פרשת וישלח- סכנת היציאה

 

מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה מבאר שאין מדובר כאן בחסרון של מידת הצניעות, אלא עצם היציאה מתוך הגדר והסביבה הרוחנית הרגילה בה אנו חיים, היא עצמה יש בה סכנה. מרגע שאדם יוצא מהסביבה הרוחנית הרגילה שלו, הוא מיד מסתכן בירידה רוחנית. לכן, אע"פ שיציאתה של לאה הייתה לדבר מצווה, מ"מ עצם היציאה לעולם החיצוני יש בה סכנה, שאצל דינה בתה כבר הייתה הסכנה מוחשית – שגרמה לה לדבר עבירה.

ומה שמצינו בפרשה הקודמת "ויצא יעקב" שיציאתו נדרשת לשבח "פנה הודה וכו'", יש לבאר ע"פ הכתוב בפרשתנו ששלח יעקב לומר לעשיו "עם לבן גרתי" ופי' רש"י בזה שני פירושים: א. שהייתי גֵר אצלו. ב. גרת"י – תרי"ג מצוות שמרתי. ונראה ששני הפירושים משלימים זה לזה, שיעקב אבינו בא ללמדנו סוד כוחו שעמד לו למרות שיצא מסביבתו, ולמרות ששהה 22 שנה בסביבתו של לבן, להמשיך לשמור על תרי"ג מצוות, שזה בזכות שתמיד הרגיש שם כגֵר ולא כתושב (מלשון "יושב"). בכל מקום שהיה, הרגיש עדיין "יושב בישיבה" של שם ועבר, ובעצם לא "יצא" אלא רק היה כגֵר במקום לא לו.

אין לנו מושגים כלל בעוצם גדלותם של אבותינו ואמותינו הקדושים והטהורים, אולם חז"ל מלמדים אותנו שהצצה קלה של לאה אל העולם החיצוני, גרמה לבתה שתצא כבר "לראות בבנות הארץ", להתעניין התעניינות של ממש בעולם החיצוני המופקר, ומכך הגיעה לדבר עבירה. ככל קו עקום שבתחילתו הוא עקום רק במעט וככל שמתרחק הפער גדל, כך עקב ירידת הדורות, מה שהיה סטייה קלה ביותר אצל האם, מתבטא בסטייה גדולה יותר אצל בתה.

ויש להוסיף ולהאיר, שיציאתה של לאה הייתה כמה שנים קודם לידתה של דינה, ואעפ"כ הייתה ממנה השפעה על דינה. הרי לנו שההשפעה מההורים לילדים אינה רק ממה שהילדים רואים, אלא עצם מהות ההורים משפיעה על הילדים, גם ממה שההורים עושים בחדרי חדרים או שנים רבות לפני לידת בניהם.

נמצאנו למדים, כמה סכנה יש אפי' בהצצה בעלמא לעולם החיצוני, אפי' בהתעניינות במה שקורה מחוץ לעולם התורה. ובפרט בימינו שכדי "לצאת" אין צורך לצאת, ודי בלחיצת מקש בתוך הבית בכדי להיות לגמרי בחוץ.

לפעמים נוטים אנו לחשוב שבזמן שאין ילדים בסביבה או מחוץ לבית, לא נורא אם נתעניין קצת ב"חדשות" ממה שקורה "בחוץ", אך כאן למדונו חז"ל שמלבד שזו סכנה לעצמינו בכל "יציאה" שכזו, סכנה גדולה עוד יותר יש מזה לבנינו ש"יציאה" זו שלנו, עלולה להתבטא אצלם ב"יציאה" גדולה וחמורה עוד יותר.

ובמקרים שההכרח גורם צורך להיות במגע עם העולם החיצוני, יש ללמוד מיעקב אבינו לעשות זאת כ"בן ישיבה", שגם כשהוא ב"רחוב" עדיין הוא במהותו "בן ישיבה" – "יושב" הוא בתורה, ורק "גֵר" הוא בכל מקום וענין שמחוץ לעולמה של תורה. כמביט מבפנים על העולם שבחוץ, ולא כיוצא ונמצא בחוץ.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

פרשת ויצא- שלב ועוד שלב

אלא למדו מכאן בעלי המוסר את הדרך לעבודת השי"ת, שכל עליה ברוחניות בסולם העולה השמימה, יש לעלות בהדרגה שליבה אחר שליבה ולא בבת אחת. ויתירה מזו, כשם שהתינוקות עולים מדרגה מדרגה באיטיות, מניחים שתי רגליהם על כל מדרגה ורק אז מתקדמים ועולים למדרגה הבאה, ולאחר שגדלים עולים מדרגות מהר יותר, רגל אחת לכל מדרגה, כך גם ברוחניות ככל שנהיה מיומן יותר בעלייתו, נהיה גם זריז יותר, ופחות זקוק להתעכב בכל שלב עד המעבר לשלב הבא.

