מה חשף האדמו"ר על משגיח הישיבה?

אברך שפך מר ליבו לפני הרבי ה'נתיבות שלום' מסלונים "כמה קשה לי! יצר הרע אורב להפיל ולייאש אותי. בכל יום אני מקבל על עצמי 'התחלה חדשה' בעבודת ה', אך היצר מתחדש ומתגבר, ואני אנא אני בא? מדי בוקר אני בטוח "היום אצליח", ובערב אני שוב שבור ורצוץ, עוד יום של כישלון… לאחרונה עברתי בבית העלמין והרהרתי "על קברו של אדם חורתים מעלתו, מה פעל ואיזו מורשה הנחיל. ומה יכתבו על מצבתי? 'פה נטמן בעל השאיפות והנפילות'…?".

מחייך הרבי הק' 'אמון פדגוג' ומעודדו, "אוי! קבר כזה ייהפך לתל תלפיות! המונים יתפללו ואף ייוושעו על קבר זה! הרי אין דבר חשוב בשמים כמו רצון ושאיפה! אין מעריכים הצלחות אלא שאיפות ורצונות, למרות הנפילות הרבות!

ילד בת"ת רוכש לו 'דרך חיים', ועל המחנכים להקנותו 'כלים' שיעמדו לו בהמשך דרכו הארוכה. רגילים לומר לתלמיד "נַסֵּה!" והוא משיב, ביבשות ובעייפות החומר "כבר ניסיתי הרבה פעמים". 'כולו' ילד לפני בר-מצוה והוא כבר מיואש… ניסה ולא הצליח… רבותינו 'אנשי כנסת הגדולה' דורשים מאתנו 'וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה'. לא ללמדם בלבד, אלא להעמידם, לבנות יציבותם. יֵדְעוּ שהצלחה לא בא בקלות. יתכוננו מראש ל'נפילות', לא לברוח מהן אלא להתמודד!

צדיקים דרשו את דברי דוד המלך 'מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ' שיש ללמוד חכמה ודעת, דרכי עבודת השם, אף מאויבנו. הבה נבחין כמה 'נפילות ושאיפות' יש בפר' בלק! ומה גויי הארצות 'מנסים ומנסים', ק"ו אנו, בדרך העולה בית ה'.

שרי בלק באים להזמין את בלעם, והוא דוחה אותם. בלק אינו מוותר. הוא משגר שליחים נוספים, כוחות מתוגברים, שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. בלעם יוצא לדרך וחש קושי, האתון סרה מן הדרך, שוב ושוב הוא נאלץ לְיַשְּׁרָהּ, גם כשלא הולך – הוא הולך! בלק לוקח את בלעם: וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם, אך בלעם אינו מצליח לקלל… מנסים שוב, לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה. אך עדיין 'לא הולך'. אינם מתייאשים! לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן… בכל מקום סוחבים סלעים ובונים מזבח נוסף, מקריבים שוב ושוב פרים ואלים, ו'כשלא הולך' בקללות – עובר בלעם לעצות, תכסיסים, איך להחטיא את העם. 'ההתמודדות' היא חלק מרכזי 'בסיפור'! אם בדרך לְהָרַע מתקשים, ק"ו בדרך להטיב, וזה האתגר!

עלינו ללמד תלמידינו שלא 'מרימים ידיים' אחרי קושי. נַרְאֶה להם שמאמינים בהם! הם לומדים ממעשינו הרבה יותר מאמירותינו ודברינו, 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'. כשתלמיד חש שֶׁהַרֶבֶּ'ה מיואש ממנו, לא יעזרו לו שיחות מוטיבציה. תלמיד מקבל כוח והעצמה כששומע מפי רבו 'אני לא מוותר עליך', ולא מפיו בלבד, אלא מליבו, באמת!

