בימי מלחמת העולם הראשונה, נרקמה עלילת שווא חמורה נגד אחד מתלמידי ישיבת ראדין. הבחור הואשם בריגול למען האויב, אשמה חמורה שבכוחה היה להמיט עליו גזר דין של שנות מאסר ממושכות וגלות מפרכת ברוסיה. כשנודע הדבר ל'חפץ חיים', נחלץ מיד לעזרתו והגיע לבית המשפט להעיד עדות אופי על ישרותו של תלמידו, ולהוכיח שעלילת שקר נטפלה אליו.
בטרם נקרא ה'חפץ חיים' אל דוכן העדים, פנה פרקליטו של הבחור לשופט וביקש להקדים דברים קצרים אודות דמותו של העד. מגמתו היתה להמחיש לשופט שניצב לפניו אדם שמידת האמת היא נר לרגליו, כדי שבית המשפט יידע שכל הגה היוצא מפיו הוא אמת צרופה, שאינה משתמעת לשתי פנים. הפרקליט סיפר שפעם אחת, בהיות הרב בתחנת הרכבת, שלח אלמוני את ידו וגנב את מעילו. במקום להזעיק שוטרים, פתח ה'חפץ חיים' בריצה חפוזה אחר הגנב וקרא לעברו בקול: הריני מפקיר את המעיל! הריני מוחל לך בלב שלם, ובלבד שלא תיכשל חלילה בעוון גזל.
זאת ועוד, בכל עת שנזדמן לרב לשלוח איגרת עם שליח פרטי ולא באמצעות הדואר הממשלתי, נהג לקרוע בול דואר כערך המשלוח ולהשליכו לאשפה, כדי שלא ייגרם לשלטון כל הפסד ממון משליחותו. סיכם הפרקליט ואמר: ממעשים אלו ניכר לעין כל, עד כמה האיש צדיק וישר דרך, ואין ספק שעדותו נאמנה ללא דופי. השופט, שישב מרותק למשמע הדברים המופלאים שאינם מורגלים כלל בכותלי בית המשפט, הביט בפרקליט בספקנות ושאל: וכי מאמין אתה באמת למעשיות אלו?
השיב לו הפרקליט בפיקחות: איני יודע אם המעשים אירעו כפשוטם, אדוני השופט, אבל דבר אחד ברור מעבר לכל ספק, עלי ועליך איש אינו מספר מעשיות שכאלה…
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב
כל אחד משלושת האבות ניחן במידה ייחודית, שאותה הנחיל לדורות. על יעקב אבינו נאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ). מידתו היתה 'מידת האמת'. בפרשתנו אנו קוראים שבמענה לשאלת אביו יצחק: "מִי אַתָּה בְנִי?" השיב יעקב: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ".
ברור מעל לכל ספק שיעקב, איש תם, לא הוציא מפיו דבר שקר. אולם "תורה היא וללמוד אנו צריכים" (ברכות סב ע"א), והשאלה העולה מאליה: כיצד אמר יעקב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"? כיצד מתיישבים דבריו עם המציאות ועם מידת האמת, שהיתה נר לרגליו? ביישוב שאלה זו מצינו במפרשים שלוש גישות מרכזיות, ונעמוד בקצרה על עיקריהן:
א. "אָנֹכִי", "עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"
השיטה הראשונה גורסת שיש להפריד בפיסוק ובמשמעות בין המילה 'אָנֹכִי' לבין המשך המשפט 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'. חז"ל אומרים במדרש רבה (סה, יח): "אמר ר' לוי: 'אָנֹכִי' עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'". יעקב כיוון בדבריו לומר: 'אנכי' הוא זה שבניו עתידים לקבל בסיני את הדיברות הפותחות ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", בעוד ש'עשו' הוא בפועל בכורך הגשמי.
בדרך דומה פירש רש"י, בהדגישו שלא יתכן שיעקב הוציא דבר שקר מפיו, ולכן יש לחלק בין הדברים: "'אָנֹכִי' – המביא לך, ו'עֵשָׂו' – הוא בְּכֹרֶךָ".
נמצא שכל הגה שיצא מפיו של יעקב היה אמת מדויקת, אלא שנאמר בלשון הנשמעת לשתי פנים.
