בִּקֹּרֶת מְאִירָה

זהו, הגענו לימי הקיץ המעייפים, ההבילים והמזיעים, ועמהם – התלונות וקץ הסבלנות. ההורים 'על קוצים', החיים קשים, תנאי המחיה והיוקר כבדים, השבתות לא נגמרות והילדים על הראש, נמאס כבר מהפתקים "הילד הפריע/איחר/דיבר בתפילה + חתימת הורים", ומחליטים 'נעביר אותם ת"ת אחר וחסל על הקשיים'!

למלמד קשה. ההקשבה בְּפִחוּת מעצבן, ילדים מאחרים, האחיות בחופש, המשכנתא מאיימת, המזגן בכיתה חלש, המנהל העיר… מחליט לחפש ת"ת אחר לשנה הבא. הוא שמע כי 'שם' יש 'עוד יום חופש אחד בשנה'… גם המנהל שָׁחוּק! הרישום לא מה שהיה, קמו מתחרים, ועד-הורים מלחיץ, המדינה מקצצת, במקום חופשה בת 'שבועיים וחצי בשווייץ' תצטמצם ל13 יום… חובה להרים את המוסד – – – מחליט לפטר שני מלמדים!

אהובי! הבה נציב לעצמנו תמרור מהבהב: כולנו בעונה של חום וקושי, עייפות וחולשה, אל לנו להיחפז להחליף או לעבור, לפטר או להתפטר! בקיץ מרכינים ראש ומצפים בסבלנות. אי אפשר לברוח מהבעיות!

יש אנשים שמרבים בביקורת ותלונות. בכיינים. סיבות רבות לכך: החל מגאווה וכלה בצורך בתשומת לב ויחס מעודד. מנהל פוגש אב לתלמידים בחתונה ושואל מתוך נימוס "ומה עם בניך בחיידר שלנו?", והאב מתרגם זאת שהוא מֻנָּה בזה להיות 'מומחה' במתן 'הערכה' מקצועית, ועליו להביע דעה מסולסלת "לכתחילה לא הייתי מדבר, אך היות והמנהל שואל אני חייב לומר שהמלמד… הטיול… הניקיון…". דעתנות מופרזת!

ה'טבע' להתלונן [ולא 'טבע מולד' אלא 'נרכש', 'תרבות סביבתית' ו'סמן אופי'] גורם לאנשים להרגיש חשובים, מועילים ומשמעותיים. יש בזה עוד משהו: זה משקיט את המצפון. במקום שאדם יקח ללב שלו – יעביר ללב האחר, שהוא לא ישן טוב בלילה. אנשים גדולים 'נושאים באחריות'. אנשים קטנים הגיעו רק לחצי הדרך, מתוך תיבת 'אחריות' מכירים רק חציה: 'אחר', להטיל את האשמה על האחר, וכך הם מנושמים לרווחה…

ונאיר פן נוסף: יש אנשים ש'שומעים' מדי הרבה תלונות. קולטים כל רמז של הערה, רגישים לכל ריח בקורת, וחשים "יש עלי המון תלונות". זה תלוי ברמת הרגישות האישית שלנו. יש וכל דבר קטן לוחץ אצלך על כפתורים שליליים, כי אתה חי בתחושת אשם, כי אתה לא מרוצה מעצמך. נדמה לך שכולם מתלוננים עליך.

החזן שב הביתה לאחר תפילה ארוכה ומושקעת, ופניו נפולות. 'מה קרה?' שואלת העזר כנגדו. 'השמש אמר לי שתפילתי לא היתה 'מי-יודע-מה'…!'. 'מה אכפת לך מהשמש הזה! הוא רק חוזר על מה ששומע מכולם.'…. חשוב לאדם לזהות את הרמזים העדינים שמופנות אליו, הביקורת הזהירה, ולא ימתין עד שיטיחו דברים קשים בפניו. צריך המון 'יישוב הדעת' לפני שמבקרים את הזולת, והמון 'יישוב הדעת' כשמקבלים ביקורת.

