שינוי משמעותי – לפרשת יתרו

שינוי משמעותי – לפרשת יתרו

אברך צעיר נסער ונרגש נכנס למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל וסיפר שהתגלתה אצל אשתו המחלה. הוא הוסיף שעשה הרבה השתדלויות בתפילה, לימוד תורה, וצדקה ויש לו שלשה ילדים קטנים, וכמוצא אחרון מבקש רחמים מרבינו שיעתיר בעדה ויבטיח לו שתבריא לגמרי ממחלתה הקשה.

ר' חיים קנייבסקי התבונן בו ואמר לו: תלבש חליפה ארוכה, לא קצרה כמו שאתה לובש, ואשתך תבריא בעז״ה. האברך בהה ברבינו כלא מבין, מה לו ולחליפה ארוכה, שגם אביו וגם סבו אינם לובשים כך, אך רבינו חזר על מילותיו, תלבש חליפה ארוכה וה' יעזור.

לאחר שיצא האברך העיז פניו נכדו ושאל: מה קשור חליפה ארוכה למחלת אשתו, ואיך היא תתרפא ממחלתה ע״י שהוא ילבש חליפה ארוכה?

השיב רבינו: רציתי שהוא יקריב משהו טוב למענה, ובזכות המסירות נפש שלו היא תבריא בעז״ה, אני יודע שקשה לו מאד להחליף את סגנון לבושו, אך החזו״א לא אהב שלובשים חליפה קצרה, וסבר שראוי  ללבוש חליפה ארוכה. ולכן הצעתי לו שיקריב קרבן שקשה לעשותו, ויחליף לחליפה ארוכה, ובזכות זה אשתו תבריא.

רבינו הסביר שאנשים רבים באים לבקש ברכה, אך ראוי שיעשו בעצמם שינוי משמעותי לטובה. על אף שזה קשה להם, שהרי היצר הרע לא נותן, אבל בזכות השינוי והמסירות נפש, הם יתברכו ויפטרו מצרותיהם. בדרך כלל אנשים לא מוכנים בשום אופן לשנות מהרגלם הרע, גם לא במחיר צרות ומחלות ל״ע, כי היצר הרע חזק מאד אצלם, ואחר כך הם גאים בטענות למה לא נושעו, זה נורא ואיום, מה שיצר הרע מסוגל לעולל לאנשים.

 

פרשת השבוע פותחת במילים "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (יח, א). חז"ל במסכת זבחים (קטז ע"א) שואלים: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר?" ונחלקו הדעות מה שמע, כפי שמצינו: "רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא…". בעקבות שמועה זו, הגיע יתרו למשה ולעם ישראל, ועל כך אנו קוראים בפסוקים הבאים: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה…", ובתגובה יצא משה לקראתו, כפי שכתוב "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ".

וישמע יתרו… ויבוא

שלמה המלך אומר בספר משלי: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ' (ג, לה), וחז"ל קראו מילים אלו על הגעתו זו של יתרו, וכך מצינו במדרש רבה (כז, ב): "הדא הוא דכתיב 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ', זה יתרו. בשעה שבא אצל משה מה כבוד נחל? 'וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ', אמרו: יצא משה, יצא אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויש אומרים: אף ארון יצא עמהם".

ראוי לציין, שהשמועה הגיעה גם לארץ ישראל. אנו למדים זאת מדברי רחב שאמרה למרגלים ששלח יהושע, טרם כניסתם לארץ ישראל: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב, י). כמו כן, בשירת הים אנו אומרים בכל יום: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יג). הרי כל העולם עמד תחת הרושם המפעים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

נשאלת השאלה, אם כך, מדוע רק על יתרו נאמר 'וישמע', וכי רק הוא שמע? מדוע יתרו היה היחיד שבא והסתופף תחת כנפי השכינה?

יש שמועה ויש שמועה

מבאר רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל – אמונה, בעמוד לח: "וזו שמצינו ביתרו שעל ידי שמיעה אחת נתהפך כל מהלך חייו ועזב את ארחות השקר שהלך בהם, ויצא למדבר לקרב אנשים זרים שאינו מכירם והכל מחמת גודל ההשפעה שעשתה עליו שמיעת שמועה אחת". יתרו שמע וכתוצאה מכך, 'נתהפך כל מהלך חייו', השמועה השפיעה על המשך חייו. בעקבותיה הוא עשה תפנית חדה, בבחינת "מחשב מסלול מחדש" ושינה את אורחות חייו.

מאורע יוצא דופן שמתרחש מושך באופן טבעי את תשומת הלב. ככל שהאירוע יוצא מגדר הרגיל, כך הוא מעורר יותר ויותר את הבריות להתבונן במה שמתרחש לנגד עיניהם בפליאה. יש וגם אירוע חריג אינו מוציא אנשים משלוותם. במקרה כזה המסקנה המתבקשת היא אחת מהשתיים: או שלא הבחינו במתרחש, ולא עמדו על מהותו של המעשה. אפשרות אחרת, שראו אך ליבם לא היה עימם, הם לא הבינו ולא הפנימו את אשר ראו.

יתרו שמע שמועה שחדרה לעמקי נפשו, משום שלא הלך אחרי נטיות ליבו הטבעיות, אלא אחר הבנת ליבו. הוא הבין שלא דבר של מה בכך הוא שנבקע הים לשנים, או שניתנת תורה מן השמים לבן תמותה.

יתרו פעל בהתאם ולא זו בלבד ששינה את התנהלות חייו, אלא 'יצא למדבר לקרב אנשים זרים שאינו מכירם', כלשונו של הרב לוינשטיין. ההשפעה היתה כה גדולה, עד שגרמה לו לפרסם את השמועה לאחרים ולהפיץ את האמונה בהקב"ה גם בקרב זרים, שעד כה לא פעלו כך. מה זה אומר לגבינו?

צריך לחולל מהפיכה גמורה

ממשיך רבי יחזקאל לוינשטיין וכותב: "ובאמת אין זו מעלה מיוחדת ביתרו, אלא כן צריכה להיות הנהגת האדם הבריא בנפשו שמכיון ששומע ומכיר את הדברים צריך לחולל מהפיכה גמורה בנפשו. ואנו שאיננו מושפעים הרי זה הוכחה שחולים אנו במחלות הנפש ורק שאיננו מכירים ויודעים שלוקים אנו במחלה זו".

במילים אחרות, זה מחייב !!! אין זה "עובר על ידי". על כל אירוע משמעותי לפקוח את עינינו, ולגרום לנו לחשוב, מה זה אומר לגבינו.

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת יתרו, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/3Deba

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

הנשק הייחודי של עם ישראל – לפרשת בשלח

הנשק הייחודי של עם ישראל – לפרשת בשלח

מסופר על האדמו"ר מגור, ה'אמרי אמת' שביקר בירושלים בת״ת 'עץ חיים' ונכנס לכיתה שהילדים שלמדו בה פרשת תולדות. שאל האדמו"ר: מדוע היה צריך יצחק להפציר ולהרבות בתפילה כל כך, עד שהיה צורך ל״ויעתר לו ה'…״, וכפי מבאר רש"י: 'נתפצר ונתפייס ונתפתה', שמשמעות הדבר שלולא זאת, לא היתה מתקבלת התפילה בדרך ובהנהגה הרגילה של הקב״ה ששומע תפילה? ומדוע לא יעזור לו הקב״ה ללא ריבוי הפצרות? השיב האדמו"ר: מכאן אפשר לראות מה גדול כוחה של תפילה.

משל לילד שמבקש מאביו סוכריה והאב מסרב להיענות לבקשתו ביודעו שזה מזיק לבריאותו. אולם הילד בוכה ומפציר וקשה לו לעמוד בתחנוניו. מרוב רחמנות האב נעתר לבקשתו, על אף שיודע שזה מזיק לו.

כן היה כאן, חז"ל אמרו שאברהם נפטר חמש שנים לפני זמנו, ולמעשה היה צריך לחיות 180 שנה ולא 175 כפי שבאמת חי. אך הקב״ה בחר להמיתו 5 שנים לפני הזמן, כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. א״כ, בוודאי מהשמים רצו לעכב כל הזמן את הולדת יעקב ועשו, כדי שאברהם אבינו לא יצטרך להסתלק קודם זמנו, אולם ע״י שיצחק הרבה והפציר בתפילה, נעתר הקב"ה לתפילתו.

 

בסוף פרשתנו קוראים אנו על המלחמה הראשונה שניהל עם, שזה לא מכבר נולד. עם ישראל, הצעיר, ללא הניסיון נאלץ להתמודד מול עם מנוסה שבא להילחם בו.

משה המנהיג הדגול אינו יוצא בעצמו להילחם, אלא מורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". חז"ל אומרים שעשה זו במחשבה תחילה. הוא רצה ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).

 

התפילה מול החרב – שיעורו של משה במלחמת עמלק

להיעדרות ממלחמה זו היתה למשה סיבה נוספת, חשובה אף יותר. משה ידע שיש צורך בתפילה, משה רבינו ראה שהיתה זו עת צרה ליעקב. היה זה לאחר שחטאו בני ישראל על ריבם ונסותם את ה'. משה חשש שמסיבה זו אולי לא יגן עליהם הקב"ה ולא ילחם את מלחמתם, ועל כן הוצרך לעשות השתדלות רבה ולהילחם בכלי נשק, בחרבות ובחניתות. משה ידע שיש צורך בתפילה משמעותית, והבין שאם הוא יילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן אמר ליהושע 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', כלומר 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים לענין המים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

משה גם דחה את עלייתו לראש הגבעה ליום המחרת, ולא עלה באותו יום. הוא אמר ליהושע: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". מדוע מחר? כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח. במעשה זה ביקש משה לחזק את אנשי החיל במלחמה, שיראו אותו שעולה לראש הגבעה, בעת שנלחמים.

במילים "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" מלמדת התורה שאת המלחמה הגלויה עשה יהושע, במקביל למלחמה החבויה שעשה משה, כשצירף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפילה, כדוגמת שני הזקנים שמעמידים סמוך לש"ץ, וכן בכהן גדול היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

 

הקרב הנסתר שמאחורי הניצחון

על המילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", שואלים חז"ל במסכת ראש השנה כט ע"א: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים". בהרמת ידיו התכוון משה להשפיע בתפילתו טובה וישועה. משה הבהיר שלתפילה יש עוצמה רבה, בכוחה לשנות את הטבע. יש ביכולתה לבטל גזירות ולעשות דברים שהם כנגד הסיכויים.

בפרשה זו ביקש משה להעביר מסר חשוב – על כוחה העצום של התפילה. באמצעותה יכול אדם לשטוח את צרכיו ובקשותיו, ועל ידה מקבל אדם את צרכיו מהקב"ה.

 

תפילה משנה מציאות

על כוחה של התפילה למדנו ממקור נוסף בעברו של משה רבינו. הקב"ה הטיל על משה שליחות לגאול את ישראל. משה רבינו סירב בכל תוקף, באמרו: "לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י). נימוקו היה משכנע, כפי שכתב רמב"ן: "כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים".

ומדוע לא ריפא אותו הקב"ה, שבידו לעשות הכל? על כך משיב רמב"ן: "והקדוש ברוך הוא, כיון שלא התפלל בכך, לא רצה לרפאותו". מדהים, אילו משה היה מתפלל, יתכן מאד שהיה הקב"ה מרפא אותו. מדוע לא ריפא? משום שמשה לא התפלל על כך!!!

על כוחה של התפילה כתב ה'חזון איש' באיגרותיו: "התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל, אם אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי".

בתקופה זו רואים אנו בחוש את הניסים הגדולים, ומה גדול כוחה של התפילה. נתחזק כולנו בתפילה לבורא עולם שישלח מזור לכל הפצועים, שלא יידעו מצער, ולא נדע עוד שוד ושבר בגבולינו.

 

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת בשלח, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/vEpDN

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

על החינוך היהודי – לפרשת בא

על החינוך היהודי – לפרשת בא

לאחר זוועות השואה, נותר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', שבר כלי. הוא איבד את משפחתו ואת ישיבתו המפוארת בליטא. בעוד העולם היהודי שרוי באבל כבד, החליט הרב להקים מחדש את ממלכת התורה על גבעה שוממת בבני ברק. רבים סברו שדעתו נטרפה עליו מרוב צער, אך הוא ראה בעיני רוחו מאות בחורים שוקדים על תלמודם.

ביום הנחת אבן הפינה, הרב לא הצליח לעצור את פרץ הרגשות. הוא התייפח בבכי עז, עד שלא יכול היה להוציא מילה מפיו. מרן החזון איש, שעמד לצידו, ניגש ולחש לו מילים ששינו את תפיסת עולמו: ""תבכה, הרב מפוניבז', תורה לא בונים עם כסף. תורה בונים רק עם דמעות".

בסעודה שנערכה לאחר מכן, הפתיע הרב את תלמידיו: "אתם חושבים שאבן הפינה הונחה היום? היא הונחה לפני חמישים ושבע שנים, על גבה של אמי".

הוא סיפר: הייתי בן 7, גרנו בעיירה קול בליטא, היינו 4 אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מהחיידר. לילה אחד, היה מושלג במיוחד. אמא אמרה: ״מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים. אלא שבבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.

שמריהו בן ה-12 אמר: אמא, אני מקבל את המגפיים. מחר הרב׳ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב׳ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב, אני חייב להיות. לעומתו טען זאבי בן ה-11: מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר. ואני, מספר הרב כהנמן, הילד בן ה-7, שלומד משניות צעקתי: ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים.

הויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… והחליטו לערוך גורל. ברכנו ברהמ"ז בכוונה עצומה, אמרנו ק"ש על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.

5:30 לפנות בוקר. אמא, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבשעה זו התנור כבר דולק בבית המדרש ואפשר להביא לשם ילדים. היא ניגשה למיטה של שמריהו, הבן הגדול בן ה-12. ׳שמר׳לה! אתה רוצה ללכת לחיידר?׳, ׳וודאי׳, קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: ׳אמא, איפה המעיל?׳

עונה לו אמא: ׳את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ׳ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר, מספר הרב מפוניבז׳.

