מחבר: אחיה

המדריך היעיל לסדר פעיל – כיצד ניערך לליל הסדר

אתגרי ליל הסדר

ליל הסדר – לילה מיוחד, מרובה במצוות ומשופע בהלכות, מנהגים ופעולות. בשורות הבאות נמליץ על הכנה והיערכות לקראת הלילה המיוחד, ליל הסדר, כדי שנקיים כראוי את מצוות ליל הסדר ובמרכזן סיפור יציאת מצרים, כמו גם את מצות 'והגדת לבנך'.

הדמויות המרכזיות בליל הסדר הם הילדים, ועלינו למצוא את הדרכים להשאיר אותם עירניים, ולהפעיל אותם שישאלו / יאזינו / ישיבו לשאלות, שיהיו חלק פעיל מהסדר.

אתגרי ליל הסדר רבים: א. להחזיק את הילדים הקטנים ערים (גם בשבת רגילה), ב. להחזיק את כולם בריכוז למשך כל ההגדה, ג. לשלב את כולם בפרט במשפחה בה קיים פער בטווח הגילאים בין הגדולים לקטנים. ד. הבדלי מנהגים, בפרט כשלשולחן הסדר מסבות כמה משפחות, ה. אתגר חשוב, להתייחס לכולם, ללא הפליה. ו. להיות ערים וערניים לאורך כל הסדר (מייגע, בפרט לאחר ההכנות והניקיונות), ז. עמידה בזמנים, להספיק אכילת אפיקומן עד חצות, ח. לקיים את כל מצוות הלילה כראוי (חלקן דאורייתא), והאתגר המרכזי – שכולם יהיו מרוצים.

 

5 עקרונות חינוך בליל הסדר

ליל הסדר מושתת על חמישה עקרונות בחינוך, שנכונים לכל השנה, ובודאי לליל הסדר:

• מה נשתנה – דרך שאלה ותשובה. המלבי"ם אומר שסיפור בדרך שאלה ותשובה מעורר את התרגשות הלב. ר' יחזקאל אברמסקי ביאר שיש נעימות מיוחדת לדברים כשנאמרים כתשובה לשאלה.
• המחשה – בליל הסדר אנו משתמשים בהמחשות רבות, כדוגמת כרפס, מרור, חרוסת ועוד. לכל פריט ייעוד וסיבה. כמו גם לפעולות השונות, שאנו עושים בליל הסדר כדוגמת יחץ, הסיבה ועוד. חז"ל הדגישו זאת במילים "יכול מר"ח?… לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".
• סיפור – "מעשה בר' אליעזר… והיו מספרים ביציאת מצרים…". בלילה הזה יש להרבות בסיפור יצי"מ, למעט בדרשות ופלפולים, שהרי 5 התנאים ותלמידיהם עסקו בסיפור יציאת מצרים.
• חזרה ושינון – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לחזור ולשנן את הסיפור לילדים, כל אחד ברמתו. לא להסתפק בידיעה מהעבר, משנה שעברה.
• קליות ואגוזים – התגמול פעל עוד בימי חז"ל, כפי שאמרו לתת לילדים 'קליות ואגוזים'. מומלץ מאד להצטייד בליל הסדר בפרסים כתגמול לשאלה ו/או תשובה יפה, כדי לעודד את הילדים להשתתף. [לוודא שאין בפרסים מוקצה, ושהממתקים אינם חלביים].

התארגנות לקראת ליל הסדר

1. ניתן לחלק את קטעי הקריאה, בפרט לילדים, שיתכוננו לקטע שיקריאו בפומבי בליל הסדר.
2. כיום ניתן להשמיע לילדים את שירי ליל הסדר בימים שנותרו עד החג, שיכירו וייערכו.
3. עזרים לליל הסדר – הגדות לילדים, תמונות מספרות, אמצעי המחשה, פרסים, ממתקים.
4. חשוב להקפיד שמשתתפי הסדר (לא רק הילדים) ישנו בערב פסח ויאגרו כוחות, שיהיו עירניים.
5. תחילת הסעודה בשעה מאוחרת יחסית, מומלץ לאכול (במגבלות ההלכתיות) בשעות שלפני החג.
6. הישיבה סביב שולחן הסדר הינו שלב רגיש, מעבר לזמן היקר שנמשך. כדי לחסוך עגמת נפש וזמן יקר, כדאי לארגן את סדר הישיבה סביב שולחן הסדר לפני כניסת החג.
7. כדאי להכין מבעוד יום קערות לנטילת ידים, מגבות, קיטל לעורך הסדר (לנוהגים ללבוש קיטל).
8. להכין בקבוקי יין / מיץ ענבים, גביעים המכילים שיעור עפ"י ההלכה (לזכור להכשיר את הגביעים).
9. מצות בכמות מספיקה. במידה ומשתמשים במצות יד, לוודא הפרשת חלה.
10. בחלק ממצוות האכילה יש להקפיד על אכילת כזית/ים מצה או מרור, וכן שתיית רביעית ב-4 כוסות. הואיל ולא ניתן בליל הסדר למדוד, ראוי לעשות זאת לפני החג, לדעת מהם שיעורי האכילה והשתיה.
11. פריטי הסדר – כרפס, מרור, ביצה צלויה, זרוע צלויה, חרוסת, מי מלח.
12. לזכור לכוון את שעון השבת, שיכבה בשעה מאוחרת יותר מאשר בשבת רגילה.

 

דגשים לעורך הסדר

• להיערך ולהכין את ההגדה. לבוא לליל הסדר מוכנים עם שאלות ותשובות, רעיונות וסיפורים.
• לא לשלוח את הילדים מהשולחן מיד לאחר שאלות 'מה נשתנה'. תפקידם לא הסתיים, הוא רק החל. בשלב זה אנו משיבים לשאלות הילדים. מטרת הקושיות היתה לקבל תשובות והסברים.
• יש ילדים שלאחר ששרו 'מה נשתנה' בימים שלפני החג בצורה יפה, מקבלים בליל הסדר "פחד קהל", הם מתביישים או מסרבים לשיר. חשוב שלא ללחוץ עליהם, בודאי לא לעשות מזה ענין. יש לזכור ש'מה נשתנה' נתקנה בתחילת ליל הסדר. ניתן לאפשר לילד לשיר בהמשך ליל הסדר, כש"יתחמם" יותר.
• בקרב חלק מהעדות נהוג לערוך מחזה שבו ממחישים את יציאת מצרים. ראוי לאמץ מנהג זה.
• למצוא את הדרך לשלב את כולם, לתת לכל אחד את היחס הראוי. סביב השולחן מסבים ילדים ונוער בגילאים שונים, וברמות הבנה וידע שונים זה מזה.
• מומלץ לשלב את הילדים בקטעי הקריאה, בעיקר בשלבים הראשונים של תחילת ההגדה.
• בהגדה יש התייחסות לכל אחד מארבעת הבנים, כולל גם את הבן הרשע. מההתייחסות האישית ניתן ללמוד שיש לענות לכל אחד בהתאם להבנתו.
• ב'עשר המכות' מנהגים רבים לקרוא כל מכה ולהטיף באצבע מכוס היין. יש רבים שממשיכים בקריאת ההגדה. ראוי מאד להתעכב בנקודה זו (או בהמשך הסדר) עם הילדים, ולהאריך בתיאור עשר המכות עפ"י מדרשי חז"ל, בכמה מישורים:

1. לפרט מה היה במכה. ניתן לפרט את חיי בני ישראל במקביל למכה שחוו המצרים.
2. להסביר מה היו נזקי כל מכה והשלכותיה על המצרים.
3. לתאר מדוע הוכו באותה מכה. נימוקים רבים אודות 'מידה כנגד מידה'.
4. להאריך בהסבר מה היו הניסים במכה.

הסברים אלו, בתוספת קריאת ההגדה הם קיום מצוות סיפור יציאת מצרים.

• מאד חשוב להחמיא לילדים על כל שאלה / תשובה / רעיון נחמד. ראוי לתת לילד פרס או ממתק על כל השתתפות פעילה. התגמול מעודד אותם להשתתף באופן פעיל ומחזיק אותם עירניים לאורך הסדר.
• מטרה חשובה בליל הסדר, שכל המסובים, בדגש על הילדים יזכרו את ליל הסדר לאורך זמן, שיותיר בהם רושם רב. לצורך כך עלינו לוודא שלאורך כל הסדר נשמרת אוירה נעימה.
• לסיום, יש כלל "כל תכנית – על בסיס לשינויים". על אף שאנו נערכים ומכינים רעיונות והפעלות, יש מצבים שאינם צפויים. גם כשלא הכל פועל כמתוכנן, חשוב מאד "לזרום".

אוירה חיובית ולבבית סביב שולחן הסדר חשובה יותר מסיפור או רעיון נוסף.

 

להורדת קובץ הלכות לליל הסדר, ניתן להיכנס לאתר שלנו בכתובת https://shaalti.co.il/

ניתן לקבל את הקובץ, לאחר שליחת המילים 'הלכות פסח' לנייד 052-9453811, או למייל office@shaalti.co.il

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה, בקישור https://did.li/BRD6q

 

בברכת פסח כשר ושמח

הרב חגי ולוסקי

אל תגיד 'אוף', אמור פרק ק'

לפני כשלוש שנים נהרגו שני ילדי משפחת פלאי בפיגוע רצחני, כשעמדו בתחנת אוטובוס סמוך לביתם בשכונת רמות בירושלים. במהלך השבעה, סיפרה אמם שכאשר נתקלו בקושי, לאחד מהם היתה אמרה שגורה על לשונו: "אל תאמר 'אוף', אמור פרק ק'", כשכוונתו לפרק ק' בספר תהילים, ובו חמישה פסוקים. בארבעים ושלוש המילים שבו שזר דוד המלך ע"ה הודיה נפלאה להקב"ה:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

 

תהילים פרק ק'

נזכרתי בסיפור כשקראתי בפרשת השבוע, פרשת צו, את הפסוק: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ז, יב).

אדם שניצל מסכנה, מביא קרבן שבו הוא מודה להקב"ה על הנס שאירע לו. כיום, שלצערינו הרב אין לנו בית מקדש ואין אנו יכולים להביא קרבן, אומרים אנו פרקי תפילה ותודה, ואחד הבולטים שבהם, פרק ק' בתהילים שמיטיב לבטא את הבעת התודה כלפי הקב"ה כתחליף לקרבן תודה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".

נשאלתי פעם על פרקי ההודיה, מאחר שכיום הם תחליף להבאת קרבן, מדוע על כולנו להודות לקב"ה, הלא כשבית המקדש היה קיים, את קרבן התודה היו מביאים רק יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים? מדוע כולם מודים להקב"ה, על אף שלא נעשה להם נס או הצלה?

השבתי לשואל ששמעתי על כך רעיון בשם הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל. הוא סיפר על יהודי שיום אחד לאחר תפילת שחרית פרס מפה על השולחן וחילק לציבור המתפללים יין לשתיית 'לחיים'.

כשנשאל לפשר השמחה, השיב שיום קודם, כשחצה את הכביש פגע בו רכב, וב"ה הוא יצא מהתאונה בריא ושלם. על הצלה זו הוא מודה לקב"ה ומשתף בכך את הציבור.

למחרת, לאחר שחרית ראו יהודי אחר שפרס מפה והוציא מהשקית שלו כוסיות ובקבוק יין לשתיית 'לחיים'. שאלו אותו המתפללים: מה קרה לך, האם גם בך פגע רכב?

הלה השיב בשלילה, ונימק את הבאת בקבוק היין. הוא הסביר שהוא שמח ומודה שמזה 20 שנה חוצה את אותו כביש, וב"ה אף פעם לא פגע בו רכב.

רבי חיים הסביר את ההקשר לסיפור. ברור לכולם שעל יהודי שהתרפא מחליו או שיצא מבית האסורים לומר 'מזמור לתודה'. אולם על כל שאר האנשים בעולם להריע לה' ולהודות לו על כך שהם לא חלו ולא הוכנסו לבית האסורים.

 

חיבת קרבן תודה אצל הקב"ה

כדי להבין עד כמה רצוי וחביב קרבן התודה אצל הקב"ה, נסיים בדברי חז"ל במדרש אגדה בפרשתנו שאומרים על קרבן התודה: "את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאים היו באים על העבירות… אבל התודה היתה באה על חנם, אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה היא עלי יותר משאר הקרבנות, לכך נאמר 'זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי' (תהלים נ, כג), ומהו 'יְכַבְּדָנְנִי' בשני נונין? רצה לומר בעולם הזה ובעולם הבא".

