מחבר: אחיה

זמרים ברגשי עוז את דברי ה'אור החיים' הק' בפרשתנו "אִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִּישִׁין בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת טוּב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…", המושר בְּכִשָּׁרוֹן ע"י ידיד-בן-ידיד החסיד ר' ישראל ורדיגר שי'.

לנו, מלמדי תשב"ר, היכולת לְקַדֵּם שאיפה זו! נאפשר לתלמידינו, צעירים ובוגרים, להרגיש את המתיקות! הרי אנו מצדיעים אותם בראשית צעדיהם, בידינו הדבר, לבאר היטב את הנלמד, להמתיק את התורה הק'!

ילדינו חיים בעולם בו הכל בוהק וצבעוני, מצויר ומקושט, חושיהם מגורים בכל רגע. הם כבר אינם רגילים לקרוא ספר בלתי-מנוקד. כאשר אב מציע לבנו ספר קריאה בודק הילד 'כמה ציורים יש'… ובצאת האב מהחדר, מניח ספר זה ולוקח תחתיו 'קומיקס'… גם הקומיקס 'מומתק', כבר לא 'שחור לבן' אלא צבעוני, צבעי פסטל זורחים, עם דפי כרומו מבריקים. השילוט ברחוב, עטיפות הספרים, הכל מזמין, מפתה ומושך.

עד ספרי הקודש. אנו מקפידים לא לשנות ממסורת אבותינו, לומדים חומש מתוך ספר ולא מתוך חוברת, גמרא בדפוס וילנא (אמנם 'פרק', דפי למינציה, אך לא צבעוני, לא מְאֻיָּר…).  במה יתגרו הילדים ו'יתלהטו' לתורה?

זו המשימה שלנו! מלמד רציני מתכנן לפני כל שיעור, לאחר שהכין היטב את גוף החומר, נערך לדרכי הוראה, הוא משקיע עוד 'איך להגיש להם את זה בצורה מעניינת'. הוא מכין 'שאלת פתיחה' מְגָרָה, משהו אקטואלי, מציג בפניהם חֵפֶץ לעורר את הקשב, מזכיר שלמדו בעבר, ההגשה הנכונה ממתיקה ומקרבת!

בימי הקורונה ביקרתי בת"ת. למדו בחצר. ההקשבה מהתלמידים והלאה… המלמד הסביר שיטות 'רבה ורב יוסף' בדין 'שומר אבדה'. לפתע עצר, ופתח "מכירים אתם את רב יוסף? מגדולי חכמי הגמרא, היה עיוור! לא ראה פני רבו, לא קרא מתוך המגילות בהן למדו בימים ההם. למד ושינן בעל-פה! רב יוסף לא התמסכן, לא חיפש 'תירוצים'. התתאמץ להצליח, לזכור וללמוד! הוא כל כך השקיע, וזכה לדרוש פירושים נפלאים! דבריו כה מיוחדים! כדאי לשמוע מה רב יוסף, העיוור, חידש בתורה!". ראיתי שזה הועיל! כולם הקשיבו!

אני זוכה ללמד ב'מכון למורים'. בין היתר אני מעביר קורס 'דקדוק לשון הקודש'. אני מודע לכך כי המורים אחרי יום עבודה ארוך, רובם ללא רקע בתחום, ועלי לגרות את הריכוז ולעורר 'מתיקות ועריבות…'. מדי שבוע אני משקיע למצוא 'משהו אקטואלי' בפרשה או בתפילה השגורה, לקרב אליהם את החומר ולעשותו מַעֲשִׂי, "כִּי קָרוֹב…הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ…", ומהו בפיך? לְהַטְעִים עד שזה מתוק בפה, ומשתגעים אחריה!

כאשר מעלים 'ביכורים' למקדש, מסדרים ומעטרים את הפירות השונים. מיני פירות לא 'מעורבים' ('בלאגן אחד גדול') אלא כל מין בפני עצמו (סדר!), 'קישטו' בשילובי צבעים: תמרים חומים קישטו בזיתים ירוקים, רימונים אדומים קישטו בשיבולי שעורה וכדו'… עלו בשירה וזמרה, שור וקרניו מצופים זהב… גוזלות…

כך עורכים ומגישים שיעור! מקושט ומעניין! מלמד יָבֵשׁ שמלמד גמרא, תלמידיו מנותקים, יושבים בשקט עד שמתחילים להפריע, בעיות משמעת… ויש מלמד חי שמוסר שיעור! הכין ומגיש חומר מרתק ומקושט, סיפור מגדולי ישראל שקשור לעניין הנלמד, הוא משלב פניני יראה ודעת, הוא מגוון את דרכי ההוראה, מביא חפץ או ציור להמחשה (גם כשלא זקוקים להמחשה. הרי המטרה לעורר קשב!) והנה, אצלו אין בעיות משמעת!

חז"ל מוסרים (עירובין יג:) "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה". ואף אמרו (סנהדרין לח:) שר"מ היה דורש "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים". אם כך, אפוא, רק שליש שיעור לימד להלכות, איך נעשה 'מאיר עיני חכמים בהלכה'? הרי את רוב השיעור, 40 דקות מתוך שעה, היה 'מבזבז'! אלא, כאשר מְתַבְּלִים ומקשטים את השיעור, די בשליש מן הזמן כדי שיפנימו היטב וישלטו בנלמד! אצל מלמד כזה התלמידים יודעים יותר מאצל זה שֶׁנּוֹאֵם שעתיים בהלכה…

"אִם הָיוּ מְלַמְּדִים מַגִּישִׁים בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת… הָיוּ, תַּלְמִידִים, מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיחם. תחילה ברמז, מפני כבודם, ואז, כשרואה ש'רוצים לשמוע' מאריך בפרוטרוט (עפ"י האלשיך הק', ואחריו רבים וטובים). מצוות התוכחה היא מן הקשות. חובה להשכיל, כדי שהתוכחה תשפיע על המקבל, ולא להיכשל חלילה ב'לאו' הצמוד 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח 'מבהיל' בין בני ישראל למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מעורר תמיהה עצומה! וכי חשדו במשה רבינו שהוא 'אינו בדעתו'? הלא הם ראו ביום יום, והתורה אף מעידה עליו כי 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, מדוע "משתף פעולה" ומשיב על 'מבחן השפיות' בו הם בוחנים אותו?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שבני ישראל בדקו, חלילה, את שפיותו של משה רבם, אלא, ביודעם שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד ויתכן שהוא מתרחק מהם. וכאשר הוא 'גבוה מדי' כבר אינו רשאי להוכיח אותם, שעל המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו ולהכיר בסביבתו. בנ"י עשו למשה 'בוחן' לוודא שהוא אכן עמהם. כאשר ראו שלמרות התעלותו הוא 'עדיין בדעת', הם ביקשו לשמוע מוּסָרָיו, שהרי באים ממקום שלהם.

