מאמר לפרשת שבוע

זמרים ברגשי עוז את דברי ה'אור החיים' הק' בפרשתנו "אִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִּישִׁין בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת טוּב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…", המושר בְּכִשָּׁרוֹן ע"י ידיד-בן-ידיד החסיד ר' ישראל ורדיגר שי'.

לנו, מלמדי תשב"ר, היכולת לְקַדֵּם שאיפה זו! נאפשר לתלמידינו, צעירים ובוגרים, להרגיש את המתיקות! הרי אנו מצדיעים אותם בראשית צעדיהם, בידינו הדבר, לבאר היטב את הנלמד, להמתיק את התורה הק'!

ילדינו חיים בעולם בו הכל בוהק וצבעוני, מצויר ומקושט, חושיהם מגורים בכל רגע. הם כבר אינם רגילים לקרוא ספר בלתי-מנוקד. כאשר אב מציע לבנו ספר קריאה בודק הילד 'כמה ציורים יש'… ובצאת האב מהחדר, מניח ספר זה ולוקח תחתיו 'קומיקס'… גם הקומיקס 'מומתק', כבר לא 'שחור לבן' אלא צבעוני, צבעי פסטל זורחים, עם דפי כרומו מבריקים. השילוט ברחוב, עטיפות הספרים, הכל מזמין, מפתה ומושך.

עד ספרי הקודש. אנו מקפידים לא לשנות ממסורת אבותינו, לומדים חומש מתוך ספר ולא מתוך חוברת, גמרא בדפוס וילנא (אמנם 'פרק', דפי למינציה, אך לא צבעוני, לא מְאֻיָּר…).  במה יתגרו הילדים ו'יתלהטו' לתורה?

זו המשימה שלנו! מלמד רציני מתכנן לפני כל שיעור, לאחר שהכין היטב את גוף החומר, נערך לדרכי הוראה, הוא משקיע עוד 'איך להגיש להם את זה בצורה מעניינת'. הוא מכין 'שאלת פתיחה' מְגָרָה, משהו אקטואלי, מציג בפניהם חֵפֶץ לעורר את הקשב, מזכיר שלמדו בעבר, ההגשה הנכונה ממתיקה ומקרבת!

בימי הקורונה ביקרתי בת"ת. למדו בחצר. ההקשבה מהתלמידים והלאה… המלמד הסביר שיטות 'רבה ורב יוסף' בדין 'שומר אבדה'. לפתע עצר, ופתח "מכירים אתם את רב יוסף? מגדולי חכמי הגמרא, היה עיוור! לא ראה פני רבו, לא קרא מתוך המגילות בהן למדו בימים ההם. למד ושינן בעל-פה! רב יוסף לא התמסכן, לא חיפש 'תירוצים'. התתאמץ להצליח, לזכור וללמוד! הוא כל כך השקיע, וזכה לדרוש פירושים נפלאים! דבריו כה מיוחדים! כדאי לשמוע מה רב יוסף, העיוור, חידש בתורה!". ראיתי שזה הועיל! כולם הקשיבו!

אני זוכה ללמד ב'מכון למורים'. בין היתר אני מעביר קורס 'דקדוק לשון הקודש'. אני מודע לכך כי המורים אחרי יום עבודה ארוך, רובם ללא רקע בתחום, ועלי לגרות את הריכוז ולעורר 'מתיקות ועריבות…'. מדי שבוע אני משקיע למצוא 'משהו אקטואלי' בפרשה או בתפילה השגורה, לקרב אליהם את החומר ולעשותו מַעֲשִׂי, "כִּי קָרוֹב…הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ…", ומהו בפיך? לְהַטְעִים עד שזה מתוק בפה, ומשתגעים אחריה!

כאשר מעלים 'ביכורים' למקדש, מסדרים ומעטרים את הפירות השונים. מיני פירות לא 'מעורבים' ('בלאגן אחד גדול') אלא כל מין בפני עצמו (סדר!), 'קישטו' בשילובי צבעים: תמרים חומים קישטו בזיתים ירוקים, רימונים אדומים קישטו בשיבולי שעורה וכדו'… עלו בשירה וזמרה, שור וקרניו מצופים זהב… גוזלות…

כך עורכים ומגישים שיעור! מקושט ומעניין! מלמד יָבֵשׁ שמלמד גמרא, תלמידיו מנותקים, יושבים בשקט עד שמתחילים להפריע, בעיות משמעת… ויש מלמד חי שמוסר שיעור! הכין ומגיש חומר מרתק ומקושט, סיפור מגדולי ישראל שקשור לעניין הנלמד, הוא משלב פניני יראה ודעת, הוא מגוון את דרכי ההוראה, מביא חפץ או ציור להמחשה (גם כשלא זקוקים להמחשה. הרי המטרה לעורר קשב!) והנה, אצלו אין בעיות משמעת!

חז"ל מוסרים (עירובין יג:) "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה". ואף אמרו (סנהדרין לח:) שר"מ היה דורש "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים". אם כך, אפוא, רק שליש שיעור לימד להלכות, איך נעשה 'מאיר עיני חכמים בהלכה'? הרי את רוב השיעור, 40 דקות מתוך שעה, היה 'מבזבז'! אלא, כאשר מְתַבְּלִים ומקשטים את השיעור, די בשליש מן הזמן כדי שיפנימו היטב וישלטו בנלמד! אצל מלמד כזה התלמידים יודעים יותר מאצל זה שֶׁנּוֹאֵם שעתיים בהלכה…

"אִם הָיוּ מְלַמְּדִים מַגִּישִׁים בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת… הָיוּ, תַּלְמִידִים, מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיחם. תחילה ברמז, מפני כבודם, ואז, כשרואה ש'רוצים לשמוע' מאריך בפרוטרוט (עפ"י האלשיך הק', ואחריו רבים וטובים). מצוות התוכחה היא מן הקשות. חובה להשכיל, כדי שהתוכחה תשפיע על המקבל, ולא להיכשל חלילה ב'לאו' הצמוד 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח 'מבהיל' בין בני ישראל למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מעורר תמיהה עצומה! וכי חשדו במשה רבינו שהוא 'אינו בדעתו'? הלא הם ראו ביום יום, והתורה אף מעידה עליו כי 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, מדוע "משתף פעולה" ומשיב על 'מבחן השפיות' בו הם בוחנים אותו?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שבני ישראל בדקו, חלילה, את שפיותו של משה רבם, אלא, ביודעם שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד ויתכן שהוא מתרחק מהם. וכאשר הוא 'גבוה מדי' כבר אינו רשאי להוכיח אותם, שעל המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו ולהכיר בסביבתו. בנ"י עשו למשה 'בוחן' לוודא שהוא אכן עמהם. כאשר ראו שלמרות התעלותו הוא 'עדיין בדעת', הם ביקשו לשמוע מוּסָרָיו, שהרי באים ממקום שלהם.

לנו כמחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה נתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ולפיו נסדיר שאיפותינו, מה הן יכולותיו – לפיהן נתאים דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת למוכיח ואף למקבל התוכחה. נזכור כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו חז"ל כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' נצבים) שאין כאן כל סתירה, כאשר שררה ביניהם שנאה לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי, כי תנאי יסוד: להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ולא 'כלי' לנקמה וסגירת חשבונות.

מסופר, כי ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ומתייחס בגסות רוח כלפי המשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה חייל משוחרר מצבא ניקולאי האכזר, לאחר שֵׁרוּת ארוכה וקשה, עד שאיבד את צלם האלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והמשיך לעבר האיש. ביד מושטת לשלום פנה אליו ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה, לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" שניהם התחילו לבכות! המילים הטובות שיצאו מלב טוב וטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות  שנים של 'הצלחה', נסה נא אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…" מסופר כי נשמתו ניעורה, האיש התחיל להתקרב לתויר"ש, עד שנעשה לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר בדור שלנו? יש דרך נוספת! השבוע חל יום פטירת אהרן הכהן. הוא היה 'מוכיח' ע"י הקדמת שלום אף לעבריין! הלה היה מתעורר לשיפור מעשיו! מצוות תוכחה לא נועדה 'לשבור' את האחר, אלא 'לחזקו'! משה רבינו אומר בשלהי הפרשה 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף ממשיך וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, שמשה אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!' חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ!

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

בימי בין המצרים מפטירים 'תלתא דפורענותא'. בשבת פינחס הפטרנו 'דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן…' ירמיהו נשלח להתרות בנו שאסון קרב, 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ… עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי…'. והשבוע 'שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל…'. הקב"ה מתחנן, כביכול, שנשוב אליו, מזכיר את ה'זמנים היפים', יצי"מ וההליכה במדבר, ומביע כאב על שֶׁהִפְנֵינוּ לו עורף…

על ירמיהו הנביא כתב רבינו האברבנאל (הקדמה לס' ירמיה) "מעלתו בנבואה יותר קרובה וּמִתְדַּמָּה למעלת אדוננו משה משאר הנביאים"! ירמיהו התאמץ ללא לאות וללא חת לעורר לב תושבי ירושלים. מסר נפשו בשליחותו, וכפי שֶׁהֱכִינוֹ הקב"ה מראש – ירמיהו סבל מהם! אסרוהו כמה פעמים, הטילו אותו לטיט הַיָּוֵן עד שבא לשערי מות, וזאת משום שֶׁמּוּסָרָיו לא נעמו לאזניהם… רשעים חושבים שיכולים להשתיק 'דבר אמת'…

ואנחנו? היינו שומעים לירמיהו שזועק יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת? או הוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וּמִתְבַּהֲלִים, בעלמא דשקרא?

הָיוֹ הָיָה מלך גוי שתר אחר דעת וחכמה, חקר ספרות עתיקה, ואף למד תנ"ך. המלך התרשם מאוד מדמותו העוצמתית של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו מופת של 'דביקות במשימה', מנבא עתידות – ורואה בכאב שדבריו מתקיימים. הוא ראה בו שילוב של מוכיח ומקרב, זועק ואוהב, מקווה לטוב בכל מצב. מרוב אהדה הזמין המלך צייר אומן לצייר דיוקן של ירמיהו, אותו יתלה בחדר מלכותו.

ברם, איך נראה ירמיהו? את מי יצייר האומן? יצא המלך לשכונת היהודים, מֻסְוֶה בבגדים עממיים, וחיפש 'דמות'. והנה, רואה יהודי קבצן יחף יושב בשול הדרך, וביד מושטת קורא ומתחנן לכמה פרוטות… הביט המלך וראה את פניו חרושות הסבל, גוו כפוף ובגדיו קרועים, זקנו הארוך מפוזר ומדובלל. אך עיניו בורקות ברשפים! זוהי דמות עוצמתית, בָּבוּאָה של ירמיהו! המלך הציג עצמו בפניו, והזמין את האיש המופתע לבוא מחר לארמון, ומסר לו 'אישור כניסה' חתום שימסור בשער.

הקבצן לא ידע נפשו מרוב התרגשות. שיתף את בני ביתו כי הוא מוזמן מחר למלך, שאף הבטיח לפצותו כלכלית על טרחתו! מיהרו לחמם לו מים לאמבטיה, הביאו סַפָּר מקצועי שיספר שערות ראשו הארוכות וייטיב את זקנו… שאלו משכנים בגדים נאים ונעליים… הוא ראוי לבוא לפני המלך!

ויהי ממחרת, הוא מובל למלך כשהוא מצוחצח והדור. המלך מביט בו, ושואל בנימוס 'מי כבודו?'. היהודי משיב בגאון "נפגשנו אמש… המלך הזמינני…". המלך מביט בתמיהה. הרי אמש פגש 'ירמיהו', האומן עומד הכן להתחיל בציור… איש זה אינו הדמות! קורא המלך בכאב "אני הזמנתי את 'ירמיהו'! רציתי את העיניים החזקות למרות הכאב, התקווה הניבטת מעבר לבגדים הפרומים והשער הפרוע. מה עשית! איך אתה נראה! יהודים 'חדשים' לא חסרים לי, ביקשתי יהודי אותנטי!

אנו מתאבלים על חורבן הבית. מצפים לשוב ולראות בבניינו ולשמוח בתיקונו. בליל ט' באב נקונן ב'מגילת איכה', אותה כתב ירמיהו בדם ליבו. בימים אלה עלינו להרהר: האם אנחנו אכן מתאימים לבית המקדש? האם מוכנים להתנתק מהבלי העולם, להיטהר ולהתקדש כדי לעלות וליראות? ליראות כיהודים אותנטיים?

