרומז בתפלה “אהבת אותנו … ורוממתנו“, ואז “וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך“.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

מורינו המשגיח הר”ש וולבה זללה”ה מבאר שאין מדובר כאן בחסרון של מידת הצניעות, אלא עצם היציאה מתוך הגדר והסביבה הרוחנית הרגילה בה אנו חיים, היא עצמה יש בה סכנה. מרגע שאדם יוצא מהסביבה הרוחנית הרגילה שלו, הוא מיד מסתכן בירידה רוחנית. לכן, אע”פ שיציאתה של לאה הייתה לדבר מצווה, מ”מ עצם היציאה לעולם החיצוני יש בה סכנה, שאצל דינה בתה כבר הייתה הסכנה מוחשית – שגרמה לה לדבר עבירה.

ומה שמצינו בפרשה הקודמת “ויצא יעקב” שיציאתו נדרשת לשבח “פנה הודה וכו'”, יש לבאר ע”פ הכתוב בפרשתנו ששלח יעקב לומר לעשיו “עם לבן גרתי” ופי’ רש”י בזה שני פירושים: א. שהייתי גֵר אצלו. ב. גרת”י – תרי”ג מצוות שמרתי. ונראה ששני הפירושים משלימים זה לזה, שיעקב אבינו בא ללמדנו סוד כוחו שעמד לו למרות שיצא מסביבתו, ולמרות ששהה 22 שנה בסביבתו של לבן, להמשיך לשמור על תרי”ג מצוות, שזה בזכות שתמיד הרגיש שם כגֵר ולא כתושב (מלשון “יושב”). בכל מקום שהיה, הרגיש עדיין “יושב בישיבה” של שם ועבר, ובעצם לא “יצא” אלא רק היה כגֵר במקום לא לו.

אין לנו מושגים כלל בעוצם גדלותם של אבותינו ואמותינו הקדושים והטהורים, אולם חז”ל מלמדים אותנו שהצצה קלה של לאה אל העולם החיצוני, גרמה לבתה שתצא כבר “לראות בבנות הארץ”, להתעניין התעניינות של ממש בעולם החיצוני המופקר, ומכך הגיעה לדבר עבירה. ככל קו עקום שבתחילתו הוא עקום רק במעט וככל שמתרחק הפער גדל, כך עקב ירידת הדורות, מה שהיה סטייה קלה ביותר אצל האם, מתבטא בסטייה גדולה יותר אצל בתה.

ויש להוסיף ולהאיר, שיציאתה של לאה הייתה כמה שנים קודם לידתה של דינה, ואעפ”כ הייתה ממנה השפעה על דינה. הרי לנו שההשפעה מההורים לילדים אינה רק ממה שהילדים רואים, אלא עצם מהות ההורים משפיעה על הילדים, גם ממה שההורים עושים בחדרי חדרים או שנים רבות לפני לידת בניהם.

נמצאנו למדים, כמה סכנה יש אפי’ בהצצה בעלמא לעולם החיצוני, אפי’ בהתעניינות במה שקורה מחוץ לעולם התורה. ובפרט בימינו שכדי “לצאת” אין צורך לצאת, ודי בלחיצת מקש בתוך הבית בכדי להיות לגמרי בחוץ.

לפעמים נוטים אנו לחשוב שבזמן שאין ילדים בסביבה או מחוץ לבית, לא נורא אם נתעניין קצת ב”חדשות” ממה שקורה “בחוץ”, אך כאן למדונו חז”ל שמלבד שזו סכנה לעצמינו בכל “יציאה” שכזו, סכנה גדולה עוד יותר יש מזה לבנינו ש”יציאה” זו שלנו, עלולה להתבטא אצלם ב”יציאה” גדולה וחמורה עוד יותר.

ובמקרים שההכרח גורם צורך להיות במגע עם העולם החיצוני, יש ללמוד מיעקב אבינו לעשות זאת כ”בן ישיבה”, שגם כשהוא ב”רחוב” עדיין הוא במהותו “בן ישיבה” – “יושב” הוא בתורה, ורק “גֵר” הוא בכל מקום וענין שמחוץ לעולמה של תורה. כמביט מבפנים על העולם שבחוץ, ולא כיוצא ונמצא בחוץ.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

אלא למדו מכאן בעלי המוסר את הדרך לעבודת השי”ת, שכל עליה ברוחניות בסולם העולה השמימה, יש לעלות בהדרגה שליבה אחר שליבה ולא בבת אחת. ויתירה מזו, כשם שהתינוקות עולים מדרגה מדרגה באיטיות, מניחים שתי רגליהם על כל מדרגה ורק אז מתקדמים ועולים למדרגה הבאה, ולאחר שגדלים עולים מדרגות מהר יותר, רגל אחת לכל מדרגה, כך גם ברוחניות ככל שנהיה מיומן יותר בעלייתו, נהיה גם זריז יותר, ופחות זקוק להתעכב בכל שלב עד המעבר לשלב הבא.

ונראה להוסיף על זה, שהרי יעקב אבינו ראה גם מלאכים היורדים בסולם,

ומדוע הוצרכו המלאכים לירד בסולם ולא בכנפיהם, מדוע גם בירידה יש צורך לירד בשלבים?

אלא יש ללמוד מכך, שלא רק העליה וההתקדמות בעבודת השי”ת יש להתקדם בהם במתינות שלב אחר שלב, אלא גם המידות הלא טובות וההרגלים הרעים שיש לעקור לצורך העליה, גם זה יש לעשות במתינות שליבה אחר שליבה, ולא להשליכם בבת אחת ממרומי סולם העלייה (שאז עלול הסולם להזדעזע וייפול…), ורק כך תהיה עלייתו מושרשת ומבוססת היטב.

פעמים רבות אנו כהורים או כמחנכים נוטים לצפות מבנינו ותלמידינו להשתנות ולהתעלות בבת אחת מן הקצה אל הקצה. אולם עלינו לזכור שלא זו בלבד שאין שייך לצפות לעלייה בבת אחת, אלא גם לא שייך לצפות לעקירת הרגלים ומידות רעות בבת אחת, גם זה יש לבצע רק במתינות שלב אחר שלב, תוך כדי עידוד רב, תמיכה וחיזוק מצידנו על כל התקדמות וכל שלב הן בחלק ה”עשה טוב” והן בחלק ה”סור מרע”. וככל שנשמח באמת בכל התקדמות, נתמוך בה ונפאר ונרומם אותה, ובזה נחזק את בטחונו בעלייתו במדרגות הראשונות, כך יהיה מיומן יותר לעלות במדרגות הבאות ביתר זריזות.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

מובאים ברש”י שתי דרכים לפרש מאמר הכתוב “כי ציד בפיו”: לפי התרגום פירושו שהיה עשיו מאכיל את יצחק מצידו. ולפי המדרש פירושו שהיה עשיו צד את יצחק בדבריו כאילו הוא צדיק, (ששאל כיצד מעשרין את המלח והתבן).

ושתי הדרכים תמוהות ביותר: וכי יש מקום להטיל דופי ביצחק אבינו שאפשר כביכול לשחדו ולקנות את אהבתו בבשר ומגדנות?

ואף המדרש תמוה ביותר, וכי יצחק אבינו כ”כ תמים היה שבשאלות מגוחכות כאלה אפשר לקנות את דעתו ואהבתו? כיצד יתכן שיצחק אבינו אהב את עשיו למרות כל מעשיו הרעים והמקולקלים? ולא מסתבר שלא ידע ממעשיו, שהרי כולם הכירוהו כ”איש שדה”. (וכן משמע ברש”י פרק כ”ז פסוק כ”א. וכן הוכיח ב”העמק דבר” בפרק כ”ו פסוק ל”ד). והלא רבקה אשתו ודאי ידעה מעללי בנה, וכי אפי’ אשתו לא גילתה את אזנו על מעללי בנו?

ומאותו הטעם יש לתמוה על כך שיצחק אבינו העדיף לברך את עשיו מאשר לברך את יעקב, וכי לא הרגיש ולא ראה את צדקותו של יעקב מול רשעותו של עשיו?

הנה ב”ספורנו” מבואר שיצחק אבינו אהב גם את עשיו, ולא שאהב את עשיו יותר מיעקב. וכך מבאר עניין הברכות (בפרק כ”ז פסוק ד’) שיצחק ידע שעשיו אינו ראוי לברכות ללא שיביא לו מטעמים ויקדש בכך את החומר ויהיה ראוי לברכה בזכות המצווה, ואכן כשברך את יעקב ברכו בלי לבקש המטעמים כיון שהרגיש בצידקותו וידע שאינו צריך לזה.

ומזה נראה לבאר שאכן ידע יצחק שיעקב צדיק ועשיו לא, אך הקפיד לראות מעלותיו של עשיו שלמרות רשעותו גם היה מקפיד ביותר על מצוות כיבוד אב, בהכנת מטעמים עבורו ובשימושו בכל עת, (וכן בכך שנמנע מלצערו והמתין שימות כדי להרוג את אחיו), וכדרך לחינוכו התעלם ממעשיו הרעים והתייחס רק לציד שנתן בפיו ולשאלותיו המטופשות, והרעיף גם עליו אהבה כדי לחזק בו את מידת טובו ועי”ז לקרבו ולחזקו בעבודת ה’. ולכן ביקש ממנו לקיים מצוות כיבוד אב מיוחדת שעל ידה יוכל לרוממו שהנה גם הוא ממשיך את דרך אבותיו במעלות המיוחדות רק לו, ואף הוא זכאי לברכת ה’.

ובאמת מבואר ב”ספורנו” (פרק כ”ז פסוק כ”ט) שיצחק לא תכנן מלכתחילה לברך את עשיו יותר מיעקב אלא רצה לברך את יעקב ברוחניות ואת עשיו בגשמיות, מכיון שהכיר מעלותיו של כל אחד וחשב שכל אחד יוכל לעבוד את בוראו לפי תכונותיו שלו בדרכו שלו. (וזו החרדה שחרד כשגילה שברך את יעקב גם בגשמיות, וחשש שזה יפגום בעבודתו לפי תכונותיו – ע”פ שיעורי חומש ממורינו הרב וולבה ז”ל).

ובזה סלל לנו יצחק אבינו דרך לחינוך הבנים: להשתדל להתעלם (היכן ששייך – לאחר בחינה מדוקדקת וזהירות יתירה בס”ד) ממעשיהם הרעים, ולהתייחס רק למעלותיהם, ובכך לחזק את הטוב שבהם גם אם אינו גדול, שע”י כך יגדל ויתעצם החלק הטוב שבהם.