הג"ר יצחק הוטנר מבאר כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד), שהנפילות הרבות והתקומות שלאחריהן – הן הן שֶׁיָּצְרוּ את הצדיק! חישלו וחיזקו, לימדו והעשירו! שמחים מול התמודדויות! כאשר תומאס אדיסון המציא נורת חשמל לפני כ-150 שנה, ניסה ונכשל, ניסה ונכשל. הקושי היה מציאת תֵּיל מתאים, הַסִּיב פנימי, בו יאחז האור. עוזרו האישי פלט בתסכול "אדוני, כבר נסית אלפיים (!) חוטים ולא הצלחת! כישלון ענק!". השיב אדיסון "לא נכשלתי! למדתי שאלפיים חוטים אלה אינם עובדים! אני ממשיך לחפש את החוט המתאים! חיפש וחיפש עד שהקב"ה 'האיר' עיניו, 'ויהי אור'!

חז"ל לימדו (מגילה ו') יגעתי ומצאתי – תאמין! דרש רבינו הק' מקוצק – "תאמין שעצם היגיעה היא המציאה!". להפנים אמונה כי מטרתנו בעולם היא להתייגע, להשתדל, לנסות שוב ושוב. שמעתי מ'כלי ראשון' על בחור 'מסובך' שנכנס לרבינו ה'פני מנחם' וטינה בפניו "המשגיח אומר עלי שאין לי סיכוי בישיבה". השיב לו הרבי בלחש "המשגיח חשף את היכולות שלו – לא את היכולות שלך, תוכיח שֶׁכֵּן יש לך סיכוי"… והבחור הוכיח בס"ד! ביודעי ומכירי קאמינא!

אמר החכם "לא ניתן לסתת אבן בלא חיכוך, ולא אדם בלא ניסיונות". אך דרוש יהלום כדי לשייף יהלום…! תלמיד חש את אמון הצוות ביכולותיו, ומגיב בהתאם. מהיכן לומד פעוט את שְׁמוֹ? מגיל רך אוזניו קולטות – הוא שומע קול אביו ואמו קוראים לו בשם, מדברים אליו בשם, הוא מבין ומאמין להם שזהו שמו! כך, כשילד שומע מילות הערכה, עידוד להתרומם מעל אכזבות, חיזוק להתנער אחרי נפילות, הוא שומע שמאמינים בו – והוא מאמין להם ולומד להאמין בעצמו, כדברי 'רבי צדוק הכהן' (צדה"צ קנ"ד) "כמו שיהודי מאמין בה' כך עליו להאמין בעצמו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- שלח- עידוד

עידוד שקט

שני צפרדעים נפלו לתוך בור עמוק מאוד. הביטו חבריהם וראו שאין סיכוי שיקפצו או יטפסו החוצה. החלו לקרוא לעברם 'אין לכם סיכוי… חבל על הזמן….'. עם זאת ניסו השניים לקפוץ ולנסות להציל עצמם. אלה שעל שפת הבור המשיכו לנפנף בידיהם בתנועות ייאוש ולצעוק שאין טעם לנסות. לאחר מאמצים מרובים – צפרדע אחד טבע בטיט ומת לאחר שכשלו כוחותיו, אך האחר קפץ וקפץ עד שהצליח לצאת, תשוש ומרוצה! שאלו אותו איך הצליח, והשיב ב'שפת הסימנים' כי 'תנועות העידוד' שהניפו כולם לעברו חיזקו אותו, כשראה שצועקים ומעודדים אותו, התעוררו בו כוחות לנסות עוד… בהיותו חרש חשב שמעודדים… משל מעשי בשדה החינוך, נשכיל ממנו להלכה ולמעשה!