איננו מבינים איך ההתחדשות הטכנולוגית תשתלב – במהרה בימינו – בירושלים הבנייה. 'בבית המקדש תהיה קליטה סלולרית'…? נזמין קורבנות באמצעות 'אתר'…? יהיו מזגנים ומקוואות מֻסָּקִים? לא יודעים, אך רוצים כבר לראות! הכל יתברר, וזה יגיע מהר. אבותינו במצרים רצו להיגאל. לא הבינו איך יֵצְאוּ. רצו – וזה קרה. ה'מיואשים מן הגאולה' באמת לא זכו, מתו שם… העיקר: לרצות להיגאל, להישאר יהודי אותנטי!

איננו יודעים מה בדיוק לבש ירמיהו הנביא. נחשוב רק, כשירמיהו יראה אותנו – מה יחשוב? אותנטיות?… הק' רבי אהרן מבעלזא היה מאחל 'שנזכה להציג את ילדינו בפני משיח צדקנו, ללא בושה!'.

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

פרשת פינחס מעוררת מחשבה אודות מנהיגים בישראל. כמלווה תלמודי תורה אני זוכה להכיר מנהלים מורמים מעם, בעלי תורה ויראה, מלאי חכמה ומדע, מוכתרים בנימוסים ומידות, מוסרים נפשם בשליחותם לחינוך תשב"ר. עלינו לשבח לאדון הכל, שהעמיד לנו 'מובחרת' של מנהלים מצוינים, למרות כל הקשיים.

משה רבינו שומע כי לא ייכנס לאר"י ופונה להקב"ה בתחינה: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם… משה מלמדנו 'דרישות התפקיד' למנהיג:

אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר: פירש"י 'מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'. תכונה ראשונה ומחייבת! להסתדר עם אנשים, ועם כל סוגי האנשים. ולא רק להסתדר אלא 'סובל כל אחד', לקבל ולהכיל.

אִישׁ עַל הָעֵדָה: כתב הרה"ק רבי יוסף משה מזלוזיץ [תלמיד המגיד הגדול ממעזריטש], שהמנהיג יהיה בבחי' 'איש' שמהותו להיות משפיע לעדה, ולא כ'אשה' שמקבלת. מנהיג מתמסר לנתינה, ללא מחשבה על הנאה אישית. איש זה יהיה עַל הָעֵדָה, רמה מעליהם, אמנם מוצב ארצה, אך ראשו למעלה מדרגתם, אליו יִשְׂאוּ את עיניהם.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם: חז"ל לימדו שמנהיג לוקח אחריות ונושא בעול! אינו מסתתר ושולח אחרים למערכה. מנהיג יוצא בראש וקורא 'אַחֲרַי!'. בהיותו 'דוגמא אישית' צועדים בעקבותיו ברצון ושמחה.

וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם: וכי משפט זה אינו כופל את הקודם? פירש"י 'בזכיותיו'. לא די באיש צבא יעיל או אֲמַרְגָּן מוכשר, מנהיג אינו חברה'מן בלבד, אלא בעל זכויות, זכויותיו הרוחניות חופפות על קהל עדתו.

ולסיום, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: כתב רבינו ה'כתב סופר' כי בדרך כלל רועה צאן עמל עם עדרו כדי להגדיל הון ולצבור ממון. משה רבינו מבקש שלא יהיה רועה כזה, שחושב על עצמו ורווחיו, אלא רועה עמל למען צאנו, וזה – כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ח"ו. שהמנהיג כן יהיה להם, עבורם, לא לעצמו והנאתו. אקרא בזה לכל מנהל ללמוד היטב נבואת יחזקאל פרק לד, להבין ולהשכיל – פרק אקטואלי מאוד!

הקב"ה אומר למשה שיקח לו את יהושע, תלמידו הנאמן העומד בכל 'דרישות התפקיד': אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, הינו 'איש', מוביל ונאמן, והמאפיין המרכזי שלו – רוח, רוחניות. לא עסקן גרידא, אלא דמות של 'איש רוח', ערכי ומרומם, יביטו אליו כלפי מעלה, יראו בו מודל ומופת. יהושע התלמיד שלא מש מתוך האהל, שומר על רמה הרוחנית תמיד, מאורגן ומארגן, חרוץ ומתמיד. יהושע הלוחם בעמלק והכובש את כנען, המרגל הכשר, שומר על כבוד רבו בענוותנות מול אלדד ומידד, פניו כירח – מקבלות אור. 'מקבל', נתון לְמָרוּת רבו.

כל קטע כאן יכול להיות פרק ב'ספר הדרכה למנהל'. מצאנו שיהושע רך כקנה, אך כשנדרש הוא קשה כארז, מְחֻשָּׁב לפי העת והמצב. יהושע זכור כמי ש'עצר את הטבע' בקריאתו שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן! זה מסמל הנהגה שלא נכנעת לשגרה ולמציאות והולך אף נגד הזרם. אך בעיקר: יהושע אהב ללמוד תורה, כדאי' (מנחות צט:) 'אמר לו הקב"ה 'יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה – לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ'.

הקב"ה קובע ומצוה על יהושע: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. לא להגבלת כוחו אלא להעניק לו 'גיבוי'. על המנהיג לזכור שהוא לא 'שולט עצמאי', בעל-בית-יחיד, אלא נתון לבקרה וְהַכְוָנָה.

מאמר זה נכתב מתוך הוקרה עצומה למנהלים ש'עומדים ומשמשים' בזמנים טרופים, יצוקים מחומר סגולי מקודש, ללא ייאוש ותסכול, עיניהם נשואות מעלה בתפילה – וקדימה בעשייה. אף מביטים אחורה להסיק מסקנות וללמוד מניסיונם. יוצאים בראש הצוות, הולכים נגד רוחו של כל אחד, באנושיות ורגישות. מביאים תלמידיהם לחיי בעוה"ב. לא עסקנים. לא עריצים. אלא אנשי רוח, בעלי תורה ותפילה, הם רועים את צאנם.

נסיים בדבר חכמה מאת מו"ר הרבי ה'פני מנחם' מגור: מנהיג אותיות גיהנם, לשם יורד מנהיג שמתבלבל…

יהי"ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שני מאושפזים חלקו חדר בבית החולים. האחד נפצע בגבו ועליו לשכב 'שטוח' מבלי לזוז כלל. האיש אוהב מאוד 'לראות' את הסביבה, ולאורך תהליך הריפוי רואה רק את התקרה שמעליו… שאל את חברו לחדר "לידך יש חלון, ספר נא לי, מה אתה רואה?". שכנו סיפר על פארק רחב ידים, שמים תְּכֶלְתִּיִּים זרועה עננים חמודים, דשא ועצים… במרכז הפארק אגם יש ברווזים וברבורים, ילדים משחקים, אימהותיהם משוחחות בנחת, זקן נח על ספסל… כך בכל יום היה 'בעל החלון' מתאר לפצוע את שהוא צופה, עולם יפה, חי ושמח.

לילה אחד נפטר האיש 'שליד החלון' בשלווה, בשנתו… פצוע-הגב התגעגע אליו ולתיאוריו 'מבעד לחלון'. ביקש מאחות "שכני המנוח היה מספר מה שרואה מהחלון, בבקשה, התוכלי לספר לי? התפלאה האחות ואמרה "מבעד לחלון? מול חלון החדר הזה יש קיר אפור. לא רואים כלום!". "מה? אין פארק ואגם? מה הוא סיפר לי…?". הוסיפה האחות "המנוח היה אדם עיוור! לא ראה מאומה! לא פארק ואפילו לא קיר אפור. הוא סיפר לך בדיוק כמו שסיפר לעצמו, דמיונות על דברים יפים וחיוביים, לחיזוק הנפש ולטיפוח הנשמה…!".

כל מצבי החיים וכל אירוע ניתן לראות בשני דרכים. יש הסתכלות חיובית, אופטימית, ויש שלילית, פסימית. והאמת? אין אמת מוחלטת! האמת תלויה בפרשנות שלך. התסכל טוב ותמצא טוב שבכל דבר. בצעירותי היה המשגיח בישיבה חוזר שוב ושוב "אין כזה דבר 'הפסדתי אוטובוס', נסיעה זו פשוט לא נועדה עבורך"…

בפרשה לומדים על בלעם הרשע: מקלל, יועץ רע, מקנא, מידתו היא 'עין רעה', ועל כך קרוי 'שתום העין'. הניגוד הגמור שלו הינו משה רבינו שהתברך ב'עין טובה'. כבר בלידתו נאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא'. בלעם תאב למה ששייך לאחרים, אך משה מעניק מעצמו ברוחב וב'עין טובה'. את יהושע הסמיך בשתי ידיו, יותר ממה שנצטווה, וכדברי רש"י (פר' פינחס) "עשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמה בעין יפה". לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ!

אמת, לא הכל ורוד. כהורים ומחנכים עלינו לראות – מתוך עין טובה – את הדרוש תיקון אצל ילדינו. רואים, רק כדי לסייע ולרומם, לא בשביל להרחיק ולפגוע. דבר מדהים העיד 'המשגיח' רבי אליהו לופיאן, שבעים שנה שימשתי משגיח בישיבות, ומעולם לא 'תפסתי בחור על חם'. ברור שהדריך תלמידיו לתיקון מידותיהם וליישור אורחותיהם, אך לא על ידי 'לתפוס'. אף מחנך הרואה פגמים יראם בעין טובה, וכך יזכה לחנך כראוי.

הבה נהיה מתלמידו אברהם אבינו שהתברכו בעין טובה, ולא מתלמידי בלעם הרשע המאופיינים בעין רעה. נשוחח על כך עם ילדינו, נעניק להם כלי חשוב לחיים. בוחרים להיות מרוצה, מחליטים מראש ש'הכל טוב'. אדם שמפתח בקרבו 'הסתכלות חיובית', יראה את הטוב שבכל דבר, ויזכה לשלוות נפש. כאשר מציגים לנו ורד, שושנה, מה נראה? 'אדם טוב' יראה יופי, עלים קטיפתיים ריחניים. 'הרע' יבחין בקוצים הדוקרניים…

כאשר רבן יוחנן בן זכאי הדריך את תלמידיו ולברור מידה טובה שידבק בו האדם (אבות פרק ב), שב רבי אליעזר, ואמר 'עין טובה'. ומדוע קרא למידה נעלה זו 'עין טובה' בלשון יחיד, ולא 'עיניים טובות' ברבים? מְלַמְּדֵנוּ מורי ורבי הג"ר שאול אלתר שליט"א כי מהות המידה היא לראות טוב בעין אחת! את העין השנייה לעצום, להסיט מבט, לא צריך לראות הכל! המידה היא לראות את הטוב שבכל דבר, לסנן, לנפות ולמצוא את הטוב.

דרש הרבי הק' מקוצק עה"פ בפרשתנו 'אֶפֶס קָצֵהוּ – תִרְאֶה', טם תביט ב'קצה' של אדם ושל דבר, אכן תגלה פגמים ומומים. ברם, 'וְכֻלּוֹ – לֹא תִרְאֶה', תסתכל על כולו, על המכלול השלם, לא תבחין בפגמים. כמחנך נבחן את התלמיד כולו, ואף אמנם יש בו 'פה ושם' נקודות זעירות לתיקון, הלוא בטלים ברוב הגדול, החיובי.

'מה בין עקרת-בית לחתול?' שאל הג"ר חיים מבריסק 'הלוא שניהם תרים אחר עכברים!'. והשיב בחדות, 'בשונה מהחתול, עקרת הבית מחפשת, בתקווה לא למצוא…'. לא נהיה חתולי רחוב הַשָּׂשִׂים במציאת בעיות!

הבה נהיה מתלמידי אברהם אבינו, ולא מתלמידי בלעם הרשע. נאכל בעוה"ז וננחל עוה"ב.

לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ילד שאל את גאון ישראל רבינו שלמה זלמן אויערבאך "רבי חנניה בן עקשיא מלמדנו כי הקב"ה זיכה את ישראל בריבוי תורה ומצוות. איני מבין! ריבוי המצוות מכביד, מחייב ולא מזכה, אילו רצה הקב"ה לְזַכּוֹתֵנוּ היה נותן מסכת אחת ומעט מצוות! מסכת אחת נלמד ונדע, ואת מעט המצוות נקיים בהצלחה. כך מְזַכִּים!".
ילד זה שאל את גדול הדור, ועוד ילדים רבים שואלים כך את הוריהם ומוריהם. [מותר להם לשאול! אוי לילד שחושש לשאול כי יגערו בו 'איך אתה מדבר!'. עלינו להשקיע ולספק להם מענים נכונים שמתקבלים על לבו!] אותי שאל פעם תלמיד, נער בר-מצוה: "הרב! למה כתוב בהזמנה שהגעתי "לנועם עול מצוות"? עול זה בכלל לא נעים!".
כדי שנוכל להסביר לילדינו את נעימות עול המצוות, חשוב שאנחנו בעצמנו נבין זאת… רק כך נצליח להנחיל.
בפרשתנו נלמד על "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". במשנה פרה (פרק ב' מ"ג) מרחיבים חז"ל בגדרי ה'עול': כאשר בעה"ב "רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את הַמּוֹסֵרָה [מין חֶבֶל ורצועה], נתן טליתו עליה – פסולה". אבל "קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים – כשרה". ומה הבדל בין הרישא לסיפא? מסכמת המשנה "זה הכלל, כל שהוא לצורכה – כשרה. לצורך אחר – פסולה". כלומר, 'עול' שהוא להנאת הפרה – אינו נחשב עול!
עליתי פעם לרב חשוב, בשליחות חברי, לאסוף עבורו סכום של 33,000 דולר, שהופקדו אצל הרב. הרב מסר לי שקית, וחשבתי ללכת. עצר אותי "עליך לספור את הכסף". חשבתי שספירת כסף זה קל… היה לי קשה להתרכז בחדר הרב (באמצע דין תורה מרתק…), ספרתי והתבלבלתי שוב ושוב. המשימה היתה כבדה ומורכבת. במבט לאחור אני בטוח – אילו היה הכסף שלי הייתי סופר בְּכֵיף! היה קשה לספור כי הכסף לא היה שלי…
כמו בפרה אדומה, אם ה'עול' למענה ולהנאתה – אין זה 'עול' שפוסלה. לא משנה מה כובד העול ומה גודלו. אם בעל הבית יניח ל'עצמו', לצורכו, טישו על גב הפרה, נוצה קלילה, הפרה נפסלה. אך אם תולה על צווארה דלי כבד מלא מספוא ושעורים למאכלה, להנאתה, אין זה עול… כך בדיוק עול מצוות עבורנו. מה מרגישים…
כשנבין שהמצוות ניתנו למעננו, לקדש אותנו, לעדן אותנו, לקרב אותנו להקב"ה, לא נרגיש עול ומעמסה, אלא 'נועם'. מצוות אינם 'משימות', 'חובות' או 'דברים שעלי לעשות', אלא 'זכויות', 'הזדמנויות', וכלשון הזוה"ק 'תרי"ג עֵטִין', עצות, היאך להתקרב להקב"ה, איך לחבור אליו, מוֹסֵרָה, חבל שקושר אותנו, לטובתנו…
דלפון הלך מעיר לעיר, בערבו של יום מצא בבית-מדרש מקום לָלִין. נשכב על ספסל וחיפש משהו להניח תחת מראשותיו. גילה על הריצפה נוצה… בבוקר הכריז "כמה מִסְכֵּנִים העשירים! לא הצלחתי להירדם בגלל נוצה אחת שתחת ראשי. זה דקר והציק! בכריתו של עשיר יש המוני נוצות. איך הוא מצליח לישון?". העלוב לא הבין! נוצה אחת אכן דוקרת. ריבוי הנוצות משתלבות ומתרככות, ובלעדיהם אין העשירים נרדמים…!
"…רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל" לזכך את הנשמה, לנקות את הגוף, לצחצח את הנפש, "הִרְבָּה להם תורה ומצוות"! דווקא הריבוי 'עוטף' אותנו מכל עברי-חיינו, מרומם מעל הטבע, מֵצִיף אותנו מעל מבול עוה"ז… בחשיבה זו נעלמת הסתירה הפנימית בין 'נועם' לבין 'עול מצוות' איך עול הוא נועם? כי העול 'לצורכנו'!
כאשר רוכשים מכשיר חשמלי יקר עם פונקציות רבות ומורכבות, קוראים היטב 'הוראות השימוש', להשתמש נכון בכלי ולנצלו, וכמובן – לא לקלקלו. הקב"ה נתן לנו גוף יקר – מורכב מחומר ורוח. הפליא לעשות. כדי לעשות שימוש נכון ב'כלי' ולא לקלקלו, נצמדים לחוברת 'הוראת השימוש', והיא – תורה ומצוות. חיים טוב! לא כנועים להבלי העולם ולא משועבדים ל'עול' חיצוני. נזכור דברי רבי יהודה הלוי "עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי". ההכנעה לעול מלכות שמים משחררת מאשליות עוה"ז, מתענגים מחיים מאושרים. וזה: נועם – עול מצוות!
'לא ניתנו מצוות אלא לְצָרֵף בהן את הבריות' (מדרש רבה לך לך). אשרנו שזכינו לעול, נעימות צרופה זו!
טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מספר עסקנים מקומיים עלו לבית מרן הג"ר אהרן ליב שטיינמן זי"ע להיוועץ בענייני דמתא. האזין הרב, והשיב בעומק חכמתו "ידוע כי 'הקריאה מעוררת הזמן'. השבוע נקרא פר' קרח יש בימים אלה 'רגישות' לעניינים העלולים להיגרר למחלוקת. על כן בבואנו לדון בשאלתכם, ניזהר מאוד מאוד מנפילה למחלוקת…
מהי שורש המחלוקת? מה הביא את קרח לחלוק על משה ועל הקב"ה? רש"י פותח "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא', וממשיך כי קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. אך עדיין יש מקום לשאול, למה קרח חולק? למה אָשְׁרִיאֵל משבט אשר או אֶלִיגָד מבני גד לא התערמו? הרי שני אלה לא קיבלו שום משרה ומעמד! קרח זכה והיה מנושאי הארון היה, איש נכבד ועשיר, ולמה החזיק במחלוקת עד סופו המר?
בשבת קרח לומדים פרק ד' מפרקי אבות [לנוהגין לחזור על 'אבות' שוב ושוב לאורך הקיץ כולו, ולא בימי הספירה בלבד.] הפרק פותח בדברי בן זומא: איזהו חכם… איזהו גיבור…, לכאורה, ילד בן 12 שיעשה מבחן של כיתה א', יקבל צוין הגבוה ביותר. אדם 'בן שלושים לכוח' יתמודד ב'מושב-זקנים' בהרמת משקולות, יזכה בתואר 'אלוף הגבורה'. מה מתכוון בן זומא ללמדנו במשנתו?
איש אחד הִרְבָּה לבכות על מר גורלו. עובד קשה ולא מרוויח מספיק, מתאמץ ולא מוערך ע"י מנהליו, ביתו צפוף ורכבו מקרטע… ויהי היום, ובפתחו ניצב איש נכבד "שלום, האם אתה אדון כהן?". האיש רואה שתיקו של הלה מעוטר בְּסִמְלֵי 'מפעל הפיס' ומשיב בהתרגשות "כן אני כהן!". "מזל טוב! זכית במיליון שקל!" ומגיש לו צ'ק… איזו שמחה עצומה! חייו 'התהפכו' ברגע! ההוא שואל "היכן גרים משפ' לוי?". "קומה מעלי, ולמה אתה שואל?". האדון משיב "מר כהן, שימחתי אותך, וכעת אעלה למר לוי לבשרו כי זכה בשני מיליון שקל". שמחתו של כהן נמוגה ונפוגה. 'המיליון' שהחיו את רוחו לפני רגע נעשו כמו בלון הֶלְיוּם מתרוקן… מאוכזב… למה רק מיליון…
אומר בן זומא – איזהו חכם? איזהו עשיר? לא ביחס לאחרים! מבלי לְהִשְׁתַּוּוֹת ולהביט ימינה ושמאלה, מי חכם באמת? מי עשיר במהותו? מי מכובד בפני עצמו? מי גיבור בלתי מנוצח לעולם? אלה שיש בהם 'מידות תְּבוּנָתִיּוֹת' האמורות כאן! תכונות ערכיות אלו לא תתבטלנה אף כאשר השכנים יתחלפו, והתנאים ישתנו.
חז"ל מתבטאים על קרח 'עינו הטעתו', ופירשו צדיקים כי במקום להביט אל תוך עצמו היה מביט לעבר אחרים… במקום לחשוב "אַשְׁרַי שהנני מכבדי שבט לוי, נושא הארון, קרוב משפחה למשה ואהרן, אב לבנים טובים, פיקח ועשיר מופלג" [קרח מצא חלק מאוצרות יוסף הצדיק], חשב "למה לאחרים יש יותר? למה להם…?".
מסופר על חכם שהתקרב לגיל 'זקנה'. שאלוהו תלמידיו "רוצים לכבדך במתנה, מה לקנות לך?". השיב להם החכם "ברוך השם, מה שאני צריך – יש לי, ומה שאין לי – אינני צריך". לא רק חכם היה, אלא גם עשיר!
חז"ל קבעו שעל נעילת נעלים מברכים "שעשה לי כל צרכי". ומה 'כל צרכי' שייך לנעליים? כשאכנס לקנות נעליים אבקש נעל במידה 43. אם יציע לי המוכר "הנה מס' 45 באותו מחיר!". אני לא צריך 45! אני צריך לפי מידתי. נעלי הם 'לי כל צרכי'! הקב"ה מעניך בדיוק לפי צָרְכִּי, אני צריך 'נעל 43', לא גדולה ולא קטנה.
המחלוקת באה מתחושת "למה הוא: חכם ממני, עשיר ממני, מכובד ממני… המילה 'יותר ממני' היא שורש המחלקות. הישר מבט עינך אל עבר עצמך, תהיה 'אתה', אל תמדוד את חכמתך ועושרך ביחס לאחרים. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" – מן העולם שלך, מֵהַמַּתְאִים לך, ממה שאתה צריך.
משה רבינו מגיב מול קרח 'שלא כדרכו', ומבקש מהקב"ה להעניש את קרח. ומדוע אינו מתפלל שיביא לקץ למחלוקת? כתב רבינו בחיי (כד הקמח 'קנאה') "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם". נחנך ילדינו ל'עין טובה', מבט אמיתי על החיים, נמחיש בעצמנו, וכך יבינו 'כל צרכם'…
זמני תשובה ממשמשים ובאים…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הרה"ק רבי יצחק מוורקא נסע עם בני לווייתו לפקוד את קברו של הרבי הק' מליז'ענסק. בדרך נגנבה מזוודתו. הזהיר הרבי הק' שלא יאמרו כי מישהו 'גנב את המזוודה', ולא לבוז ל'לוקח' המזוודה ולכנותו בשם גנאי. אמר הצדיק "הלוא אם ייקרא האיש 'גנב', יהפוך לגנב באמת, ולא ישיב את המזוודה.". תמהו השומעים על דברי הרבי, הרי גנב הוא גנב… אך לא עבר זמן, והנה ה'לוקח' החזיר את המזוודה, מבלי שחסר בה מאומה.

מעשה קצר זה ממחיש את חשיבות ה'דימוי העצמי' ועד כמה משפיע על בני אדם. אחת התכונות המרכזיות, הנחוצות להתפתחות והצלחת בני אדם היא 'הערכה עצמית', שיאמין ביכולותיו, יראה עצמו מסוגל וראוי. תכונה זו הכרחית ביותר בקרב ילדים ובני נוער. בהיותם מושפעים ביותר מ'דעת הקהל', ה'דימוי העצמי' הוא ממש 'ויטמין חיוני' עבורם. עד כמה ישאפו, ישקיעו ויתקדמו בהצלחה, או ידעכו וינבלו ללא חזון ומעש.

ילד ונער אינם 'ממציאים' לעצמם – האם וכמה הם 'מוצלחים' או 'חסרי יכולת'. הם קולטים את זה מהסביבה. כמו תינוק שמתחיל לזהות את 'שמו': אזניו הזעירות ומוחו הקט קולטים שהוריו שאומרים שוב ושוב 'מוטי', מתכוונים אליו, הוא 'מאמין' להם שאכן שמו 'מוטי'… כך ילד שחש כי מבוגרים משמעותיים בחייו מאמינים בו, רואים בו מוכשר ומוצלח, סומכים עליו – הוא מאמין להם ומאמין בעצמו! הוא ידהר על כנפי האמון, מתוך ביטחון שאכן הוא עשוי להצליח. וכן להיפך ל"ע, אין אבידה כאובדן הערכה עצמית, אבידת עוז-רוח.

פרשתנו עוסקת בחטא המרגלים. קשה מאוד להבין איך ולמה 'דור דעה' נפלו מדרגתם הגבוהה. נתבונן מה התורה מלמדת אותנו ב'סיפורים' אלה. אחת מנקודות השבר אצל המרגלים היא "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כאשר הרגישו עצמם 'קטנטנים', אבד סִכּוּיָם להצליח. הדימוי העצמי התרסק. כלב בן יפונה מרגיש במשבר, וניסה ולהציל ולשקם "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", אך ללא הועיל, כי "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם". דרך העולם להיכנע ל'ייאוש', זה 'קל יותר' מאשר להתאמץ.

