מחבר: yehudit@achiya.org.il

בפרשתנו אנו נפגשים במערכה הצבאית הראשונה בתנ"ך – מלחמת ארבעת המלכים כנגד החמישה. מלחמה עולמית זו התנהלה בשני פרקים: ראשיתה בעימות בין שני גושי המעצמות דאז. וסופה שהפך לעיקר עניינה של הפרשה, במערכה הצבאית שפתח בה אברהם אבינו, לאחר שהגיעה לאוזניו הבשורה ששבו את לוט בן אחיו.

היציאה למערכה: "מעשה אבות סימן לבנים"

לשלב השני של המלחמה, שבו נכנס אברהם אבינו לעובי הקורה, משמעות עמוקה הצופה פני הדורות כולם. יסוד זה מושרש בדבריו הידועים של הרמב"ן על הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" (יב, ו): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים' (מדרש תנחומא בראשית ט), ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם, כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".

הידיעה בדבר השבי הובאה אל אברהם באלוני ממרא על ידי עוג "הַפָּלִיט". על אף שהיה שרוי בשלווה במרחק רב משדה הקרב, לא היסס אברהם אבינו לרגע. מששמע על צרת קרובו, הזעיק את חניכיו ילידי ביתו באופן מהיר ויצא בזריזות לרדוף אחר צבא המלכים. על עומק יחסו ומסירותו מעיד הכתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". לוט לא היה אחיו של אברהם, אלא בנו של הרן, אחיו של אברהם. מדוע קראו הכתוב 'אחיו'? מבאר רבינו בחיי שהתורה משמיעה במילה 'אָחִיו', את גדלותו של אברהם, שהתעלם מהמריבה שהיתה ביניהם ובין רועיהם, והתייחס ללוט באחוה ובידידות, כביכול הוא אחיו ממש.

מסירות נפש ונאמנות להבטחה

ביציאתו לקרב נטל אברהם אבינו סיכון גדול, בהתייצבו מול צבאות מאומנים ורבי עוצמה שזה עתה הכניעו עמים וממלכות. למרות הסכנה הברורה והמוחשית, לא נרתע אברהם. גדלות זו בולטת במיוחד לנוכח העובדה שאך זמן קצר קודם לכן נאלץ להתרחק מלוט באמרו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי", לאחר שזה בחר לפרוש מדרכו ולהתגורר בקרב אנשי סדום החוטאים, וכמאמר חז"ל: שאמר אי אפשי באברהם ולא באלוקיו.

מה הניע אפוא את אברהם לסכן את נפשו למענו? הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג, פרק נ) מבאר פן חינוכי מוסרי: "הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". עמד לנגד עיניו הציווי המוסרי לעמוד בדיבורו: בעת הפרידה הבטיח לו אברהם: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", ופירש רש"י שהבטיח לו: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמר 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו'…". אברהם ראה בהפרת הבטחה זו משום חילול השם, וחרף את נפשו כדי לקיים את מוצא פיו בנאמנות עילאית.

קידוש ה' ונקיות כפים מול מלך סדום

בסיום המלחמה יוצא מלך סדום לקראתו בהכרת תודה ומציע עסקה מפתה: השבויים יושבו לעירם, וכל הרכוש והשלל הרב יישאר בידי אברהם. אך אברהם בתגובה מרים ידו ונשבע: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אברהם אסר על עצמו את השלל בשבועה, לאות שאין הוא תולה את עושרו בבשר ודם ובוודאי שאינו חפץ ליהנות מממונם של רשעים. בהרמת ידו הוכיח לעין שהקב"ה לבדו הוא מקור הברכה והחסד. אברהם נתן למלך סדום את כל הרכוש, משום שרצה לשמש דוגמא אישית, שלא יחשבו שיצא למלחמה רק כדי לקבל את הרכוש שנפל בשבי, מעבר לסירובו להנות מממון של רשע.

לצד מידת חסידותו האישית והקפדתו המחמירה, נהג אברהם ביושר ובצדק מול אנשי בריתו: "בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". כפי שמבאר החזקוני, את זכויות הלוחמים ומזונם לא קיפח, ואילו הוא עצמו נמנע מליהנות מן הביזה, וניזון מסעודתו של מלכי צדק.