היגיון בריא

בפרשה נקרא על מעשה המרגלים. הפרשיות לא ניתנו לקריאה בלבד, אלא ללמידה נצחית בדרכי החיים. המרגלים שבו למדבר וגדעו את אומץ ליבם של בני ישראל. הסבירו כי 'פשוט לא שייך' לעלות לארץ. הרי ראו ערים גבוהות ובצורות, בני הענק ועוד דברים קשים. עקרו את האמונה שנטועה בלב העם, הרי למדו זה מכבר לא להביט בעיניים 'ריאליות' אלא להאמין ביכולת ה', כך שמעו על ים סוף 'יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן', ובמלחמת עמלק כאשר ידי משה נישאות, ובתפילה גוברים. המרגלים 'הסבירו' לבנ"י ושכנעו 'בהגיון' שאין לכם סיכוי…  לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. משה רבינו מתמצת את חטא המרגלים (בדבריו אל בני ראובן וגד) שהם 'הניאו את לב העם'.

האם 'בדרך הטבע' ילד יכול לעמוד במלוא רשימת מחויבויותיו כנדרש? ברור כי סייעתא דשמיא מלווה אותו בדרכו העולה בית ה'! חובה עלינו להעניק לו 'צידה לדרך' רגשי ונפשי, עידוד ומילות חיזוק, כי הם 'מנוע דַּחַף' להצלחתו. תלמיד חש האמון שרבו נותן בו. חיוך נוסך כוח. די במבט עין ישיר ומחבר בכדי להעביר מסר "אתה בסדר!". ומאידך, כאשר אין מורה והורה מאמינים בילד, גם ללא אומר וללא דברים, חוסר האמון מכרסם ופוגע ביכולותיו.

יש תקווה

סטודנט מוכשר למד שנים רבות בבית ספר לרפואה הצמוד לבית חולים מוביל. לאחר שנות לימוד, עיון ומחקר, לקראת סיום תקופת הסטאז' וההתמחות, נדרש לעבור, בליווי ראשי האוניברסיטה ורופאים וותיקים, בין מיטות המחלקה, ולמסור סקירה מקצועית ליד כל מיטת מאושפז. עברו יחדיו בין החדרים. המתמחה שטח בפני הבכירים את הרקע הבריאותי ותיאור הרפואי של כל מטופל. בכך מוכיח את הכשרתו והיקף ידיעותיו המעשיות. ליד אחד החולים עמד ותיאר חומרת מצבו. בתוך הדברים התבטא כי ימיו של חולה זה ספורים וקיצו קרב. כשיצאו מן המחלקה ביקש מנהל ביה"ס לרפואה כי הרופא הצעיר יסור עמו ללשכתו. שם הודיע לו המנהל נחרצות, כי הינו מסולק מבית הספר, ואפילו אינו זכאי לקבל תעודת גמר! "איך אתה עומד ליד חולה אנוש ומשמיע פרוגנוזה כה מייאשת? היכן הרגישות האנושית? אינך ראוי לתפקיד!". התלמיד החוויר, הרכין ראש ויצא מחדר המנהל, בהלם.

בצאתו התיישב על ספסל ליד המעליות, שבור ורצוץ, כשראשו שמוט על חזהו. חברו עבר ושאל מה ארע. סיפר הרופא המדוכדך כי כל שנות עמלו ירדו לטמיון. גם אם ישלים חוק לימודיו בבי"ס אחר, הרי כתם הסילוק ידבק בו לנצח. עודו מדבר והמנהל קורא לו שוב "לא התכוונתי לסלק אותך באמת. הרי מוכשר אתה ומצטיין בלימודים. רציתי רק שתרגיש את תחושת הייאוש, החידלון והאפסיות. לעולם אל 'תעניק' הרגשה זו לשום אדם ובכל מצב!".

ילדים רכים קולטים הכל והינם רגישים ביותר (ועד גיל 18 רכים הם…). האופן בו אתה מתייחס לתשובות שתלמיד משיב (אפי' המוטעות), הדרך בו הנך מקשיב לשאלותיו (אפי' הטיפשיות), מבעי עיניך ומחוות פניך… הללו חמצן/רעל לנפשו. מחנך יקר, זכור! מה שכתבת על לוח הכיתה – ניתן למחוק, אך מה שכתבת על לוח לב התלמיד – אינו נמחק לעולם.