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

מעוניינים לקבל כלים לעריכת הסדר?

'המדריך היעיל לסדר פעיל' – כיצד ניערך לליל הסדר, בקישור

https://did.li/SMmUY

 

 

הקמת המשכן – הסוד הטמון במאמץ האנושי

בפרשיות ויקהל-פקודי אנו קוראים אודות סיום הקמת המשכן. במדרש תנחומא בפרשת פקודי מובאת תובנה עמוקה, המאירה באור חדש את מושג כוחות הגוף והנפש: "אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר, שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך, שנאמר 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח), וכן הוא אומר: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (מ, א-ב). אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר 'וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן' (מ, יז), ומי העמידו: " משה, שנאמר: 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח)".

משה רבנו היה מיצר על כך שלא נטל חלק פעיל במלאכת המחשבת של המשכן, שהרי בצלאל וחכמי הלב הם שעסקו במלאכה. בתגובה, הבטיח לו הקב"ה כי רגע ההקמה הסופי יישמר רק לו.

משה פונה לקב"ה וטוען שאין בכוחו הפיזי של בשר ודם להעמיד קרשי עץ כבדים ועצומים כל כך. תשובת ה' מפתיעה: "עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו". הדברים מעוררים תמיהה: אם המשכן עמד בדרך נס ("עומד מאליו"), מדוע נדרש משה "לעסוק בידיו" ולהראות כאילו הוא מקים אותו: ומדוע התורה מייחסת לו את ההקמה באופן בלעדי, אם בפועל היה זה מעשה שמעל לדרך הטבע?

 

גבורה גופנית כמעלה רוחנית

כדי להבין זאת, עלינו להעמיק במושג ה"גבורה" כפי שהוא מופיע במקורות חז"ל. לכאורה, כוח פיזי נתפס כעניין חומרי, אך חז"ל רואים בו מעלה רוחנית הנדרשת לאנשי המעלה. כך נאמר על אהרן הכהן במדרש ויקרא רבה: "'והכהן הגדול מאחיו', למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בה' דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר, ובשנים. בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהוא גיבור. בא וראה אהרן, כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח".

חז"ל מתארים כיצד אהרן הניף 22,000 לויים ביום אחד, פעולה בלתי אפשרית מבחינה פיזיולוגית. באופן דומה, הגמרא במסכת נדרים (לח ע"א) קובעת כי הנבואה שורה רק על מי שהוא "חכם, גיבור, עשיר ועניו", ולומדת זאת ממשה רבנו, עליו נאמר "ויפרוש את האוהל על המשכן", מעשה שדרש כוח פיזי עצום.

 

 

 

 

נשאלת השאלה, לשם מה הכהן הגדול, או הנביא זקוקים לגבורה? ומדוע היא נחשבת לגביהם כמעלה רוחנית?

התשובה טמונה בהבנה שגבורה אינה נמדדת במסת שריר, אלא במיצוי מוחלט של כוחות הנפש. הגיבור האמיתי הוא זה שמגייס את כל ישותו, הפיזית והרוחנית כאחד, למען המטרה. ההיפך מ'גבורה' בהקשר זה אינו 'חולשה', אלא 'עצלות'. העצל הוא זה שמרפה ידיים ומתייאש מראש מול המשימה, בעוד הגיבור משקיע מאמץ עליון ללא שיור, גם כשהמטרה נראית רחוקה מהישג יד.

 

סוד ההשתדלות

מכאן אנו למדים יסוד גדול בחיי האדם: כאשר אדם מתאמץ ועושה כל שביכולתו עד קצה גבול היכולת, הוא פותח פתח לסיוע שמימי לחולל את השינוי.

כך היה אצל אהרן הכהן: הוא לא נרתע מהמשימה הכבירה של הנפת אלפי הלויים. הוא ניגש למלאכת הקודש במסירות, החל להניף, ורק אז, כשכוחותיו האנושיים מוצו, סייעו בידו מן השמים. כך היה גם אצל משה: עצם המאמץ הפיזי שלו להקים את המשכן, למרות ידיעתו שהדבר אינו אפשרי בדרך הטבע, הוא שהפך אותו ל"מקים המשכן".

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מסכם זאת ביסוד נפלא: "האדם אין לו אלא המעשה, ואילו התכלית והתוצאה מאת ה' יתברך. ועל כן בוודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז תצא מהם התכלית הנרצית. ואדרבה דווקא משום שאין האדם פועל התכלית, ורק ע"י מעשיו עוזרים לו מהשמים, א"כ ככל שיעשה ביתר התאמצות וביתר ניצול כוחות נפשו, יותר יסייעוהו לכך. וא"כ אין גבול ליכולתו של אדם, שהרי בין כך וכך אין התכלית מכוח עצמה. ועל כן אין להתפלא אם ביכולתו של אדם לעשות דברים שלמעלה מדרך הטבע".

למרות שהמשכן הוקם בדרך נס ("עמד מאליו"), התורה מייחסת את ההקמה למשה כיוון שהוא השקיע את כל כוחו ומאמצו הפיזי במשימה שנראתה בלתי אפשרית. "גבורה" אינה כוח פיזי גרידא, אלא מיצוי מוחלט של כוחות הנפש והתגברות על העצלות. התוצאה הסופית אמנם בידי שמים, אך האחריות על המאמץ והעשייה מוטלת על האדם, והיא זו שמעניקה לו את הזכות על ההישג.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

לרעיונות יפים על פרשיות ויקהל פקודי, ניתן להיכנס בקישור

https://did.li/2tYw5

 

אחידות שיוצרת אחדות – לפרשת כי תשא

מסופר על רבי בונים מפשיסחא, שנשאל בשיא ימי המלחמות הגדולות: מי ינצח במערכה שבין הקיסר נפוליאון לבין הצאר הרוסי?

בתגובה, השיב הרבי במשל לגביר עשיר, חובב סוסים מושבע, שנהג לרכוש סוסים מכל קצוות תבל. יום אחד יצא לסיור באחוזותיו במרכבתו המפוארת, כשהיא רתומה לארבעה סוסים מובחרים: בראשם הסוס הערבי, היקר מכולם, שני לו הסוס הבלגי, החזק מכולם, שלישי הסוס הפרסי, ורביעי הסוס האנגלי.

בדרכם, עברו ביער עבות רצוף דרכים עקלקלות ושלוליות בוץ טובעניות. העגלון לא נזהר, והמרכבה הכבדה שקעה בבוץ עמוק. כל ניסיונותיהם של ארבעת סוסי העלית להיחלץ עלו בתוהו. בעודם עומדים אובדי עצות, הגיעה מולם עגלת משא כפרית פשוטה, עמוסה בתבואה, ואליה רתומים שני סוסים כחושים ורזים. לתדהמת הגביר, חצו הסוסים הרזים את השלולית בקלות והמשיכו בדרכם, כאילו לא אירע דבר.

הגביר צעק לכפרי וביקש את עזרתו. הכפרי הסכים, אך הציב תנאי: עליהם להתיר את ארבעת סוסי השרד האציליים, ורק אז ירתום את שני סוסיו הכחושים למרכבה המפוארת. הגביר פקפק ביכולתם של הצמדים הרזים להצליח היכן שכשלו גיבורי התבל, אך לא היתה לו ברירה. הכפרי עלה על מושב העגלון, שרק לסוסיו, וכהרף עין חולצה המרכבה מהבוץ.

הגביר, שהיה בטוח כי מדובר במעשה כשפים, ביקש הסבר. ענה לו הכפרי: אין כאן סוד. סוסיך הם אכן הטובים בעולם, אך יש להם חיסרון אחד: הם שונאים זה את זה. כל אחד מהם נולד בקצה אחר של העולם ומשתוקק לראות במפלת חברו. לכן, כששקעו בבוץ, כל אחד חשב רק על עצמו. אצלי, לעומת זאת, שני הסוסים נולדו יחד, גדלו יחד ואכלו מאבוס אחד. כשהם מושכים, הם מושכים כגוף אחד, כתף אל כתף.

סיים רבי בונים ואמר: נפוליאון רתם לצבאו חיילים מכל אירופה: צרפתים, אוסטרים וגרמנים, שאין ביניהם קשר פנימי. מולם ניצבים הרוסים, הנלחמים על אדמתם המשותפת. לכן הם ינצחו.

 

המשימה המשותפת ככוח מחלץ

משל זה הוא בבחינת שיעור לדורות באחדות עם ישראל. כשכל אחד מבקש להוכיח את עליונותו וייחודו, אנו נותרים תקועים ב"בוץ" של מחלוקות וקשיים. לעומת זאת, כשאנו זוכרים כי המשימה העומדת לפנינו היא משותפת, גם אם נראה כלפי חוץ "כחושים" או חלשים, הכוח המשותף והחיבור למקור המקודש לנו יעניקו לנו את העוצמה לעמוד מול משברי התקופה.

חיבור זה לאחדות מופיע בפתח פרשתנו, במצוות מפקד בני ישראל. התורה כותבת: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (ל, יב).

האברבנאל מבאר שהציווי הגיע לאחר הקמת המשכן, כשהתברר שחסר כסף להשלמת האדנים והכלים. בני ישראל אמנם תרמו ברוחב לב, אך שמרו חלק מכספם לצורכיהם האישיים. הקב"ה נתן למשה עצה כיצד לקבץ את הסכום החסר באופן שירומם את העם.

מהי אותה "נשיאת ראש"? חז"ל בפסיקתא זוטרתא דורשים על הפסוק 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי' (משלי יד, לד): "אמר לו הקב"ה למשה: במה תרום קרנן של ישראל? ב'כִּי תִשָּׂא'", קרנם של ישראל נזקפת בזכות הנתינה. כפי שמבאר ה'אור החיים', החטא גורם לכפיפת ראש ולהשפלה, בעוד שהקדושה והנתינה הן בבחינת הרמת ראש. משה נצטווה להרים את רוחם של ישראל לאחר השפל של חטא העגל.

רש"י מוסיף כי המפקד לא נעשה בספירת בני אדם, שכן "המנין שולט בו עין הרע", אלא באמצעות איסוף השקלים. הנתינה הופכת את היחידים לכלל, ובכך מגינה עליהם מפני הנגף, כדוגמת זה שהיה בימי דוד.

 

מדוע דווקא מחצית?

פרשנים רבים דנים בשאלה מדוע נצטוו לתת דווקא 'מחצית' השקל. הרא"ש כתב: "למה ציווה על מחצית השקל, לא פחות ולא יותר? ויש לומר, לפי ש'שקל' עולה בגימטריה 'נפש' (=430) והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עוון חצי הנפש, ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש". הקב"ה, במידת הרחמים, מבקש מהאדם לתת "מחצית" (כופר על חצי הנפש), והוא בהשלמתו מכפר על החצי השני.

רש"ר הירש ביאר שהמחצית מלמדת את היחיד שגם אם יגיע לשיא השלמות, הוא לעולם יישאר רק "חצי". כדי ליצור דבר שלם, הוא זקוק להתמסרותם של אחרים. אין אדם שהוא יחידה עצמאית ושלמה בפני עצמה בתוך עם ישראל.

התורה מזהירה בפסוק נוסף, 'הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל' (ל, טו), מדוע? על כך ביאר חזקוני, שבתרומה יש גם מרכיב של כפרה. אם יתרמו תרומות שונות זה מזה, הם לא יהיו שווים בכפרה. ומחדד דעת זקנים מבעלי התוספות: "שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך".

כוחה של המחצית

במצוות מחצית השקל אנו למדים עיקרון יסודי:  אחדות אמיתית נבנית על בסיס של ענווה ושיוויון. כשאנו מכירים בכך שכל אחד מאיתנו הוא רק "מחצית", ושערכנו לפני ה' הוא שווה, אנו מפסיקים להפגין עליונות זה על זה. או אז, אנו הופכים לשני הסוסים של הכפרי, שגדלו יחד, חשים זה את זה, ומסוגלים לחלץ את עגלת חיינו גם מהבוץ העמוק ביותר.

 

 

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת כי תשא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/7YNx5

 

 

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

לב של שלום – לפרשת תצווה

מעשה ביהודי תושב בני ברק, שביקש לשמח את רעייתו לרגל יום הולדתה ורכש עבורה טבעת יקרה. כעבור ימים אחדים, גילתה האישה בצער כי הטבעת אבדה. בבית החלה להתלקח "אש המחלוקת". הבעל, מתוך אכזבה, גער באשתו על חוסר זהירותה, והאווירה בבית הפכה עכורה ומתוחה ברגעים היפים ביותר של השבוע.