אורחות מלחמה ומוסר התורה

ידוע שדרכה של תורה לקצר במקומות רבים. הלכות חמורות כהלכות שחיטה נלמדות מדיוק ממילה אחת: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא), והלכות שבת בעיקר מהפסוק: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). לעומת זאת, במלחמת המלכים מאריכה התורה בפרטי המסעות ובתיאור תנועת הצבאות.

אריכות זו באה ללמדנו לדורות על טוהר המידות וההנהגה הראויה גם בעת קרב. אברהם אבינו חינך את חניכיו שלא יוצאים למלחמה מתוך תאוות ניצחון או רצון בהשמדה, אלא מתוך הכרח גמור של הצלת נפשות. הלחימה נוהלה בדיוק ובריסון, מתוך חתירה להכרעה מהירה ולמיעוט פגיעה, תוך מניעת שפיכות דמים מיותרת. כך נחקק לדורות דיוקנו של איש החסד, שגם ברדתם לשדה הקרב, מנשבת בהם רוח התורה וקדושתה.

מלחמת אברהם במלכים אינה מאורע היסטורי חולף, אלא שורש נצחי להנהגת עם ישראל: עמידה איתנה לצד אחים בעת צרה, נאמנות מוחלטת לדיבור, ונקיות כפיים שאין בה שמץ של הנאה מממון שאינו כשר. בכך הציב אברהם את המצפן המוסרי של עם ישראל, המאיר את דרכנו עד היום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת לך לך, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/yUgDN

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

מספרים שהיה קצב שהגיע לרב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, לשאול על שור שרכש בסכום יקר, 200 רובל, והתעורר חשש לכשרותו. בחן רבי יהונתן ונאלץ להטריפו. הקצב קיבל עליו את הדין.

למחרת הגיע הקצב לדין תורה עם חברו על 20 רובל. ישב רבי יהונתן אייבשיץ, חקר ובדק ומצא שהיריב צודק והקצב צריך לשלם לו עשרים רובל. כעס הקצב, ורתח מזעם: "או שהרב לא יודע לפסוק, או שקיבל שוחד ולכן פסק לטובתו", סינן מבין שיניו בכעס ובחוצפה כלפי רבי יהונתן אייבשיץ'.

שאל רבי יענקלה' גלינסקי: איך זה שיום קודם הוא ספג בשתיקה נזק של מאתיים רובל ולא כעס, אולם למחרת השתולל ואיבד עשתונותיו ברוב כעסו על עשרים רובל.

השיב רבי יענקלה' גלינסקי: לא היה איכפת לקצב ההפסד שלו. איכפת היה לו שהשני הרוויח… זה כבר בלתי נסבל ובלתי נסלח.

מה בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם

המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה יט) אומרת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך' (תהלים נה, כד)".

רוח גבוהה

הקנאה (עין רעה) והתאווה (נפש רחבה) והכבוד (רוח גבוהה) הן תכונות שניתן היה לרוכשן, לפי פירוש רבינו יונה, בבית מדרשו של בלעם. מסיבה זו נושא כל מי שיש בו מידות אלו את התואר 'מתלמידיו של בלעם הרשע'.

בלעם קיים את שדרש מתלמידיו. למשלחת הנכבדה של זקני מואב וזקני מדין, שבאה לקרוא לו לבוא ולקלל את ישראל, השיב: "מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג), והשמיט את עיקר הנימוק לסירוב הקב"ה. הוא כמובן לא אמר להם מדוע דחה הקב"ה את רצונו ללכת עמהם ולקלל את עם ישראל, "כִּי בָרוּךְ הוּא". במקום זאת, סיפק בלעם אמתלה משלו, הוא המציא תרוץ "מקורי", כפי שמבאר רש"י על הפסוק 'מאן ה' לתתי להלוך עמכם': "אלא עם שרים גדולים מכם", ומוסיף רש"י לימוד חשוב: "למדנו שרוחו גבוהה".

בלק נענה לדרישתו, ואכן אנו קוראים על כך "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" (כב, טו). וכדי שרוחו הגבוהה של בלעם תבוא על סיפוקה, מפציר בו בלק באמצעות שליחיו: "אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה".

נפש רחבה

משראה בלעם שרדיפתו אחר הכבוד נשאה פרי, חשף מידה נוספת ממידותיו – התאווה. בדברי תשובתו לשרים הנכבדים הוסיף: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אמנם הוא חשף מעט "סודות", אך מדבריו לא נפקדו רצונותיו וחמדת הממון. בלעם לא הסתיר את רצונו: 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב'. תאוות הממון היתה נר לרגליו, עד שאמצעי השכנוע שיכול היה להועיל, אלמלי צו ה', הוא חלום דמיוני על בית מלא כסף וזהב.