ונראה להוסיף על זה, שהרי יעקב אבינו ראה גם מלאכים היורדים בסולם,

ומדוע הוצרכו המלאכים לירד בסולם ולא בכנפיהם, מדוע גם בירידה יש צורך לירד בשלבים?

אלא יש ללמוד מכך, שלא רק העליה וההתקדמות בעבודת השי"ת יש להתקדם בהם במתינות שלב אחר שלב, אלא גם המידות הלא טובות וההרגלים הרעים שיש לעקור לצורך העליה, גם זה יש לעשות במתינות שליבה אחר שליבה, ולא להשליכם בבת אחת ממרומי סולם העלייה (שאז עלול הסולם להזדעזע וייפול…), ורק כך תהיה עלייתו מושרשת ומבוססת היטב.

פעמים רבות אנו כהורים או כמחנכים נוטים לצפות מבנינו ותלמידינו להשתנות ולהתעלות בבת אחת מן הקצה אל הקצה. אולם עלינו לזכור שלא זו בלבד שאין שייך לצפות לעלייה בבת אחת, אלא גם לא שייך לצפות לעקירת הרגלים ומידות רעות בבת אחת, גם זה יש לבצע רק במתינות שלב אחר שלב, תוך כדי עידוד רב, תמיכה וחיזוק מצידנו על כל התקדמות וכל שלב הן בחלק ה"עשה טוב" והן בחלק ה"סור מרע". וככל שנשמח באמת בכל התקדמות, נתמוך בה ונפאר ונרומם אותה, ובזה נחזק את בטחונו בעלייתו במדרגות הראשונות, כך יהיה מיומן יותר לעלות במדרגות הבאות ביתר זריזות.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

פרשת תולדות- אהבה בכל מחיר?

מובאים ברש"י שתי דרכים לפרש מאמר הכתוב "כי ציד בפיו": לפי התרגום פירושו שהיה עשיו מאכיל את יצחק מצידו. ולפי המדרש פירושו שהיה עשיו צד את יצחק בדבריו כאילו הוא צדיק, (ששאל כיצד מעשרין את המלח והתבן).

ושתי הדרכים תמוהות ביותר: וכי יש מקום להטיל דופי ביצחק אבינו שאפשר כביכול לשחדו ולקנות את אהבתו בבשר ומגדנות?

ואף המדרש תמוה ביותר, וכי יצחק אבינו כ"כ תמים היה שבשאלות מגוחכות כאלה אפשר לקנות את דעתו ואהבתו? כיצד יתכן שיצחק אבינו אהב את עשיו למרות כל מעשיו הרעים והמקולקלים? ולא מסתבר שלא ידע ממעשיו, שהרי כולם הכירוהו כ"איש שדה". (וכן משמע ברש"י פרק כ"ז פסוק כ"א. וכן הוכיח ב"העמק דבר" בפרק כ"ו פסוק ל"ד). והלא רבקה אשתו ודאי ידעה מעללי בנה, וכי אפי' אשתו לא גילתה את אזנו על מעללי בנו?

ומאותו הטעם יש לתמוה על כך שיצחק אבינו העדיף לברך את עשיו מאשר לברך את יעקב, וכי לא הרגיש ולא ראה את צדקותו של יעקב מול רשעותו של עשיו?

הנה ב"ספורנו" מבואר שיצחק אבינו אהב גם את עשיו, ולא שאהב את עשיו יותר מיעקב. וכך מבאר עניין הברכות (בפרק כ"ז פסוק ד') שיצחק ידע שעשיו אינו ראוי לברכות ללא שיביא לו מטעמים ויקדש בכך את החומר ויהיה ראוי לברכה בזכות המצווה, ואכן כשברך את יעקב ברכו בלי לבקש המטעמים כיון שהרגיש בצידקותו וידע שאינו צריך לזה.

ומזה נראה לבאר שאכן ידע יצחק שיעקב צדיק ועשיו לא, אך הקפיד לראות מעלותיו של עשיו שלמרות רשעותו גם היה מקפיד ביותר על מצוות כיבוד אב, בהכנת מטעמים עבורו ובשימושו בכל עת, (וכן בכך שנמנע מלצערו והמתין שימות כדי להרוג את אחיו), וכדרך לחינוכו התעלם ממעשיו הרעים והתייחס רק לציד שנתן בפיו ולשאלותיו המטופשות, והרעיף גם עליו אהבה כדי לחזק בו את מידת טובו ועי"ז לקרבו ולחזקו בעבודת ה'. ולכן ביקש ממנו לקיים מצוות כיבוד אב מיוחדת שעל ידה יוכל לרוממו שהנה גם הוא ממשיך את דרך אבותיו במעלות המיוחדות רק לו, ואף הוא זכאי לברכת ה'.