ובנוסף, לא למדוד כל אחד בהשוואה לאחיו או לאחרים, אלא רק ביחס לעצמו, במה הוא טוב ומיוחד, שאם את הייחודיות הטובה שבו נרומם, ממנה נתפעל, ואותה נאהב, ימצא הוא את דרכו המיוחדת רק לו לעבודת ה’ מתוך מעלותיו וכישוריו, ולא יבחר ח”ו בדרך אחרת רק בגלל שנכשל בניסיונו להיות כמו אלה שאינו מסוגל להיות כמותם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

 

“ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי” (כ”ד ל”ט)
ברש”י: “אולי לא תלך האשה. ‘אלי’ כתיב. בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך”.

כמה תמיהות יש לתמוה בענין זה:

מדוע הוזכר ענין זה דוקא בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה, ולא הוזכר כבר בתחילת הפרק, בדין ודברים שהיה בין אברהם אבינו לאליעזר, והשבועה שהשביעו.
מה החסרון באליעזר שהיה מזרעו של כנען שהיה ארור, הלא אליעזר עצמו היה קרוב לדרגתו של אברהם, כפי שמצאנו במדרש (ב”ר נ”ט ח’): “‘זקן ביתו’ – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ‘המושל בכל אשר לו’ – שהוא שליט ביצרו כמותו”. וכן (רש” לעיל ט”ו ב’): “‘דמשק אליעזר – שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים”. והיה מהתשעה שנכנסו חיים לגן עדן (ילקוט חדש, גן עדן וגהינם אות מ”ח).
מדוע אמר לו ש”אין ארור מדבק בברוך”, לכאורה היה צריך לומר ההיפך, שאין בנו (של אברהם) יכול לישא בתו (של אליעזר) משום שאין ברוך מדבק בארור, שלכאורה אין בעיה לארור להדבק לברוך, רק הבעיה לברוך להדבק לארור.

בפסוקים שלפני כן (כ”ט-ל”א): “ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. וכו’. ויאמר בוא ברוך ה’ וגו'”. איתא במדרש (ב”ר ס’ ז’): “שהיה סבור בו שהוא אברהם, שהיה קלסתר פניו דומה לו, א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך”. נראה שאלו שני פירושים סותרים: הפירוש הראשון סבור שלבן קראו לאליעזר ברוך כיון שהיה סבור שהוא אברהם בגלל הדמיון החיצוני ביניהם. ואילו הפירוש השני סבור שלבן אכן ידע שזהו אליעזר, וגם ידוע ידע שאליעזר הוא מזרעו של כנען שארור הוא, אבל קראו ברוך מכיון ששירת את הצדיק באמונה.

גם בזה יש כמה תמיהות:

• וכי לבן הוא מאן דאמר לשנות את דינו של אליעזר להוציאו מכלל ארור לכלל ברוך?
• הרי מה שהיה אליעזר ארור אי”ז לכא’ מצד מעשיו, אלא מצד מעשי אבותיו (חם וכנען) שהוא מזרעם, ומה הועיל לו מעשה עצמו ששירת באמונה את אברהם אבינו, וכי עד עתה לא היו לו מספיק מעשים טובים לעשותו ברוך? וכי עד עתה לא שרת את אברהם אבינו באמונה?
• כעת שהתבשר אליעזר מפי לבן שזכה לצאת מכלל ארור לכלל ברוך, אם כן כבר ראויה בתו להינשא ליצחק, ומה לו להתעכב אצל לבן, ישוב לאברהם וליצחק ויציע להם את בתו.

נראה לענ”ד לישב את כל התמיהות בהבנה אחת: מה שאמר נח “ארור כנען”, לא היה זה קללה גרידא על בנו וצאצאיו, אלא הגדיר את דרגתם ותפקידם בבריאה של צאצאי כנען “עבד עבדים יהיה לאחיו”, שיהיו נטפלים לאחיהם ומשמשים אותם. אין זה אומר שאינם יכולים להגיע לדרגות גבוהות של צדקות ועבודת ה’, אלא שתפקידם ומהותם בעבודת ה’ להיות משמשים ונטפלים לאחיהם.

אליעזר היה באמת צדיק ובדרגה גבוהה וקרובה לזו של אברהם אבינו, אולם כל זאת תחת ההגדרה והמעמד “עבד אברהם”. קודם “עבדו” כבסיס, ורק אח”כ “זקן ביתו” (שזיו איקונין שלו דומה לו), “המושל בכל אשר לו” (שהוא ששליט ביצרו כמותו).

כל המעלות הגדולות שהיו באליעזר, היו שוות רק כל עוד הוא שומר על מעמדו כעבד, כנטפל לאברהם ומשמשו. אם הוא רוצה לראות את עצמו כבעל מעמד וערך עצמי, אזי כל מעלותיו אין להם ערך, כיון שלפני הכל אדם צריך להכיר את מקומו, לדעת את תפקידו בעולמו של הבורא. (כפי שאשה, תהיה גדולה וצדיקה ככל שתהיה, כברוריה אשת ר’ מאיר וכדו’, אין מעלותיה שוות אם מחמתן תראה עצמה שווה למעמדו של האיש ולתפקידו של האיש).

כשאליעזר מעלה בלבו ורומז על האפשרות שבתו תינשא ליצחק, הוא מוכיח בזה שאינו מבין את מעמדו. הוא סבור שמכיון שעלה ונתעלה כתלמידו של אברהם אבינו שדולה ומשקה מתורת רבו, והתעלה בצדקותו עד שנעשה דומה לו, יכול הוא כבר להשתוות לו גם בתפקידו ובשליחותו, עד שיוכלו בתו ובנו של אברהם אבינו להיות שותפים לתפקיד המשך בניית שושלת האומה הישראלית.

כאן טמונה הטעות. “אין ארור מדבק בברוך”. הארור הוא בעל מעמד אחר ומהות אחרת, הוא לא יכול להידבק – להשתוות – לברוך. עבד יכול לגדול ולצמוח, לעלות ולהתעלות בדרגתו כ”עבד אברהם”, שהיא דרגת העבדות הנעלית והמשובחת ביותר, עד שיזכה להיכנס חי לגן עדן. אבל לשנות את מהותו ותפקידו ומעמדו ולהיות מחותנו של אברהם, זה אינו יכול.

בזה יובנו דברי המדרש (ב”ר נ”ט ט’): “ויאמר אליו העבד, הה”ד (הושע י”ב) ‘כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב’, ‘כנען’ זה אליעזר, ‘בידו מאזני מרמה’, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, ‘לעשוק אהב’, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א”ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך”. והדברים מתמיהין, כיצד מכנה המדרש את אליעזר שעליו נאמר שהיה דומה לאברהם אבינו (כנ”ל), שהיה מרמה ועושק. אבל לדברינו מובן היטב, שבאמת היה צדיק, אך כל זה תחת ההגדרה והמעמד “עבד”. ברגע שניסה לשנות את הגדרתו מ”עבד אברהם” למחותנו, כאילו שווה הוא לו בתפקידו, הרי זה סילוף של כל תפקידו בעולם, ומרמה היא בידו, ועושק הוא בזה את יצחק שנועד הוא בלבד להיות ממשיכו של אביו כעיקר ולא כטפל.

אחרי שלמד והפנים אליעזר מסר זה בהתמסרותו לחיפוש אשה ליצחק אבינו בלי נגיעות אישיות, התמסר לתפקידו עד שהגדיר עצמו “עבד אברהם אנוכי”, תחת הגדרה זו ומעמד זה יכול גם הוא להיקרא “ברוך”. “ארור” הוא רק כל עוד הוא מנסה להשיל עבדותו מעליו ולהשוות עצמו לאדונו, אבל כעבד יכול הוא גם להיות ברוך. ההגדרה “ברוך” אמנם מפיו של לבן יצאה, אך באמת היא התאימה למצבו הפנימי של אליעזר באותה העת שקבל על עצמו את עבדותו והפנים את מעמדו.

לכן, דווקא כעת שנעשה ברוך, זהו הזמן לרמוז על כך שאין בתו ראויה ליצחק מפני שארור אינו מתדבק בברוך. כיון שרק כעבד וטפל לאברהם ויצחק הרי הוא ובתו ברוכים וצדיקים, אבל כעומד להידבק ולהשתוות ליצחק, הרי הוא ארור. מרמה ועושק בידו. “אין ארור מדבק בברוך”. השידוך לא מתחיל.

בדורות האחרונים, מאז פשטה רוח הדמוקרטיה והשוויון, נעשה כביכול עוול הוא לשמור על הבדלי מעמדות. משתדלים לעשות הכל להשוות בין הכל ולטשטש את הבדלי המעמדות. ההורות והחינוך הנפגעים הגדולים ביותר של גישה ואוירה זו. הבדלי המעמדות בין הורים לילדיהם ובין רבנים לתלמידיהם, נטשטשו עד שכמעט נשתוו כולם זה לזה. הורים נעשו חברים לילדיהם. ילדים מקבלים החלטות ביחד עם ההורים. כבר נתנבא ישעיה הנביא על ימים אלו: “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”. מצב זה מהווה פגיעה אנושה בכוחנו כהורים וכמחנכים להשפיע ולגדל את בנינו ותלמידינו. כדי שתהיה האפשרות להשפיע על הבן או החניך, צריך שיהיה קבוע בלבו מעמדו הנחות יותר ביחס להוריו ומחנכיו, עד שגם אם יחכם מהם הרבה יהיה מחויב בכבודם יותר מבכבודו. הרבה מהלכות כבוד ומורא הורים ומורים, נועדו להשריש בלב הבנים והתלמידים את מעמדם הנחות וכפיפותם לדבריהם והנחיותיהם של הוריהם ומוריהם.

מאידך, גם לבנות את יסודות החינוך על השפלת או הכנעת הבן או התלמיד להוריו או לרבו, אין זה הדרך. הלא נצטווינו להקפיד על כבודו של כל אדם גם אם קטן ונחות הוא ממנו.