גם מידת הקנאה, שנעוצה בעין הרעה, לא נעדרה ממשנתו של האיש. היא מוצאת את ביטויה בפסוק: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (כד, ב), ופירש רש"י: "ביקש להכניס בהם עין רעה". מסיים רש"י: "והרי יש לך ג' מידותיו: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה". מצאנו איפוא מפורש בפרשה, ששלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם – קנאה, תאוה וכבוד היוו את תורתו של גדול נביאי אומות העולם. ולא אידיאולוגיה תיאורטית, בבחינת 'נושא ללימוד', אלא תורה מעשית, שליוותה אותו בחיי היום – יום.

תלמידיו של אברהם אבינו

בית מדרשו של אברהם אבינו היה ההיפוך הגמור. לעומת תורת בלעם הרשע, מציינת המשנה את שלושת הדברים שבהם ניכרים תלמידי אברהם אבינו: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. הם למדו את האנטיתזה למה שנלמד אצל בלעם. תחת 'קנאה' דברו שם על 'חסד'. במקום 'גאווה' ורדיפת כבוד התחנכו שם ל'ענווה', וכנגד ה'תאווה' הצטיינו תלמידי אברהם אבינו בכבישת המידות והיצר.

על פי משנה זו, נחלקים כל יושבי תבל לשתי קבוצות: תלמידי אברהם אבינו, ותלמידי בלעם הרשע. כל אדם יכול לבחור לעצמו לאיזה בית מדרש הוא חפץ להשתייך. אך כדאי לזכור את הסיפא של המשנה באבות: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין בעולם הבא…", לעומתם תלמידיו של בלעם הרשע "יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת".

לתלמידי בלעם נדמה שהם מנצלים לכל הפחות את חיי העולם הזה. המשנה מלמדת אותנו עד כמה הם טועים. בלעם ותלמידיו מפסידים גם את העולם הזה, וגם את העולם הבא ואילו תלמידי אברהם אבינו מאושרים בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא.

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת בלק, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/ce0Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בלק,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=13219

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת,

ניתן לשלוח את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

יהודי שגר בבני ברק רכש לאשתו ליום הולדתה טבעת יקרה בשווי 1000 שקלים. כעבור כמה ימים האשה איבדה את הטבעת, בערב שבת. בבית החלה להתלקח אש המחלוקת, הבעל גער באשתו על חוסר זהירותה. בנם הבכור, בחור כבן 18, שמע את הדברים הקשים, והבין שנדרש למנוע מ"האש לבעור" גם בשבת. רצה הבחור להשקיט את המחלוקת, ובמוחו עלתה הברקה.

הוא ניגש למגירה ונטל את הקבלה של קניית הטבעת, רץ לבית חבירו וביקש לקבל הלוואה של 1000 שקלים. משנענע בחיוב, מיהר אל חנות התכשיטים, הציג את הקבלה לפני המוכר ושאל: "האם יש לך טבעת נוספת הזהה לטבעת שנרכשה לפני כמה ימים?"

המוכר השיב בחיוב: "למזלך, נותרה עוד טבעת אחת כזו בדיוק".

הבחור הניח את הטבעת במגירה בה מונחות הפתילות להדלקת נרות השבת. כשעמד האב להכין את הנרות, פתח את המגירה ואורו עיניו… "מצאתי! מצאתי!" צעק בשמחה.

הבעל ביקש את מחילת אשתו על שחשד בה לשווא, והשכינה חזרה לשרות בביתם.

את הסיפור סיפר הרב זילברשטיין, שהסביר שהסיפור נודע לו מהבן, ששאל: אם מותר לו להשיב את ה-1000 שקלים מכספי אביו, באופן שיטול את הכסף שלא מידיעתו, או שמא יש בכך חשש גזל.

בפרשתנו מתואר אחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל במדבר – פטירתו של אהרון הכהן, אחיו הגדול של משה רבינו, שסייע לו להנהיג את בני ישראל, ולהתמודד עם טענותיהם בעיתות קשים.