בשעה 6:30 אמא העירה את זאבי, ולאחר שהלבישה אותו, הובילה גם אותו לחיידר. בשעה 7:30 העירה אמא אותי ועשתה את ה"הובלה השלישית" לחיידר. אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. אמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה.

ואם היום, סיים הרב מפוניבז׳ את דבריו, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה.

 

בתחילת פרשתנו, במהלך ההתראה על מכת ארבה, מתנהל שיח תמוה ומשונה בין פרעה למשה.

בעקבות הלחץ שמפעילים אנשי פרעה, ששואלים: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז), התרצה פרעה לשלחם, ואומר למשה ואהרן: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", ודורש לדעת: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים".

ה'אור החיים' ביאר שכשפרעה פתח דבריו ואמר 'לְכוּ עִבְדוּ', היה ברור לו שמי שילך אלו רק הגברים שעובדים. רצונו היה שלא כולם ילכו, אלא רק חלקם, ועל כן שאל 'מִי וָמִי הַהֹלְכִים', מקרב הגברים שעובדים מי האנשים שילכו.

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ

על כך השיב משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ…". בתחילה הסכים פרעה לשחררם, ואף בירכם ואמר: "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", אך מיד לאחר מכן חזר בו ואמר: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים".

מדוע סירב פרעה לשלח את הטף? משיבים על כך חז"ל במדרש רבה (יג, ה): "אמר לו (=פרעה למשה): אם תאמר לא כן מחשבותינו לברוח, אם כן יאמנו דבריכם, 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא 'כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים' רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד ציווה וגירש אותם משם".

ומוסיף על כך בפסיקתא זוטרתא: "לא כדבריכם ללכת כולכם, אלא 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים', כי בראשונה לא הייתם אומרים אלא 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה" (לעיל ה, יז) ועתה 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה"".

מה ביאור השיח המשונה והחריג שבין משה לפרעה?

 

בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ… כִּי חַג ה' לָנוּ

את ההבדל שבין שתי הגישות, זו של פרעה לעומת זו של משה, נוכל להבין באמצעות ביאור לשאלה נוספת. משה השיב לפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ". בתשובתו כפל משה את המילה 'נֵלֵךְ', מדוע? לשם מה אמר פעמיים 'נֵלֵךְ'? ביאר הנצי"ב מוולוז'ין שמשה דיבר על שני גילאים שונים: בתחילה פתח ואמר 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ', שהם מחויבים בעבודה כמו הגברים. לאחר מכן הוסיף 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'… נֵלֵךְ', על אף שאינם מחויבים במצוות, ולמרות שאינם בני עבודה, לא ניתן לשמוח בלעדיהם.

משה ביקש להבהיר לפרעה שגישת היהדות באשר לחינוך הילדים שונה מגישת אומות העולם. בעוד כחודשיים ומחצה נחגוג את ליל הסדר (אין בכוונתי להלחיץ את עקרות הבית…). הדמות המרכזית בשולחן הסדר הינו הילד, ששואל ארבע קושיות, וסביבן נסובה מצות סיפור יציאת מצרים.

כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר 'והגדת לבנך' (שמות יג, ח), לפי דעתו של בן אביו מלמדו… וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה".

משה הבהיר לפרעה שגם הנערים ילכו, משום שעליהם ללמוד מהזקנים את עבודת ה', כמו גם את עבודת הקרבנות וקיום המצוות. ללא הנערים, הדגיש משה, לא נלך משום שאין תועלת בעבודת ה', ללא לימוד הדורות הבאים. פרעה התווכח איתו, משום שלא הבין את התועלת שבלימוד זה. ועל כך הוסיף משה בתוקף: "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ", כפי שביאר רמב"ן את תשובתו, שבתגובה לרצון פרעה שילכו רק ראשי בני ישראל, הזקנים והשוטרים, ענה משה: כולם ילכו, גם 'בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ', והסיבה לכך: 'כִּי חַג ה' לָנוּ', על כולנו חלה חובה לחגוג. אצלנו היסוד המרכזי בחינוך הוא דוגמא אישית, שמראים לילדים, כיצד לעבוד את הקב"ה.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת בא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/8etmC

 

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

 

היאור, העפר ואהרון – שיעור בחינוך להכרת הטוב

היאור, העפר ואהרון – שיעור בחינוך להכרת הטוב

מעשה באדם שירד מנכסיו ותהפוכות הגורל אילצוהו, בלית ברירה, לחזר על הפתחים כדי לכלכל את בני ביתו. באחד הימים, בעודו מקיש על דלת באחת השכונות המבוססות, נדהם לגלות כי בעל הבית אינו אלא חבר קרוב מימי נעוריו בישיבה, עמו לא עמד בקשר קרוב מזה עשור.

החבר, שראה בצערו של ידידו וליבו נכמר עליו, התברך בעושר רב. הוא סירב להסתפק במתן נדבה חד-פעמית שתפתור את המצוקה לרגע קט. במקום זאת, הציע הצעה נדיבה ומרחיקת לכת: "ידידי," אמר, "מכיוון שחננני ה' ביכולת, אעביר לחשבונך בכל חודש אלף שקלים כקצבה קבועה. כך תוכל להניח לסל הנתינות, לשוב אל ספסלי בית המדרש ולעסוק בתורה בראש שקט, מבלי שדאגת הפרנסה תעיק על צווארך".

העני, נרגש עד דמעות ואסיר תודה, קיבל את ההצעה בשמחה. ואכן, מדי חודש בחודשו, הופקד הסכום בחשבונו בדייקנות של שעון. דאגתו הקיומית שככה, והוא התפנה לבנות את עולמו מחדש.

חלפו חודשים. עם התקרב חגי תשרי, הלכו והתרבו הוצאות הבית. האיש חש אי-נעימות לבקש תוספת מחברו, שהרי גם כך חב לו את חייו. אך כשבדק את מצב החשבון בערב החג, גילה להפתעתו כי החודש הופקדו בו אלפיים שקלים במקום אלף. מיד מיהר להתקשר לחברו, קולו נרגש מתמיד.

"ידידי היקר," קרא בטלפון, "אני מודה לך מקרב לב על אלף השקלים ששלחת לי! זהו חסד שאינו מובן מאליו בימים אלו". החבר תמה מעבר לקו: "מה זאת אומרת אלף? הרי שלחתי אלפיים!" השיב לו האיש בתמימות שובת לב, אך מכאיבה: "אכן, קיבלתי אלפיים. אך על אלף השקלים הראשונים אין לי צורך להודות לך, הם הרי כבר קבועים, מוסכמים ומובנים מאליהם…"

התשובה המדהימה של אותו עני היא מראה המוצבת בפני כולנו. הטבע האנושי נוטה להתרגל לטוב. כאשר חסד הופך לשיטה, כאשר נתינה הופכת למחויבות קבועה – היא מפסיקה להיחשב כ"נתינה" בעיני המקבל והופכת ל"זכות" או לנתון סטטיסטי.

 

מסרים חינוכיים לפרשת וארא

בפרשתנו אנו קוראים על שבע מתוך עשר המכות שהונחתו על מצרים. נקודה מעניינת העולה מן הכתובים היא המכנה המשותף לשלוש המכות הראשונות: הן הוכו על ידי אהרון, ולא על ידי משה רבנו. יתרה מכך, הקב"ה מצווה על משה להורות לאהרון לבצע את המשימה.

כך מופיע במכת דם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם" (ז, יט). וכן מצינו במכת צפרדע, שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הוראה דומה מצינו גם במכה השלישית, מכת כינים כפי שכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, יב).

 

מדוע נעדר משה מהכאת היאור והעפר?

נשאלת השאלה: מדוע שלוש המכות הראשונות הוכו דווקא על ידי אהרון, ולא על ידי משה, מנהיגם של ישראל?

חז"ל במדרש רבה (ט, י) עומדים על כך ומבארים: "אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך! חייך, לא ילקו אלא על ידי אהרן".

הסבר דומה מובא גם בנוגע להכאת העפר במכת כינים: "אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה י, ז).

מפרשה זו אנו למדים יסוד מוסרי כביר: גם כאשר מדובר בדומם, אין זה ראוי לאדם להיות כפוי טובה כלפי מי שסייע לו. כפי שקבעו חז"ל בפתגם הידוע: "בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב) – בור ששתית ממנו, אל תזרוק לתוכו אבן.

 

שורשה של מידת הכרת הטוב

מידת 'הכרת הטוב' נתפסת לכאורה כפעולה פשוטה וטבעית. אדם הנהנה מחברו חש צורך להודות לו. עזרה זו יכולה להיות חומרית, כהלוואת כסף או חפץ, או רוחנית-רגשית, כמתן עצה טובה או מילה חמה. התודה היא מעין "תשלום רגשי" המאזן את מערכת היחסים בין הנותן למקבל.

התורה רואה בהכרת הטוב חובה מוסרית ראשונה במעלה. אנו מוצאים זאת בתוכחת שליחו של יוסף לאחים: הוא אינו טוען רק נגד עצם הגניבה, אלא זועק: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה"? (בראשית מד, ד). הטענה המרכזית היא על הפגיעה במוסר הבסיסי של הכרת הטוב.

הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"א) מבאר כי הכרת הטוב נובעת מ'כוח הנתינה'. האדם המעניק אינו חפץ ב"נהמא דכיסופא" (לחם של בושה), ולכן כשידי חברו מושטת לעברו, הוא מרגיש צורך פנימי להשיב טובה. כפיית טובה, לעומת זאת, היא עדות לקהות רגשית. בעל 'ספר החינוך' (מצווה לג) מחריף את הטון בביאור מצוות כיבוד הורים: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים".

 

 

הכרת הטוב כלפי דומם – השלכה חינוכית

החידוש המשמעותי בפרשתנו הוא שהחובה להכיר טובה אינה מוגבלת רק לבני אדם, אלא חלה גם ביחס לעולם הדומם.

מדוע הדומם זקוק להכרת הטוב? הרי היאור אינו מרגיש עלבון והעפר אינו מודע להכאתו. התשובה טמונה בנפש האדם: הכרת הטוב אינה רק "פרס" לנותן, אלא עיצוב אישיותו של המקבל. מי שמתרגל להיות כפוי טובה כלפי דומם, סופו שיקהה חושיו ויהיה כפוי טובה גם כלפי בני אדם, ובסופו של תהליך, גם כלפי בוראו.

משימת הכאת היאור והעפר הוטלה על אהרון כדי לשמור על עדינות נפשו של משה רבנו. גם כאשר יש צורך למלא ציווי אלוקי נעלה שמטרתו קידוש שם שמיים ושינוי סדרי בראשית, אין האדם רשאי לרמוס את עקרון הכרת הטוב.

יסוד 'הכרת הטוב' הוא הבסיס ליצירת חברה של חיבה ורעות. המכיר טובה לחברו בונה גשר של אמון ואהבה, כדברי שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט). כמחנכים, עלינו להטמיע בתלמידינו את המבט המעריך, לא רק על מה שמגיע להם, אלא על כל הטוב שהם מוקפים בו, מהסביבה הפיזית ועד לאנשים הקרובים אליהם ביותר.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת וארא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/XhJx5

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

מעוניינים לשדרג את האווירה בשולחן השבת?

הורידו את עלון 'תורתך שאלתי' לפרשת וארא, בקישור

https://did.li/etbba

 

 

 

 

נושא בעול עם חברו – לפרשת שמות

נושא בעול עם חברו – לפרשת שמות

לאחר השואה האיומה הקים הרב מפוניבז׳, רבי יוסף שלמה כהנמן מוסד לילדים יתומים פליטי שואה בשם "בתי אבות", שיהיה להם בית חם ומכבד. לשם הגיע ילד בן 10, שאיבד את הוריו במחנות. הוא היה סגור ומפוחד, סירב להתקלח או להחליף בגדים וישן עם הבגדים והנעלים.

​אם הבית, הגב' מונק ניסתה לדבר אליו ולשכנעו ללבוש פיג'מה, אך הוא סירב בתוקף. גם הרב כהנמן לא הצליח לשכנעו. בצר להם, הביאו אותו ל'חזון איש'. החזון איש שאל אותו בעדינות מדוע אינו מוכן להתרחץ. הילד התפרץ בכאב: "כל פעם שהתפשטתי גנבו לי את הבגדים והשאירו אותי בפיג׳מה של המחנה. אין לי הורים שישמרו לי, לכן אני לא מתפשט".

​החזון איש אמר לו: "הגב׳ מונק תשמור לך על הבגדים". הילד ענה: "אני לא מאמין". כך גם לגבי הרב כהנמן. לבסוף אמר החזון איש: "אני אשמור לך על הבגדים, מעולם לא שיקרתי". הילד הביט בו ואמר: "אם הרב ישמור – אני מוכן".

​בזמן שהילד התרחץ הביט החזון איש ברב כהנמן ושניהם פרצו בבכי. הורידו החזון איש והרב כהנמן את חליפותיהם, מילאו גיגית מים, וכיבסו בעצמם את בגדיו המלוכלכים, ודמעותיהם התערבבו במים.

כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו 25 דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג׳מה נקיה. שואל הילד: ״איפה הבגדים?״ והחזון איש עונה לו בנחת: ״הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי…״.

החזון איש, זקן הדור ומנהיג האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום. היום, הילד הזה הוא אברך בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב״ה כבר מחתן נכדים.

מעשה זה צריך להיות נר לרגלנו, וללמדנו שאמנם התורה והרוחניות שלנו חשובה לאין ערוך, אך עלינו לחשוב על הסובבים אותנו ועל הכלל ולהשתדל להטיב עימם.

 

בצעירותו גדל משה אצל פרעה מלך מצרים, ועל יציאתו מהארמון אנו קוראים בפרשתנו "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא). בין אם היה בן חמש שנים כדעת הכתב והקבלה, ובין אם ננקוט כדעת חז"ל במדרש רבה (א, כז), שהיה בן עשרים או ארבעים, התורה מלמדת בפסוקים אלו שמשה רבינו היה מיוחד במידות טובות וביחס מיוחד לזולת.