אלא הדרך הנכונה והישרה היא, לשמור על כבודו של כל בן ותלמיד, אך כבן וכתלמיד ולא כשווה במעמדו. ברוך הוא כבן, וברוך שמו כתלמיד, אבל אל לו לראות עצמו מתדבק בהוריו וברבו לקבלת החלטות, או להיות ראוי לדון עם הוריו על הדרך הנכונה לחינוכו. הן לשם החינוך, הן לצורך הבריאות הנפשית, הבן והתלמיד צריכים להיות מורגלים לקבל מרות ההורים והמחנכים גם בלי להבין את הוראותיהם, וגם כשנראים לו טועים בדבריהם. לכן כבר הורה זקן מרן הגרמי”ל ליפקוביץ זצוק”ל שיש להימנע ברוב המקרים מלהסביר לילדים ולנערים את השיקולים והטעמים להוראות שאנו נותנים, כדי שלא יתרגלו שהם כביכול שווים לנו, ומה שהם שומעים לנו רק משום שהשתכנעו שההוראה יש בה טעם והגיון… ואז כשתגיע הוראה שלא נראית בעיניהם לפי סברתם, לא ישמעו ולא יקבלו. רק מדי פעם ניתן להסביר, כדי לא ליצור מצב הפוך שהילד או הנער ירגיש תחת שלטון עריצות שאין בו שום הגיון והתחשבות, רק כוחניות השפלה והכנעה.

כאשר נייצג בפני בנינו ותלמידינו את מעמדינו האיתן כהורים ומחנכים, כבעלי תפקיד המנווטים והמכוונים אותם למענם ולטובתם. כשאנו מכבדים אותם ומתחשבים בדעתם, אך לא רואים בהם בעלי מעמד שווה ושותפים להחלטות. גם כשאנו משחקים אתם ויורדים לרמתם, עדיין שומרים אנו על הבדלי המעמדות. יקבלו בנינו ותלמידינו את החוסן הנפשי הנדרש להם. את המשענת החזקה שראוי ואפשר להישען עליה, להסתמך עליה, ולסמוך עליה. וכך יזכו לנפש בריאה ושמחה, ונזכה לראותם הולכים אחרינו כמעט בעיניים עצומות, בהסתמכם עלינו שיודעים אנו את אשר לפנינו, ובוטחים אנו בדרכינו, במעמדינו ובמעמדם.

 

אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות, אולם כל אלה לא עמדו לו לחיבה ולקרבת ה’. מה כן עורר את החיבה המיוחדת? החינוך שהנחיל לבניו ובאי ביתו. החינוך של הדורות הבאים הוא השיא של עבודת ד’.

אדם המקיים מצוות ד’ מתוך יראת העונש, ישמור יראתו לעצמו, ולא ישתף אחרים בדבר שהוא סבל בשבילו, שעושה אותו רק מתוך פחד. כמו כן אדם המקיים מצוות מחמת אהבת השכר, יעדיף לשמור השכר לעצמו, ולא לחלוק שכרו עם אחרים. אך העובד את בוראו מתוך אמונה והכרה פנימית שאין תכלית לאדם בעולם מלבד עבודת ה’, מתוך הכרה בגדלות הבורא ואפסיות האדם, מתוך אהבת הבורא והרצון להתקרב אליו, רק הוא יחוש רצון עז לסחוף כמה שיותר אנשים נוספים עמו, לזַכותם גם כן באור האמונה התורה והמצוות.

והיא גופא הדרך להגיע לידי כך שיהיו בניו אחריו הולכים בדרכו. כשהבנים רואים את אביהם שמח ומאושר בדרכו, בטוח באמונתו ובצדקת דרכו, הם ממילא מחפשים ללכת באותה הדרך, שהרי כל אדם משתוקק לשמחה, והיכן שהוא רואה אותה לשם הוא שואף.

בפרשה זו מצאנו שניים שקיימו מצוות הכנת אורחים במסירות נפש – אברהם אבינו ולוט. אברהם אבינו שקיים מצוות הכנסת אורחים למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ולמרות חום היום. ולוט שהכניס אורחים בסדום שהיו מחייבים בה מיתה את מי שהיה מכניס אורחים לביתו. ועדיין יש הבדל מהותי ביניהם. לוט מצא אורחים ובגלל החינוך שהושרש בו מביתו של אברהם לא היה מסוגל להשאירם בחוץ, והכניסם לביתו למרות הסיכון הרב. אברהם אבינו לא קיבל אורחים, אלא חיפש אורחים. היה לו צער מכך שאין לו אורחים בגלל מזג האויר החריג, ולמרות שהיה חולה ופטור ממצוה זו, השתוקק לקיימה, ישב בפתח האהל לראות אולי בכל זאת ימצא אורחים, ומיד כשראה שלושה שנדמו לו כערביים רץ לקראתם לשדלם להיכנס לביתו. בזה גילה את ההבדל המהותי. הוא אינו מכניס אורחים משום שצריך או משתלם לעשות זאת, אלא משום שהוא מחפש את קרבת ד’. הוא שמח ומשתוקק לקיום המצוות, ולכן גם כשפטור מהמצווה משתוקק הוא לקיימה.

לכן, אצל אברהם אבינו מצאנו שהושרשה מידה זו גם בבניו אחריו עד סוף הדורות, כדאיתא בגמ’ (יבמות עט.) “אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים וכו’ גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו וגו'”. וכן (כתובות דף ח:): “אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, (שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וגו’)”. ואילו בבניו של לוט, עמון ומואב, מצינו להיפך: “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ וגו’, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים” (דברים כ”ג ד’-ה’).

לוט היה גם הוא מבני ביתו של אברהם אבינו, לכן הושפע על ידו ממה שספג אצלו בביתו להיות גם הוא מכניס אורחים, אך על הדורות הבאים אחריו הדבר כלל לא השפיע, משום שלוט עשה זאת רק בגלל מה שהורגל אצל אברהם אבינו, ולא מתוך הכרה פנימית והשתוקקות עצמית.

נמצא שהדרך בה ציווה אברהם אבינו את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה’ לא הייתה רק בשיחות מוסר ולימוד החוקים והמשפטים, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, בהיותו שמח במצוות ומשתוקק אליהן, אוהב את בוראו ומידבק בו, ובכך סחף את סובביו לדבוק בדרכו.

ב”משך חכמה” כתב שהמקור למצוות חינוך מדאורייתא הוא מהפסוק שלפנינו “כי ידעתיו וגו'”. נמצא שעיקר מצוות חינוך היא בהנחלת הדרך לדורות הבאים, ע”י החדרת האמונה והשמחה וההשתוקקות למצוות.

בפרשה הקודמת למדנו על כוחו הרב של ההרגל כחלק מהותי בחינוך. אולם העירני אאמו”ר שליט”א שאין לטעות ולחשוב שההרגל הוא העיקר. החינוך אינו אילוף. זהו הכח שפעל אצל לוט. ההרגל הוא רק המסייע והמיקל על המשך קיום המצוות, (כדברי הפלא יועץ שהובאו שם), אך עיקר החינוך הוא ההתחלה, כדברי רש”י שם, וכפי שמצאנו הרבה הלכות בחינוך שכשילד מגיע למצב שיכול להתקדם וללמוד דבר חדש, יש ללמדו זאת מיד. “משעה שהבן יודע לדבר למדוהו תורה צווה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה” (ספרי מו. הובא ברש”י דברים י”א י”ט). “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'” (אבות ה’ כ”א).

אולם כדי שהחינוך ימשיך ויהיה בר קיימא, כדי שלהתחלה יהיה גם המשך, ולא רק לאותו דור אלא גם לדורות הבאים, עלינו לעמול על עצמנו, על פנימיותינו, להתחזק ברגשי אהבת הבורא וההשתוקקות לקרבתו.

עצה לזה כתב בפלא יועץ (ערך אהבת הקב”ה): “הנה כי כן טוב לגבר שיקבע עתים לקרות מדי יום ביום או לפחות כפעם בפעם בספרים המזכירים היראה והאהבה וכדומה, כגון בספר הקדוש “ראשית חכמה” וספר החסיד של”ה וספר “חובות הלבבות” וספר “הברית” וכדומה”. ובוודאי שהלימוד והשיחות בספרים ובענינים אלו, יחד עם הבנים והתלמידים ובני הבית, כשאינם מן השפה ולחוץ, יש בהם עוד יותר משום קיום מצוות “אשר יצווה”, שבכוחה להועיל רבות לחינוך כל הדורות הבאים אחרינו.

ומצד המעשה יש להקפיד יותר על הידור במצוות, להוסיף הקפדה יתירה בכל דבר לפנים משורת הדין, כפי שהוסיף אברהם אבינו על עצמו מצוות הכנסת אורחים גם כשלא היה מחויב בדבר, ולהוסיף גדרים וסייגים יותר על מה שמחויב, כפי שמצאתי בשם הגר”מ שטרנבוך שליט”א שזה בכלל “אשר יצווה את בניו … ושמרו דרך ה'”, שהשמירה היא הגדרים והסייגים שאדם גודר עצמו יותר ממה שמחויב מצד הדין. וכל זאת מתוך תחושת שמחה של מצווה וקרבת ה’, ולא ח”ו באווירת לחץ וקפדנות. בדברים אלו נוכיח את נאמנותינו ואהבתנו לקב”ה ולמצוותיו, שאין עבודתינו מצד החיוב או השכר, אלא מצד האהבה אליו והרצון להתקרב אליו ככל שיותר.

מעשים אלו, בצירוף הלימוד והדיבור בעניני אהבת ה’, יחדרו בליבנו ובליבות צאצאינו, יחזקו וירוממו את הקשר בינינו ובין צאצאינו לבוראינו יוצרנו, ובכך נבטיח שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

הדוגמא הראשונה שהביא רש”י היא מהפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. במצודת דוד  פירש שם: “התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה’ לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה, וכשיהיה מורגל בעבודת ה’, אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא”. כלומר יסוד החינוך הוא ההרגל הנקנה עם התחלתו של דבר.

אכן, ההתחלה קשה היא, כיון שיש בה שינוי מההרגל שהיה רגיל בו עד כה, אך מעלה גדולה יש בה, שהיא מקנה את ההרגל החדש, שלאחר תקופת החינוך – ההתחלה שבה קונה את ההרגל, ייקל עליו יותר לפעול בדרך זו שכבר הורגל לה, וההתמודדות עם פעולה זו תהיה קלה יותר מכח ההרגל שקנה בהתחלה, כדברי המכילא.