ובאמת מבואר ב"ספורנו" (פרק כ"ז פסוק כ"ט) שיצחק לא תכנן מלכתחילה לברך את עשיו יותר מיעקב אלא רצה לברך את יעקב ברוחניות ואת עשיו בגשמיות, מכיון שהכיר מעלותיו של כל אחד וחשב שכל אחד יוכל לעבוד את בוראו לפי תכונותיו שלו בדרכו שלו. (וזו החרדה שחרד כשגילה שברך את יעקב גם בגשמיות, וחשש שזה יפגום בעבודתו לפי תכונותיו – ע"פ שיעורי חומש ממורינו הרב וולבה ז"ל).

ובזה סלל לנו יצחק אבינו דרך לחינוך הבנים: להשתדל להתעלם (היכן ששייך – לאחר בחינה מדוקדקת וזהירות יתירה בס"ד) ממעשיהם הרעים, ולהתייחס רק למעלותיהם, ובכך לחזק את הטוב שבהם גם אם אינו גדול, שע"י כך יגדל ויתעצם החלק הטוב שבהם.

ובנוסף, לא למדוד כל אחד בהשוואה לאחיו או לאחרים, אלא רק ביחס לעצמו, במה הוא טוב ומיוחד, שאם את הייחודיות הטובה שבו נרומם, ממנה נתפעל, ואותה נאהב, ימצא הוא את דרכו המיוחדת רק לו לעבודת ה' מתוך מעלותיו וכישוריו, ולא יבחר ח"ו בדרך אחרת רק בגלל שנכשל בניסיונו להיות כמו אלה שאינו מסוגל להיות כמותם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

פרשת חיי שרה- הבדלי מעמדות

 

"ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי" (כ"ד ל"ט)
ברש"י: "אולי לא תלך האשה. 'אלי' כתיב. בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך".

כמה תמיהות יש לתמוה בענין זה:

מדוע הוזכר ענין זה דוקא בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה, ולא הוזכר כבר בתחילת הפרק, בדין ודברים שהיה בין אברהם אבינו לאליעזר, והשבועה שהשביעו.
מה החסרון באליעזר שהיה מזרעו של כנען שהיה ארור, הלא אליעזר עצמו היה קרוב לדרגתו של אברהם, כפי שמצאנו במדרש (ב"ר נ"ט ח'): "'זקן ביתו' – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. 'המושל בכל אשר לו' – שהוא שליט ביצרו כמותו". וכן (רש" לעיל ט"ו ב'): "'דמשק אליעזר – שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". והיה מהתשעה שנכנסו חיים לגן עדן (ילקוט חדש, גן עדן וגהינם אות מ"ח).
מדוע אמר לו ש"אין ארור מדבק בברוך", לכאורה היה צריך לומר ההיפך, שאין בנו (של אברהם) יכול לישא בתו (של אליעזר) משום שאין ברוך מדבק בארור, שלכאורה אין בעיה לארור להדבק לברוך, רק הבעיה לברוך להדבק לארור.

בפסוקים שלפני כן (כ"ט-ל"א): "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. וכו'. ויאמר בוא ברוך ה' וגו'". איתא במדרש (ב"ר ס' ז'): "שהיה סבור בו שהוא אברהם, שהיה קלסתר פניו דומה לו, א"ר יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך". נראה שאלו שני פירושים סותרים: הפירוש הראשון סבור שלבן קראו לאליעזר ברוך כיון שהיה סבור שהוא אברהם בגלל הדמיון החיצוני ביניהם. ואילו הפירוש השני סבור שלבן אכן ידע שזהו אליעזר, וגם ידוע ידע שאליעזר הוא מזרעו של כנען שארור הוא, אבל קראו ברוך מכיון ששירת את הצדיק באמונה.

גם בזה יש כמה תמיהות:

  • וכי לבן הוא מאן דאמר לשנות את דינו של אליעזר להוציאו מכלל ארור לכלל ברוך?
  • הרי מה שהיה אליעזר ארור אי"ז לכא' מצד מעשיו, אלא מצד מעשי אבותיו (חם וכנען) שהוא מזרעם, ומה הועיל לו מעשה עצמו ששירת באמונה את אברהם אבינו, וכי עד עתה לא היו לו מספיק מעשים טובים לעשותו ברוך? וכי עד עתה לא שרת את אברהם אבינו באמונה?
  • כעת שהתבשר אליעזר מפי לבן שזכה לצאת מכלל ארור לכלל ברוך, אם כן כבר ראויה בתו להינשא ליצחק, ומה לו להתעכב אצל לבן, ישוב לאברהם וליצחק ויציע להם את בתו.