וירא בסבלותם

משה לא סתם ראה את סבלם. חז"ל מתארים באריכות במדרש שמות רבה (א, כז) כיצד היה מסייע להם מבחינה פיזית והיה עושה עמהם את העבודות הקשות והמפרכות: "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו, והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב 'וירא ה' כי סר לראות' (לקמן ג, ד), ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הסבא מקלם, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ומראשי תנועת המוסר, כותב בספרו 'חכמה ומוסר' שבשונה ממרבית האנשים, שמשתתפים בצערו של הזולת לזמן קצר, ולאחר מכן "ממשיכים בעסקיהם" וחוזרים לשגרת יומם, משה חש וראה כל העת את סבלם של בני ישראל, ודאג על שעבודם. כפי שמבאר רש"י על המילים 'וירא בסבלותם': 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. הוא יכל להתעלם, בפרט שהיה זה לאחר שפרעה מינה אותו לאחראי על ביתו (כביאור רש"י על המילים 'ויגדל משה'), אך לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא התמיד בדאגתו עליהם.

מהנהגתו זו של משה לומדים אנו הוראה למעשה, כפי שמצינו בפסיקתא זוטרתא: "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור' (אבות פ"ב מ"ד), שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו".

 

ויצא אל אחיו

התורה מדגישה את הנהגתו המיוחדת של משה בשלוש מילים נוספות, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו'. הרמב"ן מבאר שהמילה 'אֶחָיו' מורה שלאחר שאמרו לו למשה שהוא יהודי, ביקש לצאת אל אחיו היהודים ולהכירם.

ומוסיף המלבי"ם שהתורה ביקשה ללמד במילים אלו על מידותיו של משה, שכבר מנעוריו היו בו מעלות רבות. משה גדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות. גם כשהגיע למעמד בכיר, משה לא הסתיר פניו מאחיו, אלא יצא אליהם מצד שהם אחיו. בניגוד לאופיים של מנהיגים רבים, שלאחר שעלו לגדולה התרחקו מאחיהם העניים המושפלים. מסירותו זו כלל לא היתה פשוטה. היא גרמה לו לברוח מארץ מצרים, עד שהגיע לגלות למדין.

 

נושא בעול עם עמו

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שמשה נוהג כך כדרך חיים, הוא לא נשאר להשתקע בארץ מדין. הוא הסביר לחותנו ששב למצרים, משום הצורך להיות עם בני ישראל בשעותיהם הקשות בגלות (ד, יח). משה נטל את אשתו וילדיו ונפרד מחותנו על מנת לשוב למצרים, כפי שכתוב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד, כ).

הרמב"ן מבאר שבתחילה התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים רק לזמן קצר, מבלי שיכירו אותו. אולם מששמע את הוראת הקב"ה שאמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', שינה את תכניותיו. משה הבין שעליו להיות שם עד שיוציא את בני ישראל, ועל כן לקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

היה זה מעשה משמעותי מאד כלפי בני ישראל, הוא ביטא תקווה. למרות שמשה היה בן חורין וישב בשלווה עם משפחתו במדין, הביא אותם עימו למצרים. צעד זה הפיח בהם אמונה שאכן הגאולה קרובה לבוא.

הרי לנו דמות אידיאלית של מנהיג, שנושא בעול עם עמו. עוזב את ארמון המלוכה, מקום השפע והעונג "ויורד אל העם" על מנת להזדהות ולהיות עם אנשיו בשטח. אין ספק שנוכחותו של משה תרמה רבות להרמת המוראל הירוד בקרב בני ישראל שעבדו בפרך. זו דמותו האידיאלית של המנהיג בעם ישראל.   

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

רוצים רעיונות יפים על פרשת ויחי, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס בקישור https://did.li/QH4rl

 

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

מוזמנים להוריד את עלון חויה בשולחן שבת לפרשת ויחי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=16186

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

 

 

לדון לכף זכות – לפרשת ויחי

לדון לכף זכות – לפרשת ויחי

רבי אריה לוין זצ"ל סיפר שהשתתף בהלויה של ר' אלעזר ריבלין, מנקיי הדעת בירושלים. במהלך ההלויה הבחין שרבי שמואל קוק, ידידו של ר' אלעזר פורש מההלויה ונכנס לחנות פרחים סמוכה לקנות עציץ פרחים. רבי אריה חשב בלבו שזה לא מתאים, וכי זה לא הזמן לקנות עציץ, כשכולם מלווים את המת.

כשפגש אותו לאחר ההלוויה, שאל אותו: מדוע פרשת באמצע ההלויה לקנות עציץ? השיב רבי שמואל קוק והסביר: באותו בוקר נפטר בבית חולים למצורעים יהודי שמזה שנים אני מטפל בו. כידוע, שכשנפטר מצורע בבית חולים, שורפים את כל בגדיו וחפציו, מחשש להדבקות, ואסור להוציא חפץ מבית החולים. לחולה שנפטר היו זוג תפילין, וחששתי שישרפו גם אותם. התחננתי על נפשי, שלא ישרפו את התפילין, אלא יקברו אותם בדרך כבוד. לאחר השתדלות מרובה הסכים הרופא שאם עד שעה 12:00 אביא עציץ, אז הוא מסכים שיקברו את התפילין בתוך העציץ כדת וכדין. כעת אתה מבין, הייתי חייב לרוץ ולקנות עציץ על מנת לקבור את התפילין בתוכן. מאז, הוסיף רבי אריה לוין קבלתי על עצמי לדון כל האדם לכף זכות, גם במקרה שכל הסברות נוטות לחובה.

 

פרשת ויחי מסיימת בפטירת יעקב ובקבורתו בארץ ישראל, בהתאם לצואתו. כששבים למצרים, חוששים האחים מתגובתו של יוסף, ובעיקר מנקמתו על שמכרו אותו 39 שנים קודם לכן, כפי שמסופר בתחילת פרשת וישב. דאגת האחים לא היתה דימיון בעלמא, היא היתה מבוססת, כפי שכתבה התורה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ, טו). מה ראו האחים? מדוע חששו?

מעשי יוסף מעוררים את מחשבתם

מצינו שני מדרשים שונים, המתארים את מקור הפחד. במדרש שכל טוב כתוב: "מה ראו לומר כך? אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו: עדיין השטמה בלבו". וביאר חזקוני שיוסף עבר סמוך לבור שאליו השליכו אותו אחיו ובירך שם את ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', בהתאם להוראת חז"ל (ברכות דף נד ע"א). יוסף נהג על פי הדין, וכלל לא עשה זאת כדי לזכור או להזכיר להם את שעוללו לו.

הסבר אחר, כתוב במדרש רבא (ק, ח): "שלא זמנן לסעודה. אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה, שהוא מלך ולמעלה מראובן, שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן, אלא 'לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף'". כוונותיו של יוסף היו נכונות. הוא עשה זאת ממניעים חיוביים, אולם האחים פירשו זאת בצורה שלילית.

מה עשו האחים? שלחו שלוחים אל יוסף, ובפיהם אמירה ברורה: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" (פסוקים טז-יז).

תגובת יוסף

בתגובה לחשד של האחים, "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". מדוע יוסף בכה? אומרים חז"ל במדרש רבא (ק, ח): "אמר: כך אחי חושדין אותי", ומבאר הנצי"ב מוולוז'ין: שיוסף התבייש ובכה על שחשדו בו האחים, בדומה לכהן הגדול שבוכה על שחושדים בו, כפי שאומרים חז"ל במסכת (יומא יח ע"ב) "הוא פורש ובוכה", ומבואר בגמרא שהבכי הוא משום החשד.

רואים מהפסוקים, עד כמה חובה עלינו לדון כל אחד לכף זכות, כפי שאומרים חז"ל: "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" (מסכת אבות פרק א משנה ו). לשון התנא מורה שזו חובה על כל אחד, ולא המלצה.

 

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה ידוע כ"סניגורם של עם ישראל". תמיד מצא להסביר כל מעשה, ואפילו דבר שנראה שלילי על הצד החיובי. מספרים עליו שפעם הלך ברחוב בשעה מוקדמת בבוקר וראה בעל עגלה שמשמן את צירי הגלגלים בגריז ושמנים, וכל זה תוך כדי שמתפלל תפילת שחרית כשהוא מעוטר בטלית ותפילין.

במקום לגעור בבעל העגלה, נשא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב עיניו לשמים, פנה לריבונו של עולם ואמר: "ראה נא את עמך ישראל זרע קודש, אפילו כשהם משמנים את העגלה, הם מתפללים אליך…".

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

רוצים רעיונות יפים על פרשת ויחי, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס בקישור https://did.li/QH4rl

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

מוזמנים להוריד את עלון חויה בשולחן שבת לפרשת ויחי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=16186

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת

שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

ביטחון בה' – לפרשת מקץ

ביטחון בה' – לפרשת מקץ

בעל ה'בית הלוי' מבריסק היה נוהג להשתמש בסגולתו הידועה של ר' חיים מוולוז'ין, שבכל צרה שמתרגשת על האדם, שיתחזק ויאמין בכל כוחו במחשבת "אין עוד מלבדו". הוא טען שראה בכך ישועות ונפלאות. גם בנו, הגרי"ז סולובייצ'יק, השתמש בסגולה מיוחדת זו.

מספרים כשברח הגרי"ז מוורשא לכיוון הגבול, הגיע לעיר אוסטרובה וטעה בדרכו. העגלון שלקח אותם לא ידע איך לצאת מהעיר ולא יכל לעצור ולשאול את העוברים ושבים, כיון שהרחובות היו מלאים בחיילי הצבא הגרמני. היה נס גדול שהם נסעו הלוך ושוב, והגרמנים שמילאו את הרחובות לא עצרו אותם. נפש חיה לא היתה ברחוב מלבד החיילים וכל הבתים היו סגורים, שכן היתה שעת עוצר וכל מי שהעז להוציא ראשו נורה מיד, ונוסעי העגלה לא ידעו מכך דבר.

באורח פלא, ראו הנוסעים באחד הרחובות גויה, ושאלו אותה היכן הדרך לצאת מן העיר לכיוון ביאליסטוק. האשה החלה לצעוק: "מה אתם עושים כאן בשעות העוצר? הלא החיילים הזהירו שמי שיוצא מביתו – יירה, מהרו ומלטו את נפשותיכם". היא הראתה להם את הדרך להימלט מהעיר אוסטרובה.

הגרי"ז ומלוויו מיהרו וברחו משם ליער סמוך לשהות בו בלילה. כשהגיעו לביאליסטוק, שמעו שיום לפני שהיו באוסטרובה, גירשו אנשי הגסטפו את כל יהודי העיר והרגו רבים מהם, והיה זה נס ופלא שלא עצרו אותם ולא פגעו בהם לרעה. בנו של הגרי"ז אמר שהיה זה בזכות סגולת בעל 'נפש החיים', שבה הרהר אז אביו הגרי"ז.

בפרשת השבוע, פרשת מקץ, אנו קוראים אודות חלומות פרעה. כשהקיץ פרעה משנתו בסערה, כפי שכתוב "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ", חרטומי מצרים וחכמיה ניסו לפתור את פשר החלומות המוזרים, אולם העלו חרס בידיהם, "וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה".

לאחר הניסיונות הכושלים של חרטומי מצרים לפתרון פרעה, נזכר שר המשקים כי שנתיים קודם לכן, בעת ששהה בבית האסורים חלמו הוא ושר האופים חלומות אשר לא נמצא להם פותר. איתם בבית הסוהר היה נער עברי, שפתר את חלומותיהם, ודבריו התממשו. מששמע זאת פרעה, מיד "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מא, יד).

הדיבור הגורלי

בעקבות דברי שר המשקים, הריצו את יוסף מהבור ונוצר חלון הזדמנויות להיחלץ מבור הכלא, אולם השחרור תלוי היה במילים שיוציא יוסף מפיו, במענה שיתן לפרעה. בטרם סיפר פרעה את חלומו ליוסף, הקדים ואמר לו: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (פסוק טו).

מה היה עושה כל אחד מאיתנו, לו היתה נקראת בדרכו הזדמנות ייחודית ונדירה, לדבר עם המושל הבכיר ביותר? ובפרט לאחר שנות יסורים, עינויים והשפלות שספג יוסף על לא עוול בכפו.

ננסה להיכנס לראשו של יוסף בדקות שבהן עמד לפני מלך האימפריה הגדולה בעולם בעת ההיא. לאחר שנים רבות של ריחוק מבית אביו ומארץ מולדתו, שנכפה עליו, נקרא יוסף להיפגש עם הדרגה הבכירה ביותר בשלטון.

כל אחד מאיתנו מתמלא היה ברגשות גאווה ושמחה, ושוקל את מילותיו בפלס, שלא יאמר בטעות מילה שאינה במקומה, שלא להזיק חלילה. בודאי היה מנסה בכל מאודו למצוא חן בעיני המלך, כשהמטרה הניצבת למול עיניו, שייצא לחפשי במהרה.

אצילותו ומידותיו הייחודיות של יוסף

למרבה הפליאה, לא כך נהג יוסף, שענה לפרעה לאלתר: 'בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה'. הוא הביע את אמונתו ובטחונו בבורא עולם ולא ייחס לעצמו מאומה. כדי שפרעה לא יטעה לחשוב, שיוסף ניחן בכוחות מופלאים ומיוחדים במינם המעניקים לו את הכוח לפתור חלומות, הכריז יוסף הצדיק את אמונתו העמוקה בתוככי עולם של עבודה זרה. היה זה שנתיים לאחר שאמר לשר המשקים (בסיום הפרשה הקודמת) "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (מ, יד). חז"ל דרשו על פסוק זה: "על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני', 'והזכרתני' ניתוספו לו שתי שנים" (מדרש רבה פרשה פט). יוסף, נענש וישב שנתיים נוספות בכלא משום שפעל בהשתדלותו ואמר לשר המשקים מעבר למתחייב במדרגת מידת הביטחון, שבה היה באותה העת.