בפרשתנו יש הרבה ביקורתיות. בתחילתה, חלשה דעתו של אהרן שלא נמנה בקרבנות הנשיאים. האם זו נחיתות? האם רשאי לחוש מְבֻקָּר? בהמשך 'מתלוננים' טמאי-הנפש לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בנ"י. והנה, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, לדבריהם ממהרים מדי בנסיעה לעבר ארץ ישראל. ותיכף עוד טרוניות, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…

בספה"ק נא' שיש להתבונן: האם הביקורת באה מרצון לקרבת אלוקים, כמו אהרן הכהן וטמאי-הנפש שרצו להקריב קרבנות, או מ'תירוץ' לפריקות עול ולהיפטר מחובות, כדברי רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה הָאֵיךְ לפרוש מאחרי המקום". משה רבינו 'שמע' שהעם אינו מבקש 'בשר' אלא 'עבירה'…

במאמר מוגבל זה לא נותר אלא לסכם: סוגיית הביקורת – מורכבת. בִּקֹּרֶת מְבֻקֶּרֶת מְאִירָה כַּבֹּקֶר, לעומת בִּקֹּרֶת עֲקָרָה מִמָּקוֹר קֹר וְלֹא אוֹר. יש חכמים שלא סומכים על דעתם, מתייעצים האם הביקורת שלהם כנה ומוצדקת, או שבאה ממניעים אישיים, וגם כשהיא צודקת – איך מביעים אותה בצורה נקייה ומכובדת כיאה.

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

והתחזקתם

מהותו של מחנך היא בהעצמת תלמידיו. הוא מעצב נפש חניכיו ונוסך בהם ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, מעודד התנסות ועשייה. הוא מלווה אותם ומחמיא בכל תהליכי התפתחותם – גם מכישלון לומדים, מכל ניסיון מחכימים.

מלמד טוב מאיר פנים לתלמיד על עצם ההשתדלות, ולא על ההצלחה בלבד. הוא הרי מודע שההצלחה בעתיד חייהם אינה פרי ההצלחה בהווה – אלא תוצאה של מוטיבציה וביטחון עצמי, יכולות התמודדות עם הפסד כמו עם נצחון.

תומס אדיסון נחשב 'גדול הממציאים' שבכל הזמנים. עשרות שנים יגע ועמל כדי 'להמציא' ולחשוף את נפלאות הבורא יתב"ש – בעיקר בתחום החשמל. הוא הראשון שיצר 'נורת חשמל' שמאירה את העולם. גם אחרי ההמצאה הראשונית, המשיך לפתח גרסאות מתקדמות ונוחות. כאשר 'המציא' 'נורה מתברגת' מסר את ה'אבטיפוס' [הדגם הראשוני הניסיוני] לאחד מעוזריו, וכיבד אותו להבריג ולהפעיל. הלה התרגש מאוד, ידיו רעדו והנורה נפלה ונשברה. תוך יומיים השלים אדיסון נורה נוספת שתתחבר לחשמל בהברגה. הוא קרא שוב לאותו עוזר וּמְסָרָהּ בידו. שאל אחד הנוכחים "למה? הרי הוא כבר הפיל ושבר!" השיב אדיסון: "אכן, עבדתי יומיים נוספים בגללו, ברם, אם לא אתן לו לנסות שוב – הרי שעד סוף ימיו יחיה בתחושת כישלון. מַטָּרָתִי בחיים להאיר לבני אדם, ולא רק על-ידי מנורות!".

איש זה ממחיש 'חכמה בגוים תאמין'. היכן שאב ולמד תובנה ערכית ומוסרית זו? איפה התחיל ואיך הגיע לאן שהגיע?

תומס הצעיר שב מיום לימודים, ומסר לאימו מכתב. "המנהל אמר שזה עבורך". היא פותחת ומקריאה בהתרגשות ובקול חנוק "בנך גאון – ואין צוות בית הספר יכול לספק את צרכיו. עדיף שיישאר ללמוד איתך בבית". כעבור שנים רבות, מתה אימו הישישה. אדיסון – כעת חוקר וממציא בעל שם עולמי – בא לסדר את חפציה. הוא מוצא במגרה מכתב ישן. פתח וקרא:  "בנך בַּעַר, לקוי למידה. אין לו סיכוי להצליח. חבל שיגיע לביה"ס. השאירי אותו בבית…".