מיד לאחר חטא המרגלים באה פרשת ה'נסכים'. רבינו 'דון' יצחק אברבנאל דורש את הסמיכות כי המטרה היתה לעודד בזה את בני ישראל! עוד יבואו לארץ! יקריבו קרבנות! ייסכו יין! יש תקווה טובה ואחרית שלום! לחיים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

עוד על מילות של עידוד- סיפור באדיבות דרשו

מאמר נוסף על אמון בתלמיד- מאת הרב מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- בחוקתי- אמון

קרן שמש

במכללת 'אֵי שָׁם', ערכו סטודנטים להנדסת אווירונאוטיקה, מסיבת סיום. הזמינו את סגל ההוראה והמרצים השונים. במהלך המסיבה הפתיעו את המורים והכריזו "במהלך השנה האחרונה בנינו בעצמנו מטוס קל. הרכבנו בו מנוע מתקדם ומערכות אלקטרוניות חדישות. מתכבדים אנו להזמינכם, מורים מסורים, להעלותו ל'טיסת בכורה'!

המרצים חשו מבוכה, לחץ ופחד. האם המטוס בטוח ויציב? האם באמת הצליחו תלמידים צעירים לבנות כלי טייס במו ידיהם? הביטו זה בזה בחשש, בעוד הסטודנטים מוחים כפיהם וממתינים שיטפסו בסולם אל פתח המטוס. בצעדים מהוססים שורכים המרצים את רגליהם, כשנשימתם נעתקת בגרונם. רק מרצה אחד צועד בבטחה ובראש מורם, ומתיישב בקדמת המטוס. חבריו בצוות שאלוהו בלחש "האם אינך חושש מהתרסקות מטוס זה?". הרגיע המרצה את חבריו "אני מכיר היטב את תַּלְמִידָי. בטוחני שמטוס שהם בנו בעצמם – בכלל אינו מסוגל להמריא…".

אחד 'העונשים' הכבדים ביותר לתלמיד הוא, שרבו אינו מאמין בו. המורה לא יכול לטשטש ולהסתיר זאת. תלמידים מזהים הערכת רבם ואת זלזולו. הערכה דומה לקרני שמש המצמיחים ומחזקים, ואילו חוסר הערכה, אף כשהוא סמוי, דומה לזריעת מלח המונעת התפתחות וצמיחה. המרצה צודק. כשאין אמון – אין טיסה ואין התעלות.

כערכך הכהן

בפרשתנו נלמד פרשת ערכין. לכל אדם, בכל גיל ובכל מצב יש 'ערך'. ההערכה שאדם חש מהסביבה משפיעה על ערכו, התפתחותו ומעלתו. כך דרשו צדיקים בפסוק וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן… בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה! הערכת הכהן, ההורה והמורה, משמעותית וקובעת! בין אם מצב הילד טוב באמת, ובין אם מצבו רע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה, הילד ישלים את ציפיות הוריו וימלא הערכת מוריו. כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן – כֵּן יָקוּם! לכן 'חֲשֹׁב טוב – יהיה טוב'!

יש סיפורים לרוב על מורים שהעריכו תלמידים לטובה, בטעות. ההערכה פעלה והתלמידים זכו. כמו במקרה שמלמד שמע [בטעות] שהוא מקבל השנה את 'הכיתה הטובה', ילדים שזכו בהצטיינויות רבות… או מורה שקיבל תלמיד וחשב עליו [בטעות] שהוא בן רב גדול, למרות שהיה בנו של עובד כפיים, ומעולם לא השקיעו בו המלמדים… לא בחשיבה מוטעית והערכה שגויה אנו עוסקים, כי אם בהערכה כנה ובאמידה נכונה. בכל ילד יש מה להעריך! לעתים, אין אנו מעריכים אדם כי אנחנו מביטים דרך 'משקפיים' שלנו ובמבט הצר שלנו. הסתכל על כולו, ראה אותו (ולא את עצמך..) וגלה שהוא כן שווה! כך דורשים את הפסוק וְאִם מָךְ הוּא – מֵעֶרְכֶּךָ, אם הוא עני ודל, זה מֵעֶרְכֶּךָ, בגלל היחס שלך. מה העצה? וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן – ראה את כולו, במבט רחב, ואזי וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן…