עד היכן ההשתדלות

הביטחון האמיתי בה', מסביר הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו', אין משמעותו שעל האדם לשבת ב"אפס מעשה", ולא לעשות את המתחייב. הביטחון בה' פירושו – לא לתלות את המעשה בסיבות אחרות מלבד בהקב"ה. ועל כן, ברגע הראשון, כשפרעה בדבריו רצה לתלות את פתרון החלומות בחכמת יוסף, העמיד אותו יוסף על טעותו ואמר בצורה נחרצת: "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה". כלומר, אין לי חלק בעניין. הכל מאת בורא עולם!

יוסף לא כלל בשיקוליו את המחשבה הזרה, כיצד ישפיעו דבריו על אפשרות שחרורו מהכלא המצרי. הוא לא התייחס לשאלה, האם יכולה אמירתו זו להזיק או לא. הוא התעלה למדרגה גבוהה, בה ידע בכל נימי נפשו שישיבתו בכלא או היציאה ממנו, כלל אינה תלויה במוצא פיו. ואכן לאחר שיוסף אמר את האמת כולה בבהירות באזני פרעה, פתר את חלום פרעה וזכה לגדולה רבה.

למדנו מיוסף מהי מידת הביטחון האמיתית בה'.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il ; 052-9453811

 

לרעיונות יפים על פרשת מקץ, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

בקישור https://did.li/XL9aa

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת מקץ,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11533

 

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת,

שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

אל ילבין פני חברו ברבים – לפרשת וישב

אל ילבין פני חברו ברבים – לפרשת וישב

מסופר על רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי זצ״ל, שהלך ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו, ניגש אליהם יהודי ושאל: "האם כבוד הרב יודע היכן הוא רחוב פלוני"?

רחוב זה היה בקצה העיר, ופניו של רבי חיים עוזר היו מועדות לכוון אחר, ובכל זאת נטלו רבן של כל בני הגולה יד ביד, והלך עמו כמחצית השעה עד שהגיעו אל הרחוב המדובר, והראה לו את הכתובת המדויקת.

לאחר שנפרד ממנו, שאלוהו התלמידים, מדוע הקדיש לו זמן כה רב, וכי אי אפשר היה להראות לו את הכיוון ודי בכך? ואף אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף, ומדוע היה צריך ללכת עמו עד למחוז חפצו?

השיב להם רבי חיים עוזר: ״וכי לא הבחנתם שיהודי זה מגמגם, והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אילו לא הייתי הולך עמו יד ביד עד המקום, היה נאלץ לשאול שוב ושוב ולהתבייש פעם אחר פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי, שווה היה לצעוד את כל הדרך הארוכה".

הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף

בין האירועים הדרמטיים שבפרשתנו, בין תיאור יחסי יוסף ואחיו שבסופם מכרו אותו לבין ירידתו למצרים וכניסתו לכלא למשך שנים רבות, אנו קוראים אודות מעשה יהודה ותמר.

משמתו שני בניו, לא רצה יהודה שבנו השלישי יתחתן עם תמר ועל כן אמר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (לח, יא). לאחר תקופה ארוכה "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ", ובתגובה לכך קבע יהודה את גזר דינה בנחרצות ואמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

בשלב זה יכלה תמר לעשות את המובן והמתבקש מבחינתה, לחשוף ברבים את הסוד שהיה עד כה ידוע רק לה, ממי היא מעוברת. אין ספק שלגילוי זה (אם היה קורה) היו השלכות רבות וידיעה זו יכלה להיות מרעישה, אולם תמר לא נהגה כך. במקום זאת, "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". מדוע שלחה לו סימנים, ולא אמרה לו במפורש שמעוברת ממנו? משיב על כך רש"י שתמר לא רצתה להלבין את פניו ולומר לו במפורש: ממך אני מעוברת. היא חשבה לעצמה, שאם הוא יודה מעצמו מוטב, ואם לא, אזי ישרפו אותה. ובכל מקרה, החליטה שלא תלבין את פניו.

נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש

המעשה האצילי של תמר היווה השראה לדורות ולימוד, כפי שמצינו מעשה נוסף שאירע שנים רבות לאחר מכן. חז"ל במסכת כתובות (סז ע"ב) מספרים: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, (=בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (=והיה רגיל מר עוקבא לתת לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו). יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (=יום אחד אמר העני לעצמו: אלך לראות מי האדם שעושה לי טובה זו). ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה (=באותו יום התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש ובאה אשתו עמו, לתת את הצדקה לשכנם העני). כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו (=כשראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם). רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא (=מר עוקבא ורעייתו ברחו ממנו ונכנסו לתנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).

בבואה לחפש מקור למסירות נפשם של מר עוקבא ואשתו, מציינת הגמרא את הנהגתה של תמר, כפי שאנו קוראים בפרשתנו. וכך כותבת הגמרא: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…'".

את מאמר חז"ל זה מבאר רבי יהודה לייב חסמן בספרו 'אור יהל' (ח"ג פרשת ויגש) תוך שמדייק מהלשון, שלא כתובה הוראה כדוגמת 'מוכרח', או 'מחויב', אלא 'נוח לו לאדם'. דומה הדבר לאדם שלפניו שני כבשנים, אחד גדול ואחד קטן ממנו, ועליו לעבור באחד מהם. בודאי יעדיף לבחור בקטן יותר, שבו סכנתו פחותה. חז"ל מחדשים בסיפור זה ש'להלבין פני חברו ברבים' הוא כבשן אש גדול בהרבה מכבשן האש (האמיתי) שלפניו, ולכן 'נוח לו להפיל עצמו לכבשן האש…'. זה קל יותר מלהלבין פני חברו ברבים.

חז"ל מלמדים אותנו עד כמה חמורה הלבנת פני הזולת, נוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של הגיהנם.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

רוצה להיערך לשבת עם רעיונות ודברי תורה לפרשת וישב?

היכנסו לקישור https://did.li/uipmC

 

לקבלת "טעימה" מהספר 'תורתך שאלתי'

לקט שאלות ותשובות לפרשת וישב, בקישור

https://did.li/jQLgT

החשש והתפילה – לפרשת וישלח

החשש והתפילה – לפרשת וישלח

ברשות ה'כתב סופר' היה מטבע מקורי של מחצית השקל מזמן בית שני, אותו קיבל במתנה מידיד קרוב. פעם השתתף ה'כתב סופר' בחתונה והביא עמו את המטבע, להראותו לקהל המשתתפים. המטבע עבר מיד ליד, וכולם התפעלו מהמראה הנדיר. לפתע, נעלם המטבע, ולא חזר לבעליו. חיפשו את המטבע בכל מקום אפשרי, אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. התעורר חשד שמאן דהוא חמד את המטבע המיוחד והחליט לגנבו ולהשאירו אצלו.

קם ה'כתב סופר' והודיע לקהל: מורי ורבותי, הרי המטבע היה כאן, כולכם ראיתם, ועכשיו הוא נעלם. יש רק דרך אחת לפנינו, לנעול את כל דלתות האולם וכולם יתבקשו לרוקן את מה שבכיסם, אני אהיה הראשון שאעשה כן. אני מבקש שאף אדם לא ייעלב, אדם הוא אדם, ויתכן שבטעות, תוך כדי התבוננות הכניס את המטבע לכיסו ושכח אותו שם, ולכן, לאחר שאני ארוקן את כיסיי, יעשו כך כולם. הקהל הסכים פה אחד לבקשת הכתב סופר, אלא שאז קם אח מהרבנים, [יש המעידים שהיה זה הגאון רבי יהודה אסאד], וביקש מה'כתב סופר' שבינתיים לא יעשו את הבדיקה הזו, וידחו את החיפוש בכיסים בחצי שעה.

ה'כתב סופר' הסכים לבקשת הרב הצדיק. כעבור חצי שעה, ביקש שוב אותו רב לדחות את החיפוש בזמן מה. הדבר היה לפלא בעיני כולם, ואף העלה חשד שהרב יודע דבר מה בקשר למטבע. נאות ה'כתב סופר' גם לבקשתו זו ודחה את החיפוש בעוד רבע שעה. כעבור כעשר דקות, נכנס לפתע אחד המלצרים ולתדהמת המשתתפים הביא עמו את המטבע, וסיפר שמצא אותו באשפה. שמחת כל המשתתפים היתה גדולה, במקביל לפליאתם, לשם מה ביקש הרב להמתין עם החיפוש? ומה הועילו לו דקות אלו למצוא את המטבע בפח האשפה? חשבו כולם שהיה זה מופת של הרב.

הרב פתח דבריו והסביר: אין זה מופת, ותוך כדי דבריו הוציא מכיסו מטבע של מחצית השקל, דומה מאד למטבע שהיה ל'כתב סופר', גם הוא אמיתי ומקורי. "הביטו", המשיך הרב את דבריו, "גם לי יש מטבע כזה בדיוק, וגם אני הבאתי את המטבע לחתונה להראותו לכולם, אך כשראיתי שה'כתב סופר' מראה את המטבע החלטתי שלא אראה את שלי, שלא למעט משמחתו ומהתרגשותו של ה'כתב סופר' על המטבע הנדיר שברשותו.

תארו לכם, זעק הרב, אם החיפוש היה נערך והמטבע היה נמצא בכיסי, ודאי לא הייתם מאמינים לי שהמטבע הזה הוא שלי ואינו של ה'כתב סופר'. איזה חילול ה׳ נורא היה מתחולל כאן? לכן ביקשתי מעט זמן כדי להתפלל לה׳ 'אל תביאני לידי בזיון׳, וכשראיתי שעבר הזמן ולא התקבלה תפילתי, לא התייאשתי וביקשתי דחיה נוספת כדי שאוכל להמשיך ולהתפלל, וחזקה על תפילה שאינה שבה ריקם, והנה נמצא המטבע בפח האשפה".

 

לאחר שסיים יעקב את פרק חייו עם לבן, מגלה הוא בתחילת פרשתנו שנפתח פרק חדש – ישן, מערכת יחסיו עם עשו אחיו. הוא מבין שעשו מגיע לקראתו ושולח אליו מלאכים. הם שבים ובפיהם בשורה: "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (לב, ז). הם אמרו ליעקב שעשו אמנם אחיו, אבל נוהג עימו כעשו הרשע, ולא כאח, הוא עודנו בשנאתו כלפיו. לשמע דברי אנשיו, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", מדוע יעקב כל כך חשש? מדוע התיירא?

החשש

יעקב ידע שעשו יצא לקראתו עם ארבע מאות איש וחשש מאד שמא הם באים להילחם בו. המלאכים השיבו לו 'וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ', כלומר באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה לנו מאומה ולא שלח לך דברי שלום, 'וְגַם' הולך לקראתך בזרוע וחיל. תשובתם הוסיפה ליעקב פחד, על חששו.

נשאלת השאלה, ממה חשש יעקב, הרי פעמיים הבטיח לו הקב"ה שיגן עליו, בבית אל, אמר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (לעיל כח, טו) ובחרן אצל לבן אמר לו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (לעיל לא, ג)?

שתי ההבטחות

תולדות יצחק מבאר שבבית אל הבטיח לו הקב"ה שתי הבטחות גדולות: גם ייטיב עמו וגם על זרעו. לעומת הבטחתו בחרן שהיתה חלקית מאד, ורק על הגנה, לא על זרעו, ועל כן חשש יעקב על בניו, שמא ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה בבית אל כבר התקיימו. ועל כך אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה' וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". יעקב אמר שלאחר ההבטחה הראשונה אינו חושש שעשו יעקור את הכל, אלא ירא רק שיעקור מקצתו. הוא נשא תפילה ואמר: "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי" נגלה אלי בפעם השניה, בחרן ואמר לי: "שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". בחרן דיבר הקב"ה רק על הטבה אחת ולא שתיים, הוא לא הבטיח לו מאומה על הבנים. ולכן התפלל: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי", לא לגמרי, לא אב וגם לא כל האמהות, אלא רק "אֵם עַל בָּנִים", אם אחת וילדיה.

לימודים מתפילת יעקב

יעקב נשא תפילה ואמר: "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק, ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". הוא פנה להקב"ה וביקש "לפרוע ולממש" את שהבטיח לו פעמיים, כשיצא מבית אביו מבאר שבע, וגם שאמר לו הקב"ה בחרן: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

רבינו בחיי מאיר כמה כללים חשובים שניתן ללמוד מתפילתו זו של יעקב: א. יעקב אמר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", מכאן ניתן ללמוד שבעת התפילה ראוי שאדם יתבונן בחסרון עצמו ופחיתותו כלפי הקב"ה, שמעמדו זהה לזה של עבד.

ב. יעקב אמר: "… אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", ראוי שיתבונן המתפלל בריבוי חסדי הקב"ה וטובותיו על האדם, כפי שאמר דוד המלך: (תהלים טז, ב) "טובתי בל עליך". על האדם לצאת מנקודת הנחה שאין הוא אמור לקבל את כל הטוב והשפע, אלא הכל ניתן לו בחסד גמור. לאחר שיבין זאת, יתפלל ויבקש את מבוקשו, כפי שביקש יעקב: "הצילני נא". יעקב הדגיש: "מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת", שכל חסדיו של הקב"ה ניתנים לאדם בחסד, ולא מתוך חובה המובנת מאליה.

ג. יעקב הוסיף בתפילתו תיאור חלקי מאת שאירע לו: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". רבינו בחיי לומד מכאן שחייב אדם לזכור את הימים הפחות טובים, גם בזמן שלוה ושקט, כדי שיתבונן בהם ויודה להקב"ה על כך, כפי שאמר שלמה המלך: (קהלת ז, יד) "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה", כלומר: ביום טובה ראה את שאירע ביום רעה.

נסיים בדברי רבי זלמן סורוצקין, שביאר את בקשת יעקב: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". הוא כתב שיעקב ביקש מהקב"ה שיציל את בניו לעתיד לבוא מיד בני בניו, שבאו עליהם מכוחו של עשו, שכן לעשו היו שתי דרכים להכרית את שארית יעקב: א. על ידי התקרבות יתירה, להמיתם מיתה רוחנית, באמצעות התבוללות. ב. על ידי רציחה, פרעות ושוד, שהורגים אותם פיזית, גופנית. על שניהם התפלל יעקב: 'הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי' – כשבא אלי כאח, לפגוע בי רוחנית, 'מִיַּד עֵשָׂו' – כשבא אלי בידיו השעירות, המלאות דם.