כלומר, מהותו של החינוך הוא הקניית הרגלים. ילד ונער שעדיין לא הורגלו בלימוד תורה וקיום מצוות, במידות טובות ומתוקנות, בתפלה ובעבודת השי”ת, בתחילת דרכם, כמה שיותר מוקדם, שעדיין לא הורגלו לדרך אחרת, (או בעל תשובה שכבר הורגל להפך), אנו מקנים להם הרגלים חדשים שיעזרו להם לכל חייהם להקל עליהם את ההתמודדות בעבודת השי”ת, שלא יצטרכו כל פעם מחדש להתמודד נגד היצר אם ללכת בדרך הטוב והישר או ח”ו שלא, כיון שכבר מתחילה הורגלו ללכת בדרך הטובה, וההרגל נעשה טבע.

וכן כתב ב”פלא יועץ” ערך “רגילות”:

“כל היהדות תלוי בזה, כי רק ההתחלות קשות, וכשמרגיל עצמו ללכת בדרכי טובים, ההרגל נעשה טבע ואינו קשה עליו לעשותו, אדרבה ענג הוא לו עד שאם פעם אחת יארע לו איזה מעשה ועיכוב שלא יוכל לעשות אותו דבר טוב שהורגל בו, אפילו אם יהיה ממילי דחסידותא, יהיה קשה עליו ויהיה דומה בעיניו כאלו אותו היום לא היה יהודי, ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ובלשון הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סג:) אדם קורא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם. כל קבל דנא, אם עבר אדם עברה ושנה בה והרגל בה, נעשה לו כהיתר (קדושין כ.), עד שאפילו אם ישמע מהדורשים בעם חומר שבהם, לא יעזוב הרגלו הרע. וחבל על דמשתכחין כמה וכמה עברות חמורות שנעשו כהיתר גמור לרבים מעמי הארץ מחמת שהורגלו בדרך רעה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה, כגון לשון הרע, שבועת שוא בלשונות לועזיות, הזכרת השם לבטלה, דבורים אסורים, ראיות אסורות וכהנה רבות, וביטול תורה כנגד כולם”.

נקל לראות זאת אצל בעלי תשובה שההתמודדות בכל פעולה יומיומית, כתפילה ושמירת שבת, קשה להם הרבה יותר מלילד ונער שהתחנך מעודו בדרך התורה. מי שהתחנך כבר בדרך התורה אין לו ספיקות והתמודדות אם להתפלל או לא, אם לשמור שבת או לא, הוא הורגל בכך ועושה זאת מתוך הרגל. בשונה ממי שלא הורגל בכך שבכל פעם שצריך להתפלל או לשמור שבת, העשייה באה מתוך שקול דעת והחלטה לעשות זאת, וייתכנו יותר קשיים והתלבטויות כשיש יותר מקום ליצר הרע להניאו מאותו מעשה.

ככל שהאדם צעיר יותר, קל לו יותר לרכוש הרגלים חדשים שיקלו עליו עוד יותר את ההתמודדות בהמשך הדרך. שמעתי השבוע על אדם חילוני מבוגר שבנו חזר בתשובה ומכהן כרב קהילה חשוב ובעל משפחה לתפארת, והאב מתפאר בבנו ומוקירו ומעריכו עד למאוד, ולמרות זאת הוא עצמו ממשיך בדרכו, ומשנשאל כיצד זה יתכן שמעריך כ”כ את דרכו של בנו, ובכל זאת אינו הולך בעצמו באותה הדרך, אמר שאינו מסוגל, כיון שהורגל אחרת. כמובן שזו עצת היצר להניאו מהשינוי המבורך, אך ודאי שאם היה מורגל מקטנות כנכדו, לא היה אצלו מקום ללבטים כלל האם וכיצד לנהוג.

החינוך נועד לצמצם את נקודת הבחירה. עדיין יש מקום ליצה”ר. עדיין יש התמודדות ובחירה בין טוב למוטב, אך ע”י החינוך מקטנות נקודת הבחירה נמוכה יותר. ההתמודדות קלה יותר.

בנערותי תמהתי על כך, שאם כן מה הטענה עלינו “ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה” (ישעיה כ”ט י”ג), הלא כל מהותו של החינוך שהורגלנו לקיים המצוות מתוך הרגל, ויחד עם הרווח שהרווחנו בהקלת ההתמודדות מול היצר, הפסדנו את עוצמת הבחירה ושמחת ההתחדשות שבכל מצווה, לעשותה כמצוות אנשים מלומדה, ולא באופן ש”בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” (ספרי ואתחנן ו’).

אלא שהאיזון הוא הנכון. בלי ההרגל ההתמודדות קשה מדי. תפקידנו כהורים ומחנכים להקטין את נקודת הבחירה כדי שתהיה קלה יותר שיוכלו בנינו ותלמידינו לעמוד בה. מאידך ככל שהאדם מתבגר, מתפקידו הוא לחדש ולהתחדש בעבודתו וביראתו, שלא לעשותה רק מכח ההרגל, אלא מתוך שהבנתו גדלה עמו, וככל שגדל יותר גדלה גם חכמתו והבנתו, עד שאינה דומה הבנתו של היום לשל אתמול, וממילא אין מצוותו של אתמול באותה החיות כמצוותו של היום.

עלינו לסייע להם גם בזה, ע”י שנעודד אותם, כל אחד לפי דרגתו והבנתו, להתבונן ולהבין כל פעולה, להקנות להם הרגל זה להיות מתבוננים בכל דבר, שלא לפעול בחוסר מחשבה, וכך ככל שיגדלו ויחכימו, יותר יתבוננו ויותר יבינו, וכך לא יהיה ההרגל סותר את ההתחדשות. הפעולה תהיה רגילה, אך בכל פעם תהיה בה חדוות ההתחדשות מכח תוספת ההבנה שיש לו בה.

כיון שעמדנו על כך שהחינוך הוא הקניית הרגלים, א”כ מובן ממילא שעל דרך החינוך להיות עקבית וברורה, שהרי בלי עקביות ובהירות לא יהיה הרגל אלא בלבול. כשנקבע כללים ברורים, ונעמוד עליהם בעקביות, ונשריש גם את ההרגל להתבונן בכל פעולה ולא להיות שטחיים, נזכה לראות את בנינו הולכים בדרך שסללנו בפניהם בביטחון ובשמחה, ש”יערב להם מכאן ואילך”.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

 

המחלוקת שהביא רש”י מקורה בגמרא בסנהדרין (דף קח.) ובמדרש (רבה פרשה ל’). אולם ההגדרה שיש דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח לא מצאתי לה מקור אלא בדברי רש”י. ובאמת יש לתמוה בזה, וכי בגלל שהיה בדור שכולם רשעים ורק ביחס לדורו היה צדיק, הרי זה גנאי לו? הלא זה גופא שהיה צדיק למרות שחי בין רשעים, שבח גדול הוא לו. הגם שאינו שבח גדול כל כך כמו אם היה צדיק כזה שאפי’ בדורותיהם של אברהם אבינו ומשה רבינו היה נחשב צדיק, אבל עדיין אין זה גנאי.

וביותר יש להקשות שלכא’ רש”י סותר בזה דברי עצמו שכתב קודם לכן שכל המאמר הזה לא נאמר אלא משום שכיון שהזכיר שמו של נח ספר בשבחו, ואיך אמר כאן שיש אומרים שגנאי הוא? אם כן מדוע הזכיר זאת? (גם בסברא לא מובן מדוע התורה צריכה לספר בגנותו).

עוד תמה ב”זכרון מאיר” הלא מצווים אנו לדון כל אדם לשבח עד כמה שאפשר. אם כן כאן שאפשר לדון לשבח, מדוע בחר אותו מאן דאמר לדון לגנאי דוקא. ועוד, כיצד יתכן לומר ש”אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, וכי לכלום ייחשב מי שגידל עצמו והתעלה בצדקותו למרות הסביבה השונה והירודה כ”כ?

ותירץ, ובדומה לזה כתב הרא”ם (הובא בשפתי חכמים), שעל זה אין חולק שנח היה צדיק גם אם היה בדורו של אברהם, ואין חולק שאם היה בדורו של אברהם היה יותר צדיק, שהרי אם הצליח לעמוד בצדקותו גם בינות לרשעי דורו, ודאי שאם היה בין צדיקים היה צדיק יותר. גם אין חולק שדרגת הצדקות שהצליח להגיע עדיה, אם היה בדורו של אברהם לא הייתה נחשבת לדרגה גבוהה אלא בינונית. עם זאת נחלקו על מה ניתן הדגש, אם על המבט החיובי או השלילי, אם על כך שנח הצליח להיות צדיק למרות שדורו היו רשעים כ”כ, ואם כן אם היה בדורו של אברהם ודאי היה צדיק יותר, או על כך שכל צדקותו היה לה ערך רק ביחס לבני דורו, אבל ביחס לדורו של אברהם הייתה נחשבת רגילה ולא מיוחדת, שזה מבט מעריך פחות, אבל עדיין לשבח הוא בא ולא ח”ו לזלזל ולגנות.

אולם בגמרא נראה שעדיין הייתה כאן מחלוקת בדרך עבודת ה’ של נח, [ואולי גם בדרגתו של נח אילו היה בדורו של אברהם,] וזה לשון הגמרא: “אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדורותיו] א”ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כ”ש בדורות אחרים. א”ר חנינא משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. א”ר אושעיא משל דריש לקיש למה הדבר דומה, לצלוחית של פלייטון (רש”י: בושם שריחו נודף) שהיתה מונחת במקום הטינופת, במקומה ריחה נודף, וכ”ש במקום הבוסם”.

ההבדל בין יין לפלייטון הוא מהותי. יין אין לו ריח טוב במיוחד, רק כאשר הוא נמצא ליד החומץ שריחו רע, יש מעלה לריחו הטוב ביחס לחומץ. לעומת זאת בושם, כל מהותו להפיץ ריח טוב סביבו, וכמה שיש מעלה בריחו הטוב ליד דבר שריחו רע, כך ולמעלה מזה יש מעלה בריחו הטוב כשהוא מתמזג ומשתתף עם עוד בשמים להפיץ יחד תערובת של ריחות נעימים.

בגמרא איתא (עבודה זרה דף לה.): “דרש רב נחמן בריה דרב חסדא מאי דכתיב (שיר השירים א’ ג’) ‘לריח שמניך טובים’, למה ת”ח דומה לצלוחית של פלייטין, מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף, וכו'”. כתב שם רש”י: “מגולה ריחה נודף. והיינו דכתיב שמן תורק שמך, כשמגלין אותה ומריקין שמנה, כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם”. התלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטין (בושם) בכך שכמו הבושם שכל מעלתו בפתיחתו והפצת ריחו לסביבתו, כך הת”ח כל מעלתו בהפצת תורתו לאחרים.