ב. קיום ציווי האם – "שְׁמַע בְּקֹלִי"
את הגישה השניה נבין מתוך התבוננות בלשון הכתוב בדברי רבקה אל יעקב: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". לשם מה הוצרכה רבקה לכפול את הציווי ולהדגיש הן "שְׁמַע בְּקֹלִי" והן "לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ"?
האלשיך מבאר שרבקה הבינה את הקושי של יעקב לעשות זאת, ועל כן אמרה לו: אל תעשה את המעשה כדי לקנות את הברכות או לרמאות את אחיך, אלא רק כדי לשמוע בקולי, ובכך תקיים מצות כיבוד אם. בדבריה "בְּנִי שְׁמַע בְּקֹלִי" הדגישה: בהיותך בני אתה מצווה על כבודי, ועל כן מחובתך לעשות "לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ", בלא לערב שום מניע אישי של רווח ותועלת.
רבי זלמן סורוצקין, בספרו 'אזנים לתורה' מוסיף נדבך עמוק: רבקה ביקשה למנוע עיוות דין, שמא יוענקו הברכות לרשע וייגרם עוול מוחלט ליעקב הצדיק. משראתה שיעקב ממאן ומוכן לוותר על הברכות ובלבד שלא ייכשל ברמיית אביו, הטילה עליו את הדבר בגזירת ציווי מוחלטת. בשעה זו הלך יעקב בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה" (עפ"י בראשית רבה סה, טו). לפי גישה זו, יעקב לא נקט בערמה מתוך בחירה, אלא פעל כמי שכפאו שד למלא אחר הוראת אמו הצדקת והנבואה שנמסרה לה.
ג. כמשיב את אבידתו – הצלת האמת מיד העושק
השיטה השלישית רואה במעשהו של יעקב עשיית צדק והשבת גזלה, ולא הונאה חלילה. רבי יוסף בכור שור מבאר, שיעקב נהג כאדם הרודף אחר אבידתו ומציל את שלו. הבכורה הרי היתה קנויה לו כדין מאת עשו, שנשבע לו על כך. משניסה עשו להתכחש לשבועתו ולגזול את הברכות השייכות לבכור, הציל יעקב את שלו מיד עשו.
ה'שפת אמת' סבור שמעשהו של יעקב כלל לא נעשה ברמאות, וכך כותב: "ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני ה' יתברך, יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה, כמו שכתבו חז"ל: 'מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה' (ברכות יז ע"א), ופירש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר".
בכיוון זה מאיר הנצי"ב מוולוז'ין בחידוש מיוחד: "אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב 'יוצר אור… ובורא רע', וע"כ יש בהם איזה טוב, והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן, כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה…".
ומבאר הנצי"ב, שבשל הדקדוק העצום הנדרש ב"עבירה לשמה", נענש יעקב על צעקת עשו (בצעקת מרדכי בשושן) יותר מאשר על חרדת יצחק, שכן בשימוש בהוראת שעה מעין זו, חייב אדם להיזהר שמשום אופן לא תתערב שום הנאה עצמית מהמעשה.
נמצאנו למדים שלוש דרכים בביאור מעשהו של יעקב אבינו:
- הדיוק בלשון: הפסוק נקרא בפיסוק פנימי: "אָנֹכִי" לחוד, ו"עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" לחוד, בלא שקר כלל.
- ציות מוחלט: קיום ציווי האם כמי שכפאו שד, בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה" ומתוך התבטלות לציווי שניתן ברוח הקודש.
- מיצוי דין ואמת: הוראת שעה שנועדה לבער את השקר ולחשוף את האמת.
יעקב אבינו, עמוד האמת, אינו נמדד באמיתות שטחית של מראית עין, אלא באמת מוחלטת המבררת את הטוב מתוך תהומות החושך. דווקא במעמד הברכות, כאשר נדרש ליטול את המגיע לו בכוח הדין ובצו שמים, גילה יעקב שהאמת הנצחית היא זו שמנצחת את עורמתו של עשו ומנחילה את הברכה לזרע ישראל עד עולם.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il
מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת תולדות, שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/IWVIw
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il