הערכת אמת

ר"מ בישיבה בא בפני המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין ושאלה בפיו "רבי! רגיל אני לדרוש ב'אירוסין' של תלמידים, ומצפים שאספר בשבח החתן. במקרה ולחתן אין שום מעלות, האם מותר לי לשקר כדי לספר בשבחו?" הצדיק גער בו! "מנסה אתה להתהדר בפני שהנך נזהר במידת האמת! אילו היית 'אדם אמיתי' היית מוצא מעלות! אם אתה לא מוצא מעלות ותשבחות בכל בחור ובחור – כי אתה חי בעולם השקר! טרם התקרבת למידת האמת!".

לעתים מתקשים בהערכת הזולת מתוך שאנחנו כלואים בקונספטים החוסמים את רגשותינו. לדוגמא, רוב ההורים והמורים, ובעקבותינו התלמידים, חושבים כי 'טעות' היא כישלון המעידה על חוסר יכולת. בכך נפגמת ההערכה. נשכיל שטעויות הן חלק מהלמידה ולא ניתן להיבנות בלעדיהן, הערכת התלמיד לא תיפגע בעינינו – ובעיני עצמו!

אדרבה! תן בלבנו שנראה כל א' מעלת חברינו! תן בלבנו שנעזור לילדינו לראות במעלת עצמם! תלמיד בעל הערכה עצמית בריאה עומד חסון יותר מול משברי החיים ותעתועי היצר. בילדותי קראתי משפט: "היות ואתה נמצא תמיד בחברת עצמך – כדאי לך לאהוב וליהנות מהחברה". הערך – גם כשזה רק בערך – נוסך רוח חיים ומעורר הצלחה. ניטע בלב הילדים הערכה, 'במידת האמת', והם יִנְסְקוּ במטוס שיבנו בנפשם, יתרוממו אל על…

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

חינוך בפרשה- פרשת ויגש

סוף טוב

תהליכים רבים מתבהרים רק בסופם. לדוגמא, הרוצה להקים ולבנות בנין רב קומות, תחילה יחפור לעומק! הבא להצמיח ולהפרות שדה, בתחילה יחרוש ויהפוך באדמה. זר יביט ויתמה, כאן בונים? אני רואה שהורסים! על כך אומרים, ובצדק, 'לטיפש – אין מראים חצי עבודה'… כך גם בחינוך. אדם עובר תהפוכות ושינויים עד שמתעצב. הירידות הם חלק מהעליות. ההרס הוא חלק מהבנייה. כולנו קראנו על הזחל שהופך לגולם בשביל להתפתח לפרפר מרהיב. נערים רבים הופכים ל'גלם' בשלבי התפתחותם. עם סבלנות ותבונה של החכם, המסוגל כן לראות חצי העבודה נראה גולם זה נעשה לאדם איכותי. לעתים יש 'ללוות את התהליך', להתערב ולכוון, ולעתים להרפות.

אתה באמצע קריאת ספר עלילתי, מחשבותיך ורגשותיך אפופים קורי מתח, לפתע תגלה כי הפרקים האחרונים חסרים. מישהו קרע מתוכו עמודים. מה תרגיש? תוצף בלבול רגשי. השכל לא יבין נכון ולא מסוגל לנחש בעצמו את עלילת ההמשך. 'האיש הרע' בסיפור הוא באמת כך? והסכנה האורבת? ומה עם המסכן ההוא? מה קרה בסוף…?

העלילה המרתקת ביותר, בעלת תוצאות מפתיעות ומהפכניות, היא האדם. על ספר עמוק ומורכב זה נאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… הקב"ה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, הינו כל יכול, הוא רוקם מארג אנושי שמתגלגל עדי שלימות. הוא מסבב כל הסיבות, ספר ייחודי ואישי, מפותל ומרתק, 'ספר סופר וסיפור'.