ההבדל בין פטירת אהרון לפטירת משה

כפי שכתוב "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (כ, כט) הדגש בפסוק זה על המילה כל. אהרון היה ידוע כ"רודף שלום", שעסק רבות בהשכנת שלום בית בין איש לאשתו ובין בעלי מריבה.

לעומת זאת, בסוף ספר דברים מתוארת פטירתו של משה רבנו במילים "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד, ח). השינוי הבולט – לא כתובה המילה "כל". האבל על אהרון כלל את כולם ובאבלו כתובה המילה "כל", בניגוד לאבל על משה רבינו.

דרכו המיוחדת של אהרון

הלל הזקן משרטט את הדרך האידיאלית, בה צריך לנהוג האדם, וכך אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות פרק א משנה יב). לשיטת הלל לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף אחריו. שלום אינו מושג מאליו, יש להתאמץ רבות להשיגו.

איך פעל אהרון? על כך מצינו באבות דרבי נתן פרק יב: "אוהב שלום – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל, בין כל אחד ואחד… וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט)…".

ומסיימים חז"ל שרבים בעם ישראל רצו להנציח את דרכו המיוחדת של אהרון ועשו זאת זאת באמצעות קריאת שמות לילדיהם: "ועד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם".

יישום השלום באחדות

בפרשתנו מצינו את אחד ממאפייני השלום, הלא היא האחדות. כשהגיעו בני ישראל במהלך מסעם במדבר למצב שבו לא היו מים לשתות, היתה תגובת העם נזעמת מאד (כ, י) כפי שכתוב "ויקהלו על משה ואהרן". בני ישראל התנפלו על משה בתלונות על הצימאון שנגרם להם מהמחסור במים.

בניסיון לחלץ את משה ממצב זה, הורה לו הקב"ה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך" (פסוק ח') כלומר, דבר ראשון שצריך לעשות – לאחד את העם, להקהיל אותו לחטיבה אחת. מהי הטכניקה, איך עושים זאת? "קח את המטה", כלומר את מטה ההנהגה. השתמש בסמכות שהמטה מקנה לך, על מנת להקהיל את העדה ולאחד את העם.

איך מטיפים לאחדות? התשובה לכך: "אתה ואהרון אחיך", כשהעם יראה שאתה – משה ואהרון אחיך מנהיגים את העם במטה אחד, ללא מריבות, אלא מתוך אחדות ואהבת אחים למרות הבדלי האופי שביניכם, זו דוגמא חיה, כיצד מנהיג צריך להתנהג, וכך גם כל העם.

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/D89Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת חוקת, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13137

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע במייל, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן לאחר שליחת המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הרב זילברשטיין שליט"א סיפר באחת משיחותיו אודות דין תורה מעניין, שהתרחש באחת הקהילות החרדיות במרכז הארץ. מתחת לאחד הבניינים נפתחה חנות גדולה למוצרי תינוקות, שכללה גם מיטות-תינוק, לולים וצרכי ריהוט נוספים. בעלי החנות, ברצונם לפרסם ככל האפשר את דבר פתיחת החנות וסוג המוצרים הנמכרים בה, הוציאו חלק מהמוצרים החוצה, אל המדרכה.

הדבר הפריע לאברך ת"ח המתגורר בבנין, שביקש מבעלי החנות שלא לעשות זאת. מאחר שהם סירבו לבקשתו, תבעם הת"ח לאחד מבתי-הדין המפורסמים בבני-ברק. ביה"ד שמע את טענות הצדדים, ואף שיגר שליח מטעמו שיבדוק את המצב בשטח. המסקנא היתה שהת"ח אינו צודק, כיון שהחלק ההוא במדרכה אינו מיועד ממילא להולכי-רגל, והיו אף סיבות נוספות להיתר. התובע שמע את הפסק וקיבל. הוא, כתלמיד-חכם, בודאי לא ההין לערער על מה שיצא מפי הדיינים. הגאב״ד, שהבחין בהתנהגותו האצילית של התובע, ניגש אליו לפני שיצא מביה"ד ולחש באזנו: "ומה אתה יודע, אולי יום אחד תצטרך להם, לבעלי החנות הללו או למוצריהם…"

הת"ח התגורר בקומה הרביעית שבאותו בנין. כעבור שבוע ומחצה מאז הדיון בביה"ד, יצא בנו הקטן אל המרפסת. ההורים היו אותה שעה במטבח ולא הבחינו במעשיו. הוא מטפס על המעקה, מתכופף כלפי מטה וכעבור חלקיק-שניה אירע הגרוע מכל – הילד נופל למטה!!!