בעת צרה נתפלל לבורא עולם, שישמע את קולנו ויחוס עלינו, גם בזכות תפילת יעקב על בניו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

לרעיונות יפים על פרשת וישלח, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/WfnIw

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת וישלח תשפ"ד, https://shaalti.co.il/?p=11409

 

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע במייל מידי יום, שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

כוחו של דיבור – לפרשת ויצא

כוחו של דיבור – לפרשת ויצא תשפ"ו

 

מספרים על רב אחד שנסע עם משפחתו למדינה רחוקה לקראת אירוסי בנו. בדרכם הארוכה התאכסנו באכסניה שבעליה יהודי שמכיר את כל נכבדי המדינה. הם סיפרו לו שנחים בדרך לשמחתם עם בתו של אחד מנכבדי המדינה. בעל האכסניה אמר שמכיר את אבי הכלה, כאדם שאינו ישר, ואין תוכו כברו.

כשיצאו מהאכסניה אמר הרב לבני ביתו: כעת אני מבין את הפסוק בפרשת חיי שרה: "ואבוא היום אל העין", שעליו אומר רש"י: מכאן שקפצה לו הארץ. מדוע היה צורך בקפיצת הדרך, וכי זמנו של אליעזר היה דחוק?

אלא, אילו היה אליעזר הולך לאט, מן הסתם היה מתעייף והיה מתעכב באכסניה. ויתכן שהיה מדבר עם בעל האכסניה, שהיה אומר לו שהוא מכיר את רבקה בת בתואל, שיש לה אח שהוא רמאי וגנב גדול. ואז היה אליעזר חוזר הביתה לאברהם אבינו בידיים ריקות. לכן היה צורך בקפיצת הדרך, כדי שלא יצטרך להתעכב בדרך…

 

כוחה של מילה

אודות כוחו של דיבור אנו קוראים בפרשת השבוע, ויצא. בדרכו לחרן, מגיע יעקב לבאר מים. בקרבתה הוא רואה שלושה עדרי צאן על רועיהם רובצים סביב הבאר. יעקב פתח ושאל אותם: "מֵאַיִן אַתֶּם"? ובתגובה הם משיבים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ".

מדוע יעקב שאל אותם מאין הם? לדעת אלשיך כשראה אותם רובצים על הבאר, לא חשב יעקב שהם מתעכבים בגין גלילת האבן הגדולה מעל פי הבאר, וסבר שהם שכירים שמתרפים במלאכתם. הוא התכוון להוכיח אותם על כך, וכדי שיקבלו את דבריו, פתח בשיח נעים איתם, על דברים אחרים, ושאל אותם מאין באו.

באופן דומה ביאר מלבי"ם שיעקב רצה להוכיח אותם על שאינם משקים את הצאן, וחשב שהם ממקום אחר, רחוק מהבאר ולא משקים משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה ולא יוכלו לרעות עוד וממתינים הם לצאת לדרך לשוב לביתם, ועל כך שאל אותם מאין הם. משהשיבו לו שהם מחרן, התכוון להוכיח אותם, אך המתין משום שרצה תחילה לדעת את שלום לבן ומיקומו.

 

התוכחה

בתחילת שיחתו עם הרועים, עבר יעקב להטפת מוסר. הוא פונה אליהם ואמר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ראה אותם רובצים באמצע היום, וחשב שהם מתכננים לאסוף את המקנה ולשוב לביתם ולא לרעות עוד, ועל כן אמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא השלמתם את עבודתכם היום. ואם אתם "עצמאיים" והבהמות שלכם, עדיין לא עת האסף המקנה.

מה עורר את יעקב להוכיח אותם? בפשטות, ניתן להסביר כספורנו שצדיקים מואסים בעוול. יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. ואפשר אף לצדד כדעת אור החיים, שיעקב חש את צער הצאן, וחס עליהם משום 'צער בעלי חיים'.   

 

מחויבותו של אדם גדול לעורר

אדם זר, לו היה מזדמן לבאר, האם היה נוהג כיעקב? האם היה מוכיח אותם? אילו היה מתרחש אירוע כזה בימינו בנסיבות דומות, האם הצופה מהצד היה פועל בכל כוחו להשפיע ולנסות לשנות, או שהיה אומר: "שלום עליך נפשי", אין זה נוגע לי?

יעקב רואה בהנהגתם של הרועים התנהלות פסולה. רבים האנשים שבמצב דומה, במקום יעקב היו שותקים ולא מתערבים, שהרי אין זה עניינם. לא כך גורס יעקב, וחז"ל צידדו מאד בתגובתו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).

באופן דומה מובא במדרש שכל טוב: "ואם שלכם אתם רועים, עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא 'הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ', מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון, שצריך למחות ולמנוע".

 

תגובת הרועים

משמבינים אנו את מניעיו של יעקב, עלינו להבין את תגובת הרועים. לשמע דבריו הנוקבים של יעקב, נכנסים עמו הרועים ומשיבים לתוכחתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט, ח). הם מסבירים לו את התנהגותם ומנמקים מדוע לא יוכלו לפעול כפי המצופה מהם, בהתאם לדבריו.

תגובתם של הרועים אינה מובנת. מדוע הם מנהלים שיח עם אדם זר, שאינו מקומי? מה היתה תגובתנו לתוכחה של אדם זר? האם היינו משיבים לו, ואף מצטדקים, או שמא היינו עונים לו שהוא לא מכיר את נהלי המקום ובתשובה נימוסית זו פוטרים אותו? במקום זה נכנסו הרועים לשיח עם יעקב והשיבו לטענתו: "לא נוכל…". מדוע?

ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי אהדה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, וכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם. ולכן השיבו לו ודיברו עמו כדבר איש אל רעהו, על אף שמתח עליהם ביקורת והוכיח אותם.

מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il ; 052-9453811

לרעיונות יפים על פרשת ויצא, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/jJbgT

 

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

ותקבלו רעיון יומי לפרשת השבוע.

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ויצא

https://shaalti.co.il/?p=11360

 

 

 

תתן אמת ליעקב – לפרשת תולדות

תתן אמת ליעקב – לפרשת תולדות

בעת מלחמת העולם הראשונה העלילו על תלמיד מישיבתו של ה'חפץ חיים' שהוא מרגל וביקשו לגזור עליו מאסר ממושך וגלות ארוכה וקשה. ה'חפץ חיים' הגיע לבית המשפט, להעיד עליו עדות אופי, שהוא בחור טוב ואינו מרגל, וזו רק עלילת דברים.

לפני שעמד ה'חפץ חיים' להעיד, אמר עו"ד של הבחור שברצונו להקדים ולספר אודות ה'חפץ חיים', כדי שיידע השופט שמדובר באדם ש'האמת נר לרגליו', במטרה שיאמין לעדות האופי שלו:

פעם, כשהיה בתחנת הרכבת, גנב לו מישהו את המעיל. ה'חפץ חיים' רץ אחרי הגנב וצעק לעברו: "אני מוחל לך, שלא תיכשל, חלילה, בעוון גניבה". וכשהיה ה'חפץ חיים' שולח עם מישהו מעטפה עם מכתב, היה קורע בול, כדי שהשלטונות לא יפסידו משליחות זו. עו"ד סיכם את הדברים ואמר שניתן להבין מכאן, עד כמה ה'חפץ חיים' אדם צדיק וישר וכל מילה שלו היא אמת.

השופט, שישב מרותק לשמע הדברים, שאינו רגיל לשמוע ביום-יום, שאל את עו"ד: ואתה מאמין לסיפור הזה?

איני יודע אם להאמין או לא, השיב העו"ד, אך ברור שעלי ועליך לא מספרים סיפור כזה…

 

כל אחד מהאבות הקדושים ניחן במידה ייחודית. על יעקב אבינו אומר הנביא מיכה "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), מידתו הייחודית של יעקב היתה אמת. בפרשת השבוע אנו קוראים שבמענה לשאלת אביו יצחק משיב יעקב: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (כז, יט). נבהיר את שברור מעל לכל ספק, לא ניתן לחשוב או לחשוד ביעקב שהוציא מפיו דבר שקר. אך "תורה היא וללמוד אנו צריכים" (עפ"י ברכות סב ע"א), נשאלת השאלה המתבקשת,  איך יעקב אמר "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"? איך מתיישבים דבריו עם המציאות? ביישוב שאלה זו מצינו במפרשים שלוש גישות, וננסה לתמצת את שלושתן:

אנכי, עשו בכורך

השיטה הראשונה גורסת שיש להוסיף פסיק לאחר המילה 'אנכי', ולחלק בינה לבין ההמשך, 'עשו בכורך'. חז"ל אומרים במדרש רבה (סה, יח): "אמר ר' לוי: 'אָנֹכִי' עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'". יעקב אמר שבניו עתידים לקבל את הדברות, שפותחות במילה 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב).

גם רש"י סובר שלא יתכן שיעקב הוציא דבר שקר מפיו, ולכן מחלק בין המילה 'אנכי' לבין ההמשך 'עשו בכורך', וכותב: 'אָנֹכִי' המביא לך, ו'עֵשָׂו' הוא בְּכֹרֶךָ'.

יעקב קיים מצות אמו

את השיטה השניה נבין לאחר שנבהיר נקודה חשובה נוספת. בדבריה ליעקב אמרה רבקה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". מדוע היתה צריכה לצוות אותו ולהדגיש את המילים 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ובהמשך הוסיפה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'?

האלשיך מבאר שרבקה הבינה את הקושי של יעקב לעשות זאת, ועל כן אמרה לו: אל תעשה את המעשה כדי לקנות את הברכות או לרמאות את אחיך, אלא רק כדי לשמוע בקולי, ובכך תקיים מצות כיבוד אם. רבקה אמרה לו: 'בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי', בהיותך 'בְנִי', אתה מחויב בכבודי ועל כן 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ואל תשתף בכוונת המעשה גם רצון לקנות את הברכות כמו עשו. בניגוד לעשו מטרתך במעשה רק לקיים 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'.

ומוסיף על כך רבי זלמן סורוצקין שרבקה רצתה שיצחק לא יטה את הדין ויתן לרשע את הברכות, ובכך ייגרם עוול ליעקב צדיק. ועל כן ביקשה ממנו שיקבל את הברכות, לטובתו. משראתה שיעקב מסרב לכך ומוכן להפסידן ובלבד שלא ירמא את אביו, הורתה לו בציווי ואמרה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ', ואז היה יעקב בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה", (עפ"י מדרש רבה סה, טו). לגישה זו, יעקב כלל לא עסק בענייני תחבולות ותכסיסים, אלא כל מעייניו היו נתונים ברצונו למלא אחר ציווי אמו, ולקיים מצות כיבוד אם.

יעקב כמשיב את אבידתו

השיטה השלישית, שיעקב לא רימא איש, כל שאמר היה כדי לממש את רכושו. ר' יוסף בכור שור סובר שיעקב דמה לאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי הבכורה היתה שלו, לאחר שקנה אותה מעשו. עשו אף נשבע לו שלא להפקיע אותה ממנו. ולמרות זאת ניסה עשו להערים על שבועתו ורצה לרמותו, אולם במעשה זה הציל יעקב את שלו מיד עשו.

השפת אמת סבור שמעשהו של יעקב כלל לא נעשה ברמאות, וכך כותב: "ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני ה' יתברך, יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה, כמו שכתבו חז"ל: "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז ע"א), ופירש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר".

נסיים בחידושו העצום של הנצי"ב מוולוז'ין על דברי יעקב (כז, ט): "אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב 'יוצר אור… ובורא רע', וע"כ יש בהם איזה טוב, והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן, כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה…".

והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה, ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה? אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה, דאע"ג שנהנה גם כן, המצוה עומדת במקומה, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בעל כרחך הוא עבירה…".

הרי לנו שלוש שיטות בהסבר דברי יעקב 'אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ': א. נדרש לקרוא את הפסוק ולפסקו עם פסיק באמצע: 'אָנֹכִי, עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'. ב. יעקב היה "אנוס כפוף ובוכה" וקיים את ציווי אמו. ג. יעקב עשה את שמגיע לו, מעין משיב אבידתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תולדות

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11287

 

לרעיונות יפים על פרשת תולדות, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/6gsrl

 

 

מבחן מעשי – לפרשת חיי שרה

מבחן מעשי – לפרשת חיי שרה

הרב אברהם גנחובסקי היה גאון בתורה ובמידות, ביחס לזולת. פעם ליווה את אחד מתלמידיו לטיפול אצל פסיכיאטר בבית החולים תל-השומר. השניים יצאו מחדרו של הפסיכיאטר, ומולם צעד יהודי ממכריו של רבינו, שהבחין ברב. הרב הבין שתהיה לו בושה גדולה. בשבריר של רגע, מצא רבינו פתרון מבריק כדי למנוע את מבוכת האיש. הוא מיהר אליו ולחש באוזנו: 'אנא, אני מתחנן אליך, אל תספר לאיש שראית אותי כאן אצל הפסיכיאטר כי אני נורא מתבייש בזה…', וכך בגאונות מופלאה של מידות טובות, 'העתיק' הרב גנחובסקי את אי-הנעימות אליו.

מסופר עליו שפעם אירע שהחברותא שלו הגיע ללמוד איתו בשבת בצהרים. החברותא התבלבל וצילצל בפעמון, בעיצומה של שבת קודש. אמר רבי אברהם לעצמו: הרי אם אפתח לו את הדלת, הוא יתבייש על שנכשל בחילול שבת. מה עשה?

רץ מיד ללבוש בגדי שינה. החברותא המשיך לדפוק ולדפוק במשך כמה דקות. אחר כך פתח לו רבי אברהם בעיניים עייפות, ואמר: "הוי, סליחה! אתה דופק כבר הרבה זמן? לא שמעתי! באמת קבענו ללמוד, אבל הייתי מאד מאד עייף, אז הלכתי קצת לנוח… היכנס, אין דבר, לא שמעתי שאתה דופק, אני רק הולך להתלבש ונשב…".

בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד האירועים ההיסטוריים שבתולדות עמנו. אברהם ממשיך את השושלת, ומקיים את הבטחת הקב"ה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (לעיל כא, יב). אברהם שולח את אליעזר נאמן ביתו לארץ מולדתו, להשיא אישה ליצחק בנו.

התפילה

כשהגיע אליעזר למקום, המתין ליד באר המים, שם נשא תפילה, שהקב"ה יזמן לו נערה חשובה. אליעזר היה בטוח שתפילת אברהם תתקבל. ולכן התפלל אליעזר שיהיה מתאים למלא את המשימה כראוי, שלא יגרום שתהיה מניעה לקיום תפילת אברהם 'הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה'.

אליעזר לא הלך לבית משפחת אברהם, אלא החליט לבדוק את הנערה על יד באר המים. הוא הבין שאת נעימות הליכותיה לא יוכל לדעת לאחר כניסתו לעיר, שכן התנהגות הנערה עשויה להיות מושפעת מהוריה בהנחייתם, ולא ניתן יהיה לעמוד על מידותיה. ולכן ביקש לעמוד על תכונות הנערה בכניסה לעיר, ללא גורמים חיצוניים העשויים להשפיע על התנהגותה.

במרכז הבחינה העמיד אליעזר סיטואציה ייחודית. הוא הציב תנאי ואמר: 'וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה' (כד, יד), ובתגובה לדבריו 'וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', זו תהיה ההוכחה שהיא האישה הראויה להינשא ליצחק. נשאלת השאלה, מדוע אליעזר ביקש תנאי זה דווקא? מדוע לא בחן את הנערה באופן אחר?

בפשטות רצה אליעזר לבחון האם הנערה ראויה להיכנס למשפחתו של אברהם אבינו, שכידוע מידת החסד היתה נר לרגליו, והחליט להתבונן איך היא פועלת בעשיית חסד, בפרט במעשה שהיה יכול לעשות לבד, ויכולה היתה לומר לו שישתה ממי הבאר, ללא סיועה. המלבי"ם מדגיש שמסיבה זו ביקש ממנה אליעזר שבדוקא היא תטה את הכד, שהוא טורח גדול, שתוריד את הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותו. אליעזר ביקש ממנה שתתן לו לשתות, ולבחון האם בתגובה תשיב: 'שתה וגם גמליך אשקה', אזי יבין מכאן שהיא בעלת חסד, הנותנת יותר ממה שמתבקשת.

הבחינה

בית הלוי מבאר שעל אף שהכל היה בדרך ניחוש וסימן, בבחינה זו פעל אליעזר בחכמה רבה. הוא רצה לעמוד על מידותיה, אם הן טובות ובאמצעותן לבחון גם ובעיקר את תבונתה: א. לראות האם היא טובה במזגה, לתת לאיש שאינה מכירה לשתות, ובפרט שלא היתה שם כוס לשאוב מהכד, אלא הוא שתה מהכד בעצמו, כפי שביקש 'הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ'. בכך עמד על מידותיה, שכן אם לא היתה בעלת חסד, לא היתה נותנת לו, שהרי מדובר באדם זר היכול להמאיס את המים ברוק שבפיו. ב. אליעזר רצה לראות מה תעשה במים שנותרו בכד לאחר ששתה ממנו.

בכך הציב אותה בדילמא, מחד, אם תשא אותם לביתה, היא תתגלה כנערה שאינה חכמה, שמא פיו אינו נקי והשאיר חולי בכד. מאידך, אם היא לא תקח את המים לביתה ותשפוך אותם, עלול הוא להתבזות ולהתבייש, ששופכת את שאריות המים שמהם שתה. על כן ציפה שתאמר לו: 'וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', (כפי שאכן אמרה), וכך יעמוד על חכמתה הרבה ויידע שהיא בעלת שכל וכמו כן גם בעלת מידות טובות ודרך ארץ, ואינה פוגעת בכבודו של אדם. גם לאחר שהגיע למסקנה זו, עדיין אין ראיה שהיא ראויה לביתו של יצחק, ועל כך התפלל לה' שיעלו לו הסימנים שעושה, להוכיח שזו הנערה שהועיד הקב"ה ליצחק.

בתשובתה, הוסיפה רבקה, מעבר לציפיותיו. היא לא רק אמרה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אלא הוסיפה גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת', ובכך הראתה שחסה על כבודו, שלא יחשוב ששפכה את המים אל השוקת, משום שאינה רוצה לישא אותם לביתה, אלא אמרה לו שתשאב עוד מים אחרים עבור הגמלים, עד שיכלו לשתות וכך הניחה את דעתו בצורה מכובדת.

לומדים אנו מפרשה זו שאדם נבחן במידת טוב ליבו. אליעזר רצה לבחון אותה, עד כמה תטרח ותוריד את כדה מעל שכמה להשקותו, שכן יכלה להתחמק באופן טבעי, בטיעון שיכול לשאוב מים בעצמו. באמרה 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', נוכח אליעזר לראות את טוב ליבה, ומידותיה הטובות, שבלטה ברגישותה ויחסיה לזולת.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת חיי שרה

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11195

לרעיונות יפים על פרשת חיי שרה, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/jmDTY

 

שורשיו וחשיבותו של חינוך איכותי

שורשיו וחשיבותו של חינוך איכותי

מסופר על הרב אברהם דנציג (בעל 'חיי אדם' ו'חכמת אדם', שהיה גם מחותנו של הגר"א), שנסע למערב אירופה לרגל מסחרו. כשחזר, נכנס תחילה לבית מדרשו של הגר"א כדי לומר לו שלום. הגר"א, שלא התבטל מלימודו, נכנס עמו בשיחה חטופה ושאל אותו אם שמע דבר חכמה במערב אירופה.

השיב לו הרב דנציג ששמע במערב אירופה מחלוקת בין חכמי אומות העולם, שהתווכחו ביניהם: מאיזה גיל נדרש להתחיל לחנך ילד. נחלקו ביניהם הדעות. אחד מהם אמר שמגיל 3 שנים יש להתחיל ולעסוק בחינוכו. השני אמר שראוי להתחיל כשהילד בן 5 שנים, והשלישי אמר שלדעתו צריך להתחיל ולחנך את הילד 20 שנה לפני שנולד, כלומר: לחנך את ההורים שבמעשיהם משפיעים על הילד לטובה או לרעה.

שמע הגר"א ואמר לו: כבר עמדו חכמינו על כך בש"ס (יומא פב ע"ב) וסיפרו על שתי נשים מעוברות שאחז אותן בולמוס ביום הכיפורים. לחשו להן באזניהן שהיום יום הכיפורים. אחת שמעה לקול הלחש ולא אכלה וזכתה ויצאה ממנה רבי יוחנן. לעומתה השניה לא צייתה למה שלחשו לה, ויצא ממנה שבתאי אוצר פירי, שהיה רשע. רואים אנו שיש השפעה על הילד מהמעשה של אמו, עוד לפני שנולד.

לאחר הריב שבין רועי לוט לרועי אברהם, שאודותיו קראנו בפרשת לך לך, החליט לוט להיפרד מאברהם, כפי שכתוב "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (יג, יא), וכתוצאה מכך "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם" (פסוק יב).

פרידה גשמית ורוחנית

המילה 'וַיִּפָּרְדוּ' מורה על התנתקות מוחלטת, לא רק במקום המרעה, אלא גם במקומות המגורים, שלא יהיו סמוכים וקרובים זה לזה. הפרידה לא היתה רק פיזית – גשמית, אלא גם ובעיקר רוחנית, כפי שדרשו חז"ל את המילים 'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם': "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו" (מדרש רבה מא, ז). הפרידה הרוחנית מדויקת בפסוק, כפי שדקדק הנצי"ב מוולוז'ין: על הפרידה שלהם כתוב 'וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו', לא כתוב 'וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מאָחִיו', המילה 'מֵעַל' מלמדת שהפרידה היתה ניתוק רוחני, גם בטבעם ובאופיים.

ולמרות ההתנתקות מאברהם ודרכו הרוחנית, לצד החיבור לאנשי סדום, שעליהם נאמר 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד', לוט לא משליך אחריו את כל החינוך הטוב שקיבל מדודו המסור. בפרשתנו אנו קוראים על מעשים טובים שבהם נהג לוט, בזכות ההדרכה והחינוך הטוב שקיבל בבית אברהם.

 

תירגול מעשי של החינוך

תגובתו של לוט, בנקודת המפגש הראשונה שביניהם, כשראה אותם, כשישב בשער סדום, "וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה" (יט, א). היה זה "תירגול מעשי" של מה שלמד בבית אברהם. בצילו של דודו הענק למד לוט לכבד אורחים, בפרט אנשים גדולים. תחילה הוא פנה אליהם ואמר: "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי". הוא הוסיף את המילה 'נָּא', שמשמעותה 'בבקשה', כמתחנן שייכנסו לביתו.

כך מצינו בהמשך 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו'. וביאר רמב"ן שאמנם בתחילה סירבו המלאכים לבקשתו להיכנס לביתו, משום רצונם לזכות אותו ולהרבות את שכרו, שייראו מאמציו לקיים את מצות הכנסת אורחים. בהפצירו בהם הראה להם את רצונו העז להכניסם ובתגובה נעתרו לבקשתו.

את יסוד החינוך הטוב ינק לוט בביתו של דודו אברהם. חז"ל אומרים: "לפי שנתחבר לוט לאברהם למד הכנסת אורחים" (מדרש תנחומא סימן יא). התבוננות בפסוקים מעלה שבניגוד לאברהם, שאמנם עשה בעצמו חלק מפעולות ההכנה, ('וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב… וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב… וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם', לעיל יח, ה), בכל זאת הפעיל את בני ביתו, ואמר לשרה: 'מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתוֹ'. לעומתו, לוט נאלץ להכין ולהיערך לבדו לסעודה, הוא הכין הכל בעצמו, ולא נעזר באנשי ביתו בהכנסת האורחים. חז"ל מדגישים את ההבדל שבין אברהם לבין לוט וכותבים בפסיקתא זוטרתא (סימן ג): "באברהם כתיב 'וַעֲשִׂי עֻגוֹת', וכאן 'וּמַצּוֹת אָפָה', אשתו של לוט אפילו מלח לא הביאה לפניהם, ולפיכך נהייתה נציב מלח". ביאר זאת רש"ר הירש שלוט, כתלמידו של אברהם, הבין בצורך ובחשיבות של הכנסת אורחים ועל כן טרח ופעל ככל יכולתו, אך היה בודד, ועשה זאת ללא כל סיוע מצד בני משפחתו, שהיו מצויים באווירה המנוכרת של סדום לכל מצוה שבין אדם לחברו. הם לא סייעו לו במאומה בקיום מצות הכנסת אורחיו לביתו.

השפעתו של החינוך

לוט פעל במסירות נפש בהכנסת אורחיו. הוא ערער על מנהגי סדום, שבבסיסם עמד העקרון שלא יהיו אורחים בסדום. אנשי סדום היו בטוחים שגם ללא תקנה או קנסות איש מהם לא יכניס אורחים, אלא שלוט העיז לעבור על התקנה. משנוכחו לדעת שעובר על תקנות העיר, התלבטו איך לנהוג איתו, שכן לא מקובל לתקן תקנה עבור אדם אחד, ועל כך אמרו: 'הָאֶחָד' (=לוט) 'בָּא לָגוּר' (= עבר לאחרונה להתגורר בסדום) 'וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט' (=האם בגללו נתקן תקנה?).

מהתנהלותו זו של לוט ניתן ללמוד על כמה הטמעת חינוך טוב ויסודי משפיעה הרחק לכת, בטווח של שנים רבות מאוחר יותר. שהרי לוט בחר להתנתק מאברהם ומדרכו, ועם זאת לא נטש אותה לחלוטין. הוא דבק בענייני בין אדם לחברו, ככל יכולתו, גם בניגוד ובשונה ממנהגי סדום. על כל הורה ומחנך לחשוב ולהפנים, מה חשיבותו של חינוך טוב ושורשי, שמוטמע ומושרש בליבו של החניך / תלמיד הצעיר, גם כשגדל. במרחק שנים ניתן יהיה לראות את פרי החינוך וההדרכה שקיבל.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il ; 058-3213811

 

לרעיונות יפים על פרשת וירא, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/7Trrl

 

לקבלת "טעימה" מהספר 'תורתך שאלתי'

לקט שאלות ותשובות לפרשת וירא, בקישור https://did.li/oFs6q

 

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת וירא, בקישור https://shaalti.co.il/?p=11130

 

 

 

אַל נָא תְהִי מְרִיבָה – לפרשת לך לך

אַל נָא תְהִי מְרִיבָה – לפרשת לך לך

רבי יצחק זילברשטיין סיפר מעשה שראה בילדותו. המשב"ק של האדמו"ר מזוויהל היה רבי אליהו ראטה, שלקח על עצמו, בין היתר, להשכין שלום בין אנשים רבים. הוא היה שותף פעיל בפיוסים של מריבות וסכסוכים בין שכנים, והיה גם אחת הדמויות הידועות להשכנת שלום בית.

רבי אליהו התגורר בבתי אונגרין ופעם שמע שבבית אחד התעוררה מריבה בין שכנים אודות צינור שהיה ממוקם בין שתי הדירות של השכנים. המריבה היתה אחריותו של מי לתקן את צינור הביוב שנסתם. הוויכוח שהתעורר בענין התשלום גלש למריבה גדולה ובינתיים הצינור לא תוקן והריח נדף למרחקים.

מה עשה רבי אליהו? קם באמצע הלילה, כשאין אנשים ברחוב, טיפס למקום הצינור שבין שתי הדירות ומילא את תפקיד השרברב. הוא פתח את הצינור, ניקה אותו ביסודיות, על אף הלכלוך הנורא והריח שנדף מהצינור.

רצה רבי אליהו לעשות את מלאכתו בצנעה, אבל לא "התמזל מזלו". אחד השכנים השכים אף הוא לקום בשעה ההיא, וראה את רבי אליהו  עומד על הסולם ומתעסק בצינור הביוב, וצעק אליו: "מה אתה עושה שם?"