אדיסון הצליח כי לא נרתע מקשיים. הוא המציא 'פונוגרַף' [מכשיר ראשון בעולם שמקליט ומשחזר קול] אחרי כאלף ניסויים. לשאלת עיתונאי "איך התחושה להיכשל אלף פעם?" השיב: "איני מרגיש כישלון. למדתי אלף דרכים שאינן עובדות"…

המרגלים נכשלו כי איבדו ביטחון עצמי ונפלו בקרבם. ראו את בני הענק, שמעו 'הנה חגבים בדמות אנשים' והתרסקו נפשית. איבדו ביטחון בה' שכבר הראה גבורותיו, ואיבדו את 'כח המשלח בשליח'. הרגישו את עצמם נמלים, חלשים.

למה אין מלמדים תלמידים באמצעות הקלטות והקרנות? למה צריך מורים ומלמדים? הרי יכולים לחסוך מיליונים בהעברת ההוראה בצפייה והאזנה. כי תלמיד זקוק למורה! לא להקראת חומר, הרי קלטת מקריאה טוב יותר, אלא בשביל העידוד והליווי הרגשי. אם מלמד נועד שיקשיבו לדבריו בדממה – הרי סרט צפייה טוב ממנו. תפקידו להקשיב לתלמיד! לשמוע רחשי ליבו, לטפח ביטחונו האישי ודימויו העצמי החיובי. את התחושה "אני יכול, אני מסוגל!" לא יקבל ילד ממקרן. הוא חייב לשמוע זאת מהוריו וממוריו. מפיהם ומליבם. גם עליהם להאמין בו! 'כן! בכוחו להצליח!'.

הרבי הק' מפיאסנצא הי"ד מדגיש בהקדמתו ל'חובת התלמידים' כי על המלמד לראות בתלמידיו הקטנטנים – 'גדולים' שטרם גדלו, 'בוגרים' שעדיין לא הבשילו. יעביר אליהם תחושת האמון והאמונה, "אתם תגדלו להיות אנשים מוצלחים! גדולים בתורה ויראת שמים". איכות האילן בגדלותו תלויה ברמת הטיפוח וההשקעה בשנותיו הראשונות.

ולא מדובר בהשקעה 'טכנית': לימוד מרובה, הספק גדול וכו'. בפתחם של 'פרקי אבות' לימדו אנשי כנה"ג: 'והעמידו תלמידים הרבה'. לא אמרו ללמד, אלא להעמיד תלמידים, להעניק להם 'עמידות', יכולות ללמוד וללמד. על המילה 'תלמידים הרבה' דרשו כי על הרב לזכור כי ב'העמדת' תלמידיו – ימשיכו אף הם להרבות תורה ויראה בעתיד, בכוחו!

מלמד יקר! חֲשֹׁב וְדַמְיֵן, כמה אתה נהנה ממחמאה מהמנהל או הורה. אתה מתמלא עונג וסיפוק. זוכר את העיתוי ושומר את הפתק. וכפי שאתה, בוגר ויציב, פורח ממילת מחמאה ועידוד, אל אחת כמה וכמה תלמידיך הצעירים!

עשרת המרגלים הפילו את רוח העם. יהושע וכלב ניסו לחזק ולעודד. נוח יותר לקבל דברי ייאוש וחידלון מדברי נוחם וחיזוק. חינו"ך בגמטרי' עידו"ד, ולא בערך נומינלי בלבד. עידוד הוא נשמת החינוך. כמו שאתה מתכונן 'מה ללמד' תכנן גם 'את מי ללמד'. לא חומר לימודי במרכז אלא נשמות בני ישראל. והתחזקתם! תתחזקו וחיזקו אחרים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כמתאוננים

נערכים להיכנס לארץ המובטחת תוך ימים ספורים. עם ישראל נוסע מהר סיני, משה רבינו קורא בלהט 'קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ' וגו'. תיכף מתממשת ה'לשון החמישית' בגאולת מצרים: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…'. משה פונה ליתרו חותנו ומזמינו ליטול חלק במסע הקדוש. בדבריו משתמש משה חמש פעמים בשורש 'טוב': וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. האוירה טובה, חיובית וחגיגית!