ילד חזר מיום לימודים ומוסר לאימו האלמנה מעטפה, "מנהל בית הספר מסר לך". היא קוראת את המכתב, והילד מזהה שהיא נסערת. "אמא, מה כתב המנהל?". הָאֵם לוקחת נשימה עמוקה ואומרת "המנהל קבע כי אתה ילד מחונן במיוחד, חכם מדי עבור הכיתה. הוא מבקש שלא תבוא עוד לביה"ס שלו". "מה נעשה" שואל הילד בתום. "ממחר, נישאר יחד בבית ונלמד כאן!"

כעבור שנים רבות מתה האם. בנה, המדען הנודע תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים, נורת החשמל ועוד פיתוחים רבים, בא לְפַנּוֹת את ביתה. והנה מזהה את המעטפה הטמונה בִּמְגֵרָה, מכתב המנהל! פתח וקרא "גב' אדיסון! בנך חסר תקווה, אינו יודע קרוא וכתוב. חבל שימשיך בלימודיו. הוא מתאים רק לעבודת שדה או סַבָּלוּת. נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו…".

בדרומה של תל אביב יש בי"ס מדהים, בית ספר תורני שקולט ילדים משכבות מצוקה, עניים ויתומים, ילדים שחוו משברי משפחה ואלימות, ובסייעתא דשמיא מעמידם אותם בקרן אורה. רבים מהם מסיימים כ'בני ישיבה' מהודרים, איתנים ברוחם ובנפשם! בכניסה לחצר ביה"ס יש 'כרזת קיר' מאירת עיניים ולב, האומרת: "כל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו". אין זו 'קישוט' בלבד, אלא חזון של צוות ביה"ס, נר לרגלם!

מילה שיוצאת מפי המחנך יש בה להמית ולהחיות! אם ילד שומע "זה קשה מדי עבורך" הוא מאמין למחנך שהריהו חלוש, חסר יכולת. אם שומע 'אתה חגב' ימשיך ויחוש עצמו שפל עוד, לרמת 'נמלה' (עי' במפרשי רש"י).

אדרבא! 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם – גְּבוּרֹתָיו'! המרגלים לא כשלו מתוך שהכנענים היו חזקים מדי, אלא כי חשו עצמם חלשים מדי. נחמיא ונעודד, נסוך בסובבים אותנו תקוה ואמון. אל תקמוץ במילים טובות לתלמידיך, בהן אתה בונה עולמות! חֲשֹׁב נא, מלמד יקר, כמה אתה יוצא מחוזק ממילה טובה מהמנהל, מהערכה חיובית מהבוחן, ומפתק מחמיא מהורים! אתה מאמין שהנך המלמד 'הכי טוב' – כי כך אמרו לך, ובצדק!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

זהו, הגענו לימי הקיץ המעייפים, ההבילים והמזיעים, ועמהם – התלונות וקץ הסבלנות. ההורים 'על קוצים', החיים קשים, תנאי המחיה והיוקר כבדים, השבתות לא נגמרות והילדים על הראש, נמאס כבר מהפתקים "הילד הפריע/איחר/דיבר בתפילה + חתימת הורים", ומחליטים 'נעביר אותם ת"ת אחר וחסל על הקשיים'!

למלמד קשה. ההקשבה בְּפִחוּת מעצבן, ילדים מאחרים, האחיות בחופש, המשכנתא מאיימת, המזגן בכיתה חלש, המנהל העיר… מחליט לחפש ת"ת אחר לשנה הבא. הוא שמע כי 'שם' יש 'עוד יום חופש אחד בשנה'… גם המנהל שָׁחוּק! הרישום לא מה שהיה, קמו מתחרים, ועד-הורים מלחיץ, המדינה מקצצת, במקום חופשה בת 'שבועיים וחצי בשווייץ' תצטמצם ל13 יום… חובה להרים את המוסד – – – מחליט לפטר שני מלמדים!

אהובי! הבה נציב לעצמנו תמרור מהבהב: כולנו בעונה של חום וקושי, עייפות וחולשה, אל לנו להיחפז להחליף או לעבור, לפטר או להתפטר! בקיץ מרכינים ראש ומצפים בסבלנות. אי אפשר לברוח מהבעיות!

יש אנשים שמרבים בביקורת ותלונות. בכיינים. סיבות רבות לכך: החל מגאווה וכלה בצורך בתשומת לב ויחס מעודד. מנהל פוגש אב לתלמידים בחתונה ושואל מתוך נימוס "ומה עם בניך בחיידר שלנו?", והאב מתרגם זאת שהוא מֻנָּה בזה להיות 'מומחה' במתן 'הערכה' מקצועית, ועליו להביע דעה מסולסלת "לכתחילה לא הייתי מדבר, אך היות והמנהל שואל אני חייב לומר שהמלמד… הטיול… הניקיון…". דעתנות מופרזת!

ה'טבע' להתלונן [ולא 'טבע מולד' אלא 'נרכש', 'תרבות סביבתית' ו'סמן אופי'] גורם לאנשים להרגיש חשובים, מועילים ומשמעותיים. יש בזה עוד משהו: זה משקיט את המצפון. במקום שאדם יקח ללב שלו – יעביר ללב האחר, שהוא לא ישן טוב בלילה. אנשים גדולים 'נושאים באחריות'. אנשים קטנים הגיעו רק לחצי הדרך, מתוך תיבת 'אחריות' מכירים רק חציה: 'אחר', להטיל את האשמה על האחר, וכך הם מנושמים לרווחה…

ונאיר פן נוסף: יש אנשים ש'שומעים' מדי הרבה תלונות. קולטים כל רמז של הערה, רגישים לכל ריח בקורת, וחשים "יש עלי המון תלונות". זה תלוי ברמת הרגישות האישית שלנו. יש וכל דבר קטן לוחץ אצלך על כפתורים שליליים, כי אתה חי בתחושת אשם, כי אתה לא מרוצה מעצמך. נדמה לך שכולם מתלוננים עליך.

החזן שב הביתה לאחר תפילה ארוכה ומושקעת, ופניו נפולות. 'מה קרה?' שואלת העזר כנגדו. 'השמש אמר לי שתפילתי לא היתה 'מי-יודע-מה'…!'. 'מה אכפת לך מהשמש הזה! הוא רק חוזר על מה ששומע מכולם.'…. חשוב לאדם לזהות את הרמזים העדינים שמופנות אליו, הביקורת הזהירה, ולא ימתין עד שיטיחו דברים קשים בפניו. צריך המון 'יישוב הדעת' לפני שמבקרים את הזולת, והמון 'יישוב הדעת' כשמקבלים ביקורת.

בפרשתנו יש הרבה ביקורתיות. בתחילתה, חלשה דעתו של אהרן שלא נמנה בקרבנות הנשיאים. האם זו נחיתות? האם רשאי לחוש מְבֻקָּר? בהמשך 'מתלוננים' טמאי-הנפש לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בנ"י. והנה, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, לדבריהם ממהרים מדי בנסיעה לעבר ארץ ישראל. ותיכף עוד טרוניות, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…

בספה"ק נא' שיש להתבונן: האם הביקורת באה מרצון לקרבת אלוקים, כמו אהרן הכהן וטמאי-הנפש שרצו להקריב קרבנות, או מ'תירוץ' לפריקות עול ולהיפטר מחובות, כדברי רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה הָאֵיךְ לפרוש מאחרי המקום". משה רבינו 'שמע' שהעם אינו מבקש 'בשר' אלא 'עבירה'…

במאמר מוגבל זה לא נותר אלא לסכם: סוגיית הביקורת – מורכבת. בִּקֹּרֶת מְבֻקֶּרֶת מְאִירָה כַּבֹּקֶר, לעומת בִּקֹּרֶת עֲקָרָה מִמָּקוֹר קֹר וְלֹא אוֹר. יש חכמים שלא סומכים על דעתם, מתייעצים האם הביקורת שלהם כנה ומוצדקת, או שבאה ממניעים אישיים, וגם כשהיא צודקת – איך מביעים אותה בצורה נקייה ומכובדת כיאה.

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יש מלמד ויש מלמד. יש מלמד שממלא כל תנאי עבודתו, מוסר שיעורים ודיבורים חינוכיים, מנצל סדר יומו, עוקב אחר מצב תלמידיו ועושה כל שנדרש ממנו כעובד. ויש מלמד שמקיים כל הנ"ל מתוך אהבה. אהבה לתלמידיו, אהבה לשליחות, אהבה לעסק החינוך. ואין הכוונה שהוא אוהב רק את החרוצים, המצטיינים, הממושמעים והצייתנים. שהרי, מי שאוהב רק את ה'שמנת' אינו אוהב אותם, אלא את עצמו… יש מלמד שאוהב גם את המוחלשים, המאתגרים, הוא אוהב להוציא יקר מזולל, אוהב ושמח לסייע ל'בניו של מקום'…

מלמדים רבים מעמידים פני אוהב, מחייכים כל בוקר ואומרים מילים יפות, אך ברגע האמת… זכיתי לשמוע מפיו של הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ, "תלמידים יודעים לזהות האם המלמד שלהם אוהב אותם באמת…". דברים רבים מקרבים ו'מחברים' בין נפשות, כמו נישואין, שותפות עסקית, לימוד בחברותא, ועוד. חיבור חזק ומלא נעשה ע"י 'דבק' של אהבה. דבק זה עמיד ואיתן בפני נפילות, מצבי קור וחום, ומתחזק ממשברים…

בפרשתנו נלמד על 'ברכת כהנים'. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… ולפלא, בעצם אין כאן 'ציווי' לברך, רק מצוה על 'נוסח הברכה'. והיכן המצוה לברך? ביאר רבינו ה'אמרי אמת' כי בא' בניסן, יום הקמת המשכן, נא' (בפר' שמיני) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. אהרן לא נצטווה לברך, אלא בהיותו 'יסוד החסד', אוהבן של ישראל, נשא לבו אותו לברכם. בקדמונים נאמר שאהרן ברך בלשון זה, יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא… ולכן מְצַוֶּה הקב"ה רק על 'הנוסח', שימשיכו תמיד בברכה זו. ולכן נקבע 'נוסח הברכה' 'לברך את עמו ישראל באהבה' – כי 'אהבה' היא היסוד מצוה סגולית זו, שע"י אהבת אהרן נִתְהַוְּתָה הברכה.

בתי היתה 'חולת אהבה' לאחת המורות בתיכון. היתה מדברת עליה, מצטטת מפיה, מתארת אותה, ובעיקר – משתדלת מאוד מאוד בשיעוריה. כאשר החזירה 'מבחן' הבנתי מה מקור אהבה זו. לצד הציון הוסיפה המורה וכתבה "חרוצה ומקשיבה, תשובות מלאות ומדויקות, כיף לבדוק את המבחנים שלך. בהצלחה תמיד". שתים-עשרה מילים. למעלה משישים אותיות (המבחן גנוז אצלי זה שנים). ונזכור כי בכיתת תיכון יש כארבעים תלמידות! המורה כתבה מתוך אהבה. וכמים הפנים אל פנים, האהבה חזרה אליה מלב תלמידותיה בהערכה.

לא אשכח את היום בו בני חזר הביתה מכיתת 'מכינה' וסיפר ששכחנו לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. מתוך לחץ שאלנו "ומה אכלת?"'. הילד השיב בתום ילדות "הָרֶבֶּ'ה חתך ונתן לי חצי סנדוויץ" שלו"! שאלתי, מתוך הלם, "ומה היה בסנדוויץ' זה?", "לחם חום, אבוקדו ופרוסות עגבניה". "אבוקדו?!" שאלנו בתמיהה "הרי אתה לא אוהב אבוקדו!". והילד המתוק השיב במתיקות מכופלת "בבית אני לא אוהב. כשהרב'ה נותן – אני כן אוהב". עברו מאז למעלה מחצי-יובל שנים ואני מצטמרר. לא את האבוקדו הוא אהב, אלא הנותן, את הרב'ה שאוהבו…

ואיך מגיעים לאהבה זו? הנה יהלום נוסף מאוצרו האוהב של רבינו ה'אמרי אמת': אהרן נִצְטַוָּה 'אָמוֹר לָהֶם' בל' רבים, אך הוא מברך בל' יחיד, יְבָרֶכְךָ… אהבה מתעוררת מחיבור לכל יחיד. כך 'מברכים באהבה'. מלמד המשקיע חשיבה על כל יחיד בכיתתו, "לא כתה שלימה אלא יחידים" יבוא לאהבתם. הכרה מביאה אהבה. המלמד יתבונן מה כל ילד אוהב, במה כל אחד מוכשר, מי בן יחיד/בן זקונים/בכור/ילד סנדוויץ'/משפחת עולים וכדו'. המלמד יֵדַע – מתוך אהבה – מה קשייו של כל אחד, אולי רקע בריאותי, מה חולשתו, כך אוהבים.