נראה לענ"ד לישב את כל התמיהות בהבנה אחת: מה שאמר נח "ארור כנען", לא היה זה קללה גרידא על בנו וצאצאיו, אלא הגדיר את דרגתם ותפקידם בבריאה של צאצאי כנען "עבד עבדים יהיה לאחיו", שיהיו נטפלים לאחיהם ומשמשים אותם. אין זה אומר שאינם יכולים להגיע לדרגות גבוהות של צדקות ועבודת ה', אלא שתפקידם ומהותם בעבודת ה' להיות משמשים ונטפלים לאחיהם.

אליעזר היה באמת צדיק ובדרגה גבוהה וקרובה לזו של אברהם אבינו, אולם כל זאת תחת ההגדרה והמעמד "עבד אברהם". קודם "עבדו" כבסיס, ורק אח"כ "זקן ביתו" (שזיו איקונין שלו דומה לו), "המושל בכל אשר לו" (שהוא ששליט ביצרו כמותו).

כל המעלות הגדולות שהיו באליעזר, היו שוות רק כל עוד הוא שומר על מעמדו כעבד, כנטפל לאברהם ומשמשו. אם הוא רוצה לראות את עצמו כבעל מעמד וערך עצמי, אזי כל מעלותיו אין להם ערך, כיון שלפני הכל אדם צריך להכיר את מקומו, לדעת את תפקידו בעולמו של הבורא. (כפי שאשה, תהיה גדולה וצדיקה ככל שתהיה, כברוריה אשת ר' מאיר וכדו', אין מעלותיה שוות אם מחמתן תראה עצמה שווה למעמדו של האיש ולתפקידו של האיש).

כשאליעזר מעלה בלבו ורומז על האפשרות שבתו תינשא ליצחק, הוא מוכיח בזה שאינו מבין את מעמדו. הוא סבור שמכיון שעלה ונתעלה כתלמידו של אברהם אבינו שדולה ומשקה מתורת רבו, והתעלה בצדקותו עד שנעשה דומה לו, יכול הוא כבר להשתוות לו גם בתפקידו ובשליחותו, עד שיוכלו בתו ובנו של אברהם אבינו להיות שותפים לתפקיד המשך בניית שושלת האומה הישראלית.

כאן טמונה הטעות. "אין ארור מדבק בברוך". הארור הוא בעל מעמד אחר ומהות אחרת, הוא לא יכול להידבק – להשתוות – לברוך. עבד יכול לגדול ולצמוח, לעלות ולהתעלות בדרגתו כ"עבד אברהם", שהיא דרגת העבדות הנעלית והמשובחת ביותר, עד שיזכה להיכנס חי לגן עדן. אבל לשנות את מהותו ותפקידו ומעמדו ולהיות מחותנו של אברהם, זה אינו יכול.

בזה יובנו דברי המדרש (ב"ר נ"ט ט'): "ויאמר אליו העבד, הה"ד (הושע י"ב) 'כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב', 'כנען' זה אליעזר, 'בידו מאזני מרמה', שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, 'לעשוק אהב', לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך". והדברים מתמיהין, כיצד מכנה המדרש את אליעזר שעליו נאמר שהיה דומה לאברהם אבינו (כנ"ל), שהיה מרמה ועושק. אבל לדברינו מובן היטב, שבאמת היה צדיק, אך כל זה תחת ההגדרה והמעמד "עבד". ברגע שניסה לשנות את הגדרתו מ"עבד אברהם" למחותנו, כאילו שווה הוא לו בתפקידו, הרי זה סילוף של כל תפקידו בעולם, ומרמה היא בידו, ועושק הוא בזה את יצחק שנועד הוא בלבד להיות ממשיכו של אביו כעיקר ולא כטפל.

אחרי שלמד והפנים אליעזר מסר זה בהתמסרותו לחיפוש אשה ליצחק אבינו בלי נגיעות אישיות, התמסר לתפקידו עד שהגדיר עצמו "עבד אברהם אנוכי", תחת הגדרה זו ומעמד זה יכול גם הוא להיקרא "ברוך". "ארור" הוא רק כל עוד הוא מנסה להשיל עבדותו מעליו ולהשוות עצמו לאדונו, אבל כעבד יכול הוא גם להיות ברוך. ההגדרה "ברוך" אמנם מפיו של לבן יצאה, אך באמת היא התאימה למצבו הפנימי של אליעזר באותה העת שקבל על עצמו את עבדותו והפנים את מעמדו.