לנו כמחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה נתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ולפיו נסדיר שאיפותינו, מה הן יכולותיו – לפיהן נתאים דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת למוכיח ואף למקבל התוכחה. נזכור כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו חז"ל כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' נצבים) שאין כאן כל סתירה, כאשר שררה ביניהם שנאה לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי, כי תנאי יסוד: להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ולא 'כלי' לנקמה וסגירת חשבונות.

מסופר, כי ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ומתייחס בגסות רוח כלפי המשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה חייל משוחרר מצבא ניקולאי האכזר, לאחר שֵׁרוּת ארוכה וקשה, עד שאיבד את צלם האלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והמשיך לעבר האיש. ביד מושטת לשלום פנה אליו ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה, לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" שניהם התחילו לבכות! המילים הטובות שיצאו מלב טוב וטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות  שנים של 'הצלחה', נסה נא אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…" מסופר כי נשמתו ניעורה, האיש התחיל להתקרב לתויר"ש, עד שנעשה לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר בדור שלנו? יש דרך נוספת! השבוע חל יום פטירת אהרן הכהן. הוא היה 'מוכיח' ע"י הקדמת שלום אף לעבריין! הלה היה מתעורר לשיפור מעשיו! מצוות תוכחה לא נועדה 'לשבור' את האחר, אלא 'לחזקו'! משה רבינו אומר בשלהי הפרשה 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף ממשיך וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, שמשה אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!' חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ!

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

בימי בין המצרים מפטירים 'תלתא דפורענותא'. בשבת פינחס הפטרנו 'דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן…' ירמיהו נשלח להתרות בנו שאסון קרב, 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ… עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי…'. והשבוע 'שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל…'. הקב"ה מתחנן, כביכול, שנשוב אליו, מזכיר את ה'זמנים היפים', יצי"מ וההליכה במדבר, ומביע כאב על שֶׁהִפְנֵינוּ לו עורף…

על ירמיהו הנביא כתב רבינו האברבנאל (הקדמה לס' ירמיה) "מעלתו בנבואה יותר קרובה וּמִתְדַּמָּה למעלת אדוננו משה משאר הנביאים"! ירמיהו התאמץ ללא לאות וללא חת לעורר לב תושבי ירושלים. מסר נפשו בשליחותו, וכפי שֶׁהֱכִינוֹ הקב"ה מראש – ירמיהו סבל מהם! אסרוהו כמה פעמים, הטילו אותו לטיט הַיָּוֵן עד שבא לשערי מות, וזאת משום שֶׁמּוּסָרָיו לא נעמו לאזניהם… רשעים חושבים שיכולים להשתיק 'דבר אמת'…

ואנחנו? היינו שומעים לירמיהו שזועק יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת? או הוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וּמִתְבַּהֲלִים, בעלמא דשקרא?

הָיוֹ הָיָה מלך גוי שתר אחר דעת וחכמה, חקר ספרות עתיקה, ואף למד תנ"ך. המלך התרשם מאוד מדמותו העוצמתית של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו מופת של 'דביקות במשימה', מנבא עתידות – ורואה בכאב שדבריו מתקיימים. הוא ראה בו שילוב של מוכיח ומקרב, זועק ואוהב, מקווה לטוב בכל מצב. מרוב אהדה הזמין המלך צייר אומן לצייר דיוקן של ירמיהו, אותו יתלה בחדר מלכותו.

ברם, איך נראה ירמיהו? את מי יצייר האומן? יצא המלך לשכונת היהודים, מֻסְוֶה בבגדים עממיים, וחיפש 'דמות'. והנה, רואה יהודי קבצן יחף יושב בשול הדרך, וביד מושטת קורא ומתחנן לכמה פרוטות… הביט המלך וראה את פניו חרושות הסבל, גוו כפוף ובגדיו קרועים, זקנו הארוך מפוזר ומדובלל. אך עיניו בורקות ברשפים! זוהי דמות עוצמתית, בָּבוּאָה של ירמיהו! המלך הציג עצמו בפניו, והזמין את האיש המופתע לבוא מחר לארמון, ומסר לו 'אישור כניסה' חתום שימסור בשער.

הקבצן לא ידע נפשו מרוב התרגשות. שיתף את בני ביתו כי הוא מוזמן מחר למלך, שאף הבטיח לפצותו כלכלית על טרחתו! מיהרו לחמם לו מים לאמבטיה, הביאו סַפָּר מקצועי שיספר שערות ראשו הארוכות וייטיב את זקנו… שאלו משכנים בגדים נאים ונעליים… הוא ראוי לבוא לפני המלך!

ויהי ממחרת, הוא מובל למלך כשהוא מצוחצח והדור. המלך מביט בו, ושואל בנימוס 'מי כבודו?'. היהודי משיב בגאון "נפגשנו אמש… המלך הזמינני…". המלך מביט בתמיהה. הרי אמש פגש 'ירמיהו', האומן עומד הכן להתחיל בציור… איש זה אינו הדמות! קורא המלך בכאב "אני הזמנתי את 'ירמיהו'! רציתי את העיניים החזקות למרות הכאב, התקווה הניבטת מעבר לבגדים הפרומים והשער הפרוע. מה עשית! איך אתה נראה! יהודים 'חדשים' לא חסרים לי, ביקשתי יהודי אותנטי!

אנו מתאבלים על חורבן הבית. מצפים לשוב ולראות בבניינו ולשמוח בתיקונו. בליל ט' באב נקונן ב'מגילת איכה', אותה כתב ירמיהו בדם ליבו. בימים אלה עלינו להרהר: האם אנחנו אכן מתאימים לבית המקדש? האם מוכנים להתנתק מהבלי העולם, להיטהר ולהתקדש כדי לעלות וליראות? ליראות כיהודים אותנטיים?