אם כן נראה שבזה גם נחלקו ר’ יוחנן ור”ל על אופן עבודתו של נח. ר’ יוחנן סבר שנח היה כמו יין. נח היה צדיק לעצמו, אבל לא טרח להחזיר בתשובה את בני דורו, רק מי שבא לשאול על בניית התיבה היה עונה לו כדאיתא במדרש, אבל לא עמל להפיץ אור האמונה בעולם. [כמו שכ’ הכסף משנה (סוף פרק א’ מה’ עכו”ם) לענין ההבדל בין שם ועבר לאברהם אבינו, שהם לימדו למי שבא ללמוד אצלם אבל לא יצאו להפיץ תורתם ואמונתם לכל העולם כאברהם. לכן רק אברהם נקרא אבינו.] כמובן שאם היה בדורו של אברהם, היה משתבח יותר מעצם היותו בין יינות משובחים, אך משובח כמותם לא היה. וריש לקיש סבר שנח היה כמו בושם – תלמיד חכם שאינו משמר תורתו ואמונתו לעצמו אלא עמל להפיצה לאחרים, לכן גם אם היה בדורו של אברהם, היה רק משביח ריחו יותר מהיותו בין ריחות טובים אחרים כאברהם שגם הפיץ תורה ואמונה, ונמשל משום כך לצלוחית של פלייטון (בתנחומא פ’ לך לך), ואולי אפי’ היתה עולה מעלתו על של אברהם.

ועדיין יש לומר שגם לדעת ר’ יוחנן שגנאי הוא לו שהיה צדיק רק לעצמו ולא הפיץ אמונתו לאחרים, אין זה גנאי אלא רק ביחס לדעת ריש לקיש, אבל באמת אינו גנאי גמור, שיתכן שכיון שדורו היה דור ירוד ורשע כ”כ, זו היתה ההנהגה המתאימה לחזק את עצמו כנגד הסביבה, ולא לנסות לחזק אחרים שאז עלול הוא להתקלקל מהם.

אם כן, שני יסודות חשובים למדנו מפרשה זו: הראשון, שחובת האדם להיות מפיץ מעצמו ומתורתו ואמונתו לאחרים, לחפש להיות “מחנך” באישיותו גם אם לא בעבודתו, לגדל לא רק את עצמו, אלא גם את סביבתו עמו. אלא אם כן עולה בו החשש שמגעו עם סביבתו עלול להורידו ממעלתו. והשני, שכל אדם, כמעט בכל מצב, אפשר לראותו באופן חיובי ואפשר לראותו גם באופן שלילי. כמו אדם שהוא צדיק רק ביחס לסביבתו, שאפשר לראות בזה את צד המעלה, שהוא צדיק למרות סביבתו החלשה, ואפשר לראות בזה את צד החיסרון, שאין מעלתו גבוהה כ”כ.

כדי לסייע לאדם אחר להתעלות ישנם שתי דרכים: האחת, להראות לו כמה הוא כבר טוב, ביחס למה שהיה בעבר, או ביחס לחבריו, לפחות בפרט מסוים בו הוא מתבלט לטובה, ובכך לעודדו להמשיך להתעלות ולהיות עוד יותר טוב. והאחרת, להראות לו כמה יש עוד טובים ממנו, שבכך ידע שיש לו עוד מה להתקדם ולאן לשאוף. שתי הדרכים טובות ומועילות, כל אחת בזמן ובמקום המתאים, ובעיקר, לאדם המתאים.

בדרך כלל לגבי נערים צעירים הדרך הראשונה טובה ומועילה יותר, שהרי הנער הצעיר עדיין לא התבצר מעמדו לא בעיני סביבתו וממילא לא בעיני עצמו, ואם כן חשוב יותר להדגיש באזניו את מעלתו במה הוא מתייחד יותר על האחרים, מלהראות לו במה יש טובים ממנו (למרות שגם זה חשוב להגדלת השאיפות).

אלא שהרבה נערים הורגלו מכל מיני סיבות, (בדרך כלל ההרגל מגיע מהורים או מחנכים ביקורתיים), לראות בעצמם חסרונות, מתוך שהם משווים עצמם לאחרים שיש בהם מעלות שאין בהם, וחלקם אף “נשברים” ונחלשים מכך, שכיון שאין בהם מעלתו של פלוני ומעלתו של אלמוני דורשים הם עצמם לגנאי, הם אינם נחשבים בעיני עצמם לכלום, וממילא ביאושם הם מפסיקים להשקיע ולהתעלות.

מתפקידנו להיות מהדורשים אותם לשבח. אכן איננו מתעלמים מכך שאין בהם את המעלות שיש בחבריהם, אך מוצאים אנו בהם את השבח במה שיש בהם שאין בחבריהם,

“אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום” – אבות ד’ ג’. וראה מש”כ בפ’ נשא, ובמה שהם טובים ביחס לסביבתם בזה נשבחם ונרוממם, ועוד יותר מכך אם נעשה מכל אחד “בושם” ע”י שנמנה אותו ל”תפקיד” להיות מסייע לחברו בדבר שהוא טוב בו יותר מחברו, ובזה ננסוך בהם את הכוחות הנדרשים להמשיך ולהתמודד ולהתעלות בכבישת עוד יעדים גבוהים ונכבדים מאלה, עד שיהיו נחשבים בס”ד לצדיקים וטובים גם בין הטובים יותר.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

יש להתבונן ולדקדק בלשונו הטהורה של רש”י שלא כתב שחשש הקב”ה סתם שיבהל אדה”ר מהעונש הפתאומי שיבוא אליו. הבהלה עצמה אין בה גריעותא. אולי היא אפי’ יכולה להיות חלק מהעונש. אלא שלא רצה הקב”ה שיהיה נבהל להשיב. חשש שיהיה נבהל להשיב לו תשובה בלי שיקול דעת, ולא תהיה תשובתו מדוקדקת. ומה בכך?

זכיתי ושמעתי ממורינו הגרמ”ד ליפקוביץ שליט”א ביאור נפלא שיש בו לימוד גדול ונורא להורים ומחנכים. כשבאים לאדם בהתקפה, תגובתו תהיה מתוך בהלה, וממילא מתוך מגננה. בתגובה כזו לא תהיה תשובה לענין, אלא שקר או חוצפה, או במקרה הטוב ביותר, סתם תשובה שלא ממין הענין, שהרי אין כרגע שיקול דעת. כל מטרתו כרגע רק להסיר מעל עצמו את הטענות. להדוף את המתקפה. לכן כשבאים לחנך או להוכיח, באופן כזה לא תצמח שום תועלת. האדם רק מרגיש מותקף, מתגונן, ומסיר מעצמו כל טענה כלפיו.

על כן צריך לבוא עמו בדברים, בדרך של שאלה ובירור. שתהיה תחושה של רוגע, אמון וכבוד הדדי, ומתוך זה לברר כל סיפור המעשה, מה היה, כיצד הרגיש, ומדוע פעל בדרך שפעל, ומתוך זה להעיר על הטעון שיפור, ולהציע דרכים אחרות לפעמים הבאות, ובמקרה הצורך, להעניש על מה שהיה, אם אכן התברר שנעשה מעשה רע שתיקונו בענישה. פעמים רבות מתוך הדיבור בניחותא בדרך של בירור, מתברר שכלל לא עשה מה שחשבו עליו, או עשה אלא שלא ידע שאסור, או שלא ידע החומרה, וממילא התגובה משתנה ממקרה למקרה לפי הפרטים והחניך. (להשלמת והבנת הענין בשורשו ולעומקו, ראה מש”כ בפ’ ראה בשם הר”ר רפאל גריינמן שליט”א.)

דוגמא לדבר: ראיתי ילד או נער מכה את אחיו או רעהו. ודאי שאין כל הצדקה להרמת יד, אולם חומרת המעשה משתנה ותלויה במה שהיה קודם לכן, וברגשותיו המסוימים של אותו ילד. אם השני התעלל בו קודם לכן, מעשהו חמור פחות מאשר אם סתם הכהו על לא עוול בכפו. אם היתה ביניהם יריבות מוקדמת, והשני כרגע הציק לו, והצקה זו מצטרפת לרגשות הכעס והאיבה שיש לו מכבר כלפיו, מעשהו מובן יותר, למרות שאינו מוצדק ומוסכם, מאשר אם פעם ראשונה שהשני הציק לו. וכן ע”ז הדרך.

אם מיד שנראה את מעשה ההכאה נאמר לו בהקפדה, וכ”ש אם נצעק עליו, “רשע! למה תכה רעך”, כיון שרגשותיו מן הסתם כבר פגועים ממילא ממה שחבירו כנראה עשה לו קודם לכן, וכרגע הערה זו זורה מלח על פצעיו ומחריפה את רגשי הפגיעה שלו, עד שיכול הוא לחוש שנעשה עמו עוול. לא מבינים אותו. סיכוי גבוה שתגובתו תהיה שלא ממין הענין, אלא: “מגיע לו!”, נכון, אני רשע!”, “אל תגידו לי מה לעשות”, או התשובה הפופולרית והנדושה “הוא התחיל!”. שום תועלת לא צמחה ולא תצמח מדו שיח עקר זה.

אולם אם ברוגע ובנעימה נשאל אותו: “תספר לי בבקשה מה היה כל המעשה מתחילתו ועד סופו”, (וגם אם המתקוטט השני עומד בסמוך ומכחיש את דבריו, נבקש לשמוע את המעשה ממנו כפי שהיה לפי ראות עיניו והרגשתו הוא. שהרי שני בני אדם יכולים לחוות את אותו מקרה ממש, וכל אחד יחווה אותו בצורה שונה, ויפרש אותו באור שונה. אח”כ נוכל גם לשמוע את השני כיצד הוא רואה את המקרה). ננסה להביאו להתבוננות ולהבנה מה לא היה בסדר מבחינתו בכל מהלך הדברים, וכיצד אמורה היתה להיות תגובתו הנכונה להתרחשויות. כאשר ניתן להציע (וטוב יותר לבקש שהוא עצמו יציע) הצעות שונות לפתרון שיבחן את יעילותן, ומידת התאמתן לדרך הראויה. לאחר שהבין  והפנים כיצד היא הדרך הטובה והנכונה שהיה אמור לנהוג בה במקרה זה, ממילא יבין מה לא היה בסדר במה שעשה, ובדרך כלל יחוש בושה מעצמו, ומזה תצמח התועלת הגדולה לעתיד שילמד להבא כיצד ראוי להתנהג במצבים דומים, ויתבייש וישוב בתשובה על מעשהו זה.