לכן, דווקא כעת שנעשה ברוך, זהו הזמן לרמוז על כך שאין בתו ראויה ליצחק מפני שארור אינו מתדבק בברוך. כיון שרק כעבד וטפל לאברהם ויצחק הרי הוא ובתו ברוכים וצדיקים, אבל כעומד להידבק ולהשתוות ליצחק, הרי הוא ארור. מרמה ועושק בידו. "אין ארור מדבק בברוך". השידוך לא מתחיל.

בדורות האחרונים, מאז פשטה רוח הדמוקרטיה והשוויון, נעשה כביכול עוול הוא לשמור על הבדלי מעמדות. משתדלים לעשות הכל להשוות בין הכל ולטשטש את הבדלי המעמדות. ההורות והחינוך הנפגעים הגדולים ביותר של גישה ואוירה זו. הבדלי המעמדות בין הורים לילדיהם ובין רבנים לתלמידיהם, נטשטשו עד שכמעט נשתוו כולם זה לזה. הורים נעשו חברים לילדיהם. ילדים מקבלים החלטות ביחד עם ההורים. כבר נתנבא ישעיה הנביא על ימים אלו: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". מצב זה מהווה פגיעה אנושה בכוחנו כהורים וכמחנכים להשפיע ולגדל את בנינו ותלמידינו. כדי שתהיה האפשרות להשפיע על הבן או החניך, צריך שיהיה קבוע בלבו מעמדו הנחות יותר ביחס להוריו ומחנכיו, עד שגם אם יחכם מהם הרבה יהיה מחויב בכבודם יותר מבכבודו. הרבה מהלכות כבוד ומורא הורים ומורים, נועדו להשריש בלב הבנים והתלמידים את מעמדם הנחות וכפיפותם לדבריהם והנחיותיהם של הוריהם ומוריהם.

מאידך, גם לבנות את יסודות החינוך על השפלת או הכנעת הבן או התלמיד להוריו או לרבו, אין זה הדרך. הלא נצטווינו להקפיד על כבודו של כל אדם גם אם קטן ונחות הוא ממנו.

אלא הדרך הנכונה והישרה היא, לשמור על כבודו של כל בן ותלמיד, אך כבן וכתלמיד ולא כשווה במעמדו. ברוך הוא כבן, וברוך שמו כתלמיד, אבל אל לו לראות עצמו מתדבק בהוריו וברבו לקבלת החלטות, או להיות ראוי לדון עם הוריו על הדרך הנכונה לחינוכו. הן לשם החינוך, הן לצורך הבריאות הנפשית, הבן והתלמיד צריכים להיות מורגלים לקבל מרות ההורים והמחנכים גם בלי להבין את הוראותיהם, וגם כשנראים לו טועים בדבריהם. לכן כבר הורה זקן מרן הגרמי"ל ליפקוביץ זצוק"ל שיש להימנע ברוב המקרים מלהסביר לילדים ולנערים את השיקולים והטעמים להוראות שאנו נותנים, כדי שלא יתרגלו שהם כביכול שווים לנו, ומה שהם שומעים לנו רק משום שהשתכנעו שההוראה יש בה טעם והגיון… ואז כשתגיע הוראה שלא נראית בעיניהם לפי סברתם, לא ישמעו ולא יקבלו. רק מדי פעם ניתן להסביר, כדי לא ליצור מצב הפוך שהילד או הנער ירגיש תחת שלטון עריצות שאין בו שום הגיון והתחשבות, רק כוחניות השפלה והכנעה.

כאשר נייצג בפני בנינו ותלמידינו את מעמדינו האיתן כהורים ומחנכים, כבעלי תפקיד המנווטים והמכוונים אותם למענם ולטובתם. כשאנו מכבדים אותם ומתחשבים בדעתם, אך לא רואים בהם בעלי מעמד שווה ושותפים להחלטות. גם כשאנו משחקים אתם ויורדים לרמתם, עדיין שומרים אנו על הבדלי המעמדות. יקבלו בנינו ותלמידינו את החוסן הנפשי הנדרש להם. את המשענת החזקה שראוי ואפשר להישען עליה, להסתמך עליה, ולסמוך עליה. וכך יזכו לנפש בריאה ושמחה, ונזכה לראותם הולכים אחרינו כמעט בעיניים עצומות, בהסתמכם עלינו שיודעים אנו את אשר לפנינו, ובוטחים אנו בדרכינו, במעמדינו ובמעמדם.

 

פרשת וירא- חינוך לדורות

אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות, אולם כל אלה לא עמדו לו לחיבה ולקרבת ה'. מה כן עורר את החיבה המיוחדת? החינוך שהנחיל לבניו ובאי ביתו. החינוך של הדורות הבאים הוא השיא של עבודת ד'.