איננו מבינים איך ההתחדשות הטכנולוגית תשתלב – במהרה בימינו – בירושלים הבנייה. 'בבית המקדש תהיה קליטה סלולרית'…? נזמין קורבנות באמצעות 'אתר'…? יהיו מזגנים ומקוואות מֻסָּקִים? לא יודעים, אך רוצים כבר לראות! הכל יתברר, וזה יגיע מהר. אבותינו במצרים רצו להיגאל. לא הבינו איך יֵצְאוּ. רצו – וזה קרה. ה'מיואשים מן הגאולה' באמת לא זכו, מתו שם… העיקר: לרצות להיגאל, להישאר יהודי אותנטי!

איננו יודעים מה בדיוק לבש ירמיהו הנביא. נחשוב רק, כשירמיהו יראה אותנו – מה יחשוב? אותנטיות?… הק' רבי אהרן מבעלזא היה מאחל 'שנזכה להציג את ילדינו בפני משיח צדקנו, ללא בושה!'.

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

פרשת פינחס מעוררת מחשבה אודות מנהיגים בישראל. כמלווה תלמודי תורה אני זוכה להכיר מנהלים מורמים מעם, בעלי תורה ויראה, מלאי חכמה ומדע, מוכתרים בנימוסים ומידות, מוסרים נפשם בשליחותם לחינוך תשב"ר. עלינו לשבח לאדון הכל, שהעמיד לנו 'מובחרת' של מנהלים מצוינים, למרות כל הקשיים.

משה רבינו שומע כי לא ייכנס לאר"י ופונה להקב"ה בתחינה: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם… משה מלמדנו 'דרישות התפקיד' למנהיג:

אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר: פירש"י 'מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'. תכונה ראשונה ומחייבת! להסתדר עם אנשים, ועם כל סוגי האנשים. ולא רק להסתדר אלא 'סובל כל אחד', לקבל ולהכיל.

אִישׁ עַל הָעֵדָה: כתב הרה"ק רבי יוסף משה מזלוזיץ [תלמיד המגיד הגדול ממעזריטש], שהמנהיג יהיה בבחי' 'איש' שמהותו להיות משפיע לעדה, ולא כ'אשה' שמקבלת. מנהיג מתמסר לנתינה, ללא מחשבה על הנאה אישית. איש זה יהיה עַל הָעֵדָה, רמה מעליהם, אמנם מוצב ארצה, אך ראשו למעלה מדרגתם, אליו יִשְׂאוּ את עיניהם.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם: חז"ל לימדו שמנהיג לוקח אחריות ונושא בעול! אינו מסתתר ושולח אחרים למערכה. מנהיג יוצא בראש וקורא 'אַחֲרַי!'. בהיותו 'דוגמא אישית' צועדים בעקבותיו ברצון ושמחה.

וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם: וכי משפט זה אינו כופל את הקודם? פירש"י 'בזכיותיו'. לא די באיש צבא יעיל או אֲמַרְגָּן מוכשר, מנהיג אינו חברה'מן בלבד, אלא בעל זכויות, זכויותיו הרוחניות חופפות על קהל עדתו.

ולסיום, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: כתב רבינו ה'כתב סופר' כי בדרך כלל רועה צאן עמל עם עדרו כדי להגדיל הון ולצבור ממון. משה רבינו מבקש שלא יהיה רועה כזה, שחושב על עצמו ורווחיו, אלא רועה עמל למען צאנו, וזה – כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ח"ו. שהמנהיג כן יהיה להם, עבורם, לא לעצמו והנאתו. אקרא בזה לכל מנהל ללמוד היטב נבואת יחזקאל פרק לד, להבין ולהשכיל – פרק אקטואלי מאוד!

הקב"ה אומר למשה שיקח לו את יהושע, תלמידו הנאמן העומד בכל 'דרישות התפקיד': אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, הינו 'איש', מוביל ונאמן, והמאפיין המרכזי שלו – רוח, רוחניות. לא עסקן גרידא, אלא דמות של 'איש רוח', ערכי ומרומם, יביטו אליו כלפי מעלה, יראו בו מודל ומופת. יהושע התלמיד שלא מש מתוך האהל, שומר על רמה הרוחנית תמיד, מאורגן ומארגן, חרוץ ומתמיד. יהושע הלוחם בעמלק והכובש את כנען, המרגל הכשר, שומר על כבוד רבו בענוותנות מול אלדד ומידד, פניו כירח – מקבלות אור. 'מקבל', נתון לְמָרוּת רבו.

כל קטע כאן יכול להיות פרק ב'ספר הדרכה למנהל'. מצאנו שיהושע רך כקנה, אך כשנדרש הוא קשה כארז, מְחֻשָּׁב לפי העת והמצב. יהושע זכור כמי ש'עצר את הטבע' בקריאתו שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן! זה מסמל הנהגה שלא נכנעת לשגרה ולמציאות והולך אף נגד הזרם. אך בעיקר: יהושע אהב ללמוד תורה, כדאי' (מנחות צט:) 'אמר לו הקב"ה 'יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה – לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ'.

הקב"ה קובע ומצוה על יהושע: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. לא להגבלת כוחו אלא להעניק לו 'גיבוי'. על המנהיג לזכור שהוא לא 'שולט עצמאי', בעל-בית-יחיד, אלא נתון לבקרה וְהַכְוָנָה.

מאמר זה נכתב מתוך הוקרה עצומה למנהלים ש'עומדים ומשמשים' בזמנים טרופים, יצוקים מחומר סגולי מקודש, ללא ייאוש ותסכול, עיניהם נשואות מעלה בתפילה – וקדימה בעשייה. אף מביטים אחורה להסיק מסקנות וללמוד מניסיונם. יוצאים בראש הצוות, הולכים נגד רוחו של כל אחד, באנושיות ורגישות. מביאים תלמידיהם לחיי בעוה"ב. לא עסקנים. לא עריצים. אלא אנשי רוח, בעלי תורה ותפילה, הם רועים את צאנם.

נסיים בדבר חכמה מאת מו"ר הרבי ה'פני מנחם' מגור: מנהיג אותיות גיהנם, לשם יורד מנהיג שמתבלבל…

יהי"ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שני מאושפזים חלקו חדר בבית החולים. האחד נפצע בגבו ועליו לשכב 'שטוח' מבלי לזוז כלל. האיש אוהב מאוד 'לראות' את הסביבה, ולאורך תהליך הריפוי רואה רק את התקרה שמעליו… שאל את חברו לחדר "לידך יש חלון, ספר נא לי, מה אתה רואה?". שכנו סיפר על פארק רחב ידים, שמים תְּכֶלְתִּיִּים זרועה עננים חמודים, דשא ועצים… במרכז הפארק אגם יש ברווזים וברבורים, ילדים משחקים, אימהותיהם משוחחות בנחת, זקן נח על ספסל… כך בכל יום היה 'בעל החלון' מתאר לפצוע את שהוא צופה, עולם יפה, חי ושמח.