בנם הבכור, בחור כבן 18, שמע את חילופי הדברים הקשים והבין שעליו לפעול מיד כדי למנוע מ"אש המריבה" לבעור בבית. במוחו עלתה הברקה: הוא ניגש למגירה, נטל את הקבלה המקורית של הטבעת ומיהר לבית חברו כדי לבקש הלוואה דחופה. משקיבל את הכסף, רץ לחנות התכשיטים ושאל את המוכר: "האם נותרה לך טבעת זהה לזו שנקנתה כאן"?

המוכר השיב בחיוב: "למזלך, נותרה עוד טבעת אחת כזו בדיוק".

הבחור הניח את הטבעת במגירה בה מונחות הפתילות להדלקת נרות השבת. כשעמד האב להכין את הנרות, פתח את המגירה ואורו עיניו… "מצאתי! מצאתי!" צעק בשמחה. הוא מיהר לבקש את מחילת אשתו על שחשד בה לשווא, והשלום והשכינה שבו לשרות בביתם.

את הסיפור הזה סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, לאחר שהגיע אליו הבן לשאול: האם מותר לו להחזיר לעצמו את דמי ההלוואה (בסך 1000 ש"ח) מכספו של אביו ללא ידיעתו? השיב הרב: יש מקום לומר שהדבר מותר, שכן רכישת הטבעת הייתה לטובתו המוחלטת של האב, כדי להצילו מאיסורים חמורים של מחלוקת, פגיעה באשתו והריסת קדושת הבית.

 

בחירה שאינה דמוקרטית, אלא מהותית

בפרשתנו אנו קוראים על המינוי של אהרן לתפקיד החשוב והנכבד – הכהן הגדול. לא היתה זו בחירה "דמוקרטית", העם לא התבקש להצביע, ואף אהרן עצמו לא הגיש מועמדות. הקב"ה בחר באהרן לאחר שראה בו את הדמות הראויה ביותר למלא את השליחות המרוממת הזו.

הקב"ה אומר למשה רבנו: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (כח, א). התנאי הראשון והבסיסי לבחירה הוא היותו של אהרן חלק בלתי נפרד "מתוך בני ישראל".

ישנם צדיקים החיים בבדידות ובהתעלות רוחנית אישית, אך אינם מעורבים בצרות הציבור. אהרן הכהן היה שונה. הוא חי "בתוך" העם, חש את כאבם, דאג לצרכיהם והיה קשוב ללבם. זהו התנאי היסודי למנהיגות יהודית: מי שאינו מעורב בצרכי הכלל ואינו נושא בעול עם חברו, אינו יכול להתמנות לראש לבני ישראל.

הכהן הגדול הוא הדמות הרוחנית הנעלה ביותר. הוא היחיד שנכנס לקודש הקודשים, כל עבודת יום הכיפורים, האחריות לכפר על עוונות העם מוטלת על כתפיו. כשחיפש הקב"ה אדם שיהיה ה"מתווך" והמחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא בחר במי שלבו רחב מספיק להכיל את כולם.

הלל הזקן קבע: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב). אהרון לא רק אהב את השלום, אלא רדף אחריו בכל הזדמנות ומקום כדי להשיגו וכדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. חז"ל מתארים כיצד אהרן היה הולך לאדם השרוי במחלוקת עם חברו, ומספר לו כמה חברו מצטער ובוכה על המריבה ביניהם. לאחר מכן היה הולך לצד השני ואומר לו דברים דומים. כשהיו השנים נפגשים, מתוך דבריו של אהרן, היו מתחבקים ומשלימים. לכן כשנפטר אהרן נאמר 'וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' (במדבר כ, כט). גברים, נשים וטף, כי כולם הרגישו שאיבדו את מי שהשכין שלום בתוך ביתם.

כעת מובן מדוע אמר ה' למשה "הקרב אליך את אהרן" ולא אמר לו: "בחר את אהרון". הקב"ה רצה שמשה יקרב את אהרן אל התפקיד, כיוון שאדם בעל "לב של שלום" בדוקא הוא היחיד שיכול לייצג את העם לפני ה'.

הבחור מבני ברק, בסיפור שבתחילת המאמר, הלך בדרכו של אהרן הכהן. הוא לא חיפש את צדקתו האישית, אלא "רדף שלום" במעשה של חסד והקרבה. פרשת תצוה מלמדת אותנו שקדושת המשכן והכהונה מתחילה בלב אוהב וביכולת להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת תצווה, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/eB5Iw

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

עזרה והטבה לזולת – לפרשת תרומה

אורן נסע במכוניתו בשעת לילה מאוחרת, בדרכו חזרה הביתה, באמצע הדרך הוא הבחין במכונית מרצדס מפוארת, עומדת בצד הכביש עם אורות מהבהבים, הוא עצר לפניה וראה אשה זקנה יושבת ברכב ונראית נואשת, הוא ניגש אליה ושאל מה הבעיה? היא הסבירה לו שיש לה פנצ'ר בגלגל והיא לא יודעת איך להחליף גלגל, אורן אמר לה שתחכה כמה דקות, הוא מיד הוציא את הגלגל הרזרבי נשכב על הכביש והחליף לה את הגלגל.

הזקנה ממש התרגשה מהמחווה ושאלה אותו כמה מגיע לו? היא הסכימה לתת לו כל סכום שיבקש, אבל אורן חייך ואמר לה: "אני שמח שיכולתי לעזור ואת לא חייבת לי כלום, גם לי הרבה אנשים עזרו בחיי, ואם את רוצה תמשיכי גם את לעזור למי שצריך, ככה נמשיך את מעגל החסד בעולם".

אורן חזר לרכב ונסע הביתה, הזקנה המשיכה בדרכה ועצרה בבית קפה, לשתות משהו חם ולהירגע, המלצרית קיבלה את פניה בחיוך והגישה לה את מה שהזמינה, הזקנה הבינה שאם היא עובדת לילה במצבה, כנראה שהמצב הכלכלי שלה לא הכי טוב, היא סיימה לשתות ונתנה למלצרית שטר של מאה שקל לתשלום.

המלצרית חזרה עם העודף וראתה שהזקנה כבר לא שם ועל השולחן בו ישבה היה כתוב משהו על המפית, היא הרימה את המפית וקראה עם דמעות "מלצרית יקרה אני שמחה להמשיך את מעגל החסד בעולם". מתחת למפית היו עוד 2 שטרות של מאה שקל. המלצרית חזרה הביתה, העירה את בעלה ואמרה בשמחה: "אורן, קיבלנו מתנה"

פרשת השבוע, פרשת תרומה מתארת את התרומות והמתנות שנידבו בני ישראל למשכן. תחילה פותחת התורה בתיאור הארון, ואחריו מתארת את הכפורת, שהיתה על הארון ועליה היו הכרובים. וכך כתבה התורה על הכרובים: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב… וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (כה, יח-כ).

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת תרומה, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/Jyfba

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

סדרת חינוך – לפרשת משפטים

בתקופת השואה הצליחו להציל קבוצת ילדים יתומים ולהעלותם לארץ ישראל דרך טהרן שבפרס, מסע שבשלו דבק בהם הכינוי "ילדי טהרן". מרבית הילדים נלקחו לקיבוצים, שם השכיחו מהם בכח את מנהגי בית אבותיהם. כשנודע הדבר, הרימו שומרי התורה קול צעקה ודרשו לקבל את הילדים לרשותם. לאחר מאבק גדול, הצליח הרב מפוניבז' לקבל לרשותו קבוצה מאותם ילדים. הוא הביא אותם לבני ברק, אולם, לדאבון לבו, לא היו מזרונים להשכיב אותם עליהם. משום כך, הכריז הרב מפוניבז' שבאותו יום הוא ידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי תפילת ערבית. דרשותיו של הרב נודעו לשם ולתהילה, ומשהודיע הרב מפוניבז' על הדרשה לא היה אדם אחד שהרשה לעצמו שלא לבוא. גם עזרת הנשים היתה מלאה בנשים.

פתח הרב ואמר: יש לי קושיה משתי גמרות: הגמרא בב"מ (סב ע"א) דנה במקרה ששני אנשים צועדים יחד במדבר וברשותו של אחד מהם יש מים בכמות מועטה, אשר יספיק רק עבור אדם אחד עד בואו העירה, ואם יחלקו ביניהם את המים ימותו שניהם. להלכה נפסק, שמאחר ונאמר "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) אדם צריך לדאוג לחיי זולתו רק לאחר שהוא דואג לחייו שלו, ולכן "חייך קודמים".

מצד שני, במסכת קידושין (כ ע"א) אומרת הגמרא שמי שקנה עבד עברי, כאילו קנה אדון לעצמו, כך שאם ברשותו רק מזרן אחד, או כרית אחת, עליו לתת אותם לעבד, ואילו הוא ישן על הארץ. הלכה זו, של נתינת המזרן או הכרית לעבד ולא לאדון, הוסיף הרב מפוניבז' וביאר, נלמדת מן הפסוק "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז).

נשאלת השאלה: מה באה המילה "עמך" ללמדנו? שאתה קודם או שהזולת קודם?

התשובה היא, שהאדם תמיד קודם לזולתו. כאשר ישנה שאלה אודות המים הוא קודם, ועליו לשתות לפני זולתו ולהחיות את עצמו, והחידוש הוא שגם כשמדובר בעבד עברי, האדון הוא זה שקודם, והחיוב לתת לו את המזרן שלו, הוא ענין פרקטי. הא כיצד?

הבה נתבונן באותו עבד ובגורם למכירתו: מדובר באדם יהודי, שבית דין מוכרים אותו בגניבתו, דהיינו: הוא נתפס בגניבה, ועליו לשלם על מעשהו. לכאורה, אף אחד לא יסכים לשלם מכספו, על מנת להכניס גנב הביתה. אבל במקרה הזה לא מדובר על גנב מקצועי, אלא על יהודי 'משלנו'. יתכן שאפילו למד אתנו באותה ישיבה… אך, לדאבון הלב, הוא נכשל בגניבה. משום שלא הצליח להחזיק מעמד אל מול המחסור הנורא והדחקות שהיתה בביתו.

והנה, כאליו לא די בעצם הנפילה לגניבה, תפסו אותו ומכרו אותו לעבד… וההשפלה הולכת וגדילה, כשהוא מבחין שמי שקנה אותו לעבד, אינו אלא חבר מהישיבה, שלמד שני שיעורים מתחתיו… כשהם מגיעים הביתה, אומר האדון: מצטער משה, לא הספקתי להתארגן… הערב תישן על הרצפה ומחר נקנה לך מזרן… האם אותו עבד יצליח לישון באותו לילה? ודאי לא, וכי כיצד יישן? כיצד יתעלם מן החור העמוק שנחרץ בליבו בעקבות אירועי היום? והאדון החדש, המשיך הרב מפוניבז', האם הוא כן יצליח לישון? ודאי לא, וכי כיצד ירדם, כשהוא יודע שהיהודי התלוי בו אינו מצליח לישון כיון שמרגיש חור בלב?

אם כן, יוצא ששניהם לא יישנו, לא העבד ולא האדון, לכן קובעת התורה, תן לו את המזרן שלך, הוא ירגיש שמתייחסים איליו בכבוד ויצליח להירדם, ואתה, שמרגיש שגמלת טוב עם אותו יהודי, גם אתה תצליח לישון, כי טוב לו עמך. כלומר, דוקא מפני שאתה קודם, עליך לדאוג לעצמך, וכדי לדאוג שאתה תוכל לישון בשלוה, עליך לתת לו את המזרן שלך…

עצר הרב מפוניב'ז והתבונן ביושבים מולו ואמר: הבאתי יתומים מהשואה, אין להם לא אבא ולא אמא, אין להם כלום, גם כריות ומזרנים אין לי בשבילם, והלילה, הלילה הם לא יישנו, כי אינני יכול להשכיב אותם על הרצפה. הם לא יישנו, וכעת, כשאתם יודעים זאת, גם אתם לא תשנו, אם כך, הביאו את המזרנים שלכם. תוך רגעים אחדים התמלא בית הכנסת בכריות, בשמיכות, במזרנים ובכלי מיטה, עד שהיה צריך לומר שיפסיקו לתת.

 

כאמור, פרשת השבוע פותחת במכירת עבד עברי. בעיה חברתית מוכרת, הטיפול באדם שמעד. כשל ועבר עבירה חד פעמית במערכת היחסים שבין אדם לחברו. איש שהיה במצוקה כספית ופרץ לבית לאחר שיצרו גבר עליו, או שדד מעובר אורח סכום כסף. פושע זה נתפס והובא בפני שופט, שבדרך כלל מרשיע אותו. בגזר הדין נפסק שעליו להחזיר את שווי הגניבה או סכום הכסף שנשדד. מן הסתם בשלב הטיעון לעונש פורץ האיש בבכי, על שאינו יכול להשיב את הכסף, שכבר אינו בהישג ידו.