אם יש צורך גם בענישה כאשר ניווכח בחומרת המעשה (כגון שאין זו פעם ראשונה, שנעשית לו כהיתר, וכדו’), נעניש. אבל מכיון שהעונש בא רק לאחר הבירור, ולא “פתאום”, יקבל העונש את משמעותו החינוכית הראויה. הנער הבין את טעותו, ובדרך כלל יבין שמגיע לו העונש, ושהעונש לטובתו. גם אין חשש שירגיש שהעונש בא כנקמה, שהרי הגיע מתוך שיחה רגועה ובירור, ולא “פתאום”, שיש מקום להרגיש שבא מתוך כעס, אלא יתקבל רק כפעולה חינוכית, שבאה להיטיב עמו ואותו, וגם אם אינה נעימה לו, אינה פוגעת בו, ואינה ממרידה אותו.

כאשר נצעד בדרך זו, נרוויח שמכל מקרה, גם לא טוב, תצמח רק תועלת חינוכית, כאשר מכל נפילה תהיה קימה וצמיחה מתוך לימוד והפקת לקח. האווירה הכללית תמיד תהיה נעימה ורגועה, ולא של עימותים וויכוחים, העלבות וחוצפות, שקרים והכחשות. נבנה אימון הדדי וקשר אמיתי ואיכותי. נלמד ונתרגל לדון לכף זכות, ונרווה בס”ד רק נחת מלא חופניים.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

החלק הראשון שהאנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, הוא לכא’ מפשוטו של מקרא. שהמשך הפסוק “למען ישמעו ולמען ילמדו” משמע שהעם מחולק לשניים, שהרי לא כללם יחד “למען ישמעו וילמדו” (כמו בפסוק שאחריו), ומשמע שחלק ישמעו וחלק ילמדו, לכן פירש שהאנשים שמצווים בתלמוד תורה ילמדו, והנשים שאינן מצוות בת”ת רק ישמעו (ע”פ האור החיים הקדוש).

אלא שלפי זה היה נראה בפשוטו לפרש המשך הפסוק על אותה הדרך, שההמשך “ויראו את ה’ אלוקיכם” הולך על הטף שאינם שייכים עדיין לא בלימוד ולא בשמיעה רק בספיגת יראת ה’, וא”כ היה אפשר לומר שהטף באים כדי לספוג יראת ה’, ולא מובן מדוע הוצרך לטעם אחר ולא ממשיך לפרש את הפסוק כסדרו וכפשטו.

עצם הרעיון שהבאת הטף היא רק כדי לתת שכר למביאיהם, גם הוא תמוה, שאם רק כדי ליתן שכר להורים, מה צריך שיביאו דווקא את בניהם, נאמר להם להביא עמם שקים או עצים ושאר משאות כדי ליתן להם שכר על טרחת הבאתם, מדוע דווקא את בניהם עליהם להביא כדי לקבל את שכר ההבאה, כך תמה ה”כלי יקר”.

בפסוק שלאחר מכן (י”ג) נאמר: “ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלוקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה”. כתבו הרמב”ן והאוה”ח הק’ שבפשטות פסוק זה מדבר על הטף הנזכר בפסוק הקודם, שהם עדיין אינם ראויים לשמוע וללמוד, אבל שמיעתם בקטנותם תביא אותם שבהמשך לכשיגדלו ילמדו ליראה את ה’. אלא שלפי דברי הגמ’ בחגיגה הנ”ל שהטף באים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, על כרחך שפסוק זה לא מדבר על הטף הקטנים ממש שאינם יכולים עדיין להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אלא על הקטנים הגדולים יותר הראויים לשמוע ולהבין מעט, וכפי שפי’ המהרש”א בחגיגה שם שמדובר בקטנים שכבר הגיעו לגיל חינוך, ומה שאמר הכתוב “אשר לא ידעו” הכוונה שאינם יודעים עדיין לשמור ולעשות, אך יכולים כבר לשמוע וללמוד.

מדברי הראשונים נראה שהבינו שדברי הגמ’ סותרים להבנה הפשוטה במקרא. שלפי פשוטו של מקרא פסוק י”ג מדבר על הטף שהוזכר בפסוק י”ב, והכל מדבר בטף שהגיע לחינוך ויכול לשמוע וללמוד מעט. ולפי ביאור הגמ’ פסוק י”ב מדבר בטף קטנים ממש שאינם מסוגלים כלל להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, ופסוק י”ג מדבר על הגדולים מעט, שהגיעו לחינוך, שמסוגלים קצת ללמוד.

אולם לענ”ד יתכן ליישב הכל לפי פשוטו של מקרא. הבאת הטף בקטנותם ממש שעדיין אינם יכולים ללמוד כלום, אינה כהבאת עצים ושאר משאות רק כדי ליתן שכר למביאיהם על הטורח שבהבאתם, אלא כדי להספיג בליבותיהם הרכים את אהבת ויראת ה’, את אוירת הקדושה השוררת במעמד הקדוש והנורא של ה”הקהל”, וכך כשיגדלו עוד מעט ויגיעו לגיל חינוך, כבר תהיה בהם ההכרה הפנימית שתביא אותם שמעצמם ישמעו עוד וילמדו יותר לעומק ויגיעו להשגות יותר גבוהות באותה יראה שספגו מינקותם, כך שהבאתם בינקותם למעמד “הקהל”, תחסוך מהעמל שיידרש בהגיעם לגיל חינוך כדי להחדיר בהם את יראת ה’, מכיון שכבר בינקותם נספגה בהם היראה.

לפי”ז יתכן לפרש פשוטו של מקרא באופן נפלא, שלכן נאמר “ולמדו” ולא “וילמדו”. הלשון “וילמדו” הוא לשון עתיד לגמרי, שבעתיד כשיגדלו ילמדו דבר חדש שעדיין לא למדו. אבל הלשון “ולמדו” מתפרש גם בלשון עבר, שלמדו כבר, וגם בלשון עתיד כפי שמורה לשון הכתוב “ישמעו ולמדו” שמדובר על לימוד שיהיה בעתיד. ולדברינו אכן שייך בזה גם לשון עבר וגם לשון עתיד, שכשיגדלו הטף ויגיעו לחינוך, ילמדו את אותו לימוד שלמדו כבר בינקותם, אך בהבנה גבוהה יותר. ומהו הלימוד “ליראה את ה’ אלקיכם”, אותו לימוד המוזכר בפסוק הקודם “ויראו את ה’ אלקיכם”. אבל ברמה הגבוהה יותר “כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” בקביעות, בהתמדה, ולאורך זמן.

לכן בפסוק י”ב נאמר “ויראו את ה’ אלקיכם” בלשון עתיד, כיון שהביטוי של ספיגת יראת ה’ בעודם קטנים ממש, אינו בהווה אלא בעתיד, רק כשיגדלו ויחלו להבין יהיה ביטוי לאותה היראה שנספגה בהם כבר מינקותם. הזרעים שנזרעו והחלו להשריש בהם בינקותם, יצמחו ויגדלו רק בעתיד, כשיגיעו לחינוך, ומשם והלאה.

זהו השכר הניתן למביאיהם. לא שכר הבא כתשלום על המאמץ, אלא שכר הבא כתוצאה ישירה מהפעולה. “והטף למה באו”, מה התועלת מהבאתם, הרי אינם מסוגלים אפי’ לא לשמוע ובודאי לא ללמוד? אלא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כדי שירויחו ההורים את התוצאה ש”ויראו את ה’ אלקיכם”, שתספג בהם יראת שמים כבר מינקותם, וכך בהגיעם לגיל חינוך כבר מאליהם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם”, ותהיה מלאכת חינוכם קלה ביותר.

היום, זימן לי השי”ת נסיעה עם נהג מונית מלומד, שסיפר כי דבר פשוט הוא שהמוח מתפתח בקצב המהיר והגדול ביותר בשנה הראשונה לחיי הילד, שהרי אז הגוף גדל בקצב המהיר ביותר, וגם מתפתחים הדיבור, היכולות המוטוריות כאחיזה, התהפכות, זחילה, ישיבה, עמידה, הליכה, וכו’, וכמובן שגם המוח צריך להתקדם לגדול ולהתפתח באותו הקצב. לדבריו, מחקרים הוכיחו ששמיעת מוזיקה קלאסית בגיל הרך ביותר, ואפי’ קודם לכן בתקופת ההריון, מפתחים מאוד את המוח.

כמובן שיותר מזה מתפתח המוח היהודי ע”י שמיעת דברי תורה כבר מהגיל הרך ביותר, כפי שנהגה אמו של ר’ יהושע בן חנניה שלא הוציאה את עריסתו מבית המדרש כדי שישמעו אזניו רק דברי תורה (ירושלמי יבמות א’ ו’), ולכן אמר עליו רבן יוחנן בן זכאי “אשרי יולדתו” (אבות ב’ ח’ ע”פ הרע”ב). זהו הטעם שבמכילתא (פרשת בא ט”ז) מקלס כ”כ אותו ר’ יהושע בן חנניה את המימרא הזו שהובאה בגמ’ בחגיגה בשמו של ר’ אלעזר בן עזריה “טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם”, ואמר “הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו”, וכ”כ למה? כיון שעד אז לא מצא ר’ יהושע בן חנניה מקור להנהגתה של אמו להניח עריסתו בביהמ”ד, רק כשהיה כבן שבעים שנה הבין בזכות ראב”ע שמקרא מפורש הוא בפרשתינו.

החינוך לא מתחיל בהגיע הילד ל”גיל חינוך”, החינוך מתחיל בתחלת ההריון, כבר מאז התינוק מתחיל לספוג לתוכו קולות וצלילים, ובידינו לקבוע את עתידו ע”י שנשמיע לאזניו רק דברי תורה ועבודת ה’, כדי שמינקות כבר יספוג בלבו יראת ה’. מיד שיתחיל לדבר נרגיל אותו לדבר רק בדברי תורה, כדברי הספרי (מובא ברש”י) על הפסוק “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם” (דברים י”א י”ט). וכך כשיתחיל להבין, שאז תפקידנו לעבוד יחד עמו על חינוכו לעבודת השי”ת, כבר מאליו ישמע וילמד ליראה את ה’, ובדרגה של “כל הימים”, ללא עליות וירידות, וללא הפסקות.