לילה אחד נפטר האיש 'שליד החלון' בשלווה, בשנתו… פצוע-הגב התגעגע אליו ולתיאוריו 'מבעד לחלון'. ביקש מאחות "שכני המנוח היה מספר מה שרואה מהחלון, בבקשה, התוכלי לספר לי? התפלאה האחות ואמרה "מבעד לחלון? מול חלון החדר הזה יש קיר אפור. לא רואים כלום!". "מה? אין פארק ואגם? מה הוא סיפר לי…?". הוסיפה האחות "המנוח היה אדם עיוור! לא ראה מאומה! לא פארק ואפילו לא קיר אפור. הוא סיפר לך בדיוק כמו שסיפר לעצמו, דמיונות על דברים יפים וחיוביים, לחיזוק הנפש ולטיפוח הנשמה…!".

כל מצבי החיים וכל אירוע ניתן לראות בשני דרכים. יש הסתכלות חיובית, אופטימית, ויש שלילית, פסימית. והאמת? אין אמת מוחלטת! האמת תלויה בפרשנות שלך. התסכל טוב ותמצא טוב שבכל דבר. בצעירותי היה המשגיח בישיבה חוזר שוב ושוב "אין כזה דבר 'הפסדתי אוטובוס', נסיעה זו פשוט לא נועדה עבורך"…

בפרשה לומדים על בלעם הרשע: מקלל, יועץ רע, מקנא, מידתו היא 'עין רעה', ועל כך קרוי 'שתום העין'. הניגוד הגמור שלו הינו משה רבינו שהתברך ב'עין טובה'. כבר בלידתו נאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא'. בלעם תאב למה ששייך לאחרים, אך משה מעניק מעצמו ברוחב וב'עין טובה'. את יהושע הסמיך בשתי ידיו, יותר ממה שנצטווה, וכדברי רש"י (פר' פינחס) "עשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמה בעין יפה". לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ!

אמת, לא הכל ורוד. כהורים ומחנכים עלינו לראות – מתוך עין טובה – את הדרוש תיקון אצל ילדינו. רואים, רק כדי לסייע ולרומם, לא בשביל להרחיק ולפגוע. דבר מדהים העיד 'המשגיח' רבי אליהו לופיאן, שבעים שנה שימשתי משגיח בישיבות, ומעולם לא 'תפסתי בחור על חם'. ברור שהדריך תלמידיו לתיקון מידותיהם וליישור אורחותיהם, אך לא על ידי 'לתפוס'. אף מחנך הרואה פגמים יראם בעין טובה, וכך יזכה לחנך כראוי.

הבה נהיה מתלמידו אברהם אבינו שהתברכו בעין טובה, ולא מתלמידי בלעם הרשע המאופיינים בעין רעה. נשוחח על כך עם ילדינו, נעניק להם כלי חשוב לחיים. בוחרים להיות מרוצה, מחליטים מראש ש'הכל טוב'. אדם שמפתח בקרבו 'הסתכלות חיובית', יראה את הטוב שבכל דבר, ויזכה לשלוות נפש. כאשר מציגים לנו ורד, שושנה, מה נראה? 'אדם טוב' יראה יופי, עלים קטיפתיים ריחניים. 'הרע' יבחין בקוצים הדוקרניים…

כאשר רבן יוחנן בן זכאי הדריך את תלמידיו ולברור מידה טובה שידבק בו האדם (אבות פרק ב), שב רבי אליעזר, ואמר 'עין טובה'. ומדוע קרא למידה נעלה זו 'עין טובה' בלשון יחיד, ולא 'עיניים טובות' ברבים? מְלַמְּדֵנוּ מורי ורבי הג"ר שאול אלתר שליט"א כי מהות המידה היא לראות טוב בעין אחת! את העין השנייה לעצום, להסיט מבט, לא צריך לראות הכל! המידה היא לראות את הטוב שבכל דבר, לסנן, לנפות ולמצוא את הטוב.

דרש הרבי הק' מקוצק עה"פ בפרשתנו 'אֶפֶס קָצֵהוּ – תִרְאֶה', טם תביט ב'קצה' של אדם ושל דבר, אכן תגלה פגמים ומומים. ברם, 'וְכֻלּוֹ – לֹא תִרְאֶה', תסתכל על כולו, על המכלול השלם, לא תבחין בפגמים. כמחנך נבחן את התלמיד כולו, ואף אמנם יש בו 'פה ושם' נקודות זעירות לתיקון, הלוא בטלים ברוב הגדול, החיובי.

'מה בין עקרת-בית לחתול?' שאל הג"ר חיים מבריסק 'הלוא שניהם תרים אחר עכברים!'. והשיב בחדות, 'בשונה מהחתול, עקרת הבית מחפשת, בתקווה לא למצוא…'. לא נהיה חתולי רחוב הַשָּׂשִׂים במציאת בעיות!

הבה נהיה מתלמידי אברהם אבינו, ולא מתלמידי בלעם הרשע. נאכל בעוה"ז וננחל עוה"ב.

לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הרה"ק רבי יצחק מוורקא נסע עם בני לווייתו לפקוד את קברו של הרבי הק' מליז'ענסק. בדרך נגנבה מזוודתו. הזהיר הרבי הק' שלא יאמרו כי מישהו 'גנב את המזוודה', ולא לבוז ל'לוקח' המזוודה ולכנותו בשם גנאי. אמר הצדיק "הלוא אם ייקרא האיש 'גנב', יהפוך לגנב באמת, ולא ישיב את המזוודה.". תמהו השומעים על דברי הרבי, הרי גנב הוא גנב… אך לא עבר זמן, והנה ה'לוקח' החזיר את המזוודה, מבלי שחסר בה מאומה.

מעשה קצר זה ממחיש את חשיבות ה'דימוי העצמי' ועד כמה משפיע על בני אדם. אחת התכונות המרכזיות, הנחוצות להתפתחות והצלחת בני אדם היא 'הערכה עצמית', שיאמין ביכולותיו, יראה עצמו מסוגל וראוי. תכונה זו הכרחית ביותר בקרב ילדים ובני נוער. בהיותם מושפעים ביותר מ'דעת הקהל', ה'דימוי העצמי' הוא ממש 'ויטמין חיוני' עבורם. עד כמה ישאפו, ישקיעו ויתקדמו בהצלחה, או ידעכו וינבלו ללא חזון ומעש.