עבירה גוררת עבירה

מהיכן ישיג כעת כסף לשלם, האם שוב יגנוב או ישדוד? ובפרט שמבין שמעד באופן חד פעמי, שנהג שלא כשורה ורוצה לחזור למוטב. בימינו אדם זה מוצא עצמו בסיום המשפט מובל למאסר. האם החברה מרוויחה מכך? האם בבית הסוהר הוא ישתקם? האם חוזר הוא למוטב בתום תקופת ריצוי העונש?

התורה קובעת שהושבת גנב בבית הסוהר אינה משפיעה עליו לטובה. אדם זה, שנכנס לראשונה בחייו בשערי בית הסוהר, עשוי למצוא עצמו מגיע "לפקולטה" לקרימינולוגיה, מקום בו ישהה בחברת אנשים "מקצועיים" יותר, שמהם יוכל ללמוד "ולשכלל" את השיטות. וכשייצא בתום תקופת המאסר, גם ינסה "ליישם" אותם בשטח.

תכנית שיקום

התורה מציעה לגנב זה "תכנית שיקום". בתקופה הקרובה הוא ישמש כ"עבד", ושכר העבודה שלו ישמש כיסוי הוצאות. מציעים לו להיות "עבד", שישהה בחברת משפחה אומנת. ממנה ילמד הליכות ונימוסים, דרך ארץ ומידות טובות. הוא יראה איך מנהלים כראוי חיי משפחה, כיצד הבעל מתייחס לאשתו בכבוד. הוא גם ילמד פרק בחינוך ילדים, שיידע ליישם הנהגות אלו כשייצא לחופשי בתום תקופת ריצוי העונש. בבית אדוניו ידאגו לו לכל מחסורו, יכבדו אותו וידאגו לכל מחסורו.

במקביל, פונה התורה למעביד שקיבל עבד חדש, ומורידה את רף הציפיות שלו מהעובד החדש. התורה אומרת לו: האם סבור אתה שיש לך כאן כוח עבודה זול, שניתן להשתמש בו לכל צרכיך? אם אלו כוונותיך, טעות בידך.

חז"ל דורשים על הפסוק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז): "עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א). לא זו בלבד שאסור לתת לו לעשות עבודות בזויות, לעבד זה יש זכויות רבות, שבסדר העדיפות, הוא קודם לאדון. כגון, אם יש לו כרית אחת צריך לתת אותה לעבד.

תכנית זו לא מיועדת לפושע סדרתי, שהרי לא יהיה אדון שיסכים להכניס לביתו גנב סדרתי ומקצועי. תכנית זו מהווה "סדרת חינוך" טובה למי שסרח ומעד באופן חד פעמי, ומעניקה לו כלים לתקן את התנהגותו בתום תקופה זו. כך דואגת התורה לחלשים. התורה מגינה עליהם גם בהיבט התנאים הבסיסיים, ובמקביל דואגת לתכנית שיקום, בראיית פני עתיד.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת משפטים, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/9TB6q

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

 

 

 

שינוי משמעותי – לפרשת יתרו

אברך צעיר נסער ונרגש נכנס למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל וסיפר שהתגלתה אצל אשתו המחלה. הוא הוסיף שעשה הרבה השתדלויות בתפילה, לימוד תורה, וצדקה ויש לו שלשה ילדים קטנים, וכמוצא אחרון מבקש רחמים מרבינו שיעתיר בעדה ויבטיח לו שתבריא לגמרי ממחלתה הקשה.

ר' חיים קנייבסקי התבונן בו ואמר לו: תלבש חליפה ארוכה, לא קצרה כמו שאתה לובש, ואשתך תבריא בעז״ה. האברך בהה ברבינו כלא מבין, מה לו ולחליפה ארוכה, שגם אביו וגם סבו אינם לובשים כך, אך רבינו חזר על מילותיו, תלבש חליפה ארוכה וה' יעזור.

לאחר שיצא האברך העיז פניו נכדו ושאל: מה קשור חליפה ארוכה למחלת אשתו, ואיך היא תתרפא ממחלתה ע״י שהוא ילבש חליפה ארוכה?

השיב רבינו: רציתי שהוא יקריב משהו טוב למענה, ובזכות המסירות נפש שלו היא תבריא בעז״ה, אני יודע שקשה לו מאד להחליף את סגנון לבושו, אך החזו״א לא אהב שלובשים חליפה קצרה, וסבר שראוי  ללבוש חליפה ארוכה. ולכן הצעתי לו שיקריב קרבן שקשה לעשותו, ויחליף לחליפה ארוכה, ובזכות זה אשתו תבריא.

רבינו הסביר שאנשים רבים באים לבקש ברכה, אך ראוי שיעשו בעצמם שינוי משמעותי לטובה. על אף שזה קשה להם, שהרי היצר הרע לא נותן, אבל בזכות השינוי והמסירות נפש, הם יתברכו ויפטרו מצרותיהם. בדרך כלל אנשים לא מוכנים בשום אופן לשנות מהרגלם הרע, גם לא במחיר צרות ומחלות ל״ע, כי היצר הרע חזק מאד אצלם, ואחר כך הם גאים בטענות למה לא נושעו, זה נורא ואיום, מה שיצר הרע מסוגל לעולל לאנשים.

 

פרשת השבוע פותחת במילים "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (יח, א). חז"ל במסכת זבחים (קטז ע"א) שואלים: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר?" ונחלקו הדעות מה שמע, כפי שמצינו: "רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא…". בעקבות שמועה זו, הגיע יתרו למשה ולעם ישראל, ועל כך אנו קוראים בפסוקים הבאים: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה…", ובתגובה יצא משה לקראתו, כפי שכתוב "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ".

וישמע יתרו… ויבוא

שלמה המלך אומר בספר משלי: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ' (ג, לה), וחז"ל קראו מילים אלו על הגעתו זו של יתרו, וכך מצינו במדרש רבה (כז, ב): "הדא הוא דכתיב 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ', זה יתרו. בשעה שבא אצל משה מה כבוד נחל? 'וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ', אמרו: יצא משה, יצא אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויש אומרים: אף ארון יצא עמהם".

ראוי לציין, שהשמועה הגיעה גם לארץ ישראל. אנו למדים זאת מדברי רחב שאמרה למרגלים ששלח יהושע, טרם כניסתם לארץ ישראל: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב, י). כמו כן, בשירת הים אנו אומרים בכל יום: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יג). הרי כל העולם עמד תחת הרושם המפעים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

נשאלת השאלה, אם כך, מדוע רק על יתרו נאמר 'וישמע', וכי רק הוא שמע? מדוע יתרו היה היחיד שבא והסתופף תחת כנפי השכינה?

יש שמועה ויש שמועה

מבאר רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל – אמונה, בעמוד לח: "וזו שמצינו ביתרו שעל ידי שמיעה אחת נתהפך כל מהלך חייו ועזב את ארחות השקר שהלך בהם, ויצא למדבר לקרב אנשים זרים שאינו מכירם והכל מחמת גודל ההשפעה שעשתה עליו שמיעת שמועה אחת". יתרו שמע וכתוצאה מכך, 'נתהפך כל מהלך חייו', השמועה השפיעה על המשך חייו. בעקבותיה הוא עשה תפנית חדה, בבחינת "מחשב מסלול מחדש" ושינה את אורחות חייו.

מאורע יוצא דופן שמתרחש מושך באופן טבעי את תשומת הלב. ככל שהאירוע יוצא מגדר הרגיל, כך הוא מעורר יותר ויותר את הבריות להתבונן במה שמתרחש לנגד עיניהם בפליאה. יש וגם אירוע חריג אינו מוציא אנשים משלוותם. במקרה כזה המסקנה המתבקשת היא אחת מהשתיים: או שלא הבחינו במתרחש, ולא עמדו על מהותו של המעשה. אפשרות אחרת, שראו אך ליבם לא היה עימם, הם לא הבינו ולא הפנימו את אשר ראו.

יתרו שמע שמועה שחדרה לעמקי נפשו, משום שלא הלך אחרי נטיות ליבו הטבעיות, אלא אחר הבנת ליבו. הוא הבין שלא דבר של מה בכך הוא שנבקע הים לשנים, או שניתנת תורה מן השמים לבן תמותה.

יתרו פעל בהתאם ולא זו בלבד ששינה את התנהלות חייו, אלא 'יצא למדבר לקרב אנשים זרים שאינו מכירם', כלשונו של הרב לוינשטיין. ההשפעה היתה כה גדולה, עד שגרמה לו לפרסם את השמועה לאחרים ולהפיץ את האמונה בהקב"ה גם בקרב זרים, שעד כה לא פעלו כך. מה זה אומר לגבינו?

צריך לחולל מהפיכה גמורה

ממשיך רבי יחזקאל לוינשטיין וכותב: "ובאמת אין זו מעלה מיוחדת ביתרו, אלא כן צריכה להיות הנהגת האדם הבריא בנפשו שמכיון ששומע ומכיר את הדברים צריך לחולל מהפיכה גמורה בנפשו. ואנו שאיננו מושפעים הרי זה הוכחה שחולים אנו במחלות הנפש ורק שאיננו מכירים ויודעים שלוקים אנו במחלה זו".

במילים אחרות, זה מחייב !!! אין זה "עובר על ידי". על כל אירוע משמעותי לפקוח את עינינו, ולגרום לנו לחשוב, מה זה אומר לגבינו.

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת יתרו, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/3Deba

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

הנשק הייחודי של עם ישראל – לפרשת בשלח

מסופר על האדמו"ר מגור, ה'אמרי אמת' שביקר בירושלים בת״ת 'עץ חיים' ונכנס לכיתה שהילדים שלמדו בה פרשת תולדות. שאל האדמו"ר: מדוע היה צריך יצחק להפציר ולהרבות בתפילה כל כך, עד שהיה צורך ל״ויעתר לו ה'…״, וכפי מבאר רש"י: 'נתפצר ונתפייס ונתפתה', שמשמעות הדבר שלולא זאת, לא היתה מתקבלת התפילה בדרך ובהנהגה הרגילה של הקב״ה ששומע תפילה? ומדוע לא יעזור לו הקב״ה ללא ריבוי הפצרות? השיב האדמו"ר: מכאן אפשר לראות מה גדול כוחה של תפילה.

משל לילד שמבקש מאביו סוכריה והאב מסרב להיענות לבקשתו ביודעו שזה מזיק לבריאותו. אולם הילד בוכה ומפציר וקשה לו לעמוד בתחנוניו. מרוב רחמנות האב נעתר לבקשתו, על אף שיודע שזה מזיק לו.

כן היה כאן, חז"ל אמרו שאברהם נפטר חמש שנים לפני זמנו, ולמעשה היה צריך לחיות 180 שנה ולא 175 כפי שבאמת חי. אך הקב״ה בחר להמיתו 5 שנים לפני הזמן, כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. א״כ, בוודאי מהשמים רצו לעכב כל הזמן את הולדת יעקב ועשו, כדי שאברהם אבינו לא יצטרך להסתלק קודם זמנו, אולם ע״י שיצחק הרבה והפציר בתפילה, נעתר הקב"ה לתפילתו.

 

בסוף פרשתנו קוראים אנו על המלחמה הראשונה שניהל עם, שזה לא מכבר נולד. עם ישראל, הצעיר, ללא הניסיון נאלץ להתמודד מול עם מנוסה שבא להילחם בו.

משה המנהיג הדגול אינו יוצא בעצמו להילחם, אלא מורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". חז"ל אומרים שעשה זו במחשבה תחילה. הוא רצה ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).

 

התפילה מול החרב – שיעורו של משה במלחמת עמלק

להיעדרות ממלחמה זו היתה למשה סיבה נוספת, חשובה אף יותר. משה ידע שיש צורך בתפילה, משה רבינו ראה שהיתה זו עת צרה ליעקב. היה זה לאחר שחטאו בני ישראל על ריבם ונסותם את ה'. משה חשש שמסיבה זו אולי לא יגן עליהם הקב"ה ולא ילחם את מלחמתם, ועל כן הוצרך לעשות השתדלות רבה ולהילחם בכלי נשק, בחרבות ובחניתות. משה ידע שיש צורך בתפילה משמעותית, והבין שאם הוא יילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן אמר ליהושע 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', כלומר 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים לענין המים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

משה גם דחה את עלייתו לראש הגבעה ליום המחרת, ולא עלה באותו יום. הוא אמר ליהושע: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". מדוע מחר? כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח. במעשה זה ביקש משה לחזק את אנשי החיל במלחמה, שיראו אותו שעולה לראש הגבעה, בעת שנלחמים.