כמובן, שגם הלאה, גם בהמשך ההתבגרות, תמיד בכוחינו להשפיע על בנינו ותלמידינו ליראה ולאהבה את ה’ לא רק בחינוך ישיר, אלא גם והרבה בעצם הכנסתם ושמירתם בתוך אוירה ומסגרת של דברי תורה ויראת שמים, שיספגו לתוכם רק קולות וצלילים של קדושה, גם כאלה שכעת עדיין אין בכוחם להבין, שעי”ז בהמשך מעצמם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” יעלו ויתעלו ביראת ה’ ללא הפסק.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

בס”ד

השרף שבאילן – הכח המצמיח

חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילן, כשיטת בית הלל בתחילת מסכת ראש השנה.

מה הסיבה שדווקא יום זה – ט”ו בשבט, נקבע ליום ‘ראש השנה’ לדיני האילן?

מבאר רש”י במסכת ראש השנה (דף יד, א): “שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה”. ע”כ.

נמצא מבואר בדברי רש”י, שהמודד על פירות אילן, אינו לפי גדילת וצמיחת הפירות או הפרחים, אלא לפי שעת יציאת השרף באילן. בכל אילן יש שרף פנימי שבו מונח כח הצמיחה שבאילן, ושעת יציאת השרף באילן היא שנת גידול הפירות. משעה שנכנס בו השרף, טמון בו כבר כח גדילה וצמיחה מחודשת. יש בקרבו את גרעין הצמיחה ההולך ומגדל אותו מחדש, עד היותו אילן רב פארות מלא פירות מתוקים. ומכיוון שראש השנה לאילן הוא בט”ו בשבט, הרי הפירות שהעץ יצמיח מכאן ואילך, שייכים כבר לשנת המעשרות הבאה, וכל הפירות שחנטו לפני ט”ו בשבט, שייכים לשנת המעשרות הקודמת.

שעת קמילה ויובש היא שעת הגידול

הבה ונתבונן. איך נראה האילן בשעה גורלית זו, בה עולה בו השרף?

האילן עומד עלוב וקמל, הענפים המעטים ששרדו את החורף הקשה, ניצבים ערומים וחסרי כל. לעין בשר נראה, שאין בו מעתה שום תועלת, ובעוד כמה חודשים כבר לא יישאר מאום מעץ זה. או אז נכנס בו השרף, שהוא כדוגמת מנוע רב עוצמה של כח צמיחה. משעה זו טמון בו הכח, שיגדל אותו ויצמיח את פירותיו. כשנעבור לאחר כמה חודשים בפאתי השדה ונראה אילן גדול ורחב, מלא בפירות עסיסיים ומתוקים, אין אלו פירות של שנה זו. הגידול לא נתברך עכשיו. הגידול הוא משעת הקמילה ההיא, כשהיה נראה שאפסה תקווה, שהכל הלך לאיבוד. שעה זו היא בעצם שעת הצמיחה של כל העתיד המבטיח והמלבלב.

כח זה חוזר באילן מדי שנה בשנה. בימי החורף האילן יבש וקמל. עליו הרבים והירוקים הופכים להיות מעטים וכמושים, הגזע עומד ניצב עירום וחסר כל. ודווקא אז בשעה שהאילן עומד בעליבותו, השורשים שתחתיו עומדים איתנים והשרף מֵחֵל להעלות בהם, פועל את פעולתו. נוטע עוז וכח באילן, ומזרים לו לחלוחית וחיות “להוציא פרח, להציץ ציץ ולגמול שקדים”.

להאמין בגידול העתידי

התורה המשילה את האדם לעץ. “כי האדם עץ השדה”. ומובא בספה”ק שהרבה מתכונות האילן, נמצאים גם אצל האדם. ולכן ניתן להקיש וללמוד מתכונות וצורת גדילה זו לצורת גידולו של האדם במתכונתו הראויה.

אחד מהיסודות החשובים, שהוא אבן יסוד ופינה לחינוך הילדים, הוא האמון בגידולו העתידי של הילד. לראות ולחוות בשנות הרעב – שנות ההתמודדות והקשיים, את שנות השובע העתידים לבוא.

הפעוט אינו עושה לכאורה שום דבר חוץ מאשר לבכות ולדרוש מכל סובביו שימלאו את רצונותיו התובעניים ויספקו את משאלותיו בכל רגע נתון. ובכל זאת, אין הוריו  רואים בו מטרד. להפך, הם שמחים בו ומרעיפים עליו שפע של חום ואהבה. הם יודעים ששנות חייו הראשונות, על אף הקשיים הרבים הכרוכים בהם. הם הם העת שהשרף עולה בו, אז נכנס בו כח הצמיחה והגידול של כל השנים הבאות עד זקנה ושיבה. כל אב ואם אוהבים, יודעים ומרגישים, שכל פיסת חמימות וחיוך, נוטעים בפעוט הקטן חוסן פנימי ובניית אישיות יצוקה, לעמוד אל מול גלי ומשברי החיים. הרי משום כן נקראה מרים בשם ‘פועה’, על שם שהיתה פועה לוולד, משוחחת ומפטפטת עמו ובכך בונה את אישיותו לעתיד.

כך הוא גם כשהורים ומחנכים, עומדים מול הילד בימי לימודו בתלמוד התורה, כשצפים ועולים התמודדויות שונות ומשונות. בשעה של התנהגות חריגה, חוסר דרך ארץ או קשיים לימודיים למיניהם, עיקר מבטם מופנה אל תוכו של הילד. דרושה סבלנות? אמת, איך ממשיכים בכל זאת לזרוע בלי לראות (עדיין) פרות צומחים? קראו כאן!

המחנכים יודעים להתבונן במבט רחב וכוללני,לדעת שגם שעה שנראית שעת קושי וירידה, היא שעה של צמיחה וגידול. הטוב והצוף המתוק מסתתרים בתוך גזע עץ נוקשה, אבל הוא קיים. עיניהם צופיות לעתידו של הילד והינם מלאים תקווה שילד זה עוד יניב פירות מתוקים בס”ד. אדרבה, מתוך הקושי צריך להצמיח ולבנות. שעת הקושי הזו היא היא בעצם שעת הצמיחה. מובן שלגופו של ענין, יש להתייחס כראוי להתנהגויות חריגות אלו, ולהתמודד עם המקרים שלפנינו כפי ראות עיננו, ולא להעלים עין מחמת התקווה לעתיד.

לכן חובה על המחנכים למצוא מקום והזדמנות ראויה, לקחת את הילד בשעת רוגע, לאחר מעשה, ולשוחח עמו במנוחת הנפש. ללמדו ולאלפו בינה מתוך הכרה בכוח הצמיחה והבניין הטמונים בו. ליתן לו עצות מעשיות וכלים איך לצמוח ולבנות את עצמו מתוך הקושי וההתמודדות, להפוך את הקללה לברכה. כמו טבע הצמיחה שבעץ, שהקמילה והיובש, מולידים את השרף והצמיחה. זו הערה יסודית ומעשית. לנהל שיחה עם הילד לאחר מעשה, ללבן בנחת את הסיבות שגרמו לו למעוד, לבדוק מה הם שורשי הקשיים שעוברים עליו, ומה הם דרכי הפתרון. לבנות איתו יחד תוכנית עבודה, למצוא רעיונות ותחבולות שיעמדו  לו לעזר ואחיסמך שלא לשוב ו’ליפול לבוץ’ שכבר נפל בו. כך דווקא מתוך הקושי נוכל לתת לו כלי עבודה של התמודדות עם קשיים עתידיים.

על כגון דא אמרו המגידים “מלוא כל הארץ כבודו”, מתוך החושך והארציות מתגלה כבודו יתברך בעולם. ועל דרך זו כתב השל”ה הקדוש (בדרוש הראשון והשני למסכת פסחים), על הפסוק שנאמר בקהלת (ב, יג) “כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ”. שמעלתו ויתרונו של האור בא דווקא מתוך החושך, שהאור הגדול בא ‘מן החושך’ – ‘מתוך החושך’, החושך הוא זה שמביא ומגלה את האור הגנוז. אף כאן ניווכח לראות בס”ד, שהקשיים וההתמודדות, הם אלו שיביאו את הבנייה וההכוונה הנכונה.

ביתר שאת נאמרים הדברים בעת עיסוק עם ילד שהוטבעה בו חותמת של ‘ילד קשה’. ילד שכביכול מוכיח לנו שוב ושוב שחבל על ההשקעה, הוא לא מפנים את המסרים, חוזר לסורו למרות כל האזהרות ואמצעי המניעה השונים, אף  כאן חובה עלינו להפנים את היסוד האמור – “אמון בכוחותיו העתידיים”.  חלילה לנו להיתפס לתחושות של ייאוש וחוסר אונים. תחושות אלו מקורם מהיצר הרע והשקר. אנו אמורים לשנן לעצמנו שוב ושוב את האמת הפשוטה, שילדים הם כמו יהלומים. כשיהלום מסתתר במעבה האדמה, כולו מכוסה בבוץ ומעטפת של אבן נוקשה, אין הוא מרגיש שפל ובזוי הרי הוא יהלום, הוא כביכול יודע ומרגיש שיבוא יום שיד אדם מומחה תיגע בו ותלטש אותו, שיזרח במלוא יפעתו והדרו. זו ההרגשה שצריכה ללוות אותנו כשמדובר בילדינו. לשנן לעצמנו שוב ושוב שהילד הוא לא מה שקורה כאן ועכשיו, אלא מה שיצמח בעוד שנים בסייעתא דשמיא, על-ידי השקעה נכונה ועמל מתאים. דוקא הירידה והקמילה היא זו שמביאה את הצמיחה.