ילד ונער אינם 'ממציאים' לעצמם – האם וכמה הם 'מוצלחים' או 'חסרי יכולת'. הם קולטים את זה מהסביבה. כמו תינוק שמתחיל לזהות את 'שמו': אזניו הזעירות ומוחו הקט קולטים שהוריו שאומרים שוב ושוב 'מוטי', מתכוונים אליו, הוא 'מאמין' להם שאכן שמו 'מוטי'… כך ילד שחש כי מבוגרים משמעותיים בחייו מאמינים בו, רואים בו מוכשר ומוצלח, סומכים עליו – הוא מאמין להם ומאמין בעצמו! הוא ידהר על כנפי האמון, מתוך ביטחון שאכן הוא עשוי להצליח. וכן להיפך ל"ע, אין אבידה כאובדן הערכה עצמית, אבידת עוז-רוח.

פרשתנו עוסקת בחטא המרגלים. קשה מאוד להבין איך ולמה 'דור דעה' נפלו מדרגתם הגבוהה. נתבונן מה התורה מלמדת אותנו ב'סיפורים' אלה. אחת מנקודות השבר אצל המרגלים היא "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כאשר הרגישו עצמם 'קטנטנים', אבד סִכּוּיָם להצליח. הדימוי העצמי התרסק. כלב בן יפונה מרגיש במשבר, וניסה ולהציל ולשקם "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", אך ללא הועיל, כי "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם". דרך העולם להיכנע ל'ייאוש', זה 'קל יותר' מאשר להתאמץ.

ילד חזר מיום לימודים ומוסר לאימו האלמנה מעטפה, "מנהל בית הספר מסר לך". היא קוראת את המכתב, והילד מזהה שהיא נסערת. "אמא, מה כתב המנהל?". הָאֵם לוקחת נשימה עמוקה ואומרת "המנהל קבע כי אתה ילד מחונן במיוחד, חכם מדי עבור הכיתה. הוא מבקש שלא תבוא עוד לביה"ס שלו". "מה נעשה" שואל הילד בתום. "ממחר, נישאר יחד בבית ונלמד כאן!"

כעבור שנים רבות מתה האם. בנה, המדען הנודע תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים, נורת החשמל ועוד פיתוחים רבים, בא לְפַנּוֹת את ביתה. והנה מזהה את המעטפה הטמונה בִּמְגֵרָה, מכתב המנהל! פתח וקרא "גב' אדיסון! בנך חסר תקווה, אינו יודע קרוא וכתוב. חבל שימשיך בלימודיו. הוא מתאים רק לעבודת שדה או סַבָּלוּת. נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו…".

בדרומה של תל אביב יש בי"ס מדהים, בית ספר תורני שקולט ילדים משכבות מצוקה, עניים ויתומים, ילדים שחוו משברי משפחה ואלימות, ובסייעתא דשמיא מעמידם אותם בקרן אורה. רבים מהם מסיימים כ'בני ישיבה' מהודרים, איתנים ברוחם ובנפשם! בכניסה לחצר ביה"ס יש 'כרזת קיר' מאירת עיניים ולב, האומרת: "כל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו". אין זו 'קישוט' בלבד, אלא חזון של צוות ביה"ס, נר לרגלם!

מילה שיוצאת מפי המחנך יש בה להמית ולהחיות! אם ילד שומע "זה קשה מדי עבורך" הוא מאמין למחנך שהריהו חלוש, חסר יכולת. אם שומע 'אתה חגב' ימשיך ויחוש עצמו שפל עוד, לרמת 'נמלה' (עי' במפרשי רש"י).

אדרבא! 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם – גְּבוּרֹתָיו'! המרגלים לא כשלו מתוך שהכנענים היו חזקים מדי, אלא כי חשו עצמם חלשים מדי. נחמיא ונעודד, נסוך בסובבים אותנו תקוה ואמון. אל תקמוץ במילים טובות לתלמידיך, בהן אתה בונה עולמות! חֲשֹׁב נא, מלמד יקר, כמה אתה יוצא מחוזק ממילה טובה מהמנהל, מהערכה חיובית מהבוחן, ומפתק מחמיא מהורים! אתה מאמין שהנך המלמד 'הכי טוב' – כי כך אמרו לך, ובצדק!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

זהו, הגענו לימי הקיץ המעייפים, ההבילים והמזיעים, ועמהם – התלונות וקץ הסבלנות. ההורים 'על קוצים', החיים קשים, תנאי המחיה והיוקר כבדים, השבתות לא נגמרות והילדים על הראש, נמאס כבר מהפתקים "הילד הפריע/איחר/דיבר בתפילה + חתימת הורים", ומחליטים 'נעביר אותם ת"ת אחר וחסל על הקשיים'!

למלמד קשה. ההקשבה בְּפִחוּת מעצבן, ילדים מאחרים, האחיות בחופש, המשכנתא מאיימת, המזגן בכיתה חלש, המנהל העיר… מחליט לחפש ת"ת אחר לשנה הבא. הוא שמע כי 'שם' יש 'עוד יום חופש אחד בשנה'… גם המנהל שָׁחוּק! הרישום לא מה שהיה, קמו מתחרים, ועד-הורים מלחיץ, המדינה מקצצת, במקום חופשה בת 'שבועיים וחצי בשווייץ' תצטמצם ל13 יום… חובה להרים את המוסד – – – מחליט לפטר שני מלמדים!

אהובי! הבה נציב לעצמנו תמרור מהבהב: כולנו בעונה של חום וקושי, עייפות וחולשה, אל לנו להיחפז להחליף או לעבור, לפטר או להתפטר! בקיץ מרכינים ראש ומצפים בסבלנות. אי אפשר לברוח מהבעיות!

יש אנשים שמרבים בביקורת ותלונות. בכיינים. סיבות רבות לכך: החל מגאווה וכלה בצורך בתשומת לב ויחס מעודד. מנהל פוגש אב לתלמידים בחתונה ושואל מתוך נימוס "ומה עם בניך בחיידר שלנו?", והאב מתרגם זאת שהוא מֻנָּה בזה להיות 'מומחה' במתן 'הערכה' מקצועית, ועליו להביע דעה מסולסלת "לכתחילה לא הייתי מדבר, אך היות והמנהל שואל אני חייב לומר שהמלמד… הטיול… הניקיון…". דעתנות מופרזת!