במילים "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" מלמדת התורה שאת המלחמה הגלויה עשה יהושע, במקביל למלחמה החבויה שעשה משה, כשצירף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפילה, כדוגמת שני הזקנים שמעמידים סמוך לש"ץ, וכן בכהן גדול היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

 

הקרב הנסתר שמאחורי הניצחון

על המילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", שואלים חז"ל במסכת ראש השנה כט ע"א: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים". בהרמת ידיו התכוון משה להשפיע בתפילתו טובה וישועה. משה הבהיר שלתפילה יש עוצמה רבה, בכוחה לשנות את הטבע. יש ביכולתה לבטל גזירות ולעשות דברים שהם כנגד הסיכויים.

בפרשה זו ביקש משה להעביר מסר חשוב – על כוחה העצום של התפילה. באמצעותה יכול אדם לשטוח את צרכיו ובקשותיו, ועל ידה מקבל אדם את צרכיו מהקב"ה.

 

תפילה משנה מציאות

על כוחה של התפילה למדנו ממקור נוסף בעברו של משה רבינו. הקב"ה הטיל על משה שליחות לגאול את ישראל. משה רבינו סירב בכל תוקף, באמרו: "לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י). נימוקו היה משכנע, כפי שכתב רמב"ן: "כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים".

ומדוע לא ריפא אותו הקב"ה, שבידו לעשות הכל? על כך משיב רמב"ן: "והקדוש ברוך הוא, כיון שלא התפלל בכך, לא רצה לרפאותו". מדהים, אילו משה היה מתפלל, יתכן מאד שהיה הקב"ה מרפא אותו. מדוע לא ריפא? משום שמשה לא התפלל על כך!!!

על כוחה של התפילה כתב ה'חזון איש' באיגרותיו: "התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל, אם אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי".

בתקופה זו רואים אנו בחוש את הניסים הגדולים, ומה גדול כוחה של התפילה. נתחזק כולנו בתפילה לבורא עולם שישלח מזור לכל הפצועים, שלא יידעו מצער, ולא נדע עוד שוד ושבר בגבולינו.

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת בשלח, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/vEpDN

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

על החינוך היהודי – לפרשת בא

לאחר זוועות השואה, נותר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', שבר כלי. הוא איבד את משפחתו ואת ישיבתו המפוארת בליטא. בעוד העולם היהודי שרוי באבל כבד, החליט הרב להקים מחדש את ממלכת התורה על גבעה שוממת בבני ברק. רבים סברו שדעתו נטרפה עליו מרוב צער, אך הוא ראה בעיני רוחו מאות בחורים שוקדים על תלמודם.

ביום הנחת אבן הפינה, הרב לא הצליח לעצור את פרץ הרגשות. הוא התייפח בבכי עז, עד שלא יכול היה להוציא מילה מפיו. מרן החזון איש, שעמד לצידו, ניגש ולחש לו מילים ששינו את תפיסת עולמו: ""תבכה, הרב מפוניבז', תורה לא בונים עם כסף. תורה בונים רק עם דמעות".

בסעודה שנערכה לאחר מכן, הפתיע הרב את תלמידיו: "אתם חושבים שאבן הפינה הונחה היום? היא הונחה לפני חמישים ושבע שנים, על גבה של אמי".

הוא סיפר: הייתי בן 7, גרנו בעיירה קול בליטא, היינו 4 אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מהחיידר. לילה אחד, היה מושלג במיוחד. אמא אמרה: ״מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים. אלא שבבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.

שמריהו בן ה-12 אמר: אמא, אני מקבל את המגפיים. מחר הרב׳ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב׳ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב, אני חייב להיות. לעומתו טען זאבי בן ה-11: מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר. ואני, מספר הרב כהנמן, הילד בן ה-7, שלומד משניות צעקתי: ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים.

הויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… והחליטו לערוך גורל. ברכנו ברהמ"ז בכוונה עצומה, אמרנו ק"ש על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.

5:30 לפנות בוקר. אמא, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבשעה זו התנור כבר דולק בבית המדרש ואפשר להביא לשם ילדים. היא ניגשה למיטה של שמריהו, הבן הגדול בן ה-12. ׳שמר׳לה! אתה רוצה ללכת לחיידר?׳, ׳וודאי׳, קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: ׳אמא, איפה המעיל?׳

עונה לו אמא: ׳את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ׳ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר, מספר הרב מפוניבז׳.

בשעה 6:30 אמא העירה את זאבי, ולאחר שהלבישה אותו, הובילה גם אותו לחיידר. בשעה 7:30 העירה אמא אותי ועשתה את ה"הובלה השלישית" לחיידר. אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. אמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה.

ואם היום, סיים הרב מפוניבז׳ את דבריו, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה.

 

בתחילת פרשתנו, במהלך ההתראה על מכת ארבה, מתנהל שיח תמוה ומשונה בין פרעה למשה.

בעקבות הלחץ שמפעילים אנשי פרעה, ששואלים: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז), התרצה פרעה לשלחם, ואומר למשה ואהרן: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", ודורש לדעת: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים".

ה'אור החיים' ביאר שכשפרעה פתח דבריו ואמר 'לְכוּ עִבְדוּ', היה ברור לו שמי שילך אלו רק הגברים שעובדים. רצונו היה שלא כולם ילכו, אלא רק חלקם, ועל כן שאל 'מִי וָמִי הַהֹלְכִים', מקרב הגברים שעובדים מי האנשים שילכו.

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ

על כך השיב משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ…". בתחילה הסכים פרעה לשחררם, ואף בירכם ואמר: "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", אך מיד לאחר מכן חזר בו ואמר: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים".

מדוע סירב פרעה לשלח את הטף? משיבים על כך חז"ל במדרש רבה (יג, ה): "אמר לו (=פרעה למשה): אם תאמר לא כן מחשבותינו לברוח, אם כן יאמנו דבריכם, 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא 'כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים' רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד ציווה וגירש אותם משם".

ומוסיף על כך בפסיקתא זוטרתא: "לא כדבריכם ללכת כולכם, אלא 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים', כי בראשונה לא הייתם אומרים אלא 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה" (לעיל ה, יז) ועתה 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה"".

מה ביאור השיח המשונה והחריג שבין משה לפרעה?

 

בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ… כִּי חַג ה' לָנוּ

את ההבדל שבין שתי הגישות, זו של פרעה לעומת זו של משה, נוכל להבין באמצעות ביאור לשאלה נוספת. משה השיב לפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ". בתשובתו כפל משה את המילה 'נֵלֵךְ', מדוע? לשם מה אמר פעמיים 'נֵלֵךְ'? ביאר הנצי"ב מוולוז'ין שמשה דיבר על שני גילאים שונים: בתחילה פתח ואמר 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ', שהם מחויבים בעבודה כמו הגברים. לאחר מכן הוסיף 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'… נֵלֵךְ', על אף שאינם מחויבים במצוות, ולמרות שאינם בני עבודה, לא ניתן לשמוח בלעדיהם.

משה ביקש להבהיר לפרעה שגישת היהדות באשר לחינוך הילדים שונה מגישת אומות העולם. בעוד כחודשיים ומחצה נחגוג את ליל הסדר (אין בכוונתי להלחיץ את עקרות הבית…). הדמות המרכזית בשולחן הסדר הינו הילד, ששואל ארבע קושיות, וסביבן נסובה מצות סיפור יציאת מצרים.

כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר 'והגדת לבנך' (שמות יג, ח), לפי דעתו של בן אביו מלמדו… וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה".

משה הבהיר לפרעה שגם הנערים ילכו, משום שעליהם ללמוד מהזקנים את עבודת ה', כמו גם את עבודת הקרבנות וקיום המצוות. ללא הנערים, הדגיש משה, לא נלך משום שאין תועלת בעבודת ה', ללא לימוד הדורות הבאים. פרעה התווכח איתו, משום שלא הבין את התועלת שבלימוד זה. ועל כך הוסיף משה בתוקף: "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ", כפי שביאר רמב"ן את תשובתו, שבתגובה לרצון פרעה שילכו רק ראשי בני ישראל, הזקנים והשוטרים, ענה משה: כולם ילכו, גם 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ', והסיבה לכך: 'כִּי חַג ה' לָנוּ', על כולנו חלה חובה לחגוג. אצלנו היסוד המרכזי בחינוך הוא דוגמא אישית, שמראים לילדים, כיצד לעבוד את הקב"ה.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת בא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/8etmC

 

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

 

היאור, העפר ואהרון – שיעור בחינוך להכרת הטוב

מעשה באדם שירד מנכסיו ותהפוכות הגורל אילצוהו, בלית ברירה, לחזר על הפתחים כדי לכלכל את בני ביתו. באחד הימים, בעודו מקיש על דלת באחת השכונות המבוססות, נדהם לגלות כי בעל הבית אינו אלא חבר קרוב מימי נעוריו בישיבה, עמו לא עמד בקשר קרוב מזה עשור.

החבר, שראה בצערו של ידידו וליבו נכמר עליו, התברך בעושר רב. הוא סירב להסתפק במתן נדבה חד-פעמית שתפתור את המצוקה לרגע קט. במקום זאת, הציע הצעה נדיבה ומרחיקת לכת: "ידידי," אמר, "מכיוון שחננני ה' ביכולת, אעביר לחשבונך בכל חודש אלף שקלים כקצבה קבועה. כך תוכל להניח לסל הנתינות, לשוב אל ספסלי בית המדרש ולעסוק בתורה בראש שקט, מבלי שדאגת הפרנסה תעיק על צווארך".

העני, נרגש עד דמעות ואסיר תודה, קיבל את ההצעה בשמחה. ואכן, מדי חודש בחודשו, הופקד הסכום בחשבונו בדייקנות של שעון. דאגתו הקיומית שככה, והוא התפנה לבנות את עולמו מחדש.

חלפו חודשים. עם התקרב חגי תשרי, הלכו והתרבו הוצאות הבית. האיש חש אי-נעימות לבקש תוספת מחברו, שהרי גם כך חב לו את חייו. אך כשבדק את מצב החשבון בערב החג, גילה להפתעתו כי החודש הופקדו בו אלפיים שקלים במקום אלף. מיד מיהר להתקשר לחברו, קולו נרגש מתמיד.

"ידידי היקר," קרא בטלפון, "אני מודה לך מקרב לב על אלף השקלים ששלחת לי! זהו חסד שאינו מובן מאליו בימים אלו". החבר תמה מעבר לקו: "מה זאת אומרת אלף? הרי שלחתי אלפיים!" השיב לו האיש בתמימות שובת לב, אך מכאיבה: "אכן, קיבלתי אלפיים. אך על אלף השקלים הראשונים אין לי צורך להודות לך, הם הרי כבר קבועים, מוסכמים ומובנים מאליהם…"

התשובה המדהימה של אותו עני היא מראה המוצבת בפני כולנו. הטבע האנושי נוטה להתרגל לטוב. כאשר חסד הופך לשיטה, כאשר נתינה הופכת למחויבות קבועה – היא מפסיקה להיחשב כ"נתינה" בעיני המקבל והופכת ל"זכות" או לנתון סטטיסטי.

 

מסרים חינוכיים לפרשת וארא

בפרשתנו אנו קוראים על שבע מתוך עשר המכות שהונחתו על מצרים. נקודה מעניינת העולה מן הכתובים היא המכנה המשותף לשלוש המכות הראשונות: הן הוכו על ידי אהרון, ולא על ידי משה רבנו. יתרה מכך, הקב"ה מצווה על משה להורות לאהרון לבצע את המשימה.

כך מופיע במכת דם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם" (ז, יט). וכן מצינו במכת צפרדע, שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הוראה דומה מצינו גם במכה השלישית, מכת כינים כפי שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, יב).

 

מדוע נעדר משה מהכאת היאור והעפר?

נשאלת השאלה: מדוע שלוש המכות הראשונות הוכו דווקא על ידי אהרון, ולא על ידי משה, מנהיגם של ישראל?

חז"ל במדרש רבה (ט, י) עומדים על כך ומבארים: "אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך! חייך, לא ילקו אלא על ידי אהרן".

הסבר דומה מובא גם בנוגע להכאת העפר במכת כינים: "אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה י, ז).