כמה תהיות ושאלות חשו אחי יוסף במהלך הסאגה המצרית. ירדו לשבור בָּר והנה מואשמים בריגול. המשנה למלך יודע עליהם הכל, ועוד מוסיף לחקור ולשאול. כסף מושב באמתחותיהם. בנימין הצדיק נתפס עם הגביע. על מה עשה ה' ככה? קרועי בגדים ניצבים מבולבלים ופוחדים. וברגע אחד הכל מתבהר. שתי מילים והכל מובן. אֲנִי יוֹסֵף.

רבינו החפץ חיים היה דורש שבמהלך הגלות ממששים אנו כְּעִוֵּר בצהרים. גזירות. קשיים. ניסיונות. מצפים מתוך אמונה וביטחון ליום בו הקב"ה יכריז בקול גדול אני ה'! הוא ירים את מסך המסתיר ויגלה את מרקם העלילה, נראה עין בעין שהכל מדויק להפליא. כל פרט ואירוע 'בסיפור המתגלגל' תפור בשלימות! צריך רק להמתין בסבלנות לסוף! כך במעשה שעבוד מצרים, קשייה ומכותיה, עד למעמד הר סיני. כך בסיפורים רבים שיש להתרומם גבוה כדי לראות התמונה בשלימות, כמו מעשה רות ובועז, מרדכי ואסתר, ועוד רבים, ובימינו, מעשה בבחור ישיבה…

אמרנו להתרומם. ככל שהמחנך נישא באישיותו, מתעלה מעל שיקולים קטנים ואינטרסים צרים ואישיים, יטיב לראות ולקוות ל'סוף הטוב' בעלילת כל תלמיד ותלמיד. אוי לו למחנך שתולש עמודים אחרונים מ- סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, הנכתב בידי שמים, ותולש בחור מישיבתו! מחנך חכם כן רואה חצי עבודה, ובעיני שכלו רואה בניין רב קומות! טיפש כורת עץ בעונת השלכת בטענה 'אינני רואה פירות'. המטפח בסבלנות, ואף מתלכלך בַּבִּצָּה בתהליך החריש וזריעה, יזכה בסוף לפרי הלולים. אילו היו בני יעקב, 'באמצע הסיפור', הורגים את המשנה למלך מצרים… אסור לקחת אחריות ב'דיני נפשות' ללא הכרעה של בית דין מומחה, גדול בישראל המבין ועוסק בסוגיית החינוך.

שח לי משגיח בישיבה קטנה, כי פגש בתלמיד מלפני עשרות שנים. מולו עומד אברך ת"ח מופלג, עורך ראשי במכון תורני. יכולותיו הוכחו ברמה בינלאומית, ואלפים ורבבות נהנים לאורו. המשגיח רואהו, והבזקי זיכרון עולים בראשו. הרי זה הבחור שבישיבה הסתבך שוב ושוב. מרדן היה ושבר מוסכמות. מרוכב היה מבחינה חברתית, זהותו האישית פרועה, ואף לכוד בחבלי יצר הרע. בין רבני הישיבה היו שצידדו בהרחקתו. 'חב לאחרינא', 'לא יצא ממנו כלום', 'למען ישמעו ויראו'. המשגיח דנן רואה מולו כעת 'האדם עץ השדה' בהתפתחותו הנאה, ונזכר מהשיח בחדר צוות, שמח שדעתו – דעת מיעוט – התקבלה אז, 'הוא כמו ספר מורכב, צריך בסבלנות לקרוא עד הסוף…'.

מי יתן נהיה מסוגלים לראות, ואף לאהוב, גם 'חצי עבודה'. החכם הרי יודע כי דווקא לספרים המסובכים, לעלילות הכי מורכבות, להם סוף בריא ועשיר, הרבה יותר מספרים שגרתיים רדודים. לא למהר לתלוש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com