ה'טבע' להתלונן [ולא 'טבע מולד' אלא 'נרכש', 'תרבות סביבתית' ו'סמן אופי'] גורם לאנשים להרגיש חשובים, מועילים ומשמעותיים. יש בזה עוד משהו: זה משקיט את המצפון. במקום שאדם יקח ללב שלו – יעביר ללב האחר, שהוא לא ישן טוב בלילה. אנשים גדולים 'נושאים באחריות'. אנשים קטנים הגיעו רק לחצי הדרך, מתוך תיבת 'אחריות' מכירים רק חציה: 'אחר', להטיל את האשמה על האחר, וכך הם מנושמים לרווחה…

ונאיר פן נוסף: יש אנשים ש'שומעים' מדי הרבה תלונות. קולטים כל רמז של הערה, רגישים לכל ריח בקורת, וחשים "יש עלי המון תלונות". זה תלוי ברמת הרגישות האישית שלנו. יש וכל דבר קטן לוחץ אצלך על כפתורים שליליים, כי אתה חי בתחושת אשם, כי אתה לא מרוצה מעצמך. נדמה לך שכולם מתלוננים עליך.

החזן שב הביתה לאחר תפילה ארוכה ומושקעת, ופניו נפולות. 'מה קרה?' שואלת העזר כנגדו. 'השמש אמר לי שתפילתי לא היתה 'מי-יודע-מה'…!'. 'מה אכפת לך מהשמש הזה! הוא רק חוזר על מה ששומע מכולם.'…. חשוב לאדם לזהות את הרמזים העדינים שמופנות אליו, הביקורת הזהירה, ולא ימתין עד שיטיחו דברים קשים בפניו. צריך המון 'יישוב הדעת' לפני שמבקרים את הזולת, והמון 'יישוב הדעת' כשמקבלים ביקורת.

בפרשתנו יש הרבה ביקורתיות. בתחילתה, חלשה דעתו של אהרן שלא נמנה בקרבנות הנשיאים. האם זו נחיתות? האם רשאי לחוש מְבֻקָּר? בהמשך 'מתלוננים' טמאי-הנפש לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בנ"י. והנה, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, לדבריהם ממהרים מדי בנסיעה לעבר ארץ ישראל. ותיכף עוד טרוניות, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…

בספה"ק נא' שיש להתבונן: האם הביקורת באה מרצון לקרבת אלוקים, כמו אהרן הכהן וטמאי-הנפש שרצו להקריב קרבנות, או מ'תירוץ' לפריקות עול ולהיפטר מחובות, כדברי רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה הָאֵיךְ לפרוש מאחרי המקום". משה רבינו 'שמע' שהעם אינו מבקש 'בשר' אלא 'עבירה'…

במאמר מוגבל זה לא נותר אלא לסכם: סוגיית הביקורת – מורכבת. בִּקֹּרֶת מְבֻקֶּרֶת מְאִירָה כַּבֹּקֶר, לעומת בִּקֹּרֶת עֲקָרָה מִמָּקוֹר קֹר וְלֹא אוֹר. יש חכמים שלא סומכים על דעתם, מתייעצים האם הביקורת שלהם כנה ומוצדקת, או שבאה ממניעים אישיים, וגם כשהיא צודקת – איך מביעים אותה בצורה נקייה ומכובדת כיאה.

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יש מלמד ויש מלמד. יש מלמד שממלא כל תנאי עבודתו, מוסר שיעורים ודיבורים חינוכיים, מנצל סדר יומו, עוקב אחר מצב תלמידיו ועושה כל שנדרש ממנו כעובד. ויש מלמד שמקיים כל הנ"ל מתוך אהבה. אהבה לתלמידיו, אהבה לשליחות, אהבה לעסק החינוך. ואין הכוונה שהוא אוהב רק את החרוצים, המצטיינים, הממושמעים והצייתנים. שהרי, מי שאוהב רק את ה'שמנת' אינו אוהב אותם, אלא את עצמו… יש מלמד שאוהב גם את המוחלשים, המאתגרים, הוא אוהב להוציא יקר מזולל, אוהב ושמח לסייע ל'בניו של מקום'…

מלמדים רבים מעמידים פני אוהב, מחייכים כל בוקר ואומרים מילים יפות, אך ברגע האמת… זכיתי לשמוע מפיו של הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ, "תלמידים יודעים לזהות האם המלמד שלהם אוהב אותם באמת…". דברים רבים מקרבים ו'מחברים' בין נפשות, כמו נישואין, שותפות עסקית, לימוד בחברותא, ועוד. חיבור חזק ומלא נעשה ע"י 'דבק' של אהבה. דבק זה עמיד ואיתן בפני נפילות, מצבי קור וחום, ומתחזק ממשברים…

בפרשתנו נלמד על 'ברכת כהנים'. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… ולפלא, בעצם אין כאן 'ציווי' לברך, רק מצוה על 'נוסח הברכה'. והיכן המצוה לברך? ביאר רבינו ה'אמרי אמת' כי בא' בניסן, יום הקמת המשכן, נא' (בפר' שמיני) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. אהרן לא נצטווה לברך, אלא בהיותו 'יסוד החסד', אוהבן של ישראל, נשא לבו אותו לברכם. בקדמונים נאמר שאהרן ברך בלשון זה, יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא… ולכן מְצַוֶּה הקב"ה רק על 'הנוסח', שימשיכו תמיד בברכה זו. ולכן נקבע 'נוסח הברכה' 'לברך את עמו ישראל באהבה' – כי 'אהבה' היא היסוד מצוה סגולית זו, שע"י אהבת אהרן נִתְהַוְּתָה הברכה.

בתי היתה 'חולת אהבה' לאחת המורות בתיכון. היתה מדברת עליה, מצטטת מפיה, מתארת אותה, ובעיקר – משתדלת מאוד מאוד בשיעוריה. כאשר החזירה 'מבחן' הבנתי מה מקור אהבה זו. לצד הציון הוסיפה המורה וכתבה "חרוצה ומקשיבה, תשובות מלאות ומדויקות, כיף לבדוק את המבחנים שלך. בהצלחה תמיד". שתים-עשרה מילים. למעלה משישים אותיות (המבחן גנוז אצלי זה שנים). ונזכור כי בכיתת תיכון יש כארבעים תלמידות! המורה כתבה מתוך אהבה. וכמים הפנים אל פנים, האהבה חזרה אליה מלב תלמידותיה בהערכה.