מפרשה זו אנו למדים יסוד מוסרי כביר: גם כאשר מדובר בדומם, אין זה ראוי לאדם להיות כפוי טובה כלפי מי שסייע לו. כפי שקבעו חז"ל בפתגם הידוע: "בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב) – בור ששתית ממנו, אל תזרוק לתוכו אבן.

 

שורשה של מידת הכרת הטוב

מידת 'הכרת הטוב' נתפסת לכאורה כפעולה פשוטה וטבעית. אדם הנהנה מחברו חש צורך להודות לו. עזרה זו יכולה להיות חומרית, כהלוואת כסף או חפץ, או רוחנית-רגשית, כמתן עצה טובה או מילה חמה. התודה היא מעין "תשלום רגשי" המאזן את מערכת היחסים בין הנותן למקבל.

התורה רואה בהכרת הטוב חובה מוסרית ראשונה במעלה. אנו מוצאים זאת בתוכחת שליחו של יוסף לאחים: הוא אינו טוען רק נגד עצם הגניבה, אלא זועק: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה"? (בראשית מד, ד). הטענה המרכזית היא על הפגיעה במוסר הבסיסי של הכרת הטוב.

הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"א) מבאר כי הכרת הטוב נובעת מ'כוח הנתינה'. האדם המעניק אינו חפץ ב"נהמא דכיסופא" (לחם של בושה), ולכן כשידי חברו מושטת לעברו, הוא מרגיש צורך פנימי להשיב טובה. כפיית טובה, לעומת זאת, היא עדות לקהות רגשית. בעל 'ספר החינוך' (מצווה לג) מחריף את הטון בביאור מצוות כיבוד הורים: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים".

 

 

הכרת הטוב כלפי דומם – השלכה חינוכית

החידוש המשמעותי בפרשתנו הוא שהחובה להכיר טובה אינה מוגבלת רק לבני אדם, אלא חלה גם ביחס לעולם הדומם.

מדוע הדומם זקוק להכרת הטוב? הרי היאור אינו מרגיש עלבון והעפר אינו מודע להכאתו. התשובה טמונה בנפש האדם: הכרת הטוב אינה רק "פרס" לנותן, אלא עיצוב אישיותו של המקבל. מי שמתרגל להיות כפוי טובה כלפי דומם, סופו שיקהה חושיו ויהיה כפוי טובה גם כלפי בני אדם, ובסופו של תהליך, גם כלפי בוראו.

משימת הכאת היאור והעפר הוטלה על אהרון כדי לשמור על עדינות נפשו של משה רבנו. גם כאשר יש צורך למלא ציווי אלוקי נעלה שמטרתו קידוש שם שמיים ושינוי סדרי בראשית, אין האדם רשאי לרמוס את עקרון הכרת הטוב.

יסוד 'הכרת הטוב' הוא הבסיס ליצירת חברה של חיבה ורעות. המכיר טובה לחברו בונה גשר של אמון ואהבה, כדברי שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). כמחנכים, עלינו להטמיע בתלמידינו את המבט המעריך, לא רק על מה שמגיע להם, אלא על כל הטוב שהם מוקפים בו, מהסביבה הפיזית ועד לאנשים הקרובים אליהם ביותר.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת וארא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/XhJx5

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

מעוניינים לשדרג את האווירה בשולחן השבת?

הורידו את עלון 'תורתך שאלתי' לפרשת וארא, בקישור

https://did.li/etbba

 

 

 

 

נושא בעול עם חברו – לפרשת שמות

לאחר השואה האיומה הקים הרב מפוניבז׳, רבי יוסף שלמה כהנמן מוסד לילדים יתומים פליטי שואה בשם "בתי אבות", שיהיה להם בית חם ומכבד. לשם הגיע ילד בן 10, שאיבד את הוריו במחנות. הוא היה סגור ומפוחד, סירב להתקלח או להחליף בגדים וישן עם הבגדים והנעלים.

​אם הבית, הגב' מונק ניסתה לדבר אליו ולשכנעו ללבוש פיג'מה, אך הוא סירב בתוקף. גם הרב כהנמן לא הצליח לשכנעו. בצר להם, הביאו אותו ל'חזון איש'. החזון איש שאל אותו בעדינות מדוע אינו מוכן להתרחץ. הילד התפרץ בכאב: "כל פעם שהתפשטתי גנבו לי את הבגדים והשאירו אותי בפיג׳מה של המחנה. אין לי הורים שישמרו לי, לכן אני לא מתפשט".

​החזון איש אמר לו: "הגב׳ מונק תשמור לך על הבגדים". הילד ענה: "אני לא מאמין". כך גם לגבי הרב כהנמן. לבסוף אמר החזון איש: "אני אשמור לך על הבגדים, מעולם לא שיקרתי". הילד הביט בו ואמר: "אם הרב ישמור – אני מוכן".

​בזמן שהילד התרחץ הביט החזון איש ברב כהנמן ושניהם פרצו בבכי. הורידו החזון איש והרב כהנמן את חליפותיהם, מילאו גיגית מים, וכיבסו בעצמם את בגדיו המלוכלכים, ודמעותיהם התערבבו במים.

כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו 25 דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג׳מה נקיה. שואל הילד: ״איפה הבגדים?״ והחזון איש עונה לו בנחת: ״הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי…״.

החזון איש, זקן הדור ומנהיג האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום. היום, הילד הזה הוא אברך בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב״ה כבר מחתן נכדים.

מעשה זה צריך להיות נר לרגלנו, וללמדנו שאמנם התורה והרוחניות שלנו חשובה לאין ערוך, אך עלינו לחשוב על הסובבים אותנו ועל הכלל ולהשתדל להטיב עימם.

 

בצעירותו גדל משה אצל פרעה מלך מצרים, ועל יציאתו מהארמון אנו קוראים בפרשתנו "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא). בין אם היה בן חמש שנים כדעת הכתב והקבלה, ובין אם ננקוט כדעת חז"ל במדרש רבה (א, כז), שהיה בן עשרים או ארבעים, התורה מלמדת בפסוקים אלו שמשה רבינו היה מיוחד במידות טובות וביחס מיוחד לזולת.

וירא בסבלותם

משה לא סתם ראה את סבלם. חז"ל מתארים באריכות במדרש שמות רבה (א, כז) כיצד היה מסייע להם מבחינה פיזית והיה עושה עמהם את העבודות הקשות והמפרכות: "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו, והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב 'וירא ה' כי סר לראות' (לקמן ג, ד), ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הסבא מקלם, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ומראשי תנועת המוסר, כותב בספרו 'חכמה ומוסר' שבשונה ממרבית האנשים, שמשתתפים בצערו של הזולת לזמן קצר, ולאחר מכן "ממשיכים בעסקיהם" וחוזרים לשגרת יומם, משה חש וראה כל העת את סבלם של בני ישראל, ודאג על שעבודם. כפי שמבאר רש"י על המילים 'וירא בסבלותם': 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. הוא יכל להתעלם, בפרט שהיה זה לאחר שפרעה מינה אותו לאחראי על ביתו (כביאור רש"י על המילים 'ויגדל משה'), אך לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא התמיד בדאגתו עליהם.

מהנהגתו זו של משה לומדים אנו הוראה למעשה, כפי שמצינו בפסיקתא זוטרתא: "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור' (אבות פ"ב מ"ד), שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו".

 

ויצא אל אחיו

התורה מדגישה את הנהגתו המיוחדת של משה בשלוש מילים נוספות, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו'. הרמב"ן מבאר שהמילה 'אֶחָיו' מורה שלאחר שאמרו לו למשה שהוא יהודי, ביקש לצאת אל אחיו היהודים ולהכירם.

ומוסיף המלבי"ם שהתורה ביקשה ללמד במילים אלו על מידותיו של משה, שכבר מנעוריו היו בו מעלות רבות. משה גדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות. גם כשהגיע למעמד בכיר, משה לא הסתיר פניו מאחיו, אלא יצא אליהם מצד שהם אחיו. בניגוד לאופיים של מנהיגים רבים, שלאחר שעלו לגדולה התרחקו מאחיהם העניים המושפלים. מסירותו זו כלל לא היתה פשוטה. היא גרמה לו לברוח מארץ מצרים, עד שהגיע לגלות למדין.

 

נושא בעול עם עמו

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שמשה נוהג כך כדרך חיים, הוא לא נשאר להשתקע בארץ מדין. הוא הסביר לחותנו ששב למצרים, משום הצורך להיות עם בני ישראל בשעותיהם הקשות בגלות (ד, יח). משה נטל את אשתו וילדיו ונפרד מחותנו על מנת לשוב למצרים, כפי שכתוב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד, כ).

הרמב"ן מבאר שבתחילה התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים רק לזמן קצר, מבלי שיכירו אותו. אולם מששמע את הוראת הקב"ה שאמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', שינה את תכניותיו. משה הבין שעליו להיות שם עד שיוציא את בני ישראל, ועל כן לקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

היה זה מעשה משמעותי מאד כלפי בני ישראל, הוא ביטא תקווה. למרות שמשה היה בן חורין וישב בשלווה עם משפחתו במדין, הביא אותם עימו למצרים. צעד זה הפיח בהם אמונה שאכן הגאולה קרובה לבוא.

הרי לנו דמות אידיאלית של מנהיג, שנושא בעול עם עמו. עוזב את ארמון המלוכה, מקום השפע והעונג "ויורד אל העם" על מנת להזדהות ולהיות עם אנשיו בשטח. אין ספק שנוכחותו של משה תרמה רבות להרמת המוראל הירוד בקרב בני ישראל שעבדו בפרך. זו דמותו האידיאלית של המנהיג בעם ישראל.   

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

רוצים רעיונות יפים על פרשת ויחי, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס בקישור https://did.li/QH4rl

 

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

מוזמנים להוריד את עלון חויה בשולחן שבת לפרשת ויחי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=16186

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

 

​

 

לדון לכף זכות – לפרשת ויחי

רבי אריה לוין זצ"ל סיפר שהשתתף בהלויה של ר' אלעזר ריבלין, מנקיי הדעת בירושלים. במהלך ההלויה הבחין שרבי שמואל קוק, ידידו של ר' אלעזר פורש מההלויה ונכנס לחנות פרחים סמוכה לקנות עציץ פרחים. רבי אריה חשב בלבו שזה לא מתאים, וכי זה לא הזמן לקנות עציץ, כשכולם מלווים את המת.

כשפגש אותו לאחר ההלוויה, שאל אותו: מדוע פרשת באמצע ההלויה לקנות עציץ? השיב רבי שמואל קוק והסביר: באותו בוקר נפטר בבית חולים למצורעים יהודי שמזה שנים אני מטפל בו. כידוע, שכשנפטר מצורע בבית חולים, שורפים את כל בגדיו וחפציו, מחשש להדבקות, ואסור להוציא חפץ מבית החולים. לחולה שנפטר היו זוג תפילין, וחששתי שישרפו גם אותם. התחננתי על נפשי, שלא ישרפו את התפילין, אלא יקברו אותם בדרך כבוד. לאחר השתדלות מרובה הסכים הרופא שאם עד שעה 12:00 אביא עציץ, אז הוא מסכים שיקברו את התפילין בתוך העציץ כדת וכדין. כעת אתה מבין, הייתי חייב לרוץ ולקנות עציץ על מנת לקבור את התפילין בתוכן. מאז, הוסיף רבי אריה לוין קבלתי על עצמי לדון כל האדם לכף זכות, גם במקרה שכל הסברות נוטות לחובה.

 

פרשת ויחי מסיימת בפטירת יעקב ובקבורתו בארץ ישראל, בהתאם לצואתו. כששבים למצרים, חוששים האחים מתגובתו של יוסף, ובעיקר מנקמתו על שמכרו אותו 39 שנים קודם לכן, כפי שמסופר בתחילת פרשת וישב. דאגת האחים לא היתה דימיון בעלמא, היא היתה מבוססת, כפי שכתבה התורה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ, טו). מה ראו האחים? מדוע חששו?

מעשי יוסף מעוררים את מחשבתם

מצינו שני מדרשים שונים, המתארים את מקור הפחד. במדרש שכל טוב כתוב: "מה ראו לומר כך? אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו: עדיין השטמה בלבו". וביאר חזקוני שיוסף עבר סמוך לבור שאליו השליכו אותו אחיו ובירך שם את ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', בהתאם להוראת חז"ל (ברכות דף נד ע"א). יוסף נהג על פי הדין, וכלל לא עשה זאת כדי לזכור או להזכיר להם את שעוללו לו.