החגיגיות קורסת באחת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'… מתחילה סידרה של תלונות וגישה פסימית. לדבריהם נוסעים מהר מדי, רעבים, צמאים, עייפים, חם לנו, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל… המרגלים זורעים חשש ורפיון, ריסוק האופטימיות. נרגנות והכפשות מפי קורח ועדתו. הבכיינות והטרוניות הביאו נפילה תהומית. הכניסה לארץ מתעכבת.

משגיח בישיבה החליט להעיר לתלמידיו על ריבוי תלונותיהם. שוב רוטנים על האוכל, המיזוג והמיטות. פתח המשגיח את שיחתו השבועית ב'דבר צחות' מחודד ['בדיחה' בשפה מכובדת]. הבחורים פרצו בצחוק מענג. בהמשך השיחה חזר על בדיחה זו. רק בודדים צחקו. אחרי כמה דקות חזר – שוב – על אותה בדיחה. הפעם, אף אחד לא צחק. הסביר לבחורים: נכון, לא ניתן לצחוק על אותה בדיחה שוב ושוב. אם כן, אפוא, למה אתם מתבכיינים על אותם דברים – שוב ושוב?

סוציולוגים ומנתחי התנהגות חקרו מה מניע אנשים מסוימים להיות 'מתלוננים סדרתיים', לראות את החיים באפרוריות פסימית. דמוי עצמי נמוך, ילדותיות, קנאה נסתרת, חוסר סיפוק, מרירות הנובעת מחוסר הצלחה בחיים. הם מְפַצִּים עצמם בכך שלא רק להם 'רע' – אלא לכולם. 'מתאוננים' רבים משיגים בכך 'תשומת לב' שחסרה להם.

הקידום הטכנולוגי על אופניו הרבים מַפְרֶה את תרבות הנִרְגָּנוּת. בעבר רָטְנוּ בבתי-הכנסת וב'ספסל' בגינה השכונתית. הדברים לא התפזרו במהירות ובתפוצה רחבה מדי. כיום, בהקשה זריזה ובלתי אחראית, בהודעה קולית או מוקלדת, מופצות תלונות, הוצאת דיבה, רכילות ולשון הרע, כאש בשדה קוצים. לְשׁוֹן הדוברים האלה קרוי 'חץ'. כיום, יותר מפעם, החיצים נעשו קטלניים. משפחות נהרסות, פרנסות נשמטות, עסקים מתפרקים, בהקשת 'שַׁגֵּר' בלתי אחראית.

קבוצת 'ווטסאפ' של הורי הת"ת. [ב"ה, במוסדות רבים מילה זו זרה, אך מדין 'הכר את האיוב' קראתי למכשול בשמו.] מחליפים בה מידע על מועדי הלימודים ומטלות שיעורי בית, עוזרים זה לזה בהסעות וכדו'. אך לעתים – קרובות מדי – מתקיימות שם שיחות רכילות על צוות הת"ת. ויהי היום, יוסי פוגש את בנו העצוב. הוא מספר לאביו כי הרבי "נתן לי פליק ונפלתי". יוסי מתרעם! רֶבֶּ'ה מרביץ?! לבן שלי? מיד שולף את ה'פון' ושואל 'בקבוצה': " רֶבֶּ'ה פלוני מרביץ! גם לכם? ידוע? מה עושים?". תוך שניות מתקהלים 'בעלי החיצים' כחיות טרף ותולשים פיסות נשמה מעל המלמד. 'הוא נראה עצבני!', 'הוא לא זמין לי24/7 ', 'הבן שלי אומר שהוא קשוח', 'רציני מדי'… אחת דתו למות בתלייה בכיכר העיר!