"אני עושה בדיוק מה שעשה הכהן הגדול בקודש הקדשים ביום הכיפורים" השיב רבי אליהו. לא הבין השכן למה התכוון וביקש שיסביר דבריו. רבי אליהו השיב: הכהן הגדול בעבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים עושה מה שהקב"ה דורש ממנו. גם אני, כאן על צינור הביוב, עושה בדיוק מה שהקב"ה דורש ממני…

לאחר שהסתיים הרעב, חזר אברהם ממצרים, והתיישב בארץ ישראל. לאברהם היה רכוש רב, כפי שמעידה התורה, ובמקביל יושב לצידו גם לוט אחיינו, שגם לו היה רכוש. על ישיבתם המשותפת כותבת התורה "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (יג, ו). בעקבות המריבה פונה אברהם ללוט אחיינו ואומר לו: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

אל נא תהי מריבה ביני ובינך

בדברי אברהם ללוט יש להבין כמה דברים: א. התורה כותבת במפורש בפסוק ז: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט", מדוע אברהם פונה ללוט ואומר "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ…", וכי היתה ביניהם מריבה? הלא המריבה היתה בין הרועים שלהם? ב. מדוע היה חשוב לאברהם שלא תהיה מריבה ביניהם? ג. בניסיונות השכנוע למנוע את המריבה, מנמק אברהם ואומר ללוט: "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". מדוע נקט אברהם בנימוק זה, כדי לשכנע את לוט להימנע מהמריבה?

כדי להבין זאת נתבונן בפסוק שלפניו, פסוק ו'. כתוב "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב". סיום הפסוק במילים "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" נראה מיותר, לכאורה יש בהם חזרה על הדברים שנכתבו בתחילת הפסוק. מבאר רש"ר הירש שהתורה הוסיפה זאת ללמדנו שאילו היתה ביניהם התאמה אישית ויכלו לשבת ביחד, לא היו זקוקים למקומות מרעה נפרדים. בתחילה תיארה התורה את הבעיה שנבעה מהבדלי ההשקפה שביניהם לניצול הרכוש, וכתבה: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". אל מול עיניהם של רועי לוט עמדה הרכושנות, הרצון להרבות נכסים עוד ועוד, לעומת רועי אברהם שדאגו לחלק הנעלה יותר. כתוצאה מכך, מוסיפה התורה את המילים "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", זו היתה התוצאה.

 

המריבה שבין רועי אברהם לרועי לוט

חז"ל אומרים במדרש רבה (מא, ו): "רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר: כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברם ללוט, הדא הוא דכתיב 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ'…". לאחר שהחלה המריבה, היה חשוב לאברהם למנוע ממנה מלהתפשט ולהתרחב, ועל כן פנה ללוט. מנגד, יש דעות בפרשנים, הסוברות שבין אברהם ללוט לא היתה מריבה, אלא רק חילוקי דעות בנושאי אמונה. אברהם פנה ללוט ואמר לו 'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ', כאומר: למה יהיה ריב ביני ובינך על הדעות? שהרי 'וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ', הריב עלול להשפיע גם על הרועים.

לדעת הספורנו לא היתה ביניהם מריבה, אלא כאמור רק בין הרועים. בדבריו אלו רצה אברהם למנוע אפשרות של מריבה בעתיד, שמריבת הרועים עלולה להגיע גם למריבה ביניהם, ולכן אמר בלשון עתיד "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה".

מדוע היה חשוב לאברהם שלא תהיה מריבה?  

אברהם חשש שאם המריבה בין הרועים לא תיפסק, היא תביא בסוף לידי מריבה בינו לבין לוט, כך מבאר הרד"ק, ולכן היה חשוב לו לגדוע אותה באיבה. בקרב הראשונים רווחו דעות, שהיה חושב לו למנוע את המריבה מסיבות חיצוניות. לדעת הרמב"ן אברהם חשש שאם יריבו, העמים שישבו באותה עת בארץ כנען, ישמעו על כך ויווכחו שיש להם מקנה רב וכתוצאה מכך יגרשו אותם מארצם, ויתכן אף שילחמו בהם ויהרגו אותם. ולפי בכור שור אברהם חשש שאם תהיה מריבה בינו לבין לוט, היא תשפיעה על תדמיתו לרעה, שיהיו שיסיקו מכך שאם אינו מסתדר עם אחיינו, וכנראה שלא יוכל להסתדר עם אחרים.

נימוקו של אברהם 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'

נותר לנו לבאר מדוע נקט אברהם בנימוק 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', כדי לשכנע את לוט להימנע מהמריבה. אמנם בפשטות ניתן להביא את דברי חז"ל שאומרים: "שהיה קלסתר פניו דומה לו" (מדרש רבה מא,ו).

בקרב האחרונים רווחת הדעה שפניית אברהם ללוט מאד אפיינה את מידותיו, של התרחקות ממחלוקת. אלשיך כותב שאברהם פנה אל לוט ואמר "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ", כלומר ראוי שישאו קל וחומר מהכנעני והפריזי שאינם אחים (=קרובי משפחה), אלא רק שתי אומות שונות ונפרדות, ואף על פי כן שוררת ביניהם אחדות.

ומוסיף המלבי"ם שלוט החל להתרחק מהנהגותיו של אברהם וגרם בכך לפירוד ביניהם. מערכת היחסים ביניהם נהיתה רגישה מאד, משום שאנשים זרים יכולים למחול זה לזה על נזקי שכנים, אולם אם יש ביניהם שנאה, הרי שהמריבה תהיה כמעט בלתי נמנעת. אברהם פנה ללוט וקשר את המריבה לסיבה – מצד 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', שדרכם של קרובי משפחה לגור בשכנות, אילו היו אנשים זרים, היו נפרדים זה מזה.

ממאמציו אלו של אברהם, למנוע מחלוקת ומריבה, גם עם אחיינו שסר מדרכו, עלינו ללמוד על מערכת היחסים בין איש לרעהו, ובפרט בעת הזו. יתן הקב"ה שהאחדות תגרום לחיבור בין הלבבות, ויהיה בה לסנגר ולהוסיף זכויות לעם ישראל.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il ; 052-9453811

 

לרעיונות יפים על פרשת לך לך, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/r65w5

 

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת לך לך יסייע לכם, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=15738

 

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת לך לך בקישור

 https://shaalti.co.il/?p=11028

 

 

מדוע הצטווה נח לבנות תיבה ולא ניצל בנס

מדוע הצטווה נח לבנות תיבה ולא ניצל בנס

בערוב ימיו התבקש ה'חפץ חיים', בהיותו למעלה מגיל תשעים, לבא לוילנא לדבר דברי חיזוק. מפאת זקנותו וחולשתו המופלגת כבר לא יצא ה'חפץ חיים' לשום מקום, אולם במקרה זה החליט שמפני חשיבות הענין ייענה בחיוב לבקשה. בני ביתו שידעו כמה טרחה וקושי וסכנה לבריאותו כרוכים בנסיעה זו, אמרו לו שאינם מוכנים לסייע לו בנסיעה זו. אמר ה'חפץ חיים': אלך לבדי, וכך עשה. הוא קם ופסע לכיוון היציאה, ובחולשתו הוצרך להישען על קירות הבית, כשפניו מול הקיר וידיו נתמכים בקירות, וכך פסע באיטיות. בני הבית שנדהמו מרצונו העז לנסוע, נעתרו וסידרו לו את הדרוש לנסיעה, והוא נסע לוילנא.

בשבת אחר הצהרים, קיבל חלק מהקהל הרב שגדש את ביתו. אחד מהם היה אדם מבוגר שבא לבקש ברכה על דבר מה, לאחר שברכו ה'חפץ חיים' תפסו בשתי ידיו, ושוחח עמו כמה דקות בענייני אמונה, עד שחש שדבריו פעלו בליבו של הזקן, סיים את דבריו וברכו לשלום.

כשיצא מן הבית, שמעו בני הבית את ה'חפץ חיים' מתפעל ואומר: "אכן, היה כדאי לבוא ולטרוח מראדין עד וילנא, כדי לחזק יהודי אחד באמונה".

בתחילת פרשתנו, קוראים אנו על ציווי הקב"ה לנח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו, יד). נשאלת השאלה, מדוע הורה הקב"ה לנח לבנות תיבה, ולא עשה לו נס שבאמצעותו היה מציל אותו ואת משפחתו?

 

התיבה כגורם מעורר לתיקון המעשים

לדברי חז"ל התיבה נבנתה כדי לעורר את כל בני דורו של נח לתקן את מעשיהם השליליים ולשוב בתשובה, כפי שאומרים במדרש תנחומא (פרשה ה): "אמר רב הונא בשם רבי יוסי: מאה ועשרים שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: 'עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר'. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים. והיו אומרין לו: ארזים אלו למה? אמר להן: הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזים והן גדלין. והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן. כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם'".

רבו הדעות בקרב המפרשים, הסוברות שמטרת בניית התיבה לא היתה נח ודורו, אלא מסיבות אחרות. רבינו בחיי כתב שהקב"ה עושה ניסים רבים, כסיוע לעם ישראל בניצחון במלחמות, ובכל נס "שותל" חלק מה"טבע", שלא ייראה נס גמור. בניית התיבה היתה חלק מה"טבע", כדי למעט בנס ההצלה שעשה הקב"ה לנח ולבניו.

והוסיף המלבי"ם, שבאמצעות התיבה ביקש הקב"ה להעביר מסרים לעולם שיהיה לאחר המבול, ולצורך כך נקט בפסוק זה בכמה פרטים חשובים: עֲצֵי גֹפֶר – בעולם החדש שיקום לאחר המבול יתמעט כח העפר והחומר ולעומתה תגבר הרוחניות יותר, כשם שעצי גופר קלים יותר מהמים. קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה – אנשי דור המבול יפוצו למדינות שונות, באופן שלא ניתן יהיה ללמוד מדרכיהן של המשפחות והמדינות המקולקלות, כפי שניתן היה לעשות טרם המבול, כשחיו כקהילה אחת. וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ – נח הצטוה לצפות את התיבה בשכבה, מעין כיסוי שיאטום אותה מפני השפעה חיצונית, לבל תושפע מפני המנהגים השליליים של אנשי דור המבול. מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר – רמז להשגחה של הקב"ה, שישגיח על נח וזרעו שלא יושפעו מהמעשים השליליים של אנשי דור המבול.

 

בניית התיבה היתה רק עבור נח

יש הסוברים שהוראת הקב"ה לבנות תיבה היתה רק לטובת נח, ולא עבור בעלי החיים. כך כתב האלשיך, שהקב"ה שם את נח בתיבה למשך תקופה ארוכה לכפרת עוונות, משום שהוצרך "לימרק" שם, כנגד משפט הרשעים בגיהנם שנמשך שנים עשר חודש. באופן דומה ביאר רבי יהונתן אייבשיץ, שנח היה אמור למחות בבני דורו על חטאיהם, אולם לא עשה כן ולא מיחה בהם, והיה בכך פגם. ציווי הקב"ה לבנות תיבה היה מעין תיקון פגם זה, כדי שיראו אותו בונה תיבה, וישאלו אותו לפשר בנייתה. ומשישיב להם על המבול שעתיד לבוא על העולם, יקחו את הדברים לליבם וישובו מדרכם הרעה.   

 

התיבה כגורם להתקרבות להקב"ה

רבי זלמן סורוצקין מבאר בביאורו 'אזנים לתורה' שטורח בניית התיבה לא היה לשוא, נח ובעלי החיים ישבו במשך שנים עשר חודש ב"מאסר" של הקב"ה, בתיבה ששטה במים ללא סוף, לא היה נמל שניתן לעגון בו, כל העולם היה מוצף במים. ה"כליאה" הייחודית, בהשפעת הסכנה ששררה מחוץ לתיבה, הביאה אותם להתקרב להקב"ה ולשוב בתשובה שלימה. הקב"ה ציווה את נח לבנות תיבה כדי שיוכל לעשות חסד עם בעלי החיים, ובאמצעות מעשיו הטובים להתקרב יותר להקב"ה.

ובאופן דומה כתב רבי משה פיינשטיין, שמצד ההצלה יש להקב"ה דרכים רבות להציל את בני האדם, אולם ציוה את נח לבנות תיבה כדי לזכות אותו שיקיים את ציווי הקב"ה, ותהיה לו מצוה נוספת.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

לקריאת והורדת גליון 'תורתך שאלתי' לפרשת נח

בקישור https://shaalti.co.il/?p=10839

 

לרעיונות יפים על פרשת נח, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור

https://did.li/iPlIw

 

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת נח יסייע לכם, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=15710

 

הרודף אחר הכבוד לעומת הבורח ממנו – פרשת בראשית

הרודף אחר הכבוד לעומת הבורח ממנו – לפרשת בראשית

כולנו מכירים עוד משחר ילדותנו את מדרש חז"ל המפורסם אודות השיח שהתנהל בין הקב"ה לבין הירח, אודות גודלו. לרענון נביא את דברי חז"ל במלואם, כפי שמופיעים במסכת חולין (דף ס ע"א):

"רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?" רבי שמעון בן פזי שאל: מתחילת הפסוק משמע ששני המאורות היו שוים בגודלם, ואילו מסוף הפסוק משמע שהיה הבדל ביניהם, שאחד היה גדול והאחר היה קטן. את קושייתו מיישבים חז"ל: "אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?  אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה". 

שואל על כך רבי זלמן סורוצקין, לפי פשוטם של דברים, על פניו נראה שכביכול בשיח זה "ניצחה" הלבנה חלילה את הקב"ה. שהרי הוא ציווה עליה להקטין את עצמה משום שאמרה "דבר הגון", וניסה לפייסה. ומשלא התפייסה, "גמל" לה שהיא משלה גם ביום וגם בלילה. ומה ההסבר בשיח זה, ובתשובה שקיבלה הלבנה?

לפני שנביא את ביאורו, נצטט מדבריו: "וממיעוט השגתנו אין לנו עסק בנסתרות וננסה לקרב את הדברים אל השכל". כשברא הקב"ה את שני המאורות הוא הגדיר את תפקידם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", אך לא מנה בין תפקידם את ה"ממשלה". השמש קיבלה את תפקידה באהבה, באימה וביראה, כפי שהגדיר לה הקב"ה, ללא בקשת כבוד או תועלת.