אדם המקיים מצוות ד' מתוך יראת העונש, ישמור יראתו לעצמו, ולא ישתף אחרים בדבר שהוא סבל בשבילו, שעושה אותו רק מתוך פחד. כמו כן אדם המקיים מצוות מחמת אהבת השכר, יעדיף לשמור השכר לעצמו, ולא לחלוק שכרו עם אחרים. אך העובד את בוראו מתוך אמונה והכרה פנימית שאין תכלית לאדם בעולם מלבד עבודת ה', מתוך הכרה בגדלות הבורא ואפסיות האדם, מתוך אהבת הבורא והרצון להתקרב אליו, רק הוא יחוש רצון עז לסחוף כמה שיותר אנשים נוספים עמו, לזַכותם גם כן באור האמונה התורה והמצוות.

והיא גופא הדרך להגיע לידי כך שיהיו בניו אחריו הולכים בדרכו. כשהבנים רואים את אביהם שמח ומאושר בדרכו, בטוח באמונתו ובצדקת דרכו, הם ממילא מחפשים ללכת באותה הדרך, שהרי כל אדם משתוקק לשמחה, והיכן שהוא רואה אותה לשם הוא שואף.

בפרשה זו מצאנו שניים שקיימו מצוות הכנת אורחים במסירות נפש – אברהם אבינו ולוט. אברהם אבינו שקיים מצוות הכנסת אורחים למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ולמרות חום היום. ולוט שהכניס אורחים בסדום שהיו מחייבים בה מיתה את מי שהיה מכניס אורחים לביתו. ועדיין יש הבדל מהותי ביניהם. לוט מצא אורחים ובגלל החינוך שהושרש בו מביתו של אברהם לא היה מסוגל להשאירם בחוץ, והכניסם לביתו למרות הסיכון הרב. אברהם אבינו לא קיבל אורחים, אלא חיפש אורחים. היה לו צער מכך שאין לו אורחים בגלל מזג האויר החריג, ולמרות שהיה חולה ופטור ממצוה זו, השתוקק לקיימה, ישב בפתח האהל לראות אולי בכל זאת ימצא אורחים, ומיד כשראה שלושה שנדמו לו כערביים רץ לקראתם לשדלם להיכנס לביתו. בזה גילה את ההבדל המהותי. הוא אינו מכניס אורחים משום שצריך או משתלם לעשות זאת, אלא משום שהוא מחפש את קרבת ד'. הוא שמח ומשתוקק לקיום המצוות, ולכן גם כשפטור מהמצווה משתוקק הוא לקיימה.

לכן, אצל אברהם אבינו מצאנו שהושרשה מידה זו גם בבניו אחריו עד סוף הדורות, כדאיתא בגמ' (יבמות עט.) "אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים וכו' גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו וגו'". וכן (כתובות דף ח:): "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, (שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וגו')". ואילו בבניו של לוט, עמון ומואב, מצינו להיפך: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כ"ג ד'-ה').

לוט היה גם הוא מבני ביתו של אברהם אבינו, לכן הושפע על ידו ממה שספג אצלו בביתו להיות גם הוא מכניס אורחים, אך על הדורות הבאים אחריו הדבר כלל לא השפיע, משום שלוט עשה זאת רק בגלל מה שהורגל אצל אברהם אבינו, ולא מתוך הכרה פנימית והשתוקקות עצמית.

נמצא שהדרך בה ציווה אברהם אבינו את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לא הייתה רק בשיחות מוסר ולימוד החוקים והמשפטים, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, בהיותו שמח במצוות ומשתוקק אליהן, אוהב את בוראו ומידבק בו, ובכך סחף את סובביו לדבוק בדרכו.

ב"משך חכמה" כתב שהמקור למצוות חינוך מדאורייתא הוא מהפסוק שלפנינו "כי ידעתיו וגו'". נמצא שעיקר מצוות חינוך היא בהנחלת הדרך לדורות הבאים, ע"י החדרת האמונה והשמחה וההשתוקקות למצוות.

בפרשה הקודמת למדנו על כוחו הרב של ההרגל כחלק מהותי בחינוך. אולם העירני אאמו"ר שליט"א שאין לטעות ולחשוב שההרגל הוא העיקר. החינוך אינו אילוף. זהו הכח שפעל אצל לוט. ההרגל הוא רק המסייע והמיקל על המשך קיום המצוות, (כדברי הפלא יועץ שהובאו שם), אך עיקר החינוך הוא ההתחלה, כדברי רש"י שם, וכפי שמצאנו הרבה הלכות בחינוך שכשילד מגיע למצב שיכול להתקדם וללמוד דבר חדש, יש ללמדו זאת מיד. "משעה שהבן יודע לדבר למדוהו תורה צווה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה" (ספרי מו. הובא ברש"י דברים י"א י"ט). "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'" (אבות ה' כ"א).