כאשר ילד 'מעצבן' קורה וכועסים. אך לא על הילד כי אם על המעשה. יחשוב המלמד שהרי הילד הוא עצמו הסובל העיקרי מחוצפתו, מקשייו ומחולשותיו. למה לכעוס עליו? הריהו מסכן, יש להגביר באהבתו! לאחרונה שח לי מלמד על קשייו בכיתה "אתה לא מאמין איזה דפוקים יש לי! מפלצות! סוג ברנשים שאתה בכלל לא מכיר…". הִסִּיתִיו. "מלמד יקר, מסופקני אם יש לך עתיד בשדה החינוך, לא זו הדרך ולא זה העיר… מסגנון דיבוריך ניכר כי נעדר ממך הרכיב המרכזי באישיות המחנך: אהבה. אולי תחשוב על הסבה מקצועית".

הכהנים מברכים באהבה והקב"ה מוסיף "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כי הוא אוהב אותנו. בכל מצב. הבה נלך בדרכיו… אֱהֹב את המאתגר, זְכֹר כי בקרב ה'תזזיתי' גלומים כוחות שירימו אותו אל-על. תהיה אתה הזוכה לְגַלּוֹתוֹ!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. ומה הלאה? תנאים ואמוראים, סבוראים וגאונים, ראשונים ואחרונים… ושוב, מה הלאה? התורה הק' הגיעה אלינו, ועלינו להנחילה הלאה. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, לא ירושה שמקבלים, אלא מוֹרָשָׁה שמורישים…

המשנה אף מלמדת את הדרך, השיטה, היאך מעבירים, איך מורישים ירושה זו שקיבלנו מאבותינו ורבותינו. דרש הרבי ר' יוסף יצחק מליובאוויטש כי אין התנא כותב 'משה קיבל תרה… ולימדה את יהושע' אלא 'וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ', ללמד כי התורה מועברת על ידי מסירות, התמסרות הרב לתלמידו. באופן זה ירצה התלמיד לקבל.

תנו כבוד למלמדי תשב"ר! צדיקים התבטאו 'ככל שהחולה יותר מסוכן, כך מְזַמְּנִים לו רופא יותר גדול'. הדור מתמודד עם חוליים רוחניים ותחלואים חינוכיים. ב"ה, מן השמים העמידו כיום אישי חינוך מעולים, מלמדים איכותיים ומסורים, מאותגרים בעמידה מול תהפוכות התקופה. עקבתא דמשיחא, חוצפא יסגא, דור ששופט את שפוטיהם. שדה החינוך פורח בס"ד ביוזמות וחידושים לצד הוראה ולימוד מצוינים. יש רופאים גדולים!

צדקתם עומדת לעד! אין לתאר עוצם ערכם ויוקרתם בשמים. חז"ל דורשים "כל הלומד עם בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" וכוונתם כי שכרם ממשיך ואף מתרבה, מכפיל עצמו שוב ושוב. מלמד שזכה ללמד לאורך השנים אלף תשב"ר, משאיר אחריו בעולם אלף יהודים שהוא, נשמת המלמד, זוכה לשכר בגינם.

בפרשתנו נאמר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכוֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר…". מדייקים חז"ל כי הפסוק פותח בכותרת 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה' אך לא נמנו אלא בְּנֵי אַהֲרֹן! מכאן דרש רבי יונתן שבני אהרן קרויים אף הם 'תולדות משה' מפני שלימדם משה תורה, והריהו 'כאילו ילדם'. (סנהדרין יט:)

מקשה רבינו המהר"ל מפראג (גור אריה עה"פ הנ"ל) הרי משה רבינו לימד את כלל ישראל, ולא את בני אהרן בלבד, ומדוע נחשבים רק בני אהרן לתולדותיו? ומסביר, שאת המעלה הנפלאה של 'כאילו ילדו', השכר העצום שכלול בכך, זוכים רק כאשר עושים יותר מהנדרש. הקב"ה ציווה כי משה ילמד תורה לבנ"י. משה מילא תפקידו כנדרש. הרי כל מה שקיבל תורה מסיני לא היה עבור עצמו – אלא למען יְלַמֵּד לבנ"י. על כן, לא ניתן לקרוא לכלל ישראל 'בניו', כי בלעדיהם לא היה מקבל תורה מעיקרא! אך את בני אהרן אחיו הוא לימד יותר מכולם, יותר ממה שנצטווה ללמד את הכלל, ועל התוספת שהוסיף יותר מחובתו – קרויים בניו!

מבהיל על הרעיון! הרי לנו שהמלמד שנותר רבע שעה אחרי 'הצלצול', לסייע לתמיד להשלים חומר, המלמד שמוציא 'מכיסו' לקנות טופי לכיתה, המלמד שקובע עם תלמידים ביום השבת שיעור הַעֲשָׁרָה, המלמד שטורח להשתתף בחתונות אחי ואחיות תלמידיו כדי לשמחם, הם הם הזוכים למעלת 'כאילו ילדם' היקרה!

האם המלמד 'חייב' לכתוב 'משפט חיזוק' על כל מבחן שמחזיר? האם חייב לאכול פת שחרית בכיתה (ולהפסיד 'חדשות חדר מלמדים') כדי להרויח 'זמן איכות' עם תלמידיו? האם חייב להגיע לת"ת 20 דקות לפני פתיחת היום, כדי להקדים את תלמידיו לכיתה [כמנהג הקב"ה בקבלת התורה] ולקבלם בפנים מאירות? המלמדים באמת לא 'חייבים', הם 'זוכים'! ומתן שכרם בצידם: התלמידים מזהים את מסירותם, ורוצים לשמוע מהם, כנ"ל.

וכאשר תלמידו אינו 'בן חֲבֵרוֹ', כי הוריו רחוקים ביר"ש ובתרבות, תלמיד מבית 'שונה' או 'פשוט', עליהם אמרו חז"ל "וכל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו!" (בבא מציעא פ"ה) קורא נכבד! עֲמֹד בתור אצל מלמדי תשב"ר, להתברך מפיהם בדבר ישועה ורחמים, כי בכוחם לבטל גזירות!

ולמלמדים הקדושים אקרא: העריכו את עצמכם, ראו גודל משימתכם, עתיד העם היהודי תלוי במסירותכם!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"ידוע בוודאי לכולכם כי האור החיים הק' כתב מ"ב פירושים בפסוק אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.". המרצה הנכבד עמד בפנינו, עשרות 'פרחי הוראה' בקורס 'מבוא לדידקטיקה'. לקראת קבלת 'רשיון הוראה' התכנסנו פעמיים בשבוע. כמלמד צעיר, בלעתי כל מילה. "המשימה היא", המשיך המרצה, "תלמדו היטב את כל מ"ב הפירושים, וְעִרְכוּ רשימה: אילו ג' פירושים מתאימים ללמד ילדים בני 9-10, אילו ג' פירושים לילדים בני 11-12, ועוד ג' פירושים לנערים בני 14-15.". הוא הסביר שההגדרה 'מתאימים' אין פירושה 'הבנה' בלבד, שהילדים 'יבינו', אלא התאמה לגיל: ברמת הבנתם וגם לצורך חינוכי לגיל האמור, ז"א, ללמדם ג' פירושים ש'מְכֻוָּנִים' אליהם.

בשעת כתיבת השורות אני מתרגש. אני חוזר למעלה מחצי יובל שנים. טרם הכרתי את צרכי הגילאים השונים! יחד עם חברותא שי' 'היינו עמלים בתורה', ובס"ד כעבור שבוע הגשנו עבודה ערוכה… למדתי המון!

לאור סיפור חשוב זה, ובפתח מאמר 'מחייב', אציג משפט נוקב, שכל מלמד יציג מול עיניו מדי יום ביומו: 'הַמְּלַמֵּד מְלַמֵּד – האם התלמיד לומד?'. האם התלמיד בכלל מעוניין לשמוע? האם הוא אוהב את הלימוד שלך? האם רוכש ומפנים קנייני נצח 'איך לומדים'? האם התלמיד מתקדם ומתפתח להיות "לומד עצמאי"?

מה חידש בקרבנו אותו מרצה 'זכור לטוב'? מה לימד אותנו באמצעות אותה משימה? הוא חידד אצלנו יסוד "בשביל ללמד את האחר עליך לבסס שלשה דברים: מה אתה מלמד, את מי אתה מלמד, ולמה אתה מלמד אותו את זה". איזה 'קטע' באור-החיים תבחר לילד בן 10… לא רק 'כדי ללמד', אלא 'ללמד אותו!'. שיבין את הקטע, ושזה 'ידבר אליו', שזה יוסיף משמעות לחינוכו. אחרי הכנה זו, מסתבר ש'אתה תְּלַמֵּד והוא יִלְמַד.

בשיחה שקיימתי עם מחנך בכתה ז' דיברנו על הקושי שלו בשיעורי גמרא. תלמידיו בבית-הספר חשופים לרחבי תבל והבל. "המפקח! הגמרא לא מעניינת אותם! אולי אעבור לגמרות קלות?"… צפיתי בשיעוריו [לכן קראתיו לשיחה אישית], לצערי, הבנתי ללב תלמידיו… הסברתי לו: "נער בן 13 לא ישקיע בלימוד גמרא כאשר הוא לא 'מבין' את הענין. עליך להשקיע בהכנה יסודית, למסור כראוי, וכך יבינו, ילמדו, ואף יֵהָנוּ מהגמרא!". הוא מצטדק ומסביר "זה לא קשור להכנה שלי, הם פשוט לא מקשיבים…!". ירדתי איתי לדוגמאות "אתה מתאמץ ליישב 'סתירה' בין שתי ברייתות. הכיתה לא קַשּׁוּבָה כי שלא איכפת להם ששתי הברייתות סותרות זו את זו! פתחת קטע "איבעיא להו… תלמידי הישיבה שאלו שאלה", עד שתלמידיך לא יהיו מגורים וסקרנים לשמוע את התשובה ל'איבעיא' – לא יקשיבו! ולכן, כאשר אתה מוכן בחומר, אתה חי את האיבעיא, הגמרא בוערת בעצמותיך, תזכה להעביר את הלהט, את הרצון לדעת, ובס"ד הכיתה תלמד, תתקדם ותתפתח…".

עלינו 'להיות עמלים בתורה' לפני שמלמדים את האחרים. לטחון את החומר הדק-היטב בינינו לבין עצמנו, להבין כל מילה, להרגיש את השאלות, להבין מה השתנה בהבנת הסוגיא לאור התירוץ, מה 'היה בראש' האמוראים הק' החלוקים בדעותיהם. למה לא קיבל פלוני את הוכחת חברו, למה דחה אלמוני את הראייה…

הלימוד אינו 'ביאור מילולי' בלבד. אסור שהמבחן השבועי יכלול רק 'שאלות ידע': מה הדין ב…? מה אמר רב פפא? כְּתֹב ב' פירושים ברש"י… אלא אף: למה הדין… למה אמר רב פפא… מה בין ב' הפירושים ברש"י?

למה ילד אוהב ספר קומיקס? הריהו קוראו שוב ושוב! כי זה מגרה, מעניין, מוגש בצורה חיה, 'מְסַפֵּר סיפור'… גם שיעור גמרא תהיה כך! הכל תלוי ב'מְסַפֵּר'… וחי בהם! עמלים בתורה! יש 'תכסיסים' רבים איך לחבר תלמידים, את זה לומדים כל 'שני ורביעי' לאורך סמסטר שלם… הנה ה'תכסיס' ראשון, חוק ולא יעבור, המלמד יכין את החומר שוב ושוב, יכתוב ויסכם, יהפוך כל אבן, ידע ביאור כל מילה, ובכך – בשעת השיעור 'יִחְיֶה' את הגמרא. רק כשהוא חי – יזכה לעשות 'הנשמה מלאכותית' וְיַחֲיֶה את תלמידיו בנשמת רוח חיים!

