חינוך בפרשה – בראשית- נעשה אדם

בגמר כל יצירה במעשה בראשית נאמר וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב. אך ביצירת האדם, מבחר הבריאה, לא נאמר כך. כתב רבינו יוסף אלבו (ה'עיקרים' מאמר ג' פ"ב)

כי כל הנבראים נבראו עם תכונותיהם, ואינם צריכים לרכוש עוד תכונות כדי להגיע אל השלימות. על כן נא' בכולם כִּי טוֹב, המורה כידוע על מושלמות וגימור.

שונה הוא האדם. בלידתו אינו שלם מצד עצמו, כמו שנא' וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. לאדם כח הבחירה, ואם ירדוף אחרי הבלי העולם וימשיך לחיות כְּעַיִר, כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין – הרי נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. על האדם לעבוד שנים רבות בתיקון מידותיו, להבין ולהשכיל, לממש היכולות הטמונות וגנוזות בו, לבוא אל השלימות, ואזי יִקָּרֵא 'טוב'. לפי זה ביאר הרה"ק ה'ישמח משה' (כאן) משום הכי אמר הקב"ה נַעֲשֶׂה אָדָם בל' רבים. כביכול הוא אומר לאדם: אני ואתה נעשה יחד את ה'אדם' שבקרבך! אני בראתי בקרבך את התשתיות, היכולות, ומכאן ואילך אתה תוסיף להשלים עצמך לבוא לדרגת 'אדם'!

לילדים אין עדיין את העצמאות הנפשית והיכולת לכל האמור. הקב"ה ברא בטבע העולם שהילדים סומכים על הוריהם בשנותיהם הראשונות, למזון ומחיה. כך גם המלמדים והמורים, הממלאים תפקיד מרכזי בהעמדת ה'אדם' על רגליו, לתת לו כיוון ראשוני לקראת עתידו העשיר במעשים, ו'שלימות האדם' .

הרי דבר נפלא! כאשר הורים ומחנכים מעצבים את קומתו הרוחנית של הצעיר, הריהם שותפים למעשה הבריאה! אליהם מְכֻוֶּנֶת הכרזת הקב"ה נַעֲשֶׂה אָדָם! ברורים אפוא דברי חז"ל שאמרו (סנהדרין צט: ('כל הלומד עם בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו'. עושה אותו ל'אדם' שלם, אדם מתוקן כרצון ה'.

על הפסוק בשלהי ספר דניאל 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד' דרשו חז"ל (ב"ב ח:) על גבאי צדקה ומלמדי תינוקות של בית רבן. כתב הרה"ק רבי צבי הירש קאידנובר בספרו 'קב הישר' (סי' צא) שבכוונה דימה אותם הכתוב לכוכבים, ולא למאורות הגדולים. מפני שגדלות זוהר הכוכבים נראית דווקא בזמן חשכה גדולה. כך הללו ניכרים בפועלם בשכונות העוני האפילות, בפינות החשוכות והזנוחות של הכיתה. המלמד המצוין עוסק ב'עשיית נפשות' במיוחד בקרב אלה שעולמם חשוך בעדם ומזלם אינו מאיר להם.

ישנם תלמידים המגיעים לבית רבם כשהם בנויים ומעוצבים. הם זכו להורים שנענים לקריאת הקב"ה 'נַעֲשֶׂה אָדָם', ומשקיעים בילדיהם. אך ישנם הולכי חשכים, אוכלוסיות מוחלשות המתקשים בחינוך ילדיהם כראוי. כאן מקומם של מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים! להאמין כי בקרב אבן גולמית טמון יהלום יקר הממתין לליטוש עדין ומיומן, ואזי יבקע אורו וזוהרו! דווקא יהלומי הענק גנוזים במעמקים החשוכים!

הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר! ככוכבים המאירים ומעוררים את האחרים, מחנכים חושפים את האור הגנוז בקרב תלמידיהם. בספר איוב (לח ז) נאמר בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וכתב על כך הגאון המלבי"ם שהכוכבים מנגנים ומשמיעים קול נעים כמוסיקה. כך המלמד, הכוכב, בנעימות נעשה שותף לקב"ה, נַעֲשֶׂה אָדָם!