הסבר אחר, כתוב במדרש רבא (ק, ח): "שלא זמנן לסעודה. אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה, שהוא מלך ולמעלה מראובן, שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן, אלא 'לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף'". כוונותיו של יוסף היו נכונות. הוא עשה זאת ממניעים חיוביים, אולם האחים פירשו זאת בצורה שלילית.

מה עשו האחים? שלחו שלוחים אל יוסף, ובפיהם אמירה ברורה: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" (פסוקים טז-יז).

תגובת יוסף

בתגובה לחשד של האחים, "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". מדוע יוסף בכה? אומרים חז"ל במדרש רבא (ק, ח): "אמר: כך אחי חושדין אותי", ומבאר הנצי"ב מוולוז'ין: שיוסף התבייש ובכה על שחשדו בו האחים, בדומה לכהן הגדול שבוכה על שחושדים בו, כפי שאומרים חז"ל במסכת (יומא יח ע"ב) "הוא פורש ובוכה", ומבואר בגמרא שהבכי הוא משום החשד.

רואים מהפסוקים, עד כמה חובה עלינו לדון כל אחד לכף זכות, כפי שאומרים חז"ל: "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" (מסכת אבות פרק א משנה ו). לשון התנא מורה שזו חובה על כל אחד, ולא המלצה.

 

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה ידוע כ"סניגורם של עם ישראל". תמיד מצא להסביר כל מעשה, ואפילו דבר שנראה שלילי על הצד החיובי. מספרים עליו שפעם הלך ברחוב בשעה מוקדמת בבוקר וראה בעל עגלה שמשמן את צירי הגלגלים בגריז ושמנים, וכל זה תוך כדי שמתפלל תפילת שחרית כשהוא מעוטר בטלית ותפילין.

במקום לגעור בבעל העגלה, נשא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב עיניו לשמים, פנה לריבונו של עולם ואמר: "ראה נא את עמך ישראל זרע קודש, אפילו כשהם משמנים את העגלה, הם מתפללים אליך…".

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

רוצים רעיונות יפים על פרשת ויחי, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס בקישור https://did.li/QH4rl

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

מוזמנים להוריד את עלון חויה בשולחן שבת לפרשת ויחי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=16186

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת

שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

ביטחון בה' – לפרשת מקץ

בעל ה'בית הלוי' מבריסק היה נוהג להשתמש בסגולתו הידועה של ר' חיים מוולוז'ין, שבכל צרה שמתרגשת על האדם, שיתחזק ויאמין בכל כוחו במחשבת "אין עוד מלבדו". הוא טען שראה בכך ישועות ונפלאות. גם בנו, הגרי"ז סולובייצ'יק, השתמש בסגולה מיוחדת זו.

מספרים כשברח הגרי"ז מוורשא לכיוון הגבול, הגיע לעיר אוסטרובה וטעה בדרכו. העגלון שלקח אותם לא ידע איך לצאת מהעיר ולא יכל לעצור ולשאול את העוברים ושבים, כיון שהרחובות היו מלאים בחיילי הצבא הגרמני. היה נס גדול שהם נסעו הלוך ושוב, והגרמנים שמילאו את הרחובות לא עצרו אותם. נפש חיה לא היתה ברחוב מלבד החיילים וכל הבתים היו סגורים, שכן היתה שעת עוצר וכל מי שהעז להוציא ראשו נורה מיד, ונוסעי העגלה לא ידעו מכך דבר.

באורח פלא, ראו הנוסעים באחד הרחובות גויה, ושאלו אותה היכן הדרך לצאת מן העיר לכיוון ביאליסטוק. האשה החלה לצעוק: "מה אתם עושים כאן בשעות העוצר? הלא החיילים הזהירו שמי שיוצא מביתו – יירה, מהרו ומלטו את נפשותיכם". היא הראתה להם את הדרך להימלט מהעיר אוסטרובה.

הגרי"ז ומלוויו מיהרו וברחו משם ליער סמוך לשהות בו בלילה. כשהגיעו לביאליסטוק, שמעו שיום לפני שהיו באוסטרובה, גירשו אנשי הגסטפו את כל יהודי העיר והרגו רבים מהם, והיה זה נס ופלא שלא עצרו אותם ולא פגעו בהם לרעה. בנו של הגרי"ז אמר שהיה זה בזכות סגולת בעל 'נפש החיים', שבה הרהר אז אביו הגרי"ז.

בפרשת השבוע, פרשת מקץ, אנו קוראים אודות חלומות פרעה. כשהקיץ פרעה משנתו בסערה, כפי שכתוב "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ", חרטומי מצרים וחכמיה ניסו לפתור את פשר החלומות המוזרים, אולם העלו חרס בידיהם, "וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה".

לאחר הניסיונות הכושלים של חרטומי מצרים לפתרון פרעה, נזכר שר המשקים כי שנתיים קודם לכן, בעת ששהה בבית האסורים חלמו הוא ושר האופים חלומות אשר לא נמצא להם פותר. איתם בבית הסוהר היה נער עברי, שפתר את חלומותיהם, ודבריו התממשו. מששמע זאת פרעה, מיד "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מא, יד).

הדיבור הגורלי

בעקבות דברי שר המשקים, הריצו את יוסף מהבור ונוצר חלון הזדמנויות להיחלץ מבור הכלא, אולם השחרור תלוי היה במילים שיוציא יוסף מפיו, במענה שיתן לפרעה. בטרם סיפר פרעה את חלומו ליוסף, הקדים ואמר לו: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (פסוק טו).

מה היה עושה כל אחד מאיתנו, לו היתה נקראת בדרכו הזדמנות ייחודית ונדירה, לדבר עם המושל הבכיר ביותר? ובפרט לאחר שנות יסורים, עינויים והשפלות שספג יוסף על לא עוול בכפו.

ננסה להיכנס לראשו של יוסף בדקות שבהן עמד לפני מלך האימפריה הגדולה בעולם בעת ההיא. לאחר שנים רבות של ריחוק מבית אביו ומארץ מולדתו, שנכפה עליו, נקרא יוסף להיפגש עם הדרגה הבכירה ביותר בשלטון.

כל אחד מאיתנו מתמלא היה ברגשות גאווה ושמחה, ושוקל את מילותיו בפלס, שלא יאמר בטעות מילה שאינה במקומה, שלא להזיק חלילה. בודאי היה מנסה בכל מאודו למצוא חן בעיני המלך, כשהמטרה הניצבת למול עיניו, שייצא לחפשי במהרה.

אצילותו ומידותיו הייחודיות של יוסף

למרבה הפליאה, לא כך נהג יוסף, שענה לפרעה לאלתר: 'בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה'. הוא הביע את אמונתו ובטחונו בבורא עולם ולא ייחס לעצמו מאומה. כדי שפרעה לא יטעה לחשוב, שיוסף ניחן בכוחות מופלאים ומיוחדים במינם המעניקים לו את הכוח לפתור חלומות, הכריז יוסף הצדיק את אמונתו העמוקה בתוככי עולם של עבודה זרה. היה זה שנתיים לאחר שאמר לשר המשקים (בסיום הפרשה הקודמת) "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (מ, יד). חז"ל דרשו על פסוק זה: "על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני', 'והזכרתני' ניתוספו לו שתי שנים" (מדרש רבה פרשה פט). יוסף, נענש וישב שנתיים נוספות בכלא משום שפעל בהשתדלותו ואמר לשר המשקים מעבר למתחייב במדרגת מידת הביטחון, שבה היה באותה העת.

עד היכן ההשתדלות

הביטחון האמיתי בה', מסביר הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו', אין משמעותו שעל האדם לשבת ב"אפס מעשה", ולא לעשות את המתחייב. הביטחון בה' פירושו – לא לתלות את המעשה בסיבות אחרות מלבד בהקב"ה. ועל כן, ברגע הראשון, כשפרעה בדבריו רצה לתלות את פתרון החלומות בחכמת יוסף, העמיד אותו יוסף על טעותו ואמר בצורה נחרצת: "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה". כלומר, אין לי חלק בעניין. הכל מאת בורא עולם!

יוסף לא כלל בשיקוליו את המחשבה הזרה, כיצד ישפיעו דבריו על אפשרות שחרורו מהכלא המצרי. הוא לא התייחס לשאלה, האם יכולה אמירתו זו להזיק או לא. הוא התעלה למדרגה גבוהה, בה ידע בכל נימי נפשו שישיבתו בכלא או היציאה ממנו, כלל אינה תלויה במוצא פיו. ואכן לאחר שיוסף אמר את האמת כולה בבהירות באזני פרעה, פתר את חלום פרעה וזכה לגדולה רבה.

למדנו מיוסף מהי מידת הביטחון האמיתית בה'.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

 

לרעיונות יפים על פרשת מקץ, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

בקישור https://did.li/XL9aa

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת מקץ,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11533

 

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת,

שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

אל ילבין פני חברו ברבים – לפרשת וישב

מסופר על רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי זצ״ל, שהלך ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו, ניגש אליהם יהודי ושאל: "האם כבוד הרב יודע היכן הוא רחוב פלוני"?

רחוב זה היה בקצה העיר, ופניו של רבי חיים עוזר היו מועדות לכוון אחר, ובכל זאת נטלו רבן של כל בני הגולה יד ביד, והלך עמו כמחצית השעה עד שהגיעו אל הרחוב המדובר, והראה לו את הכתובת המדויקת.

לאחר שנפרד ממנו, שאלוהו התלמידים, מדוע הקדיש לו זמן כה רב, וכי אי אפשר היה להראות לו את הכיוון ודי בכך? ואף אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף, ומדוע היה צריך ללכת עמו עד למחוז חפצו?

השיב להם רבי חיים עוזר: ״וכי לא הבחנתם שיהודי זה מגמגם, והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אילו לא הייתי הולך עמו יד ביד עד המקום, היה נאלץ לשאול שוב ושוב ולהתבייש פעם אחר פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי, שווה היה לצעוד את כל הדרך הארוכה".

הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף

בין האירועים הדרמטיים שבפרשתנו, בין תיאור יחסי יוסף ואחיו שבסופם מכרו אותו לבין ירידתו למצרים וכניסתו לכלא למשך שנים רבות, אנו קוראים אודות מעשה יהודה ותמר.

משמתו שני בניו, לא רצה יהודה שבנו השלישי יתחתן עם תמר ועל כן אמר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (לח, יא). לאחר תקופה ארוכה "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ", ובתגובה לכך קבע יהודה את גזר דינה בנחרצות ואמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

בשלב זה יכלה תמר לעשות את המובן והמתבקש מבחינתה, לחשוף ברבים את הסוד שהיה עד כה ידוע רק לה, ממי היא מעוברת. אין ספק שלגילוי זה (אם היה קורה) היו השלכות רבות וידיעה זו יכלה להיות מרעישה, אולם תמר לא נהגה כך. במקום זאת, "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". מדוע שלחה לו סימנים, ולא אמרה לו במפורש שמעוברת ממנו? משיב על כך רש"י שתמר לא רצתה להלבין את פניו ולומר לו במפורש: ממך אני מעוברת. היא חשבה לעצמה, שאם הוא יודה מעצמו מוטב, ואם לא, אזי ישרפו אותה. ובכל מקרה, החליטה שלא תלבין את פניו.

נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש

המעשה האצילי של תמר היווה השראה לדורות ולימוד, כפי שמצינו מעשה נוסף שאירע שנים רבות לאחר מכן. חז"ל במסכת כתובות (סז ע"ב) מספרים: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, (=בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (=והיה רגיל מר עוקבא לתת לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו). יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (=יום אחד אמר העני לעצמו: אלך לראות מי האדם שעושה לי טובה זו). ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה (=באותו יום התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש ובאה אשתו עמו, לתת את הצדקה לשכנם העני). כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו (=כשראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם). רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא (=מר עוקבא ורעייתו ברחו ממנו ונכנסו לתנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).

בבואה לחפש מקור למסירות נפשם של מר עוקבא ואשתו, מציינת הגמרא את הנהגתה של תמר, כפי שאנו קוראים בפרשתנו. וכך כותבת הגמרא: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…'".

את מאמר חז"ל זה מבאר רבי יהודה לייב חסמן בספרו 'אור יהל' (ח"ג פרשת ויגש) תוך שמדייק מהלשון, שלא כתובה הוראה כדוגמת 'מוכרח', או 'מחויב', אלא 'נוח לו לאדם'. דומה הדבר לאדם שלפניו שני כבשנים, אחד גדול ואחד קטן ממנו, ועליו לעבור באחד מהם. בודאי יעדיף לבחור בקטן יותר, שבו סכנתו פחותה. חז"ל מחדשים בסיפור זה ש'להלבין פני חברו ברבים' הוא כבשן אש גדול בהרבה מכבשן האש (האמיתי) שלפניו, ולכן 'נוח לו להפיל עצמו לכבשן האש…'. זה קל יותר מלהלבין פני חברו ברבים.