יסוד חשוב: מטרת הלימוד אינו 'לדעת' אלא 'ללמוד'. הקב"ה דורש אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. עמל התורה. והמלמד הוא 'הכי' משמעותי לעתיד תלמידיו. 'מאן דנפח – מדיליה נפח', להפיח בהם אהבת התורה, התענוג העילאי!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ר"ח אלול, בני הקטן שב מהתלמוד תורה. כאב צעיר ומרוגש שאלתיו איך היה יומו, מה למדו, ליד מי יושב, איך קוראים לַרֶבֶּ'ה… הילד משיב בשמחה שהיה 'כיף' וכי מרגיש שהשנה תהיה מוצלחת. 'אמן' אמרתי בלב, והמשכתי לדובבו מדוע מרגיש כך. הילד מספר: " הַרֶבֶּ'ה החדש חזר איתנו בהסעה. הוא ישב 'מקדימה'. לפני שירדתי מההסעה הוא לחש לי 'אני מאוד שמח שאתה בכיתה שלי'. אני אוהב את הַרֶבֶּ'ה החדש!" פני הילד קרנו. הבנתי לליבו. הסכמתי שאכן השנה תהיה מוצלחת, הרי רבו מאיר פנים! בשבת פגשתי את המלמד והודיתי לו, ובפרט על 'משפט הזהב' בהסעה. הפטיר המלמד בְּחֵן "כך לחשתי לכל אחד ואחד מתלמידיי"…

בפרשתנו מִצְוַת יסוד ב'בין אדם לחברו'. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא ירידה כלכלית בלבד, אלא גם במצבי דלות 'ועוני בדעת', חסרי מוטיבציה לקום ולהתעודד. וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ! נְסֹךְ בו תקוה! עוֹדְדֵהוּ במילה טובה, הענק לו חיוך 'במתנה'! חזקהו והחייהו! חז"ל מלמדים שהאיסור בפרשתנו 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' כולל 'אחד אונאת ממון ואחד אונאת דברים', כך במצוות 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' יש לעזור לאחינו בני ישראל, הן בתמיכה חומרית כלכלית, וגם ובעיקר – במילים. הרי 'המפייסו בדברים' מתברך יותר מנותן פרוטת צדקה!

רוב עבודתו של מלמד – 'בדיבור'. אלפי מילים יוצאות מפיו במהלך 'יום עבודה'. עליו לזכור כי למילים יש ערך ומשמעות, כל מילה לילד או להורים עשויה להיות הרת גורל, לבנות או להרוס, 'להמית ולהחיות' ממש!

קלטתי תלמיד לכתה ו'. ילד מתמרד, אך האמנתי (בו וּבַצֶּוֶת שאיתי) שנעזור לו להתחיל מחדש. היה מאתגר, עליות ומורדות, ובס"ד אט אט התייצב. אמנם לא 'הכל חָלָק', אך אין השי"ת דורש שנכיל רק 'מצטיינים' אלא "להעמיד תלמידים הרבה"… בסוף השנה ניגש התלמיד ל'מבחן פומבי' בגמרא, יחד עם כלל חברי הכיתה.

במבחן ישב מתוח. הפניתי אליו שאלות לפי רמתו, ותומך בו רגשית שיענה עוד ועוד, בתחילה לחש ובהמשך ענה בקול גדול. במהלך המבחן ראיתי כי אביו בוכה! יושב לצד הקיר, משתדל להסתיר… בתום המבחן ניגשו כל ההורים להודות, לברך ולהתברך. גם ילד זה ואביו הודו 'בקיצור' ויצאו, כשפני האב סמוקות מהתרגשות.

למחרת התקשר. פתח ואמר "המבחן היה מדהים. מדהים לראות שבני משתתף כ'למדן'! בכיתי ממש! לא רק מהתרגשות, אלא מפתיחת פצע ישן!" והמשיך "לפני שנה, בסוף כתה ה' בחיידר הקודם, הוזמנו למבחן פומבי. איחרנו מעט. בכניסה עמד המנהל וסינן לעברנו "חבל שהוא הגיע, הוא לא יודע כלום". הוא הרג אותי! נעץ חרב בלבבי! איני זוכר את המבחן. לא הייתי מרוכז. החלטתי באותו ערב 'אני מעביר את בני מחיידר זה. זה לא ת"ת אלא משחטה…!'. הגענו אמש למבחן. באתי חָרֵד. התקבלנו בפנים מאירות. ניווטת את בני בבטחה, חיזקת אותו להשיב ולהתבטא. בכיתי כי נזכרתי 'מה היה לפני שנה', הצלתם את חיינו!".

יש תלמיד עם קשיים! 'בהסברת פנים' נתגבר. קחהו לליבך. תרגיש. הקב"ה מרגיש ומסייע. "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח'). ומה עם ה'הִיפֶּרִים'? ה'דִיסְלֶקְטִים'? 'בעיות רגשיות'? ברור שזקוקים לטיפול מקצועי, אך הבסיס הוא הסברת פנים! שום תרופה וטיפול לא יועילו כל עוד 'רבו אינו מסביר לו פנים'. הקב"ה רומז לנו 'כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי', אל תתנשא…!

בהילולת רשב"י נעורר זכותו בשמירת מורשתו! רשב"י מלמד 'גדול אונאת דברים מאונאת ממון' (ב"מנ"ט). בזוהר הק' יש ביטויי אהבה מופלגים בין 'החבריא'. אחרי האסון שפקד את תלמידי רבי עקיבא רבו, ביסס רשב"י 'חבורתו' על אהבה מיוחדת! מחמיאים זה לזה, בוכים זה על זה, מקושרים בגעגועי אהבה בלב ונפש!

כבר דרשו צדיקים "מה עלינו לחשוב בשעה שעומדים מול להבות האש ב'הדלקת' ל"ג בעומר? זוכרים דברי רשב"י: 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'! אש יוקדת! אבוי לפגוע בזולת!

מילים הורגות ומילים מחיות. ל'בוקר טוב מחויך' יש ערך רב, חֲשֹׁב 'איך' אתה משיב בטלפון להורים, האם הפתק שלך מנוסח 'נעים', ואיך-וכמה נשמעים מחמאותיך. לא דַּי לנצור לשון מֵרָע, אלא לעודד ולהחיות!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בשנה מעוברת יש לנו ההזדמנות להעמיק עם תלמידינו בענייני הפורים ללא 'רעשי רקע' מפריעים. בימי 'פורים קטן' יש רוגע, לעומת אדר רגיל בו עסוקים במצוות היום. כעת הילדים עדיין מרוכזים (יחסית…), לשמוע להבין ולהשכיל…

פרשה תצוה נקראת תמיד בחודש אדר, ועיקרה עוסקת בבגדי הכהונה של אהרן ובניו. בראש הילד עולה שאלה "האם היו אלה תחפושת מושקעת…?". יש ילדים שבשעה שלומדים רש"י ומתבוננים בתמונות ההמחשה שהרבי מציג, חושבים "כמה עלובה התחפושת 'כהן גדול' שאחי לבש בשנה שעברה, האפוד ממש לא היה ככה, וגם חוטי הציץ…".

ההבדל בין בגדי כהונה לבין תחפושת היא מן הקצה אל הקצה. תחפושת נועדה לעטות כיסוי היוצר אשליה ודמיון, להסתרת האמת ולהציג כלפי חוץ מצג שווא בגדי כהונה נועדו להקרין פנימה כבוד ותפארת, להזכיר לכהן המשרת, בכל צעד ושעל, כי הינו בתפקיד, 'בשרות הקב"ה', ועליו לייחד מחשבתו וכוונתו לקדושה וטהרה. ב'ספר החינוך' מבואר, כי האדם 'נפעל כפי פעולותיו', והחיצוניות מקרינה פנימה, לכבוד ולתפארת. ילדה אוהבת להתחפש לאסתר המלכה כי שואפת לחן ומלכותיות. ילד רוצה תחפושת שוטר וחייל כי משתוקק למעמד ולעוצמה [לא, זה לא מראה שבפנימיותו הוא רוצה לנשור, להתגייס, להכות במפגינים. הוא פשוט מזהה באלה כח וגבורה.] בימים אלה מלמדים ילדים שתלבושת אמורה להשתקף פנימה, לסייע להנהגה מכובדת, ולא חלילה להסתיר ולרמות. רבינו המלבי"ם מביא (בפר' ויקרא) פירושו של רבינו אברהם אבן עזרא, שלבוש האדם קרוי בגד כי יש בו מעין בגידה, בבגדו יתכסה עד שלא יראו אמיתו, והוא בוגד במציאות. גם 'מעיל' משורש 'מעילה', שבו מתעטף ומתכסה, כלומר – בגדים חיצוניים בוגדים באדם ובסביבתו.

לעומת זאת, בגדי כהונה נַעְלִים הם. בגדי הזהב אינם 'נזם זהב באף חזיר' ח"ו, אלא ההיפך. לא באים 'להסתיר' אלא 'להשפיע', בעיקר על הכהן עצמו, ואף על הרואים אותו בתפארתו, להתפעל מהדר ה' ולהיכנע לפניו יתב"ש. ידוע המעשה (שבת לא.) על גוי שעבר מאחורי ביהמ"ד ושמע על חושן ואפוד, מעיל וציץ, זהב טהור… וביקש להתגייר ולהיות כהן גדול! הלל הזקן העמידו על טעותו "כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת?". קודם 'תשתנה מבפנים'!

חסיד ראה ברכה בעסקיו, והיה נוסע למרכזי המסחר העולם. לא חש בנוח בנכר בלבושו החסידי, והיה עוטה 'בגדי חולין'… בהיותו פעם בברלין שמע כי רבו נמצא בעיר. חשקה נפשו לקבל פניו, אך אין אתו בגדיו החסידיים. נמנע מללכת לרב'ה. כאשר תקפוהו געגועי קדושה התייצב לפניו. "רבי! אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת! כאן אני רק 'מחופש' לסוחר. הבגדים ה'אמיתיים' שלי, בגדי חסיד, אינם איתי…". הביט בו הצדיק ושאל "ומי אומר כי אלה רק 'תחפושת', ובגדי החסידות אמיתיים…". שאלה נוקבת זו נשאל את עצמנו! האם בִּבְגָדַי אני בוגד, או שהם בגדי האמיתיים…?

בעבודת החינוך יש להעמיק תובנה זו עם הילדים. יש ילד בעל רצונות ושאיפות, והוא רק מחופש לילד מציק ומפריע, כי רוצה מעמד כיתתי. נחפש האמת שבו! כאשר 'ילד רע' מתחפש פעם ל'ילד טוב' – מתפלל יפה או מקשיב, עוזר בכיתה או מעתיק מהלוח, ננצל את 'הרגע' ולהסביר לו (ולנו!) שזה 'לבושו' האותנטי, כעת 'הסיר' מעליו תחפושתו…

ישאל מלמד: כיצד נדע מהו לבושו האמיתי של הילד ומהו התחפושת? מלמד ששואל כך מטיל ספק על כשירותו למלאכת שמים! ברור שלבושו האמיתי של כל ילד הוא לבוש אורה, נשמת אלו-ה ממעל, ואילו המלמד 'גֵּאוּת לָבֵשׁ…

חז"ל מספרים על רבי יהודה הנשיא שביקש לקרב את 'יוסי' נכדו הסורר ל"ע של רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פה.). כדי להעמידו בתהליך 'חזרה בתשובה' מְסָרוֹ לדודו שֶׁיְּלַמְּדוֹ תורה, והלבישו בבגדי כבוד, מוזהבים, כדרך הרבנים. פעולה זו השפיעה על יוסי! הלל הזקן דרש מהגוי שקודם ילמד תורה ואח"כ נדבר על בגדי כבוד. אך עם נשמה יהודית נהג נכדו של הלל, רבינו הקדוש, הפוך! הלבישו! כיבדו! אמנם בתחילה זה היה 'תחפושת' – אך סייע בתהליך התשובה!

'עמידה שחוחה' היא חלק מתחפושת זקן. 'כחל ושרק' באים עם תחפושת 'אסתר המלכה'. מחנך יקר: פנים כעוסות, פה קפוץ, איפוק מֵחִיּוּךְ, גו זקוף, אינם קשורים ל'כסות מלמד'! מלמד מחייך! מחמיא! מלמד עוטה עליו פנים מאירות! אדרבא, אדם שבטבעו מגיב בעוקצנות וחסר סבלנות, וכאשר הוא ב'לבוש מלמד' הוא מאופן, נוצר לשונו, בולם פיו!