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – וילך- שבת שובה

חשוב שנלמד את בנינו ותלמידינו כי הישגים רוחניים אמתיים נרכשים בתהליך מתמשך, 'לאט ובטוח'. שְׁלַבֵּי התשובה ושיפור המעשים אינם מתבצעים בחטף ובחופזה. נער מנסה 'לפתוח דף חדש', אך בלי שיסבירו לו מהות התהליך, לצפות ולהיערך לקשיים, עלול הוא להיכנע לייאוש בתקלה הראשונה שתיקלע בדרכו, והתקלות מצויות.

כאשר רוצים לצבוע ברזל, חייבים בתחילה לצבוע בצבע יסוד. עליו צובעים שוב בגוון הרצוי. ישאל הילד 'צָבְעו, ושוב מכסים את הצבע הראשוני בצבע נוסף. בשביל מה הצבע הראשון?' עליו ללמוד כי בלי בסיס יציב, הצבע החיצוני אינו עמיד. היא יתקלף ויחליד.

גם האדם זקוק לתשתית איתנה של 'צבע יסוד'. ביסוס פנימיותו, ייצוב אופיו ומידותיו, וחיזוק שורשי הנפש. ה'צובע' עצמו בחיצוניות בלי עבודה פנימית עקבית, סופו לגלות קילופים וסדקים, חלודה ואף רקב. אך אין לאבד תקווה נוכח איטיות והתמשכות התהליך! אדרבה, זו הדרך להצלחה כנה!
כאשר הובילו את שעיר המשתלח לעזאזל היה עובר 10 תחנות במדבר עד הִגִיעו לצוק. הוראה מעשית יש כאן. תהליך ההתנתקות מהרוע וההשחתה באה בשלבים, במעבר מְבֺקָר מתחנה לתחנה, עד שזוכים להפילו מן הצוק – והשמדתו. המשנה מלמדת (יומא פ"ו) 'כבש עָשׂו לו (לשעיר המשתלח) מִפְנֵּי הַבַבְלִיִים, שהָיו מְתַלְשִים בִשְׁעָרו, ואוֹמְרִים לו: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא'. הגמרא אומרת שלא בבליים היו, רק כונו בבליים על שם טיפשותם. הללו חשבו שתהליך התשובה הוא מהיר, 'אינסטנט', וניתן לַהֲאִיצו. חכמינו בזו להם. נדרש תהליך! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, הכולל זמן התייבשות לכל שכבה, סוף הבנין לקרוס! לכל תחנה יש מטרה, המבססת את התהליך הכללי ומייצבו.
השנה קוראים ב'שבת שובה' את פרשת וילך, בה חוזר משה רבינו שוב ושוב על ה'עובדה' כי ישראל עתידים לחטוא, הם ייכשלו אחר פיתויו היצר, עד להפרת ברית ה'. לאחר כל זאת מסיים משה ב'דברי השירה הזאת'. זו היא שירת עם ישראל! זה הברית, מנפילה לתשובה! לא ייאוש ח"ו, אלא התנערות, התבוננות, ושוב התחלה חדשה!
בהזאת הדם של יום הכיפורים היה כהן הגדול מונה 'אחת, אחת ואחת. אחת ושתים…'. מתקדמים בהדרגה תוך חכמת הניסיון, בצעדים מדודים. לא מתייאשים מול גלי הסער. הגלים מעודדים אותנו, כי הם מוכיחים התקדמות!

סבתא מאושרת מתעניינת בהתקדמות נכְדָה הבכור "הוא התחיל ללכת?" שואלת בהתרגשות. האם הצעירה משיבה בגאוה "הוא טרם הולך, אך הוא כבר למד לקום לאחר נפילה!". זאת למידה גדולה. ללמוד לקום מנפילה.