ההורים, שעוד הספיקו לשמוע את צעקתו, מיהרו למרפסת והבינו מיד מה קרה. בחרדת מוות וכשליבם בל עימם, הם ממהרים לרדת למטה, והנה בעל החנות למוצרי תינוקות מקבל את פניהם בהתרגשות עזה ומוסר לידיהם את התינוק בן השנתיים בריא ושלם…!

מה התברר? התינוק צנח היישר מהקומה הרביעית אל תוך… מיטת תינוק שעמדה מחוץ לחנות. המזרן העמוק שהיה בה, "ספג" את התינוק הנופל אל קרבו והקהה את עצמת המכה עד כדי כך שהתינוק לא נפגע כלל. בבדיקות מקיפות שנערכו לו התברר שכל עצמותיו שלמות ופשוט מהומה לא קרה לו…

מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה יכולה להיות קשה המחלוקת, שיכולה לפגוע קודם כל… בבעלי המחלוקת. ובמקביל, איזו תועלת תצמח לאדם שלא יכול לדבר לשלום עם שכניו ולבסוף נשמע לדעת תורה וויתר.

פרשתנו, פרשת קרח פותחת באחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל, המחלוקת המפורסמת של קרח. רש"י פותח את ביאורו על הפרשה בביאור שונה ולא שגרתי וכותב: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". יש שמסבירים זאת (ספק) בדרך מליצה, הואיל וקרח עורר מחלוקת, וכידוע המחלוקת לצערנו הרב הינה נחלתנו מזה דורות רבים. פרשה זו "אקטואלית" תמיד ועל כן כתב רש"י: "יפה נדרשת".

מחלוקת אינה שלילית

האם כל מחלוקת היא שלילית ויש לגנותה? חז"ל מבהירים בכמה מקומות שמחלוקת לכשעצמה אינה דבר רע בעצם. הגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד), אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בְּסוֹפָה'".

מחלוקת בין ידידים קרובים, ואפילו בין אב לבנו או רב ותלמידו הדנים בנושא מהותי הינה דבר חיובי. ובלבד שיהיה זה פולמוס, שלא מתוך כוונה או רצון להתנצח ולהתנגח, אלא כדי להגיע לאמיתות הדברים ולהסיק מסקנות ברורות. סופו של הדין ודברים מעיד על המניעים, שלא יוותרו הצדדים אויבים, כתוצאה מהויכוח, אלא יישארו בידידות ובהסכמה.

מדוע חז"ל התייחסו למחלוקת קורח כדבר שלילי?

מחלוקת הלל ושמאי

על מחלוקת קורח ועדתו אומרים חז"ל בפרקי אבות: (פרק ה משנה יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו  היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

כנגד מחלוקת קורח, מציבים לנו חז"ל דוגמא אחרת של מחלוקת. מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב) כותבת: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". חז"ל עומדים על הייחודיות שבמחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל וממשיכים בתיאור שרשה של המחלוקת: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

בדרך כלל בלהט הויכוח כל צד רוצה להציג את טיעוניו, ואף עומד עליהם בכל תוקף. לעיתים "בעידנא דריתחא" עולים ומחריפים "הטונים". אולם במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי רואים אנו תרבות של ויכוח, כיצד עלינו לנהוג, בעת עימות רציני. בפרט שהיתה זו מחלוקת שנמשכה זמן רב, שלוש שנים. מסיימים חז"ל במוסר השכל גדול וחשוב: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו".

מחלוקת לשם שמים

כנגד מחלוקתו הקשה של קרח, שהסבה נזקים עצומים לעם ישראל, ניצבת לה מחלוקת מסוג אחר. מחלוקתם של בית הלל מול בית שמאי זוכה לתואר אידיאלי, של "מחלוקת לשם שמים", משום שהלל ושמאי נשארו איתנים בדעתם, כל אחד בדעתו הוא, לצד האחדות ואחווה ששררו ביניהם. תחילה כל צד הביע את דעת יריבו, בר הפלוגתא שלו, ורק לאחר מכן הבהיר את דעתו. זו תרבות ויכוח ודיון, להציג תחילה את הצד שכנגד.

במחלוקתם אמנם לא היה שוויון דעות, אולם האחדות שררה ביניהם. חז"ל לומדים ממערכת היחסים שהיתה בין בית הלל לבית שמאי: "ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) האמת והשלום אהבו".