העולם דומה לתחרות תחפושות. מחנך מומחה זוכה לחשוף את הילד, הנשמה, הטוהר, שמאחורי המסכה. לא ניתן לבגד הבוגד לרמות אותנו. מאחורי לתחפושת שודד, פיראט או חצוף, יש ילד רך, ילד צמא למילה טובה, לזיהוי…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ידועה האלגוריה על ילד שראה פיל בוגר ברחבת גן-החיות, ורגלו אזוקה ותפוסה בשרשרת דקה בלבד. הסבירו לילד כי בכוחו של ההפיל לקרוע את השרשרת בקלות, אך אינו מנסה. הוא קשור שנים רבות. בצעירותו ניסה וניסה לקרוע, ולתלוש את השרשרת – ללא הצלחה. מאז ועד היום הוא 'יודע' שאינו יכול. הריהו פיל, ולא אדם, ולא מנסה שוב…

בחינוך יללדים, יש לעצור מדי-פעם 'זרימת החיים' ולהראות לילדים שהם מתקדמים ומתבגרים, ובעיקר – נעשים 'מסוגלים'. ילד לא שם-לב מעצמו להתפתחותו. ילד מקבל הערות 'הרי אתה כבר גדול' – כשקם בסעודת שבת, מפחד לישון בחושך, משחק במכוניות, ומשחק בחוץ בתפילות שבת. לא ברור לו מהו 'גדול', ומתי נעשה 'גדול'. נַרְאֶה לו!

הכרתי מלמד ע"ה מוכשר חי ורב פעלים, שלימד 'התחלת גמרא'. ביצירתיות נפלאה חיבב את לימוד הגמרא על תלמידיו. בתחילת השנה ביאר מהי תורה שבע"פ, מיהם התנאים והאמוראים, איך התפתחו הישיבות ואיך נוצרו 'מחלוקות' תורניות  בישראל. הסביר שגמרא אינה 'ספר פסיקת הלכה' אלא 'בית המדרש פעיל': מי אמר, מה שאלו, מה חשבו, מה החליטו… תלמידיו התעשרו בהכרת יסודות הלשון הארמי… למדו 'סוגיות': ויחד מנו! סוגיא ראשונה – מחרוזת של דגים. סוגיא שניה – חתיכות של בשר. שלישית – אי מנין הוי סימן… היו מתפארים "כבר למדנו חמש סוגיות!" "השבוע: סוגיא שמינית!". אורח שביקר בכיתה (כמוני) שמע "ילדי הכיתה כבר גדולים, סיימנו תשע סוגיות!". הילדים 'ראו' גדלותם כשהמלמד 'עוצר' שיגרת הלימוד ו'מוכיח' להם שכבר שולטים ביותר מ-40 מילים בארמית!…

בפרשתנו נאמר 'הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'. אמר רשב"י: בכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנא' עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (סוכה מה:). דורש מו"ר ראש הישיבה הג"ר שאול אלתר שליט"א (דורש מאתנו…) רשב"י מלמד 'עבודת השם'. המצוות נועדו להיות 'דרך גדילתן', לגדל ולרומם אותנו מחיי חומר לחיי רוח. לא כ'דומם' שאינו משתנה, אלא כ'צומח' המטפס ועולה. בקיום 'כל המצוות כולן' נחוש התעלות, התקרבות לעילא, שינוי לטובה, התרחקות מה'ארציות' . 'כל המצוות כולן', כל פרט בונה את האדם ויהיה משכן לשכינה. הן מגדלות וּמְשַׁנּוֹת אותנו!

ילד אינו מזהה גדילתו הגופנית מעצמו, עד שסבתא מבקרת וקוראה בהתפעלות "כמה גָּבַהְתָּ!". הוא מזדקף, 'מודד עצמו', ואז מבחין כי אכן קצות מכנסיו מתרחקות מנעליו… סבתא מסייעת לו להרגיש גדילתו הגופנית, ועלינו לכוונו לזהות 'דרך גדילתו' הרוחנית, התפתחותו החינוכית. הילד יקבל מאתנו משובים וחיזוקים אמיתיים על עלייתו הברוכה, ו'דרך גדילתו'. יש לְשַׁקֵּף להם התפתחות יכולותיהם, הבנתם והרגשתם – ולא לשבח הצלחות והישגים בלבד.

תלמידי כיתה ו' סיימו 'משנה' בגמרא (הגיעו למשנה הבאה). לפני שהמשיך למשנה הבאה, הקדיש המלמד כחצי שעה, חזר המלמד ולימד את המשנה 'שסיימו', כלשונה. המשנה 'כולה' מכילה רק ארבע שורות קצרות. הרב ותלמידיו סיכמו  חמשת עמודי הגמרא שדנו בדברי משנה 'קצרה' זו. הילדים 'ראו' כי בכל שורה במשנה מקופלות דיונים וספיקות, הכרעות וחילוקים. בסיכום ארבע שורות המשנה שיננו את הברייתות הנלוות, הדינים שיצאו משורות המשנה וממה שביניהם… המלמד 'הוכיח', שיקף, שהמוח שלהם התפתח, ההבנה הסתעפה והעמיקה. הם חשו שגדלו!

בכתה ב' ערך המלמד 'מסיבת שמונה עשרה' לכבוד שכבר מתפללים מדי בוקר את כל תפילת העמידה. במסיבה, תיאר להם, שיקף בְּחַיּוּת, התפתחותם מתחילת השנה ועד עתה! "מקריאה איטית – אתם כבר קוראים שוטף, משירה מדקלמת של קטעי תפילה אתם כבר מתפללים מתוך סידור, קוראים טוב, יודעים מתי לכרוע…". מרגישים גדולים!

יש טכנולוגיה חדישה הקרויה בלועזית TIME LAPSE, ובעברית 'מציאות מואצת'. מציגים תהליך ממושך בצילום מהיר ומרוכז, לדוגמא: מציבים מצלמה ומסריטים אתר בנייה. בסוף רואים במהירות עצומה את כל תהליך הבנייה – זה שארך שנתיים – בשתי דקות צפייה! רואים ונדהמים! קולטים את ההתפתחות, את הבנייה, כי רואים אותן במוחש.

כך נעשה לילדינו המתפתחים, לא במצלמה כי בהבנת הלב והנפש. אגב, ניתן להיעזר גם במצלמה! לצלם אירועי הכיתה ו'סתם ימים' מתחילת שנה"ל, וב'מחצית' יראו 'גדילתם'! כאשר המבוגר אומר לילד 'אתה כבר גדול' – זו אמירת תוכחה מעצבנת. על הילד להבין ולומר מעצמו 'אני כבר גדול'!  ב'דרך גדילתן' נעשים הם משכן לשכינה. כך 'יעמדו' גם לפי דברי חז"ל: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' – שֶׁעוֹמְדִין לְעוֹלָם וּלְעוֹלָמִים! (יומא ע"ב.) כך מחנכים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

דברי רש"י בפתח פרשתנו יסודיים בהנחלת תורה ומצוות לתלמידים. רש"י מביא את דברי רבי עקיבא המדייק 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ולא נאמר 'אשר תלמדם': "אמר לו הקב"ה למשה, 'לא תעלה על דעתך לומר – אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו', לכך נא' אשר תשים לפניהם 'כשלחן הערוך' ומוכן לאכול לפני האדם". הבה נעמיק בהבנת דברי רבי עקיבא…

'אפתחה במשל פי': מברכים חודש אדר, אמנם שנה מעוברת אך קול הנפץ כבר נשמע בארצנו. המרדף השנתי הקבוע החל בין מחנכים/ילדים/משטרה/סוחרים… מוכרים, אוסרים, מחרימים, חוגגים… והנה, לפני כעשור חל שינוי לחיוב. במקום 'לאסור', הציג מתנדב ותיק מארגון 'הצלה' סרט צפייה בת"תים, המסביר את סכנות הַנַּפָּצִים למיניהם. הסרט אינו 'בפנים-נעימות' אלא בפנים חרוכות ופצועות רח"ל. ילדים רואים את הסכנה. מבינים את האיסור. המסר נקלט!

אי אפשר להנחיל תורה ומצוות ללא טעמי הדבר. מלמד אינו טכנאי המעביר 'פקודות' ללא העמקה. במרבית הת"תים מתחילים משניות ב'כיצד מברכין על הפירות', ברכות פרק שישי. 'טכנאי' מדקלם ברכותיהם של פירות הארץ ופירות האילן, ואף דברי רבי יהודה על 'בורא מיני דשאים'. 'מלמד' פותח הלבבות ומסביר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, מקדים 'למה מברכים' ל'כיצד מברכין'. 'טכנאי' מסכם עם תלמידיו בתחילת לימוד הגמרא, 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז'. תלמידיו יֵדְעוּ להסביר מעות מפוזרות ועיגולי דבלה, יבחינו בין כְּרִיכוֹת ל-כִּכָּרוֹת, הילדים ידעו לומר כי 'יאוש' הוא 'הפקר'. 'מלמד' יסביר גם מהות 'תיקון העולם' וכללי הנהגה, מה 'שלי' ומה 'לא שלי', למה בכלל מחזירים אבידה…

בשבת שירה קראנו 'פרשת המן', שקריאתה מסוגלת לפרנסה. הבה נחשוף פנינה שמסוגלת ל'חינוך הבנים'… משה רבינו מְצַוֶּה בדבר המן 'שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ'. אך בכל זאת 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט'! הקב"ה גוער במשה רבינו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי…'. מֵאַנְתֶּם? וכי גם משה רבינו בין הממאנים? כתב רבינו עובדיה ספורנו: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר. הִנֵּה הַחֵטְא בַּשְּׁמִירָה נַעֲשָׂה בֵּין כֻּלְּכֶם, כִּי אַתָּה (משה) אַף עַל פִּי שֶׁלּא יָצָאתָ עִמָּהֶם לִלְקט, גָּרַמְתָּ שֶׁיֵּצְאוּ, שֶׁלּא לִמַּדְתָּ אותָם הִלְכות שַׁבָּת וְעִנְיָנָן… 'מצותי וְתורתָי': עִנְיַן הַשַּׁבָּת וְטַעְמו וּמַתַּן שְׂכָרו וְעָנְשׁו, אֲשֶׁר כָּל יודְעֵיהֶם יִזָּהֲרוּ לִשְׁבּת בְּשַׁבָּת בְּלִי סָפֵק…, 'רְאוּ' – הִתְבּונְנוּ, 'כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת'. וְאֵין זו מִצְוָה בִּלְבַד, אֲבָל הִיא מַתָּנָה שֶׁלּא נִתְּנָה לְזוּלַתְכֶם, כְּאָמְרָם ז"ל "מַתָּנָה טובָה יֶשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל" (שבת י:). וְכֵן סִדְּרוּ בַּתְּפִלָּה: וְלא נְתַתּו לְגויֵי הָאֲרָצות.. וְגַם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כְּאָמְרו "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂות אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם" (להלן לא טז), וְהוּא שֶׁיַּשִּׂיגוּ "יום שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת"… כך מלמדים!

מלמדים שהשבת אינה לא 'גזירה' אלא מתנה, 'מתן שכרו ועונשו', ולדעת היטב מה מותר ומה אסור… כך בכל תחומי הדת. יש שאוסר דברים ויש שמסביר 'למה'. לדוגמא: לימוד המשנה 'אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ' עם תשב"ר אורך שעה שלימה. לא 'שיטות' ולא 'ביאורי מילים' בלבד יש כאן, אלא שיעור חינוך! מהי תפילה, למה מתפללים, דע לפני מי אתה עומד ומתפלל! אח"כ ישמעו פרטיה הטכניים של התפילה. להכניס 'נשמה' לחיי התורה!

'הוראות' אינן נשמרות לאורך ימים, 'לימוד' כן! שמעתי מאחד מגדולי ישראל שליט"א "חוזרים בתשובה' זוכים ל'סמינרים' המסבירים למה כשרות, למה צניעות, למה 'לבוש חרדי'. אילו יזכו ילדינו ל'סמינרים' כאלה – יהדרו אף הם בכשרות, יחמירו בצניעות, ויתפארו בלבושם! 'הוראות' נשמרות רק בבית ובחיידר, 'הַרֶבֶּ'ה יראה', 'אבא ישמע'…

הנביא יהוידע כהן הגדול חינך את 'המלך יהואש' מינקות. בעוד כחודש נפטיר אודותם ב'שבת שקלים': 'וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן'. כתב המלבי"ם דבר נורא! "כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ – כל זמן שהורה יהוידע, כי אחרי מותו – חטא. ויש הבדל בין הוראה ובין לימוד, ורצה לומר  שלא לָמַד היטב רק שֶׁהוֹרָה והראה לו, ובמות המורה נטה מן הדרך, מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד". זה מה שבין מורה למלמד!