בָנֵּינו נולדו בדור בו הכל 'עכשיו מהיר ומִיָדִי'. אוכל במיקרוגל, כביסה רטובה במייבש, חיפוש מוקלד, ואופניים חשמליים שביטלו את מאמץ הדיווש. הם מצפים להשיג הכל במהירות. עליהם לשמוע כי הקב"ה מלמד את יונה הנביא לא להתפעל מקיקיון 'שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִּן לַיְלָה אָבָד'. אין נפש האדם נבנית מקיצורי דרך, אלא מצבירה איכותית והדרגתית של מעשים טובים, אמונה והכרה בחשיבות התהליך, ותקומה מחודשת ואמיצה לאחר נפילה.
וחשוב ללוות במילות עידוד. רבינו המבי"ט מחדש לאחר מו"מ ממושך ('בית אלקים' שער התשובה יב) שהקושר ציצית רק בכנף אחד בבגדו, כי אין לו עוד, לא קִיֵּם כל מצוה. כך המניח ב' פרשיות מתוך ד' פרשיות בתפילין. אך בתשובה יש מצוה נפרדת בקיום כל אחד מד' חלקי התשובה! המתחרט זוכה במצוה, כמו גם העוזב את החטא. 'תשובה' היא המצוה היחידה שהמקיימה חלקית זוכה למצוה! אמנם המטרה היא 'שובה ישראל עד ה"א', אבל גם חלק שווה!
לא בלחץ אלא בשמחה. שובָה יִשְׁרָאֵּל בְשובָה וָנַחַת. עד ה' אלקיך כי ימינו פשוטה לקבלנו, ללטפנו באהבה.

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – ראש השנה-  שירבו זכויותינו

בעלי הדרוש מקשים על שאנו מבקשים 'שירבו זכויותינו', הרי בכדי שתתרבינה זכויות יש להרבות במעשים טובים! מה תועיל תפילה זו? היה רבינו ה'פני מנחם' אומר שמתפללים שנזכה להיות ממזכי הרבים, ובכך ירבו זכויותינו. הזוכה ללמד אחרים, לקרב רחוקים, לרומם נפש שפלה, לחזק תלמיד מוחלש, להטיב לזולת, נעשה 'שותף' במצוות ובמעש"ט שהלה מקיים בגינו, וזאת מבלי לגרוע מזכויות העושה עצמו. בכך פירש דברי התנא לִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מהו דין ומהו חשבון? מודדים בדין את המעשים שלנו, ובנוסף, עורכים חשבון במאזני פלס על הזכויות שיש לנו במעשי אחרים, כי אנחנו זִכִּינוּ אותם! בכך נצבור הַרְרֵי זכויות! על כך עותרים 'ירבו זכויותינו'!

לא בְּכְדִי מזכירים בנוסח הבקשה את הרימון. ידועה דרשת חז"ל (ברכות נז ועוד) בפסוק כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, 'אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון'. המתבונן יַקְשֶׁה – ממה נפשך – אם מלאים הם במצוות, מדוע קרויים ריקנים?

ביאור נפלא כתב על כך הרב 'בעל התניא' (תורה אור פר' תרומה). אכן, פסגת שאיפות היהודי היא כדברי נעים זמירות ישראל 'אחת שאלתי… אותה אבקש… שבתי בבית ה' כל ימי חיי'. הלוואי ואזכה להידמות לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שתורתם אומנתם, והיא, ואין בלתה, עיסוק חייהם. אך לאו כל אדם זוכה, ובני עליה הללו מועטים הם.

ויש יהודים רבים שזכו להיות מחוברים לתורה, היא עיקר לעומת עסקי עוה"ז, ו'קביעת עתים' היא הציר המרכזי בחייהם. הללו מתפללים 'והערב נא ה' אלוקינו', מלשון עירוב, שהתורה תהא מעורבת גם עיסוקיהם הנוספים, ומיניה לא יזועו. אך יש גם יהודים שטרם זכו לגלות כלל את חלקם בתורה. אינם מתענגים בצוף התורה. נרדמים בשיעור. 'עמי ארצות'. יהודים פשוטים. הם ה'ריקנים' המוזכרים בחז"ל הנ"ל. ריקנים מלימוד התורה וקנייניה.