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת קרח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/gMArl

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת קרח, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13054

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

בפרשת השבוע, בהעלותך אנו קוראים על מעשה חריג שאירע במהלך מסע בני ישראל במדבר: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם" (יב, טו). מבאר רש"י: "זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק' (שמות ב, ד)".

השלכות גדולות של מעשה קטן

המתנתה של מרים על יד היאור, להשגחה על אחיה היתה עשיה פעוטה. היא לא נדרשה למאמץ מרובה (או הקדשת תשומת לב מיוחדת). אך השלכותיו היו משמעותיות והיתה בהם תרומה נכבדה ומשמעותית להצלת עם ישראל.

מכאן לקח חשוב מאד לחיינו, יש ואדם עושה מעשה שנראה פעוט ואינו מחשיבו. יש אפילו שיזלזלו בו, אולם ערכו של מעשה אינו נמדד במישור המיידי, בסמוך לאירוע. ההשלכה של העשיה, כמו גם תוצאותיה יכולות להיראות רק זמן רב לאחר מכן. מרים עשתה זאת כאחות גדולה, שדואגת לאחיה הקטן. היא לא חשבה באותה עת בהשפעות שעשויות להיות לפעולה זו.

חשיבותה של הכרת הטוב

נשוב להמתנת בני ישראל למרים, שנסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה. 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם', כל מחנה בני ישראל, שמנה באותה עת כמה מיליונים, ממתין למרים ולא נוסע במשך שבעה ימים. התורה מציינת זאת, להשמיענו שהיה זה "אירוע חריג" בארבעים שנות נידודי בני ישראל במדבר, וללמדנו כלל חשוב, ומוסר לחיינו.

לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של הכרת הטוב ומחוייבות שבאה בעקבותיה. הכרת הטוב כלפי המיטיב נחשבת כחובה בסיסית. מגיל קטן מרגילים אנו את ילדינו לומר 'תודה' על צעצוע שמקבלים או ממתק שניתן להם. הכרת הטוב הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא הרבה מעבר לאמירת 'תודה'. הכרת הטוב אינה מידה נוספת, אלא אחד מעיקרי האמונה, כפי שמצינו בדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקבה" (קהלת רבה פרשה ז). מצאנו מקורות רבים על חיוב 'הכרת הטוב', אפילו לבעל חיים ולדומם. וכשאדם אינו מכיר טובה למי שהיטיב עימו, הוא מכונה 'כפוי טובה'. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם.

יסוד הכרת הטוב הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו- יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

את החובה הבסיסית להודות על כל הנאה לימד אברהם אבינו את באי העולם, ובאמצעותה הכיר להם את הקב"ה. אברהם נטע אשל בבאר שבע ולמרגלותיו האכיל והשקה את העוברים ושבים. לאחר שאכלו ושתו רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שלא אכלו משלו, אלא עליהם להפנות את תודתם לבורא עולם, על שאכלו משלו.

הכרת הטוב בין איש לאשתו

היבטים מגוונים יש לחיוב הכרת הטוב, ורבים הממעטים בחשיבות ההתבוננות בנושא זה, מתוך אי שימת לב. בחיי החברה, אדם נמשך בדרך כלל למי שמעריך אותו והערכה מובעת גם בתודה ובמילה טובה. כשזה לא קיים – מערכת היחסים בין אדם לחברו מתערערת.

על החובה להכיר טובה לבן / בת הזוג, למדנו מסיפור על רבי חייא. חז"ל במסכת יבמות (דף סג ע"א) מספרים: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו (=אשתו של רבי חייא היתה מצערת אותו). כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה (=כשהיה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה). אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? (שאל אותו רב: והרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה בכל זאת משתדל להנות אותה?) אמר לו: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". (=השיב לו רבי חייא: שמגיע לה, כהכרת הטוב על שמיטיבה עימו).

אדם מן השורה היה מגיב למעשה שכזה בצורה שלילית ויתכן שאף היה מבזה את רעייתו, אולם רבי חייא לא נהג כך, כשהיה מוצא בדוכנים בשוק דבר שאהוב על אשתו, היה רוכשו ומביאו לה. ואכן תלמידו תמה  על מנהגו זה, ושאל אותו לפשר קניית מתנה לאשתו, ובפרט שמצערת אותו. ענה לו רבי חייא: אני קונה לה, כהוקרה על שמגדלת את בנינו.