לא אשכח את היום בו בני חזר הביתה מכיתת 'מכינה' וסיפר ששכחנו לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. מתוך לחץ שאלנו "ומה אכלת?"'. הילד השיב בתום ילדות "הָרֶבֶּ'ה חתך ונתן לי חצי סנדוויץ" שלו"! שאלתי, מתוך הלם, "ומה היה בסנדוויץ' זה?", "לחם חום, אבוקדו ופרוסות עגבניה". "אבוקדו?!" שאלנו בתמיהה "הרי אתה לא אוהב אבוקדו!". והילד המתוק השיב במתיקות מכופלת "בבית אני לא אוהב. כשהרב'ה נותן – אני כן אוהב". עברו מאז למעלה מחצי-יובל שנים ואני מצטמרר. לא את האבוקדו הוא אהב, אלא הנותן, את הרב'ה שאוהבו…

ואיך מגיעים לאהבה זו? הנה יהלום נוסף מאוצרו האוהב של רבינו ה'אמרי אמת': אהרן נִצְטַוָּה 'אָמוֹר לָהֶם' בל' רבים, אך הוא מברך בל' יחיד, יְבָרֶכְךָ… אהבה מתעוררת מחיבור לכל יחיד. כך 'מברכים באהבה'. מלמד המשקיע חשיבה על כל יחיד בכיתתו, "לא כתה שלימה אלא יחידים" יבוא לאהבתם. הכרה מביאה אהבה. המלמד יתבונן מה כל ילד אוהב, במה כל אחד מוכשר, מי בן יחיד/בן זקונים/בכור/ילד סנדוויץ'/משפחת עולים וכדו'. המלמד יֵדַע – מתוך אהבה – מה קשייו של כל אחד, אולי רקע בריאותי, מה חולשתו, כך אוהבים.

כאשר ילד 'מעצבן' קורה וכועסים. אך לא על הילד כי אם על המעשה. יחשוב המלמד שהרי הילד הוא עצמו הסובל העיקרי מחוצפתו, מקשייו ומחולשותיו. למה לכעוס עליו? הריהו מסכן, יש להגביר באהבתו! לאחרונה שח לי מלמד על קשייו בכיתה "אתה לא מאמין איזה דפוקים יש לי! מפלצות! סוג ברנשים שאתה בכלל לא מכיר…". הִסִּיתִיו. "מלמד יקר, מסופקני אם יש לך עתיד בשדה החינוך, לא זו הדרך ולא זה העיר… מסגנון דיבוריך ניכר כי נעדר ממך הרכיב המרכזי באישיות המחנך: אהבה. אולי תחשוב על הסבה מקצועית".

הכהנים מברכים באהבה והקב"ה מוסיף "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כי הוא אוהב אותנו. בכל מצב. הבה נלך בדרכיו… אֱהֹב את המאתגר, זְכֹר כי בקרב ה'תזזיתי' גלומים כוחות שירימו אותו אל-על. תהיה אתה הזוכה לְגַלּוֹתוֹ!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. ומה הלאה? תנאים ואמוראים, סבוראים וגאונים, ראשונים ואחרונים… ושוב, מה הלאה? התורה הק' הגיעה אלינו, ועלינו להנחילה הלאה. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, לא ירושה שמקבלים, אלא מוֹרָשָׁה שמורישים…

המשנה אף מלמדת את הדרך, השיטה, היאך מעבירים, איך מורישים ירושה זו שקיבלנו מאבותינו ורבותינו. דרש הרבי ר' יוסף יצחק מליובאוויטש כי אין התנא כותב 'משה קיבל תרה… ולימדה את יהושע' אלא 'וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ', ללמד כי התורה מועברת על ידי מסירות, התמסרות הרב לתלמידו. באופן זה ירצה התלמיד לקבל.

תנו כבוד למלמדי תשב"ר! צדיקים התבטאו 'ככל שהחולה יותר מסוכן, כך מְזַמְּנִים לו רופא יותר גדול'. הדור מתמודד עם חוליים רוחניים ותחלואים חינוכיים. ב"ה, מן השמים העמידו כיום אישי חינוך מעולים, מלמדים איכותיים ומסורים, מאותגרים בעמידה מול תהפוכות התקופה. עקבתא דמשיחא, חוצפא יסגא, דור ששופט את שפוטיהם. שדה החינוך פורח בס"ד ביוזמות וחידושים לצד הוראה ולימוד מצוינים. יש רופאים גדולים!

צדקתם עומדת לעד! אין לתאר עוצם ערכם ויוקרתם בשמים. חז"ל דורשים "כל הלומד עם בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" וכוונתם כי שכרם ממשיך ואף מתרבה, מכפיל עצמו שוב ושוב. מלמד שזכה ללמד לאורך השנים אלף תשב"ר, משאיר אחריו בעולם אלף יהודים שהוא, נשמת המלמד, זוכה לשכר בגינם.

בפרשתנו נאמר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכוֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר…". מדייקים חז"ל כי הפסוק פותח בכותרת 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה' אך לא נמנו אלא בְּנֵי אַהֲרֹן! מכאן דרש רבי יונתן שבני אהרן קרויים אף הם 'תולדות משה' מפני שלימדם משה תורה, והריהו 'כאילו ילדם'. (סנהדרין יט:)

מקשה רבינו המהר"ל מפראג (גור אריה עה"פ הנ"ל) הרי משה רבינו לימד את כלל ישראל, ולא את בני אהרן בלבד, ומדוע נחשבים רק בני אהרן לתולדותיו? ומסביר, שאת המעלה הנפלאה של 'כאילו ילדו', השכר העצום שכלול בכך, זוכים רק כאשר עושים יותר מהנדרש. הקב"ה ציווה כי משה ילמד תורה לבנ"י. משה מילא תפקידו כנדרש. הרי כל מה שקיבל תורה מסיני לא היה עבור עצמו – אלא למען יְלַמֵּד לבנ"י. על כן, לא ניתן לקרוא לכלל ישראל 'בניו', כי בלעדיהם לא היה מקבל תורה מעיקרא! אך את בני אהרן אחיו הוא לימד יותר מכולם, יותר ממה שנצטווה ללמד את הכלל, ועל התוספת שהוסיף יותר מחובתו – קרויים בניו!