מסביר 'בעל התניא' כי חז"ל מורים לנו, כי אף יהודים אלה, ה'ריקנים' מן התורה, מעיון ואפי' מבקיאות, מבירור הלכה, פלפול וסברא, עדיין הם מלאים במצוות! אמנם 'תלמוד תורה כנגד כולם', חשובה ושקולה ככל תרי"ג המצות, אך יש עוד תרי"ב מצוות! יהודים הללו מחבבים ומקיימים מצוות! מקפידים על תפילה וחסד, זהירים בכשרות, מקדשים בהידור שבת ומועדי ישראל, ומהנים ת"ח מנכסיהם. חז"ל קוראים לא לזלזל בערכם של אלה. אל תַּבֵּט אל ריקנותו בתורה, ראה את תוכנו העשיר! מוצא הוא חן ושכל טוב בעיני אלקים! ימצא חן גם בעיניך!

והיות ובתשב"ר עסקינן, הרי לא כל ילדי הכיתה יכולים לעת עתה לעמוד בהספקי הלימוד ולהצליח בכל ה'מערכת'. לא כולם יכולים להתעטר בכמויות של משניות בע"פ ובדפי גמרא מסוכמים ושגורים. ישנם הריקנים מן הגפ"ת, ריקנים מכתיבת חדו"ת, ואפי' ריקנים מהבנת סוגיא מרישא ועד גמירא. אל לנו לדחותם! חלילה לנו מתת להם תחושת כישלון ויאוש! הרי מלאים הם במצוות כרימון! מצטייני דרך ארץ, אלופי העזרה לזולת, נסיכי ההליכות!

שח לי מלמד מומחה "בכדי לקיים אקלים כיתה חיובי אני עורך 'מבצעים שבועיים'. אני מקפיד לגוון בין 'למידה' לבין נושאים נוספים. פעם אחזק 'חזרה בע"פ', ופעם אעצים 'ברכת המזון', 'הקשבה' לצד 'התנהגות בהפסקה'. הרווח הוא שכולם ירוויחו וישתתפו! אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ… תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי… ירבו זכויותיו!

פגש הרה"ק הרמ"מ מלויבאוויטש בחסיד, וביקש שישמיע לו מתורת רבו. סיפר הלה כי בדברותיו תמה רבו על ביטוי חז"ל (חגיגה כז) 'פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון' – איך יתכן ופושעים מלאים מצוות? הגיב הגאון הקדוש מיניה וביה "ואני לא מבין כיצד אדם שמלא מצוות קרוי פושע….". במבט זה זוכים להיות ממזכי הרבים באמת.

רימון הוא פרי שחיצוניותו אינו מסגיר כלל את איכות פנימיותו! יש רימון הנראה כמוש והוא מלא עסיס! נתפלל לגלות את הטוב שבכל אדם, החיובי והמילוי. נזכה לזיכוי הרבים, ובדין וחשבון שלנו ניכתב לאלתר לחיים טובים!

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- כי תבא-מחשמל או משעמם…

לאחרונה סיפר לי מחנך ותיק, כי לפני עשרות שנים התקבל לעבודת הקודש במחיצת המנהל הדגול הרב מאיר מונק, שנלב"ע בקיץ האחרון. במשך שנתיים היה עולה מדי מוצ"ש לבית המנהל ללימוד בחברותא. יחד 'הכינו' את החומר השבועי. לא את 'הגמרא' הכינו, אלא את ה'שיעור'. הרי כאברך בן-תורה הכיר וידע את הגמרא. המנהל הרב מונק לִמְּדוֹ איך להכין שיעור. איך מתכוננים להעברת הגמרא ולהנחילה לתלמידים! תלמודו ותלמידיו בידו!

בפרשתנו מצווים על מעמד 'הר גריזים והר עיבל'. שם יכריזו אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. כתב רבינו הרמב"ן 'ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי, אֲשֶׁר לֹא יָקִים – וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן'. עיי"ש ברמב"ן המפרש בדרכו. ואילו ב'פנים יפות' כתב ש'החזן' קרוי המלמד תינוקות, כמו שמצינו בחז"ל. עם ישראל כולו בֵּרַךְ את המלמד המסביר היטב, ומקיים הלימוד בתלמידיו עד אשר יעשו אותם. ואף קללו בארור את המלמד המתרשל במלאכת ההסברה ואינו עומד על תלמידיו להבינם דבר דבור על אופניו.