אולם כדי שהחינוך ימשיך ויהיה בר קיימא, כדי שלהתחלה יהיה גם המשך, ולא רק לאותו דור אלא גם לדורות הבאים, עלינו לעמול על עצמנו, על פנימיותינו, להתחזק ברגשי אהבת הבורא וההשתוקקות לקרבתו.

עצה לזה כתב בפלא יועץ (ערך אהבת הקב"ה): "הנה כי כן טוב לגבר שיקבע עתים לקרות מדי יום ביום או לפחות כפעם בפעם בספרים המזכירים היראה והאהבה וכדומה, כגון בספר הקדוש "ראשית חכמה" וספר החסיד של"ה וספר "חובות הלבבות" וספר "הברית" וכדומה". ובוודאי שהלימוד והשיחות בספרים ובענינים אלו, יחד עם הבנים והתלמידים ובני הבית, כשאינם מן השפה ולחוץ, יש בהם עוד יותר משום קיום מצוות "אשר יצווה", שבכוחה להועיל רבות לחינוך כל הדורות הבאים אחרינו.

ומצד המעשה יש להקפיד יותר על הידור במצוות, להוסיף הקפדה יתירה בכל דבר לפנים משורת הדין, כפי שהוסיף אברהם אבינו על עצמו מצוות הכנסת אורחים גם כשלא היה מחויב בדבר, ולהוסיף גדרים וסייגים יותר על מה שמחויב, כפי שמצאתי בשם הגר"מ שטרנבוך שליט"א שזה בכלל "אשר יצווה את בניו … ושמרו דרך ה'", שהשמירה היא הגדרים והסייגים שאדם גודר עצמו יותר ממה שמחויב מצד הדין. וכל זאת מתוך תחושת שמחה של מצווה וקרבת ה', ולא ח"ו באווירת לחץ וקפדנות. בדברים אלו נוכיח את נאמנותינו ואהבתנו לקב"ה ולמצוותיו, שאין עבודתינו מצד החיוב או השכר, אלא מצד האהבה אליו והרצון להתקרב אליו ככל שיותר.

מעשים אלו, בצירוף הלימוד והדיבור בעניני אהבת ה', יחדרו בליבנו ובליבות צאצאינו, יחזקו וירוממו את הקשר בינינו ובין צאצאינו לבוראינו יוצרנו, ובכך נבטיח שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

פרשת לך לך- מהו חינוך?

 

הדוגמא הראשונה שהביא רש"י היא מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". במצודת דוד  פירש שם: "התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה, וכשיהיה מורגל בעבודת ה', אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא". כלומר יסוד החינוך הוא ההרגל הנקנה עם התחלתו של דבר.

אכן, ההתחלה קשה היא, כיון שיש בה שינוי מההרגל שהיה רגיל בו עד כה, אך מעלה גדולה יש בה, שהיא מקנה את ההרגל החדש, שלאחר תקופת החינוך – ההתחלה שבה קונה את ההרגל, ייקל עליו יותר לפעול בדרך זו שכבר הורגל לה, וההתמודדות עם פעולה זו תהיה קלה יותר מכח ההרגל שקנה בהתחלה, כדברי המכילא.

כלומר, מהותו של החינוך הוא הקניית הרגלים. ילד ונער שעדיין לא הורגלו בלימוד תורה וקיום מצוות, במידות טובות ומתוקנות, בתפלה ובעבודת השי"ת, בתחילת דרכם, כמה שיותר מוקדם, שעדיין לא הורגלו לדרך אחרת, (או בעל תשובה שכבר הורגל להפך), אנו מקנים להם הרגלים חדשים שיעזרו להם לכל חייהם להקל עליהם את ההתמודדות בעבודת השי"ת, שלא יצטרכו כל פעם מחדש להתמודד נגד היצר אם ללכת בדרך הטוב והישר או ח"ו שלא, כיון שכבר מתחילה הורגלו ללכת בדרך הטובה, וההרגל נעשה טבע.

וכן כתב ב"פלא יועץ" ערך "רגילות":

"כל היהדות תלוי בזה, כי רק ההתחלות קשות, וכשמרגיל עצמו ללכת בדרכי טובים, ההרגל נעשה טבע ואינו קשה עליו לעשותו, אדרבה ענג הוא לו עד שאם פעם אחת יארע לו איזה מעשה ועיכוב שלא יוכל לעשות אותו דבר טוב שהורגל בו, אפילו אם יהיה ממילי דחסידותא, יהיה קשה עליו ויהיה דומה בעיניו כאלו אותו היום לא היה יהודי, ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ובלשון הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סג:) אדם קורא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם. כל קבל דנא, אם עבר אדם עברה ושנה בה והרגל בה, נעשה לו כהיתר (קדושין כ.), עד שאפילו אם ישמע מהדורשים בעם חומר שבהם, לא יעזוב הרגלו הרע. וחבל על דמשתכחין כמה וכמה עברות חמורות שנעשו כהיתר גמור לרבים מעמי הארץ מחמת שהורגלו בדרך רעה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה, כגון לשון הרע, שבועת שוא בלשונות לועזיות, הזכרת השם לבטלה, דבורים אסורים, ראיות אסורות וכהנה רבות, וביטול תורה כנגד כולם".