פתחנו בדברי ר"ע, והנה המשך דבריו (עירובין נ"ד.): כפי שהרב מבאר ומגיש לימודו כ'שולחן הערוך' המוכן לאכול, ולא בריבוי שינון בלבד, כך על הרב לעשות זאת בפנים מאירות! "ומנין שחייב להראות לו פנים? שנא' 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'". תלמיד שחש מאור פנים מצד רבו, פותח ליבו להפנמת הלימוד. לסיכום: על האוכל להיות טעים, מְצֻלְּחָת יפה ומגרה, והחיוך של המלצר המגיש את האוכל – מגביר תֵּאָבוֹן!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"שבת קבלת התורה", פרשה מרגשת ביותר. בפרשה זו 'נהיינו לעם'. מְצֻוִּים 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב…'. מצוה לזכור מעמד הר-סיני ואף להנחיל לבנים. לא קלה היא ההנחלה לבנים, בהיותם עסוקים בענייניהם, שקועים בחייהם 'העכשוויים'…

פגשתי תלמיד מהעבר, נער חמד, והתעניינתי על עיסוקו. היא אמר שהוא 'מְצַלְחֵת'. לא הבנתי מה הוא אומר. הסביר שהוא בצוות מטבח באולם יוקרה, אחראי על ה'צִלְחוּת'. עדיין לא הבנתי. אולי זה תואר מכובד חדש לשוטף צלחות… בראותו תמיהתי, הרחיב: הוא קובע איך ייראו המנות המוגשות. על צלחת רחבה יניחו 'כזיתיים' דג סלמון, לידו פרח ברוקולי ושני פלחי אפרסק, מזלפים למעלה רוטב-לא-מזוהה, ובכך המנה מְצֻלְּחֶתֶת ומוכנה להגשה. המראה המעוצב והמוקפד, כך גם המנה העיקרית: פרוסת בשר, חצי שניצל, עם קלח אספרגוס וחסה לצד כדור אורז, וכמובן – זילוף…

המנות קָטְּנוּ בהרבה. בעבר שבעו, 'שניצל או עוף או רולדה' (או גם וגם) קערות אורז, תפו"א, ירק… אך המנות של היום מגרות, מושכות, ומעוררות תאבון. דבר יפה מביא תאבון. וַיַּצְמַח ה'… כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – וְטוֹב לְמַאֲכָל… מבוגרים פוגשים מאכל חדש. טועמים ומחליטים 'טעים או לא'. ילדים מחליטים לפי המראה. אימהות מתחננת 'רק תטעם'…

כך גם בלימוד. כדי שילדים יִמָּשְׁכוּ ללימוד, ירצו לטעום, חייבים 'לְצַלְּחֵת' את הנלמד, להגישו בצורה מושכת, לגרות ולעורר סקרנות… 'הכנת שיעור' אינה הכנת החומר גרידא, לדעת פסוק ומפרשיו, המשנה וביאורה, הגמרא ומהלכיו, אלא להכין את ההגשה! במה לפתוח, איך לאתגר, איזה משל והמחשה. במסגרת עבודתי אני צופה בשיעורים מוסברים ומאורגים, מראה הלוח ערוך, 'ביאורי המילים', ו'פרפראות' על החכמים ומשנתם, תרשימי זרימה המסייעים לריכוז…

אך לפעמים אני יושב בשיעורי גמרא כשמחצית התלמידים ויותר לא מרוכזים. שנים משחקים ב'איקס עיגול' בעיפרון על השולחן, זה קורא ספר קומיקס מונח בהסתר על ברכיו, אחד מגרד 'מנהרות' בקיר, אחר בוהה מהחלון, ושניים נרדמו. ויש כאלה שמקשיבים למרות המלמד… בקרבי אני חושב "אילו למדתי אני אצל מלמד זה, הייתי מקשיב?".

חז"ל משבחים את רבי מאיר (עירובין י"ג:) 'לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה'. הבה נתבונן באופן הוראתו של רבי נהוראי שהיה ל'מאיר' עיני חכמים בהלכה: רבי יוחנן מוסר (סנהדרין ל"ח:) ששיעורו של רבי מאיר היה מורכב שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש מְשָׁלִים. לדוג', 'שיעור של שעה' הכיל 20 דקות הלכה בלבד. וכי זהו 'מאיר עיני חכמים בהלכה', הרי לכאורה 'בזבז' 2/3 מהזמן? אך היא הנותנת! המעטפת הנעימה מושכת הקשבה, מעוררת ריכוז, והיא מאירה עיני השומעים בהלכה! רוצים להקשיב ולדעת עוד…

'צִלְחוּת' שיעור כוללת הכנה משמעותית מצד המלמד. ככל שהוא יודע יותר טוב את החומר, כך יֵדְעוּ תלמידיו. כאשר המלמד ברור ושולט היטב בחומר – שאלות התלמידים אינן מסיחות את דעתו, הוא מאפשר שיח לימודי בין המאזינים, הוא רגוע יותר – וממילא יש גם יותר 'משמעת'. הכנה טובה מבססת מעמד המחנך שהוא 'מוביל הכיתה'.

רבינו ה'פני מנחם' היה משבח את רבו מנעוריו הג"ר חיים חייקל מילצקי ר"י 'חיי עולם'. בין היתר תיאר כיצד בתום לימוד סוגיא היה מעודד תלמידיו "הבה נשוב כעת ללמוד את המשנה – לפי דיוני ומסקנת הגמרא", או "כעת נקרא את הגמרא לפי דברי רש"י לחוד, ולפי התוס' לחוד". סיכומים אלה העצימו בנערים תחושת הבנה, וחיבור לתורה.

על מרנא ה'חתם סופר' מסופר כי בילדותו לִמְּדוֹ המלמד "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה". שאל הילד "מה החידוש? עפר הוא מהאדמה!" המלמד גער בו! רבינו הג"ר נתן אדלר הורה לאביו ר' שמואל, להעבירו ממלמד זה! שהרי רש"י הרגיש בקושי זה, ויישב [מבלי לשאול במפורש] בב' דרכים. המלמד לימד, אך לא לימד ללמוד. הוא לא 'מלמד'!

ילד לא צריך להספיק 'מסכת גמרא' או 'פרקי משניות'. עליו ללמוד איך ללמוד! כשהגמרא מקשה עליו להבין מה קשה! לאחר התירוץ יבין 'למה-כבר-לא-קשה'. עליו ללמוד להכיר 'צורתא דשמעתא', מבנה סוגיא, מילות מפתח, ו'כללי שימוש' ('כלי עבודה') ללימוד גמרא. בדורנו זה נחוץ מאי-פעם, שהרי 'תענוג של תורה' לבדו מקדש ומחסן מפני תענוגות אחרות… רק ריגוש של 'יגיעת התורה' גובר על ריגושי חולין… והנה סוד מקצועי: מלמד שחש בעצמו תענוג עילאי זה יצליח להנחיל זאת, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"הנה 100 ש"ח, אחרי ה'חיידר' לֵךְ ישר ל'רקמת היימיש' לאסוף 'שקית התפילין' שהזמנו. שַׁלֵּם שם יתרת חוב 80 ש"ח. בדרך הביתה קנה 'שתי חלב ותביא עודף'!" אמרה אם לבנה, לקראת צאתו ללימודי אחה"צ. הוא מרוגש. בקרוב בר מצוה. יש תפילין מהדרים, חליפה ומגבעת, ושקית התפילין מוכן. לא ריגוש בלבד חש הנער, אלא אף 'בגרות'. בקרוב ישכים בבוקר לתפילה בציבור, ינסה להיות 'חזן' במעריב, ופתאום שומע את אמא "בעצם, אני חוששת שתשכח/תאבד העודף/'השקית' תתלכלך/תקנה חלב פג-תוקף, לא רוצָה להכביד עליך. אבא ילך ל'רקמה' ואחותך למכולת. בוא הביתה ישר מה'חיידר'. אל תשכח את המטריה, תעבור רק בירוק, אל תדבר עם זרים, ושים לב שהרב-קו לא יפול לך מהכיס…".

מסכן. בעוד שבועיים בר מצוה, ואמו שואבת ממנו את כל ביטחון העצמי. אינה 'מגדילה' אותו, אינה מעצימה. ילד זקוק להעצמה למען יתפתח כראוי. ביטחון עצמי, הכרת יכולותיו וחוזקותיו, תחושת מסוגלות, הם כלים חיוניים לצמיחה נפשית. ילדים בעלי ביטחון-עצמי מוכיחים ומבטאים כישוריהם ויצירתיותם. לא שלאחרים אין כישורים ויצירתיות. הרי הקב"ה חנן את כולם ב"ה, אך יש 'מפותחים' ויש 'מסוגרים'. צריך להאמין בילד כדי שיאמין בעצמו.

אמא זו טועה, ואף חוטאת, בחינוך בנה. ולא הורים בלבד, מלמדים לא מעטים חונקים תלמידיהם ומונעים צמיחתם. שהרי, מחנך בר-דעת, מיומן בפדגוגיה ודידקטיקה, מעודד תלמידיו ליצירה, לעשייה, להתנסות ולחקר. מחנך טוב יודע כי קטע גמרא שתלמיד למד בעצמו, שווה לדף שלמד מפי רבו. שווה? איך קטע, שליש עמוד, שווה לדף? חז"ל לימדונו ש'תּוֹרָתוֹ' עֶרְכָּהּ מרובה מ'תּוֹרַת ה" (עי' ע"ז י"ט.). כשהתורה 'שלו', הוא יגע בה, הוא אוהבה ומשמרה, והיא מתקיימת.

בפרשתנו, רודפים המצריים אחר בני ישראל. העם ירא מאד וצועק אל משה. מקשה רבינו אברהם אִבְּן עזרא קושיא עצומה: "יש לתמוה, איך יָרֵא מחנה גדול של 'שש מאות אלף איש' מהרודפים אחריהם?! ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?". ומבאר כאן יסוד עצום ב'תורת הנפש' [הקרויה 'פסיכולוגיה']: "התשובה, כי המצרִים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד (הורגל) מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?!".

בעל 'נפש שפלה': אדם נדכה ונכאה, אינו מצליח לבטא עצמו ולהוכיח כוחו וגבורתו. בכדי 'לפעול', להזדקף ולצמוח, חייבים אמונת מסוגלות – הקרוי היום כ'ביטחון עצמי'. בלעדיו נובלים ושוקעים. המצריים הכניעו נפשנו שנים רבות!

רבינו ה'אִבְּן עזרא' משלים בזה 'מהלך' בו התחיל בפר' שמות. בדבריו (עה"פ ולא יכלה עוד הצפינו) מבאר, הקב"ה סבב שמשה לא יגדל בבית הוריו המשועבדים, אלא, "שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על העליונה בדרך הלמוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ,הרגילה להיות בבית עבדים…". כך 'העז' להכות מצרי בן-המות, 'העז' להושיע בנות יתרו מרועי מדין המציקים, וכך התאזר אומץ בנפשו לעמוד מול פרעה ולהכריז ללא חשש, בביטחון עצמי, שַׁלַּח אֶת עַמִּי'!

'ביטחון עצמי' הוא תכונה נרכשת בקרב ילדים. נשתדל לטפח בילדינו ותלמידינו השראה 'לנסות' דברים, שינסו לפתור בעיותיהם בעצמם, ולהשקיע בתחומי עניין שהם אוהבים. עידודם ל'עזרה לזולת' יביא לטיפוח ביטחונם העצמי. חשוב לנו לְבַכֵּר במחמאות ולא לְבַקֵּר בהערות. על המחמאות להיות כנות וממוקדות. ילד שבונה מגדל מבלוקים או לֶגוֹ, ושומע מהוריו "זה המגדל הכי יפה בעולם", קולט שהמחמאות מזויפות, ואינו 'נבנה' עוד על ידן…

'מלמד להועיל' מאתגר תלמידיו בשאלות חשיבה וחקירה. מלמדם לנסות ולהתנסות, לטעון ולהתווכח. הוא מאזין לדבריהם, כי בכך הם נבנים. אל יחשוש מלמד שתלמידיו מדברים יותר ממנו… מלמד טוב מציע לתלמידיו שיבדקו בעצמם במקורות, יעיינו ויביאו 'ציטוטים'. יש להצדיק את האמרה "ילד טרם לומד, הוא לומד איך ללמוד". לצערנו, מרבית המלמדים אינם מקיימים זאת. צורת הוראה  זו דורשת משמעת טובה, ממעטת 'הספק', אך מעמידה תלמידים!

תטען הָאֵם "מה לעשות, הרי בני הוא 'לא יוצלח'". לא נכון! הוא לא נולד כך, אלא מרוב שלא סמכה עליו, מנעה ממנו 'בחירה', פתרה עבורו כל בעיותיו, הִכְתִּיבָה לו את כל מהלכי חייו, הצלחתו נָבְלָה. היא הצליחה לעשותו 'לא יוצלח'!

"לשנות אדם – זה לשנות את האופן בו הוא רואה עצמו". רְאֵה אותו חיובי, וְהַבֵא אותו לראות עצמו כך, מסוגל ויכול! דרש הרה"ק מלֶכוויטש (י"ג בשבט) 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו' – נפקח עיניהם שֶׁיֵּדְעוּ כוח גבורתם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'