הבנת הלימוד משליכה על קיום התורה והמצוות. כאשר תלמיד חש בתום סוגיא או בסוף שבוע, כי במשך שבוע "למד והקשיב, אך אינו יודע ברור מה למדו", נעשה מתוסכל, והרצון לעמול התורה ולהתקדש במצוותיה – ממנו והלאה. יש להקים את התורה, להציב את התלמיד, ולהעמידם יחד. דרושה הוראה מסבירה, שמיעת התלמידים, המחשה, תיבול, וביאור כל רכיב וכל תיבה. חובה לסכם 'ולסגור' כל קטע. לפני שעוברים לתירוץ נוודא שהקושיא מובנת. ב"ה איכשר דרא ויש ספרי איכות המדריכים כיצד ללמד. מלמד מומחה מתכונן גם מראש 'מה לא להגיד' ובאיזה סמטאות 'אין כניסה', כדי לא להרבות במלל ולא להסיח דעת התלמידים. נסיעה מוכנה – נסיעה בטוחה!

מלמד מיומן מעודד תלמידיו להשמיע ולבטא. אינו חוסם שאלותיהם. אדרבא, הוא מנצל דבריהם לפיתוח חשיבה ולהתעררות בלמידה. ברור שהוא כרב חובל הניצב בראש ספינתו, והוא מנווט מתי ישאלו ומתי יאזינו, מתי יעתיקו את 'שלו' ומתי יכתבו 'משלהם'. ככל שתלמידיו יקריאו, ישיבו, יביעו, יעיינו ויטענו – כך תתקיים התורה בידם.

הזכרנו כי חז"ל מכנים מלמד 'חזן'. במשנה שבת (פ"א מ"ג) נאמר …וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים… רבינו ניסים גאון (שבת יג.) מביא דברי הירושלמי כי אין לחשוש שתשב"ר יטו את הנר בשבת, מפני שילדים רוצים שהנר יכבה! בכך ישתחררו מהלימודים! על המחנכים לזכור זאת! התלמידים עדיין ילדים, וטבעם להיות 'כתינוק הבורח מבית הספר' כביטוי חז"ל. עלינו להשקיע ולהשתדל להנעים השהייה בכיתה! לנסות – ולו במעט – להקהות רצון ילדותי זה, לסיים ולהשתחרר לעוד הפסקה או 'שיעור חופשי'. וזאת למרות שכתוב בגמרא שהם, התינוקות, 'קוראים', ולא רק 'מקשיבים'. מלמד התבטא בפני 'זה נאמר רק בבית הספר. אך בחיידר רוצים להישאר'. ריחמתי עליו ועל תלמידיו! נשקיע בהם בצעירותם, בתפילה שבבגרותם לא ירצו לברוח…

כולם משתעשעים ומזמרים השבוע בדבריו המעוררים של האור החיים הק' 'אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוּב התורה…' בואו נעזור להם להרגיש זאת! עלינו להמתיק להם! אל לנו למנוע מהם את הָעֲרֵבוּת! יהי"ר ויקראו עלינו בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. בלמידה בהירה המעמידה ומקיימת.

 בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- כי תצא-  לעצום עין בעוצמה!

רבינו הרשב"א מדריך ראש ישיבה המפקח על הנהגת בני עירו, וכותב "דע, כי לשון רכה תשבר גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבילה ביחד… והעלמת עין מן הָעוֹבֵר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עין לעתים, בקלות…" עיי"ש עוד בשו"ת ח"ה סי' רל"ח). בחינוך נחוצה 'אומנות ההתעלמות'. הגה"ק רבי אליעזר פאפו קובע (פלא יועץ 'חינוך הבנים והבנות') "לפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה… וזה כלל גדול הרוצה לְזַכּוֹת נפשו ונפש בניו ובנותיו". מתוך ניסיון (הנרכש בהתבוננות) ומנוחת הנפש נשכיל ונדע "מתי להתעלם, איך להתעלם, וכמה להתעלם".