שכן של המלמד מפנה את תשומת לבו לצונאמי שסביבו. הוא מחויר, בוהה, ומנסה להבין 'בשל מי הסער הגדול הזה'! הרביץ? הוא? מתי? חלילה וחס! הוא פונה למנהל במבוכה, והלה חושש מהתארגנות לפנות לרשויות ונטישת הת"ת. המלמד קם, ונוסע לביתו של יוסי, בתיאום. הוא מבקש לשמוע מפי הילד עצמו, כמובן – בנוכחות ההורים. הילד לא יודע כי המדינה גועשת בגללו. הוא חוזר ומספר שאכן היה עצוב כי "הַרֶבֶּ'ה נתן לי 'קליק' (ממתק שוקולד), וזה נפל לי".

יוסי צונח. קולט את כשלונו ומתמלא בושה. מחשבותיו סוערות: 'למה נחפזתי לחרוץ גורל מבלי לברר, למה אני כזה 'קוּטֶר'. נכון, חבר בעבודה העיר לי לאחרונה שהמילה הכי-נשמעת ממני היא 'אוּף'. בעבודה התחלתי להיזהר, אך עלי להשתנות באמת!'. יוסי כתב בקבוצה "טעיתי! הַרֶבֶּ'ה צדיק ואני הרשע! נכשלתי! הנני מפייסו ברבים!'. הרוחות נרגעו, אך הכתם לא יסור לגמרי. אנשים נוטים לזכור את הדיבה, את הרוע, ולא את ההכחשה… הנזק כבר נעשה… !

מותר להתלונן – אך בגלוי, ישירות, ולא במרחב הציבורי. נלמד להגיש תלונה ב'שאלה' ולא 'בקריאה'. לברר ולא לקבוע. וכיצד נצמצם את מגפת התלונות? בריבוי מחמאות! כאשר יכירו אותך כ'איש טוב', לא ימהרו להכפישך. הרגיל להתלונן – מזמין נגדו תלונות. 'אוּף' אינה מילה ומידה 'יהודית'. נוציאה מעל לשוננו, ובעיקר – מליבנו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- בהעלותך- ישן חדש

מירון של היום

בחודש שעבר קראנו תיאורים על 'מסע מירון' בימי קדם. היציאה מירושלים בתום ה'מימונה' בשיירות חמורים ופרידות… ריענון ביריחו, שבת בבית שאן, ההגעה באמצע אייר לפאתי טבריה, קבר רבי מאיר בעה"נ, העלייה הרגלית מירונה, רכישת מים ומזון מהדרוזים, ובסוף, סוף סוף, 'חצר רשב"י'… והיום? 'קפיצה' במסוק הישר למנחת 'ראש פינה' ושאטל למירון, או במטוס לשדה תעופה מחניים, משם עם דרייבר להדלקת בויאן בחצר רשב"י. מיד טיסה לפולין להילולת רבינו הרמ"א בקראקא, וכבר באותו ערב לרימנוב, תפילה והדלקת נר על קבר רבינו מנחם מנדל ב"ר יוסף ביום פטירתו. ומינימום – אוטובוס ממוזג בכביש 6, ח"י רוטל קולה, כדאי הוא רבי שמעון!

מחודש או מקודש?

אמונים אנו, 'שלומי אמוני ישראל', על עקרון השמרנות, כפי שהגדיר זאת החת"ם סופר 'חדש אסור מן התורה'. אך איה הגבול בין ישן מקודש להווה מחודש? מתי שומרים בקנאות על 'עולמנו הישן' ומתי נטען 'הזמנים השתנו'? הצד-השווה בין מירון שנת תקע"ט לשנת תשע"ט הוא היעד. המטרה. תוויי הדרך אמנם שונו, האמצעים התפתחו, ה'כבישים' רובדו ו'הכלים' השתכללו, אך בתוך מערת רבי שמעון – התפילות, השתפכות הנפש, 'יום-כיפור בפנים ושמחת תורה בחוץ' נותרו כשהיו. תהלים ברגש, דמעות רותחות, שמחה מרוממת. וגילו ברעדה. העבר נותר בהווה.