לעומתה, הלבנה הבינה שלמאורות ניתנו "שררות", ולא "עבדות", ולכן טענה: וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? הירח רצתה לשלוט באופן יחיד.

הקב"ה מילא את בקשתה ונתן לה ממשלה, ולראשונה מוגדרת הממשלה בתפקידם, כפי שכתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". עם זאת ציווה עליה להקטין את עצמה, משום שיש מושל גדול ממנה, וממנו תקבל את האור.

ה"דבר ההגון" שהיא אמרה היה בעוכריה, משום שבדבריה היא גילתה את השקפתה על התפקיד, והביעה את רצונה להיות "מושל יחיד". לכן "מאס" הקב"ה במלכותה, ואינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול.

לו היתה באה הלבנה ומבקשת מהקב"ה רשות להקטין את עצמה משום שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד, היינו דנים אותה לכף זכות, שטעתה לחשוב שמסרו למאורות "ממשלה", ואולי היו מוסרים לה את הממשלה ביום. אולם היא רדפה אחר הכבוד, ובהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, ש"רדפה" אחריו.

עם זאת, הקב"ה "לא מקפח שכר כל בריה", גם לא של שיחה נאה, ולכן על טענתה ההגונה ש'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', רצה הקב"ה לפייס אותה. משלא התפייסה, נתן לה שתמשול גם ביום וגם בלילה.

על כך אמרו חז"ל: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת בראשית? היכנסו לקישור https://did.li/wtjx5

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בראשית, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13805

 

מתחילים להתכונן לפרשת השבוע הקרובה?

קבלו במתנה קובץ שאלות ותשובות מתוך ספרי 'תורתך שאלתי',

שיסייע לכם להיערך לפרשת בראשית.

שלחו את המילה 'בראשית' למייל office@shaalti.co.il

 

מעוניינים לשדרג את שולחן שבת?

עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת בראשית יסייע לכם, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=15616

זכרנו לחיים – לפרשת האזינו וראש השנה

זכרנו לחיים – לפרשת האזינו וראש השנה

בחודש אלול בשנת תשי״ט, חלה החמרה במצבו של רבי יצחק זאב סולואוויצ׳יק רבה של בריסק. בישיבת ׳מיר׳ התאספו תלמידים רבים להתפלל לרפואתו השלימה. לפני התפילה אמר ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ דברי התעוררות, ובתוך הדברים הזכיר את דברי רש״י בפרשתנו. על הפסוק: ״וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה״ (לב, מח) כותב רש"י, בשם הספרי, שבשלשה מקומות כתובה הלשון ״בעצם היום הזה״, בדור המבול אצל נח, ביציאת מצרים, ובמיתת משה בפרשתנו.

המשותף לשלושת המקורות, שבכל אחד מהם היתה אפשרות להתנגד כביכול לגזרת הקב"ה. בני דורו של נח אמרו שימנעו ממנו להיכנס לתיבה, ואף ישברו אותה. על כך אמר הקב"ה: הריני מכניס אותו באמצע היום – 'בעצם היום הזה' ונראה דברו של מי יתקיים.

וכן היה לפני יציאת מצרים, המצרים אמרו שימנעו מבני ישראל לברוח. על כך כתוב: 'בעצם היום הזה הוציא ה'…', אמר הקב"ה: הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות, יבוא וימחה.

פרשתנו היא הפעם השלישית בתורה שנאמר ביטוי זה, בהקשר למיתתו של משה. מדוע כתובה לשון זו? אומרים חז"ל שבני ישראל אמרו: אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים ועשה לנו ניסים כה רבים, לא נניח שיסתלק. על כך כתוב: 'בעצם היום הזה', אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום.

 

כוחה של תפילה

שאל רבי חיים שמואלביץ, את טיעון אנשי דור המבול שלא יתנו לנח להיכנס לתיבה ניתן להבין. גם את דברי המצרים, שסברו שלא יניחו לבני ישראל לצאת ממצרים, ניתן להבין. אולם איך יכולים בני ישראל לאמר שאינם מניחים לקב״ה לקחת את נפשו של משה רבינו, וכי החיים והמוות הוא בידם? מה חשבו בני ישראל וכי יכולים להתנגד למיתת משה?

אלא, שבני ישראל ידעו את הסוד שיש כח בידם להתחזק בתפילה ותחנונים ויכולים לבקוע רקיעים, שאם באמת מתאחדים כולם כאיש אחד וצועקים לקב״ה שלא יקח מהם את מנהיג הדור, כביכול ׳אין מניחין אותו׳ לקחת את משה רבינו. אף אנו, סיים, חייבים להתעצם בתפילה עבור הרב מבריסק שהוא גדול הדור, ולא להניח לקב״ה לקחתו, אלא שישלח לו מהרה רפואה שלימה.

רואים אנו מה כוחה של תפילה ראויה ואילו הישגים ניתן להשיג באמצעותה.

 

שינוי ותיקון

מספרים על האדמו"ר מגור, בעל 'חידושי הרי"ם', שבערב ר"ה נכנס אליו חסיד ובכה שחלפה עליו שנה, עם שפל ברוחניות ובעבודת ה', וגם צרות רבות פוקדות אותו, והוא על סף ייאוש. השיב לו האדמו"ר: ברגע אחד ניתן עדיין לתקן, גם אם נשאר זמן מועט לסיומה של השנה. שהרי בערב ר"ה בתפילת מנחה, כשנותר עוד זמן מועט לסיומה של השנה, ובכל זאת אנו מתפללים ומבקשים "ברך עלינו… את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים", על אף שהשנה כבר הלכה וחלפה לה. מכאן ראיה וסימן שברגע אחד עדיין אפשר לתקן את כל השנה החולפת כולה.

למענך אלוקים חיים

בתחילת תפילת העמידה מוסיפים החל מראש השנה ועד יום כיפור את הבקשה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". מה מהותו של התואר "מלך חפץ בחיים", שבסמוך לבקשתנו "זכרנו לחיים"?

בספר 'תולדות אדם' ביאר שאדם שעומד בתפילות הימים הנוראים ומתחנן לשנה טובה ומתוקה, יודע שאינו ראוי לכך, שהרי לא השכיל לנצל את השנה החולפת לעבודת הקב"ה כפי שצריך היה לפעול. עם זאת, הוא מבקש על חיים לשנה נוספת, ו"מזכיר" לבורא עולם שהדבר כלל לא היה תלוי בו, שכן אמרו חז"ל: "על כרחך אתה נוצר… ועל כרחך אתה חי" (אבות ד, כב), לא שאלו אותו ולא ביקשו את רשותו שיוולד.

אם כך, מבקש היהודי: מלך מלכי המלכים, שאתה "מלך חפץ בחיים", רצונך שנחיה ונקדש את שמך בעולמך, אנא ממך תן לנו את האפשרות לכך בצורה נאותה "וכתבנו בספר חיים", חיים של טובה ושל ברכה, ואנו מצידנו נשתדל בשנה הקרובה להיות טובים יותר, ולעשות שימוש נבון יותר במתנותיך – "למענך אלוקים חיים".

למילה 'שנה' שתי משמעויות: א. לחזור ולשנות, כמו מעגל. ב. שינוי, מלשון להשתנות. שני מובנים אלו קיימים במהותו של ראש השנה.

בתום שנה לא פשוטה, שנת ניסיון באמונה. נמצאים אנו בתקופה שזקוקים לישועות ולרחמים רבים. עלינו להתחזק ולהאמין שבורא עולם, "המחדש בטובו בכל יום תמיד", מנהיג הכל על פי תכנית עמוקה, הגם שקשה לנו להבין. נתחזק כולנו בתפילה, ויהי רצון שבורא עולם, שומע כל תפילה ישמע שוועתנו, למענך אלוקים חיים.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

 

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת האזינו? היכנסו לקישור https://did.li/M975q

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת האזינו וראש השנה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13716

 

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן לאחר שליחת המילה 'רעיון' למייל

Office@shaalti.co.il

 

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים

לבעל מלטשת יהלומים היו פועלים רבים, שהתמחו בתחומי ליטוש שונים. חלקם היו מומחים לליטוש יהלומים מרהיבים המיועדים לתכשיטים יקרי ערך, וחלקם עסקו בליטוש פחות מקצועי ורגיש, ביהלומים המיועדים לתעשיה.

באחד מימי האביב שמח מאד המנהל כשהגיע אליו סוף סוף משלוח מיוחל, של יהלומים שרכש חודש וחצי לפני כן. החבילה הקטנה הכילה יהלומים גולמיים ענקיים, שהושקע ברכישתם סכום כסף רב. המנהל יצא ממשרדו והחבילה נשארה פתוחה על שולחנו.

לקראת סיום ההפסקה נכנס למשרדו פועל חרוץ, שסיים לפני ההפסקה את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו. הוא הביא את היהלומים המלוטשים והגיע לקבל יהלומים חדשים לעבודה. את עיניו לטש לשולחן המנהל, עליו היתה מונחת חבילת היהלומים כשהיא פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעמדתו, ללטש את היהלומים החדשים. לא חלף זמן רב, ובעל הבית חזר. עם כניסתו למשרדו הבחין שהיהלומים היקרים נעלמו.

"מי לקח את היהלומים משולחני"? זעק בבהלה. היהלומים היקרים, ששילם בעדן הון רב נעלמו. מאחת מפינות המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".

חשכו עיני המעביד: הרי לפועל זה אין ניסיון רב. הוא מוכשר ללטש רק יהלומים זעירים. תהליך עיבוד היהלומים שהתקבלו באותו בוקר שונה בתכלית ויש לעשות זאת במומחיות רבה. מיהר למקומו של העובד, אולם זה היה כבר מאוחר מידי, הפועל היה בעיצומה של עבודת הליטוש.

"מה אתה עושה"? הזדעק בקול, "אלו יהלומים גדולים".

"לא חשוב הגודל, גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", השיב הפועל.

 

אופן הלימוד

בפרשתנו כותבת התורה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (לא, יט). ומפסוק זה דורשים חז"ל כלל חשוב מאד בחינוך: "רבי עקיבא אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר 'שימה בפיהם'" (עירובין נד ע"ב).

כל ילד הוא נשמה סגולית, יהלום זוהר וייחודי. אין שני ילדים זהים לחלוטין, לא מבחינת הכשרונות, המידות, האישיות וגם לא ברמת הבגרות האישית. לנוכח המשל ולאור הוראת התורה נשאלת השאלה, כיצד עוברים הילדים "ליטוש" ראוי, שלא יהיה "בתהליך ובגודל אחיד"?

משה רבינו ביקש שהמנהיג אחריו יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). וביאר שם רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד את תפקידו הנכון ומשימותיו הראויות, ובעיקר שיידע להתייחס לכל אחד בהתאם לנטיותיו, תבונתו ואישיותו. תפקידו של מחנך ללמד בסבלנות ובנעימות עד שיהיו הדברים רהוטים בקרב תלמידיו.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ד ה"ד): "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים".

 

מעלתם וייחודם של המחנכים

על הפסוק "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג) דרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ח ע"ב): "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות".

שאל ה'בן איש חי' מדוע השוו חז"ל את 'מלמדי התינוקות' לכוכבים דוקא? והשיב בספרו 'בן יהוידע' בידיעה מעניינת מאד. אם נשאל עוברי אורח, מי גדול יותר, השמש או הכוכבים?

מרביתם ישיבו שברור שהשמש גדולה, כך אנו רואים. אולם בפועל, אם משווים את השמש לכלל הכוכבים, הרי היא מהווה חלק זעיר מאוד מכלל הגלקסיה. השמש היא "רק" כוכב אחד מבין מיליארדי כוכבים. יש כוכבים הרבה יותר גדולים ממנה. חז"ל השוו את "מלמדי התינוקות" משום שהכוכבים גדולים מהשמש, ורק מחמת גובהם הרב הם נדמים כקטנים ממנה.

כך גם מלמד תינוקות, מעלתם גדולה מאד. הם יוצקים את היסודות ללימוד עצמו, אך בד בבד מניחים את תשתית הלמידה של הילדים לכל החיים. וגם אם המלמד ילדים קטן בעיני עצמו או בעיני בני אדם, הרי הוא כמו הכוכבים, שרק ביחס לשמש נראים קטנים, אך בפועל הם גדולים מאד, וחלקם אף יותר מהשמש.

 

יסוד כלל ישראל – החינוך. 

איך מעבירים את החינוך? איך משפיעים על התלמידים? המגיד מדובנא שאל את הגאון מוילנא: איך אפשר להשפיע על הציבור? השיב לו הגר"א בדרך משל, לאדם שרוצה למזוג משקה לכוס גדולה כדי שממנה יתמלאו במשקה גם הכוסיות הקטנות המונחות בצידה. כל עוד הכוס הגדולה אינה מלאה, לא יתכן שהכוסיות שעל ידה יתמלאו ממנה, כיון שהוא עדיין לא מלא. אם רוצים שישפיע לכוסיות – יש למלא תחילה את הכוס הגדולה.

הוסיף הגר"א ואמר שזה גם יסוד ההשפעה. אם רוצים שאנשים יושפעו, יש לוודא שהכלי המשפיע יהיה מלא. אם הוא מלא – הוא משפיע על אחרים ! אם הוא עדיין לא מלא, איך ישפיע?

כך זה גם בחינוך, תחילה יש למלא את הכוס הגדולה – את עיקר ההנהגה וההשפעה של הבית קובעים ההורים. אם התנהגותם תתנהל כראוי, גם בינם לבין עצמם וגם ביחס לאחרים, הרי שילדיהם יספגו ויראו דוגמא אישית ראויה.

במקביל ובנוסף, למוסדות החינוך בכלל ולמורים בפרט יש חלק חשוב מאד בעיצוב דמותם והתנהגותם של הילדים. על המחנכים להיות מלאים בעצמם, כדי שיוכלו להשפיע.

 

 מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת ואתחנן, רוצים להיערך כראוי לשולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/aSNTY

 לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ואתחנן, בקישור  https://shaalti.co.il/?p=13379

 לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il