כאשר מלמד מבטא את שליטתו בכיתה באמצעות 'עיני נץ' הוא פוגע במרקם החיובי בינו לבין תלמידיו, מרקם שמהווה הבסיס החינוכי והערכי. במקום 'כיתת חינוך' הוא הופך את הכיתה לשדה קרב, למערכה מלחמתית בה יורים הערות ואמירות. ריבוי התגובות קוטע שוב ושוב את רצף הלמידה, וקשב התלמידים נפגם. ישנם תלמידים שבאופיים אינם מוכנים להיות 'מנוצחים'. כאשר המלמד 'תופס אותם על חם' ינסו שוב ושוב לשקם את מעמדם, ימשיכו להפריע – רק כדי להוכיח (לנו, ובעיקר לעצמם) שבכוחם לנצח. כללו של דבר: דברים שהכיתה לא רואה, אל תראה גם אתה. שיחה אישית לאחר זמן מועילה הרבה יותר! בדברים שהכיתה כן רואה והלמידה נפגעת, נסה להעיר ב'שפת סימנים' ולא בדיבור של ממש, תוך שאתה ממשיך במסירת השיעור! אתה קובע את הַקֶּצֶב בכיתה!

בפרשתנו לומדים על מצות 'השבת אבידה'. בפסוק נאמר לֹא תִרְאֶה… שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. התורה מבטאה וְהִתְעַלַּמְתָּ בלשון חיוב, ומכאן למדו חז"ל ש'פעמים שאתה מתעלם'. בהשבת אבידה חומרית, שור ושה, יש התעלמות הפוטרת מקיום מצוות השבה. בחינוך ילדים ובהובלת כיתה ההתעלמות היא חלק מקיום המצווה, השבת נפש אובדת, השבת בן תועה לאבינו שבשמים, והשבת הקשב והמשמעת לכיתה.

'העלמת עין' היא אומנות הדורשת שיקול דעת, שליטה עצמית, והמון רוגע פנימי. על כן רוכשים מיומנות זו עם צבירת שנות וותק (וזכרו! בלי התבוננות וביקורת עצמית אין 'שנות עבודה' נעשות 'שנות וותק!) אכן, בכוחה של 'תגובה מידית' לנצח בקרב, אך עשויה להפסיד את המערכה הכללית. תלמיד ש'נתפס בקלקלתו' חש כי איבד ערך בעיני המחנך, וימשיך בהרגשת 'כאשר אבדתי – אבדתי'. גם בראשית שנת הלימודים, בעת שעל המחנך לבסס את מעמדו בכיתה, ישתמש ב'כח האיפוק'. אמנם נאלץ מעט להגיב בכדי לקבוע ולייצב, אך לא בכעס, אלא בעוצמה רגועה. למחנכים חדשים וצעירים הדבר קשה עדיין. הרי הם במתח. אך ככל שיראו כלפי חוץ רוגע ושלוה, כך ייעשו באמת רגועים!

על כל גדולי המחנכים מספרים תלמידיהם שהיו מומחים ב'לא לראות'. זו נחלתם של אנשים גדולים. הם ראו הכל אך בחרו להתעלם. כך נעשו למחנכים מועילים, וצדקתם עומדת לעד. הג"ר אהרן ליב שטינמן זצוק"ל הנחה מנהל סמינר: "חז"ל אומרים "פעמים שאתה מתעלם" בל רבים, כי יש להתעלם פעמים רבות. עבודתו של המחנך היא – שמונים אחוז מהכישלונות של התלמידים – לא לראות!". נזכור כי עיקר עבודת החינוך הוא ליצור חיבור וחיבוק חיובי, למנוע מעיקרא שעמום, הפרעה, ותקלה. עֲסוֹק בחיוב, וחסוך בסיאוב. מנע קיטוב, וּדְבוֹק בקירוב!

                                                                                                                                                                              

                                                                                                                                                                               בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com