אכן הניסיון מוכיח, שילדים אלו, כשגדלים בהכוונה מתאימה, מתוך אמון מלא בכישוריהם וכוחותיהם, מפתיעים בהצלחות והצטיינות אפילו מעל ומעבר למה שציפו מהם. מצוי גם, שרבים מהם גדלים אחר כך להיות מחנכים ויועצים חינוכיים מבוקשים, שיש בהם נכונות וכשרון להוביל אחרים לצאת מאותו הבוץ בו היו הם עצמם מצויים בימי נעוריהם. הינם מלאי רחשי הכרת הטוב כנים לאותם אלו, המיוחדים שבתוך המערכת, שהכירו והאמינו בהם בשעת קושי והתמודדות, ונסכו בהם כוחות נפש להאמין בעצמם ובכוחותיהם ולהמשיך ולגדול. אין לשער את זכותם של מחנכים אלו שזוכים להוציא יקר מזולל. אשריהם ואשרינו שזכו וזכינו לכאלו מחנכים, שירבו כמותם בישראל.

‘מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך’ – נקודות החוזק

נשאלת השאלה, איך ניתן לעשות זאת?

כיצד נוכל לזהות את השרף שעלה בילדים הפעוטים, הענפים הקטנים, שבעז”ה יגדלו עוד לאילני רברבי?

בכל בית ובכל מוסד חינוכי ישנם קשיים בשגרת היום-יום האפרורית. הילדים מקשים עלינו לראות את החלקים הטובים שבהם. הם מאפילים על חלקים אלו, בכל מיני התנהגויות שונות, המעכירות את האוירה, ומביאים לידי דכדוך וחוסר רצון לעשייה. גם אם החלטנו שהבוקר נקום עם רצון, מוטיבציה והכלה, אנו נתקלים אצל הילדים, בתחושות של התמרמרות וחוסר שביעות רצון, הם אינם מכירים טובה למאמצינו הרבים, ולעיתים קרובות הם שוקעים במריבות על דברי שטות והבל.

אנו, ההורים והמחנכים, צריכים להתעלות מעל המאורעות והאירועים הקטנוניים האלו. ללמוד להסתכל על הדברים במבט רחב. להתרחק רגשית מזירת האירוע המצומצמת, וללמוד לסקור את כל התמונה, ולא רק חלקים ממנה. “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”.

לשם כך מוטלת עלינו עבודה עצמית, לעצור לרגע ולפקוח עין ולחפש את נקודות האור דווקא, להציף, להגדיל ולהעמיק את הנקודות האלו ולראות איך הנקודות האלו הם מלאות אור, ממלאות בתקווה ובדרך חינוכית ‘על פי דרכו’. נכון שיש לילד חסרונות כמו גם לנו, אבל כאן המקום לשאול את עצמינו “היכן טמון האור שבו? מה הם נקודות החוזק שבו”? וכשנגלה את נקודות האור, נגדיל אותו בעיננו וכמובן גם בעיני הילד.

אם למשל ניקח את אותו ילד שלפני רגעים מועטים ציער אותנו בהתנהגותו הקטנונית והמבישה, ונשבח אותו בהתלהבות על שבירך בקול לפני האוכל, או על ממתק שוויתר לאחותו. נתאר לו את הטוב לב שיש בו, או את יראת השמים שרכש, את היצירתיות, כשרון הכתיבה, או כשרון ההצגה וכדו’. ניתן לו להכיר ולהאמין בנקודות האור שחבויות בתוכו. אין מילים שיכולות לתאר את גודל מעלת חשיבות העידוד וההתפעלות מיכולותיו והישגיו של הילד.

אמנם בכל עבודת המידות עלינו ללמד את עצמינו להתבונן בחצי הכוס המלאה ולא במחצית הריקה. אבל בחינוך, הנושא הזה של מציאת נקודות האור הוא הכרחי וקריטי ביותר, כי מטרתנו היא לבנות, וכדי לבנות צריך להציב מטרה ויעד בפני הילד, ולהעניק לו כלי עבודה. כשבראש ובראשונה עלינו לעזור לו לזהות את יכולותיו. למצוא את החלקים הטובים והחיוביים שבו, בכדי שיוכל להגיע אליהם. ובכך בעזרת השם יגדלו, יעמיקו שורשים, ויצמיחו פירות מתוקים.

נוכל להמשיל זאת, לילד שיוצא לטיול שנתי עם בני כיתתו. במשך כמה ימים הוא מלא בציפייה והתרגשות לקראת היום המיוחל. הוא הולך עם חברים לקנות ולבחור ממתקים, מכין תיק מלא וגדוש, בלילה שלפני היציאה הוא מתקשה להירדם  וכשכבר נרדם, הוא חולם על הטיול המהנה שמצפה לו. בשעת בוקר מוקדמת הוא מזנק ממיטתו, מתלבש ומתארגן בזריזות ויוצא מוקדם מהבית, נלהב ונרגש. והנה סוף-סוף הגיעה השעה המיוחלת. הוא עולה על האוטובוס, ומגלה שהמקום בקדמת האוטובוס שכל-כך חלם עליו, נתפס על-ידי החברים. לצערו הוא נאלץ לשבת באמצע האוטובוס והוא עצוב ומדוכדך. האוטובוס יוצא לדרך, הוא שוכח קצת מהאכזבה הראשונית שהיתה מנת חלקו, ונכנס לאווירה של הטיול, לשירים, הסיפורים והחידות המעניינות. הוא נהנה מאד מהמסלולים המאתגרים, מהשכשוך במי הנחלים ומהנופים המעניינים. בשעת לילה מאוחרת מסתיים הטיול המיוחד והוא חוזר הביתה. ההורים מצפים לשמוע ממנו את חוויות היום. הוא מתיישב עייף על הספה בסלון ומספר על כל הקשיים שהיו לו במשך היום. על המקום שחלם עליו ולבסוף נתפס, על שהמתינו לאוטובוס בסוף המסלול במשך ‘רבע שעה’ שסתם התבזבזה לשווא, ועל המיזוג הלא תקין באוטובוס,  ההורים שואלים: אבל איך היה הטיול עצמו? היה נחמד? היה יפה? והוא עונה: כן, בודאי,  אבל למה לא ישבתי במקום שרציתי ולמה חכינו סתם כל-כך הרבה זמן???

אבי הילד,  הבין את המבט של בנו, ויצא איתו למחרת בשעת אחר הצהרים לפארק שמתחת לבית. ישב איתו בנינוחות, והעמיד לו את המבט על החיים מזווית נכונה. הרי הוא יודע שהטיול היה מהנה ומרתק, המזג אויר היה בדיוק מתאים ליום כזה, לא מדי חם ולא מדי קריר. המסלולים והתוכניות כולם היו מעל ומעבר. אפילו ההתנהגות של החברים היתה נעימה ונוחה. הם חזרו מלאי חוויות, ואילו הוא חזר הביתה כשהוא רוטן על המקום שלא ישב, ועל עוד כמה זוטות. אמת נכון הדבר שכל הדברים שהוא מנה על החסרונות שחווה, הם נכונים בהחלט, אבל החכמה היא לא לחפש חסרונות, תמיד ניתן למצוא חסרונות. אולם כדאי יותר להסתכל על התמונה הכוללת. חבל לו להפסיד את ההנאה , בשל טענות של מה בכך. מה הרווח ממבט מצומצם וקודר, אל מול מירב השפע והמעלות העומדים כנגדם?!

כך גם בחינוך הילדים. כל ילד נולד טוב. אלא שיש בו את החלקים שמאפילים על הטוב, החלקים הפחות נעימים והפחות מעובדים באשיותו. מה לנו כי נלין ונתמקד דווקא בחלקים אלו. הבה נפקח את עינינו ונתבונן בכל היופי שבו, במידות הטובות, בטהרה והתמימות, ובכל הכישורים והמעלות שישנם בכל ילד. התמונה הכוללת הינה מלאת מעלות ומבט חיובי. וחזקה על כל טיפת השקעה והתבוננות, שאינה שבה ריקם.

 ‘לעולם יתפלל אדם’

לפני הכל, הדבר החשוב ביותר הוא תפילה. אי-אפשר לדעת, להבין, להתחבר ולהצליח בלי עזרתו של בורא העולם. צריך הרבה סייעתא דשמיא, כדי להצליח במשימה הכבירה של חינוך והכוונת ילדיו אהוביו של בורא העולם.

מובא בספרים, שיום חמישה עשר בשבט הינו יום מסוגל ועת רצון, להתפלל ולבקש על אתרוג נאה, לחג הסוכות של השנה הבאה. דוקא אז, כשהאילן עדיין נראה כלפי חוץ, יבש וקמל, עלוב ודל, או אז מתפללים אנו ומבקשים אתרוג נאה לחג הסוכות הבעל”ט. זאת מכיוון שהשרף כבר החל לעלות בו, ולהעלות בלבנו את האמונה הבסיסית, שאילן כמוש זה עתיד ברבות הימים, להצמיח אתרוגים נאים ומהודרים.

גם ההורים והמחנכים צריכים להשריש בליבם את האמונה הבסיסית הזו, להעריך, להוקיר, לאהוב, ולהעניק חום לילדם כבר מיום היוולדו. ולהתפלל בכל רגע להשי”ת, שיזכה אותם לחנך את בניהם ותלמידיהם, שיגדלו תלמידי חכמים ויראי שמים.

כפי שכתב המשנה ברורה (מז, י): ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם, להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה, בשעה שאומרים “ונהיה אנחנו וצאצאינו”, וכן כשאומר ב’ובא לציון’ …”למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה”.

מסופר על חסיד אחד. שהגיע לרבו, וביקש שיתפלל עבורו, שבניו יהיו תלמידי חכמים, יראי שמים, ובעלי מידות טובות. שאל אותו האדמו”ר: “האם אתה רוחץ את פניך מדי בוקר?” הלה התפלא על השאלה, ולא ירד לסוף דעתו של רבו. נענה הרב ואמר: איני מתכון לשאול אותך, האם הינך רוחץ את הפנים במים. כוונתי לשאול, האם אתה דואג לשטוף כל יום את פניך בדמעות, לבקש מה’ ולהתחנן לפניו, שבניך יגדלו תלמידי חכמים ויראי שמים.

הרה”ק רבי אהרן מבעלז זצ”ל היה אומר, שאדם שהתפלל לפני קונו, ולא הזכיר את חינוך הבנים בתפילתו, הרי הפסיד חלק גדול מהתפילה.

נסיים בברכה. כדברי הגמ’ במסכת תענית (דף ה, ב): אילן, אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך…

יהי רצון שישקיף ה’ ממרום ויראה את הרצון הפועם בנו, את ניסיונותינו והשתדלויותינו, ויאזין לשוועותינו ובקשותינו, ויזכנו לגדל דורות ישרים מבורכים, שיהיו הענפים דומים לשורשם, אמן.