נקל לראות זאת אצל בעלי תשובה שההתמודדות בכל פעולה יומיומית, כתפילה ושמירת שבת, קשה להם הרבה יותר מלילד ונער שהתחנך מעודו בדרך התורה. מי שהתחנך כבר בדרך התורה אין לו ספיקות והתמודדות אם להתפלל או לא, אם לשמור שבת או לא, הוא הורגל בכך ועושה זאת מתוך הרגל. בשונה ממי שלא הורגל בכך שבכל פעם שצריך להתפלל או לשמור שבת, העשייה באה מתוך שקול דעת והחלטה לעשות זאת, וייתכנו יותר קשיים והתלבטויות כשיש יותר מקום ליצר הרע להניאו מאותו מעשה.

ככל שהאדם צעיר יותר, קל לו יותר לרכוש הרגלים חדשים שיקלו עליו עוד יותר את ההתמודדות בהמשך הדרך. שמעתי השבוע על אדם חילוני מבוגר שבנו חזר בתשובה ומכהן כרב קהילה חשוב ובעל משפחה לתפארת, והאב מתפאר בבנו ומוקירו ומעריכו עד למאוד, ולמרות זאת הוא עצמו ממשיך בדרכו, ומשנשאל כיצד זה יתכן שמעריך כ"כ את דרכו של בנו, ובכל זאת אינו הולך בעצמו באותה הדרך, אמר שאינו מסוגל, כיון שהורגל אחרת. כמובן שזו עצת היצר להניאו מהשינוי המבורך, אך ודאי שאם היה מורגל מקטנות כנכדו, לא היה אצלו מקום ללבטים כלל האם וכיצד לנהוג.

החינוך נועד לצמצם את נקודת הבחירה. עדיין יש מקום ליצה"ר. עדיין יש התמודדות ובחירה בין טוב למוטב, אך ע"י החינוך מקטנות נקודת הבחירה נמוכה יותר. ההתמודדות קלה יותר.

בנערותי תמהתי על כך, שאם כן מה הטענה עלינו "ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט י"ג), הלא כל מהותו של החינוך שהורגלנו לקיים המצוות מתוך הרגל, ויחד עם הרווח שהרווחנו בהקלת ההתמודדות מול היצר, הפסדנו את עוצמת הבחירה ושמחת ההתחדשות שבכל מצווה, לעשותה כמצוות אנשים מלומדה, ולא באופן ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ספרי ואתחנן ו').

אלא שהאיזון הוא הנכון. בלי ההרגל ההתמודדות קשה מדי. תפקידנו כהורים ומחנכים להקטין את נקודת הבחירה כדי שתהיה קלה יותר שיוכלו בנינו ותלמידינו לעמוד בה. מאידך ככל שהאדם מתבגר, מתפקידו הוא לחדש ולהתחדש בעבודתו וביראתו, שלא לעשותה רק מכח ההרגל, אלא מתוך שהבנתו גדלה עמו, וככל שגדל יותר גדלה גם חכמתו והבנתו, עד שאינה דומה הבנתו של היום לשל אתמול, וממילא אין מצוותו של אתמול באותה החיות כמצוותו של היום.

עלינו לסייע להם גם בזה, ע"י שנעודד אותם, כל אחד לפי דרגתו והבנתו, להתבונן ולהבין כל פעולה, להקנות להם הרגל זה להיות מתבוננים בכל דבר, שלא לפעול בחוסר מחשבה, וכך ככל שיגדלו ויחכימו, יותר יתבוננו ויותר יבינו, וכך לא יהיה ההרגל סותר את ההתחדשות. הפעולה תהיה רגילה, אך בכל פעם תהיה בה חדוות ההתחדשות מכח תוספת ההבנה שיש לו בה.

כיון שעמדנו על כך שהחינוך הוא הקניית הרגלים, א"כ מובן ממילא שעל דרך החינוך להיות עקבית וברורה, שהרי בלי עקביות ובהירות לא יהיה הרגל אלא בלבול. כשנקבע כללים ברורים, ונעמוד עליהם בעקביות, ונשריש גם את ההרגל להתבונן בכל פעולה ולא להיות שטחיים, נזכה לראות את בנינו הולכים בדרך שסללנו בפניהם בביטחון ובשמחה, ש"יערב להם מכאן ואילך".

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977