זהו, הגענו לימי הקיץ המעייפים, ההבילים והמזיעים, ועמהם – התלונות וקץ הסבלנות. ההורים 'על קוצים', החיים קשים, תנאי המחיה והיוקר כבדים, השבתות לא נגמרות והילדים על הראש, נמאס כבר מהפתקים "הילד הפריע/איחר/דיבר בתפילה + חתימת הורים", ומחליטים 'נעביר אותם ת"ת אחר וחסל על הקשיים'!
למלמד קשה. ההקשבה בְּפִחוּת מעצבן, ילדים מאחרים, האחיות בחופש, המשכנתא מאיימת, המזגן בכיתה חלש, המנהל העיר… מחליט לחפש ת"ת אחר לשנה הבא. הוא שמע כי 'שם' יש 'עוד יום חופש אחד בשנה'… גם המנהל שָׁחוּק! הרישום לא מה שהיה, קמו מתחרים, ועד-הורים מלחיץ, המדינה מקצצת, במקום חופשה בת 'שבועיים וחצי בשווייץ' תצטמצם ל13 יום… חובה להרים את המוסד – – – מחליט לפטר שני מלמדים!
אהובי! הבה נציב לעצמנו תמרור מהבהב: כולנו בעונה של חום וקושי, עייפות וחולשה, אל לנו להיחפז להחליף או לעבור, לפטר או להתפטר! בקיץ מרכינים ראש ומצפים בסבלנות. אי אפשר לברוח מהבעיות!
יש אנשים שמרבים בביקורת ותלונות. בכיינים. סיבות רבות לכך: החל מגאווה וכלה בצורך בתשומת לב ויחס מעודד. מנהל פוגש אב לתלמידים בחתונה ושואל מתוך נימוס "ומה עם בניך בחיידר שלנו?", והאב מתרגם זאת שהוא מֻנָּה בזה להיות 'מומחה' במתן 'הערכה' מקצועית, ועליו להביע דעה מסולסלת "לכתחילה לא הייתי מדבר, אך היות והמנהל שואל אני חייב לומר שהמלמד… הטיול… הניקיון…". דעתנות מופרזת!
ה'טבע' להתלונן [ולא 'טבע מולד' אלא 'נרכש', 'תרבות סביבתית' ו'סמן אופי'] גורם לאנשים להרגיש חשובים, מועילים ומשמעותיים. יש בזה עוד משהו: זה משקיט את המצפון. במקום שאדם יקח ללב שלו – יעביר ללב האחר, שהוא לא ישן טוב בלילה. אנשים גדולים 'נושאים באחריות'. אנשים קטנים הגיעו רק לחצי הדרך, מתוך תיבת 'אחריות' מכירים רק חציה: 'אחר', להטיל את האשמה על האחר, וכך הם מנושמים לרווחה…
ונאיר פן נוסף: יש אנשים ש'שומעים' מדי הרבה תלונות. קולטים כל רמז של הערה, רגישים לכל ריח בקורת, וחשים "יש עלי המון תלונות". זה תלוי ברמת הרגישות האישית שלנו. יש וכל דבר קטן לוחץ אצלך על כפתורים שליליים, כי אתה חי בתחושת אשם, כי אתה לא מרוצה מעצמך. נדמה לך שכולם מתלוננים עליך.
החזן שב הביתה לאחר תפילה ארוכה ומושקעת, ופניו נפולות. 'מה קרה?' שואלת העזר כנגדו. 'השמש אמר לי שתפילתי לא היתה 'מי-יודע-מה'…!'. 'מה אכפת לך מהשמש הזה! הוא רק חוזר על מה ששומע מכולם.'…. חשוב לאדם לזהות את הרמזים העדינים שמופנות אליו, הביקורת הזהירה, ולא ימתין עד שיטיחו דברים קשים בפניו. צריך המון 'יישוב הדעת' לפני שמבקרים את הזולת, והמון 'יישוב הדעת' כשמקבלים ביקורת.
בפרשתנו יש הרבה ביקורתיות. בתחילתה, חלשה דעתו של אהרן שלא נמנה בקרבנות הנשיאים. האם זו נחיתות? האם רשאי לחוש מְבֻקָּר? בהמשך 'מתלוננים' טמאי-הנפש לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בנ"י. והנה, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, לדבריהם ממהרים מדי בנסיעה לעבר ארץ ישראל. ותיכף עוד טרוניות, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…
בספה"ק נא' שיש להתבונן: האם הביקורת באה מרצון לקרבת אלוקים, כמו אהרן הכהן וטמאי-הנפש שרצו להקריב קרבנות, או מ'תירוץ' לפריקות עול ולהיפטר מחובות, כדברי רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה הָאֵיךְ לפרוש מאחרי המקום". משה רבינו 'שמע' שהעם אינו מבקש 'בשר' אלא 'עבירה'…
במאמר מוגבל זה לא נותר אלא לסכם: סוגיית הביקורת – מורכבת. בִּקֹּרֶת מְבֻקֶּרֶת מְאִירָה כַּבֹּקֶר, לעומת בִּקֹּרֶת עֲקָרָה מִמָּקוֹר קֹר וְלֹא אוֹר. יש חכמים שלא סומכים על דעתם, מתייעצים האם הביקורת שלהם כנה ומוצדקת, או שבאה ממניעים אישיים, וגם כשהיא צודקת – איך מביעים אותה בצורה נקייה ומכובדת כיאה.
בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'