חז"ל מלמדים אותנו עד כמה חמורה הלבנת פני הזולת, נוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של הגיהנם.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

רוצה להיערך לשבת עם רעיונות ודברי תורה לפרשת וישב?

היכנסו לקישור https://did.li/uipmC

 

לקבלת "טעימה" מהספר 'תורתך שאלתי'

לקט שאלות ותשובות לפרשת וישב, בקישור

https://did.li/jQLgT

כוחו של דיבור – לפרשת ויצא תשפ"ו

 

מספרים על רב אחד שנסע עם משפחתו למדינה רחוקה לקראת אירוסי בנו. בדרכם הארוכה התאכסנו באכסניה שבעליה יהודי שמכיר את כל נכבדי המדינה. הם סיפרו לו שנחים בדרך לשמחתם עם בתו של אחד מנכבדי המדינה. בעל האכסניה אמר שמכיר את אבי הכלה, כאדם שאינו ישר, ואין תוכו כברו.

כשיצאו מהאכסניה אמר הרב לבני ביתו: כעת אני מבין את הפסוק בפרשת חיי שרה: "ואבוא היום אל העין", שעליו אומר רש"י: מכאן שקפצה לו הארץ. מדוע היה צורך בקפיצת הדרך, וכי זמנו של אליעזר היה דחוק?

אלא, אילו היה אליעזר הולך לאט, מן הסתם היה מתעייף והיה מתעכב באכסניה. ויתכן שהיה מדבר עם בעל האכסניה, שהיה אומר לו שהוא מכיר את רבקה בת בתואל, שיש לה אח שהוא רמאי וגנב גדול. ואז היה אליעזר חוזר הביתה לאברהם אבינו בידיים ריקות. לכן היה צורך בקפיצת הדרך, כדי שלא יצטרך להתעכב בדרך…

 

כוחה של מילה

אודות כוחו של דיבור אנו קוראים בפרשת השבוע, ויצא. בדרכו לחרן, מגיע יעקב לבאר מים. בקרבתה הוא רואה שלושה עדרי צאן על רועיהם רובצים סביב הבאר. יעקב פתח ושאל אותם: "מֵאַיִן אַתֶּם"? ובתגובה הם משיבים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ".

מדוע יעקב שאל אותם מאין הם? לדעת אלשיך כשראה אותם רובצים על הבאר, לא חשב יעקב שהם מתעכבים בגין גלילת האבן הגדולה מעל פי הבאר, וסבר שהם שכירים שמתרפים במלאכתם. הוא התכוון להוכיח אותם על כך, וכדי שיקבלו את דבריו, פתח בשיח נעים איתם, על דברים אחרים, ושאל אותם מאין באו.

באופן דומה ביאר מלבי"ם שיעקב רצה להוכיח אותם על שאינם משקים את הצאן, וחשב שהם ממקום אחר, רחוק מהבאר ולא משקים משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה ולא יוכלו לרעות עוד וממתינים הם לצאת לדרך לשוב לביתם, ועל כך שאל אותם מאין הם. משהשיבו לו שהם מחרן, התכוון להוכיח אותם, אך המתין משום שרצה תחילה לדעת את שלום לבן ומיקומו.

 

התוכחה

בתחילת שיחתו עם הרועים, עבר יעקב להטפת מוסר. הוא פונה אליהם ואמר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ראה אותם רובצים באמצע היום, וחשב שהם מתכננים לאסוף את המקנה ולשוב לביתם ולא לרעות עוד, ועל כן אמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא השלמתם את עבודתכם היום. ואם אתם "עצמאיים" והבהמות שלכם, עדיין לא עת האסף המקנה.

מה עורר את יעקב להוכיח אותם? בפשטות, ניתן להסביר כספורנו שצדיקים מואסים בעוול. יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. ואפשר אף לצדד כדעת אור החיים, שיעקב חש את צער הצאן, וחס עליהם משום 'צער בעלי חיים'.   

 

מחויבותו של אדם גדול לעורר

אדם זר, לו היה מזדמן לבאר, האם היה נוהג כיעקב? האם היה מוכיח אותם? אילו היה מתרחש אירוע כזה בימינו בנסיבות דומות, האם הצופה מהצד היה פועל בכל כוחו להשפיע ולנסות לשנות, או שהיה אומר: "שלום עליך נפשי", אין זה נוגע לי?

יעקב רואה בהנהגתם של הרועים התנהלות פסולה. רבים האנשים שבמצב דומה, במקום יעקב היו שותקים ולא מתערבים, שהרי אין זה עניינם. לא כך גורס יעקב, וחז"ל צידדו מאד בתגובתו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).

באופן דומה מובא במדרש שכל טוב: "ואם שלכם אתם רועים, עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא 'הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ', מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון, שצריך למחות ולמנוע".

 

תגובת הרועים

משמבינים אנו את מניעיו של יעקב, עלינו להבין את תגובת הרועים. לשמע דבריו הנוקבים של יעקב, נכנסים עמו הרועים ומשיבים לתוכחתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט, ח). הם מסבירים לו את התנהגותם ומנמקים מדוע לא יוכלו לפעול כפי המצופה מהם, בהתאם לדבריו.

תגובתם של הרועים אינה מובנת. מדוע הם מנהלים שיח עם אדם זר, שאינו מקומי? מה היתה תגובתנו לתוכחה של אדם זר? האם היינו משיבים לו, ואף מצטדקים, או שמא היינו עונים לו שהוא לא מכיר את נהלי המקום ובתשובה נימוסית זו פוטרים אותו? במקום זה נכנסו הרועים לשיח עם יעקב והשיבו לטענתו: "לא נוכל…". מדוע?

ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי אהדה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, וכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם. ולכן השיבו לו ודיברו עמו כדבר איש אל רעהו, על אף שמתח עליהם ביקורת והוכיח אותם.

מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

לרעיונות יפים על פרשת ויצא, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/jJbgT

 

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

ותקבלו רעיון יומי לפרשת השבוע.

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ויצא

https://shaalti.co.il/?p=11360

 

 

 

תתן אמת ליעקב – לפרשת תולדות

בעת מלחמת העולם הראשונה העלילו על תלמיד מישיבתו של ה'חפץ חיים' שהוא מרגל וביקשו לגזור עליו מאסר ממושך וגלות ארוכה וקשה. ה'חפץ חיים' הגיע לבית המשפט, להעיד עליו עדות אופי, שהוא בחור טוב ואינו מרגל, וזו רק עלילת דברים.

לפני שעמד ה'חפץ חיים' להעיד, אמר עו"ד של הבחור שברצונו להקדים ולספר אודות ה'חפץ חיים', כדי שיידע השופט שמדובר באדם ש'האמת נר לרגליו', במטרה שיאמין לעדות האופי שלו:

פעם, כשהיה בתחנת הרכבת, גנב לו מישהו את המעיל. ה'חפץ חיים' רץ אחרי הגנב וצעק לעברו: "אני מוחל לך, שלא תיכשל, חלילה, בעוון גניבה". וכשהיה ה'חפץ חיים' שולח עם מישהו מעטפה עם מכתב, היה קורע בול, כדי שהשלטונות לא יפסידו משליחות זו. עו"ד סיכם את הדברים ואמר שניתן להבין מכאן, עד כמה ה'חפץ חיים' אדם צדיק וישר וכל מילה שלו היא אמת.

השופט, שישב מרותק לשמע הדברים, שאינו רגיל לשמוע ביום-יום, שאל את עו"ד: ואתה מאמין לסיפור הזה?

איני יודע אם להאמין או לא, השיב העו"ד, אך ברור שעלי ועליך לא מספרים סיפור כזה…

 

כל אחד מהאבות הקדושים ניחן במידה ייחודית. על יעקב אבינו אומר הנביא מיכה "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), מידתו הייחודית של יעקב היתה אמת. בפרשת השבוע אנו קוראים שבמענה לשאלת אביו יצחק משיב יעקב: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (כז, יט). נבהיר את שברור מעל לכל ספק, לא ניתן לחשוב או לחשוד ביעקב שהוציא מפיו דבר שקר. אך "תורה היא וללמוד אנו צריכים" (עפ"י ברכות סב ע"א), נשאלת השאלה המתבקשת,  איך יעקב אמר "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"? איך מתיישבים דבריו עם המציאות? ביישוב שאלה זו מצינו במפרשים שלוש גישות, וננסה לתמצת את שלושתן:

אנכי, עשו בכורך

השיטה הראשונה גורסת שיש להוסיף פסיק לאחר המילה 'אנכי', ולחלק בינה לבין ההמשך, 'עשו בכורך'. חז"ל אומרים במדרש רבה (סה, יח): "אמר ר' לוי: 'אָנֹכִי' עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'". יעקב אמר שבניו עתידים לקבל את הדברות, שפותחות במילה 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב).

גם רש"י סובר שלא יתכן שיעקב הוציא דבר שקר מפיו, ולכן מחלק בין המילה 'אנכי' לבין ההמשך 'עשו בכורך', וכותב: 'אָנֹכִי' המביא לך, ו'עֵשָׂו' הוא בְּכֹרֶךָ'.

יעקב קיים מצות אמו

את השיטה השניה נבין לאחר שנבהיר נקודה חשובה נוספת. בדבריה ליעקב אמרה רבקה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". מדוע היתה צריכה לצוות אותו ולהדגיש את המילים 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ובהמשך הוסיפה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'?

האלשיך מבאר שרבקה הבינה את הקושי של יעקב לעשות זאת, ועל כן אמרה לו: אל תעשה את המעשה כדי לקנות את הברכות או לרמאות את אחיך, אלא רק כדי לשמוע בקולי, ובכך תקיים מצות כיבוד אם. רבקה אמרה לו: 'בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי', בהיותך 'בְנִי', אתה מחויב בכבודי ועל כן 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ואל תשתף בכוונת המעשה גם רצון לקנות את הברכות כמו עשו. בניגוד לעשו מטרתך במעשה רק לקיים 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'.

ומוסיף על כך רבי זלמן סורוצקין שרבקה רצתה שיצחק לא יטה את הדין ויתן לרשע את הברכות, ובכך ייגרם עוול ליעקב צדיק. ועל כן ביקשה ממנו שיקבל את הברכות, לטובתו. משראתה שיעקב מסרב לכך ומוכן להפסידן ובלבד שלא ירמא את אביו, הורתה לו בציווי ואמרה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ', ואז היה יעקב בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה", (עפ"י מדרש רבה סה, טו). לגישה זו, יעקב כלל לא עסק בענייני תחבולות ותכסיסים, אלא כל מעייניו היו נתונים ברצונו למלא אחר ציווי אמו, ולקיים מצות כיבוד אם.

יעקב כמשיב את אבידתו

השיטה השלישית, שיעקב לא רימא איש, כל שאמר היה כדי לממש את רכושו. ר' יוסף בכור שור סובר שיעקב דמה לאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי הבכורה היתה שלו, לאחר שקנה אותה מעשו. עשו אף נשבע לו שלא להפקיע אותה ממנו. ולמרות זאת ניסה עשו להערים על שבועתו ורצה לרמותו, אולם במעשה זה הציל יעקב את שלו מיד עשו.

השפת אמת סבור שמעשהו של יעקב כלל לא נעשה ברמאות, וכך כותב: "ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני ה' יתברך, יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה, כמו שכתבו חז"ל: "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז ע"א), ופירש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר".

נסיים בחידושו העצום של הנצי"ב מוולוז'ין על דברי יעקב (כז, ט): "אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב 'יוצר אור… ובורא רע', וע"כ יש בהם איזה טוב, והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן, כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה…".

והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה, ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה? אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה, דאע"ג שנהנה גם כן, המצוה עומדת במקומה, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בעל כרחך הוא עבירה…".

הרי לנו שלוש שיטות בהסבר דברי יעקב 'אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ': א. נדרש לקרוא את הפסוק ולפסקו עם פסיק באמצע: 'אָנֹכִי, עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'. ב. יעקב היה "אנוס כפוף ובוכה" וקיים את ציווי אמו. ג. יעקב עשה את שמגיע לו, מעין משיב אבידתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תולדות

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11287

 

לרעיונות יפים על פרשת תולדות, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/6gsrl