כך בכל תהליכי חיינו. אנו מאמינים ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. התורה נותרה כשהיתה, רק הדרכים להשגתה מתפתחות מדי דור. בחינוך ילדינו זו סוגיא ושאלה מרכזית. גדולי ישראל שהקב"ה שְׁתָלַם בכל דור דור, משמשים בס"ד בַּקָּרֵי איכות לוודא שאין משנים כחוט השערה ביעדים ובמטרות. ומאידך הריהם 'עיני העדה' המאירים דרכינו בנתיבים החדשים, בדרכים חלופיות, בשבילי 'מהדרין' מתעדכנים. להיות מזומן מול בעיות הזמן.

כמו פעם

מיוחד בין מחנכי דורו היה הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד. בדור תהפוכות הציע מענה, התמודד חזיתית מול הנשירה, ופעל למזעור המגפה הרוחנית. וכה כתב בהקדמת ספרו המונומנטלי 'חובת התלמידים' "עָלֵינוּ לְבָאֵר בָּרִאשׁוֹנָה מַה הַחִלּוּק בֵּין דּוֹר לְדוֹר, לָמָּה בְּדוֹרוֹת הַקְּדוּמִים לָנוּ כָּל חִנּוּךְ שֶׁהוּא הָיָה מוֹעִיל, תַּלְמִידֵי כָּל מְלַמֵּד וּבְנֵי כָּל אָב רֻבָּם כְּכֻלָּם הָיוּ עוֹבְדֵי ד', וְלֹא כֵן עַתָּה… ". הוא דורש שהתלמיד יתקשר בקשר רגשי – עם המלמד ועם הנלמד. העולם סוחף, עלינו להיות סוחפים. ילד חי עם המון ריגושים, צבעים עזים, עולם תוסס. חייבים לתת לו חוויה רוחני מרגשת לא פחות! חובה לעדכן את דרכי החיבור! לא עוד שיעורים יבשים, לא לכללים נוקשים ולמוסכמות שאבד עליהן הקלח.

הג"ר שלמה וולבה היה מצטט את רבינו החזו"א "מלפנים היה תפקיד המשגיח 'לצעוק' על התלמידים. כיום, תפקידו לשמור שתלמידיו לא יפלו". שמעתי בשם א' הצדיקים זי"ע כי חזקיהו מלך יהודה גנז את ספר הרפואות שכתב שלמה המלך. וזאת למה? כי הספר כבר לא רלוונטי! המחלות אינן אותן מחלות, והתרופות ההן לא תרפאנה היום! חינוך דומה לעולם רפואה, מתעדכן ומתחדש… חובה על הרופא להתעדכן, ולא להטיל אשמה על הפציינט. יתעקש מלמד 'אני מחנך 'כמו פעם'!'. נשאלוֹ 'היש בביתך מקרר, מיקרוגל ומזגן…?' דור חדש וכלים חדשים! הרי מים נוזל החיים: בעבר שאבו מִבְּאֵר. היום פותחים ברז 'מודרני'. המים נותרו מים… וכך התורה שנמשלה להם

מדור לדור

בשלהי פרשתנו הקב"ה מוכיח, כביכול, את מרים הנביאה. לאחר תפילת משה אומר הקב"ה 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. העיר א' מגדולי זמננו שליט"א – כי רואים כאן את 'ירידת הדורות' והחובה לעדכן את דרכי החינוך. בפסוק, האב יָרֹק יָרַק בפני בתו, כביכול. והנה, בתרגום אונקלוס, שנכתב כעבור למעלה מאלף שנים, הנוסח מרוכך "וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ". לא יריקה, אלא נזיפה. אחרי כאלף שנים נוספות ביאר רש"י הק' את הפסוק, וכתב "ואם אביה הראה לה פנים זועפות". לא יריקה, ואפילו לא נזיפה פעילה, אלא מבע פנים בלבד…

ברור כי 'חדש אסור מן התורה'. התורה אינה מוחלפת, אך הדרך המובילה אליה חדשה. נכון ש'חדש' מרתיע, אך גם מאתגר ומחייב. נאמין בצדקת ה'דרך החדשה' ונגיע ל'יעד' הישן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com