לרבי חייא אמנם היה צער גדול מהתנהגות רעייתו, אולם הוא חש בצורך להכיר לה טובה על כך שמגדלת את ילדיו – שהינם משותפים להם. ועל כן – גם כשהיה בשוק חשב כיצד יוכל להכיר טובה והביא לה תשורות.

לימדנו רבי חייא שיעור בהכרת הטוב – יש להכיר טובה על כל דבר, גם אם בנוסף לטובה מקבלים רעה מהמיטיב. יש למצוא את נקודות הזכות החיוביות ועליהן להכיר טובה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכנה לקבלת התורה – לפרשת במדבר

יהודי עשיר הגיע אל החפץ חיים. הרב שחפץ להתרימו עבור ישיבתו, לקח אותו לסיור בבית המדרש, בתקוה שהאורח יתרשם לטובה מהמקום. היתה זו הפעם הראשונה שעשיר זה נכנס לישיבה. באותה שעה היו התלמידים בריתחא דאורייתא ובית המדרש היה מלא בשלהבת אש יוקדת של לימוד התורה.

העשיר שלא היה מורגל בכך התפלא ושאל: ״מדוע התלמידים צועקים זה על זה? מדוע לובשים הם כולם בגדים שחורים? מדוע הם מרעישים? האם לדבר כזה הרב רוצה שאתרום? מוכן אני לתרום עבור ספורט או תרבות, אבל בשביל זה בשום אופן לא!".

החפץ חיים השיב לו במשל לעשיר שהחליט לרכוש ספינה מפוארת בה יוכל לטייל בכל העולם. בבואו לרכוש את הספינה ביקש תחילה לסייר בה על מנת להתרשם ממנה. והוא אכן התפעל מהפאר וההדר שראה בה. היתה זו ספינה בעלת ארבע קומות, וכל אחת מהן היתה יפה יותר מקודמתה. לאחר שראה את שלוש הקומות העליונות ביקש לרדת לקומה התחתונה ביותר, אולם בעל האניה אמר לו שאין טעם לרדת לשם, כיון שהקומה התחתונה מכילה את המנועים ואין מה לראות בה.

אך העשיר התעקש על כך, וכשירדו לשם חשכו עיניו, ״מה קורה כאן?״, שאל בזעם, ״מדוע יש כאן רעש נוראי וכל העובדים כאן שחורים מגריז ומלכלוך?״.

בעל הספינה הסביר לו שקומה זו היא עיקר הספינה ומכיון שהמנועים פועלים יש רעש גדול ולכן העובדים נראים כך. אולם העשיר התעקש להיפטר מקומה זו, כיון שלדעתו היא מיותרת לחלוטין. ובעל הספינה שרצה למוכרה עשה כדבריו למרות שהדבר היה תמוה בעיניו. וכך נותר העשיר בספינתו בלב ים מבלי יכולת לנוע…

סיים החפץ חיים ואמר לנדיב, ״עשיר זה הלך אחר החיצוניות ולא השכיל להבין שאותה קומה תחתונה של המנועים היא עיקר הספינה. ואף אתה מדוע תתמה על הרעש ששמעת בבית המדרש ועל לבושם השחור של התלמידים, הלא תדע שבחורים אלו הם ה״מנוע״ של העולם, ובזכות ה״שחורים״ הללו העולם קיים! אם חלילה לא היו בעולם תלמידים שעוסקים בתורה יומם ולילה לא היה קיום לעולם!!!״.

פרשת במדבר פותחת במילים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (א, א). חז"ל מבארים מדוע ניתנה התורה במדבר סיני, וכך כתוב במדרש: "למה 'במדבר סיני'? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה: באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין? (שמות יט, יח) 'והר סיני עשן כולו…'. ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה, ד) 'גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים'. ובמדבר מנין? 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם" (מדרש רבה א, ז).

תשתיות לקבלת התורה

ה'כתב סופר' מבאר שחז"ל נקטו בשלושה יסודות: אש, מים ומדבר, המהווים תשתית נחוצה לקבל את התורה ולהידבק בה.

מים – חז"ל אומרים: "למה נמשלו דברי תורה למים? מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה" (תנחומא ויקהל ח). הקב"ה נתן את התורה בהר סיני, שהיה הנמוך בהרים, להורות שהיא מתקיימת בקרב ענוים.

התורה מעניקה חיים לאדם

אש – נמשלה התורה לאש, כפי שכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג). התורה מאירה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה לאדם באפילה ומדריכה אותו באיזו דרך ללכת. חז"ל אומרים (מדרש תנחומא בראשית א, א) "התורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה". משום שהתורה בעצמותה נותנת חיים והצלחה לאדם. אש לבנה מאירה מראה על הטוב וההצלחה. אולם מי שאינו לומד על מנת לעשות, התורה מתהפכת עליו לרעה, כפי שדרשו על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).

וזו כוונת חז"ל [דברים רבא ד, ב] "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים", כשאינם מקיימים את התורה הספר בעצמו הוא הסייף שמזיק לאדם. הקב"ה נתן את התורה באש, לרמז שהאש יכולה להיות לטובה – להאיר, וחלילה גם לרעה – לחושך.

חיזוק באמונה בה'

מדבר – התורה ניתנה במדבר, מקום "מנוטרל" מכל השפעה של עמים אחרים, הרחק ממצרים העובדת עבודה זרה והרחק מכנען השקועה בטומאותיה, התורה מתקיימת רק במי שמתרחק מטומאה.

חז"ל אומרים: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן" (מכילתא דרשב"י שמות פרק יג). במדבר היו בני ישראל אוכלי מן, לחם מן השמים, שאינם מבקשים מותרות, אלא רק כדי להחיות את נפשם. התורה מתקיימת במי שמוכן להסתפק רק בנצרך, ולא במותרות,

כדברי התנא באבות (ו, ד) "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן".

גישה זו מחייבת כמובן חיזוק באמונה בה' ובטחון בו. להאמין שהקב"ה יספק את מזונו של ה"ממית עצמו" באהלה של תורה.

דומה הדבר, המשיל החפץ חיים, לילד שיצא בבוקר ללמוד בבית הספר ושכח לקחת עמו את שקית האוכל. האם יעלה על הדעת שאביו, שהבחין בדבר, לא יביא את האוכל לבית הספר? כך, עלינו להאמין, נוהג הקב"ה כלפי מי שעוסק בתורה בכל כוחו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il

יחס ורגישות לזולת

אנו נמצאים בימי ספירת העומר, ומציינים באופן מיוחד את פטירתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זו, משום שלא נהגו כבוד בחבריהם. כמובן שאיננו מבינים מה ביאור שנכתב על אנשים כה גדולים ש"לא נהגו כבוד זה בזה", בודאי לא בקנה מידה וההבנה הפשוטה שלנו.

ניתן ללמוד על הזהירות בכבוד הזולת מרבי אברהם גניחובסקי שליווה פעם את אחד מתלמידיו לטיפול אצל פסיכיאטר בבית החולים תל-השומר. כשיצאו השניים מחדרו של הפסיכיאטר, ראה הרב אחד ממכריו. הרב חשש שמא יתבייש היהודי, ובשבריר של רגע, מצא פתרון מבריק כדי למנוע את מבוכת האיש. הוא מיהר אליו ולחש באוזנו: "אנא, אני מתחנן אליך, אל תספר לאיש שראית אותי כאן אצל הפסיכיאטר כי אני נורא מתבייש בזה…". זו רגישות ביחס לזולת.

פרשתנו פותחת במילים: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". רש"י עומד על כפל הלשון [אמור… ואמרת] ומבאר: "להזהיר גדולים על הקטנים".

ר' אלימלך מליזנסק הסביר את דברי רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים", להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים. כשאדם מבקש להטיף מוסר לנער קטן, אל יעשה זאת בצורה גלויה וישירה, כדי שהנער הצעיר לא ייעלב ולא תיפול רוחו, אלא יזהיר גדולים יחד עם הקטנים, ובסופו של דבר ישמע הנער ויבין ממילא שדברי המוסר מכוונים אליו.

באופן דומה אירע לרבי אברהם גניחובסקי, שראה פעם ילד שעומד לעבור כביש סואן. הרב הבחין שהילד, בגאוותו, לא מסכים שיעבירו אותו את הכביש. מה עשה? פנה לילד וביקש: 'אולי אתה מוכן להעביר אותי את הכביש בבקשה?'.

כך צריכה להיות זהירותנו ורגישותנו ביחס לזולת.