מבהיל על הרעיון! הרי לנו שהמלמד שנותר רבע שעה אחרי 'הצלצול', לסייע לתמיד להשלים חומר, המלמד שמוציא 'מכיסו' לקנות טופי לכיתה, המלמד שקובע עם תלמידים ביום השבת שיעור הַעֲשָׁרָה, המלמד שטורח להשתתף בחתונות אחי ואחיות תלמידיו כדי לשמחם, הם הם הזוכים למעלת 'כאילו ילדם' היקרה!

האם המלמד 'חייב' לכתוב 'משפט חיזוק' על כל מבחן שמחזיר? האם חייב לאכול פת שחרית בכיתה (ולהפסיד 'חדשות חדר מלמדים') כדי להרויח 'זמן איכות' עם תלמידיו? האם חייב להגיע לת"ת 20 דקות לפני פתיחת היום, כדי להקדים את תלמידיו לכיתה [כמנהג הקב"ה בקבלת התורה] ולקבלם בפנים מאירות? המלמדים באמת לא 'חייבים', הם 'זוכים'! ומתן שכרם בצידם: התלמידים מזהים את מסירותם, ורוצים לשמוע מהם, כנ"ל.

וכאשר תלמידו אינו 'בן חֲבֵרוֹ', כי הוריו רחוקים ביר"ש ובתרבות, תלמיד מבית 'שונה' או 'פשוט', עליהם אמרו חז"ל "וכל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו!" (בבא מציעא פ"ה) קורא נכבד! עֲמֹד בתור אצל מלמדי תשב"ר, להתברך מפיהם בדבר ישועה ורחמים, כי בכוחם לבטל גזירות!

ולמלמדים הקדושים אקרא: העריכו את עצמכם, ראו גודל משימתכם, עתיד העם היהודי תלוי במסירותכם!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"ידוע בוודאי לכולכם כי האור החיים הק' כתב מ"ב פירושים בפסוק אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.". המרצה הנכבד עמד בפנינו, עשרות 'פרחי הוראה' בקורס 'מבוא לדידקטיקה'. לקראת קבלת 'רשיון הוראה' התכנסנו פעמיים בשבוע. כמלמד צעיר, בלעתי כל מילה. "המשימה היא", המשיך המרצה, "תלמדו היטב את כל מ"ב הפירושים, וְעִרְכוּ רשימה: אילו ג' פירושים מתאימים ללמד ילדים בני 9-10, אילו ג' פירושים לילדים בני 11-12, ועוד ג' פירושים לנערים בני 14-15.". הוא הסביר שההגדרה 'מתאימים' אין פירושה 'הבנה' בלבד, שהילדים 'יבינו', אלא התאמה לגיל: ברמת הבנתם וגם לצורך חינוכי לגיל האמור, ז"א, ללמדם ג' פירושים ש'מְכֻוָּנִים' אליהם.

בשעת כתיבת השורות אני מתרגש. אני חוזר למעלה מחצי יובל שנים. טרם הכרתי את צרכי הגילאים השונים! יחד עם חברותא שי' 'היינו עמלים בתורה', ובס"ד כעבור שבוע הגשנו עבודה ערוכה… למדתי המון!

לאור סיפור חשוב זה, ובפתח מאמר 'מחייב', אציג משפט נוקב, שכל מלמד יציג מול עיניו מדי יום ביומו: 'הַמְּלַמֵּד מְלַמֵּד – האם התלמיד לומד?'. האם התלמיד בכלל מעוניין לשמוע? האם הוא אוהב את הלימוד שלך? האם רוכש ומפנים קנייני נצח 'איך לומדים'? האם התלמיד מתקדם ומתפתח להיות "לומד עצמאי"?

מה חידש בקרבנו אותו מרצה 'זכור לטוב'? מה לימד אותנו באמצעות אותה משימה? הוא חידד אצלנו יסוד "בשביל ללמד את האחר עליך לבסס שלשה דברים: מה אתה מלמד, את מי אתה מלמד, ולמה אתה מלמד אותו את זה". איזה 'קטע' באור-החיים תבחר לילד בן 10… לא רק 'כדי ללמד', אלא 'ללמד אותו!'. שיבין את הקטע, ושזה 'ידבר אליו', שזה יוסיף משמעות לחינוכו. אחרי הכנה זו, מסתבר ש'אתה תְּלַמֵּד והוא יִלְמַד.

בשיחה שקיימתי עם מחנך בכתה ז' דיברנו על הקושי שלו בשיעורי גמרא. תלמידיו בבית-הספר חשופים לרחבי תבל והבל. "המפקח! הגמרא לא מעניינת אותם! אולי אעבור לגמרות קלות?"… צפיתי בשיעוריו [לכן קראתיו לשיחה אישית], לצערי, הבנתי ללב תלמידיו… הסברתי לו: "נער בן 13 לא ישקיע בלימוד גמרא כאשר הוא לא 'מבין' את הענין. עליך להשקיע בהכנה יסודית, למסור כראוי, וכך יבינו, ילמדו, ואף יֵהָנוּ מהגמרא!". הוא מצטדק ומסביר "זה לא קשור להכנה שלי, הם פשוט לא מקשיבים…!". ירדתי איתי לדוגמאות "אתה מתאמץ ליישב 'סתירה' בין שתי ברייתות. הכיתה לא קַשּׁוּבָה כי שלא איכפת להם ששתי הברייתות סותרות זו את זו! פתחת קטע "איבעיא להו… תלמידי הישיבה שאלו שאלה", עד שתלמידיך לא יהיו מגורים וסקרנים לשמוע את התשובה ל'איבעיא' – לא יקשיבו! ולכן, כאשר אתה מוכן בחומר, אתה חי את האיבעיא, הגמרא בוערת בעצמותיך, תזכה להעביר את הלהט, את הרצון לדעת, ובס"ד הכיתה תלמד, תתקדם ותתפתח…".

עלינו 'להיות עמלים בתורה' לפני שמלמדים את האחרים. לטחון את החומר הדק-היטב בינינו לבין עצמנו, להבין כל מילה, להרגיש את השאלות, להבין מה השתנה בהבנת הסוגיא לאור התירוץ, מה 'היה בראש' האמוראים הק' החלוקים בדעותיהם. למה לא קיבל פלוני את הוכחת חברו, למה דחה אלמוני את הראייה…

הלימוד אינו 'ביאור מילולי' בלבד. אסור שהמבחן השבועי יכלול רק 'שאלות ידע': מה הדין ב…? מה אמר רב פפא? כְּתֹב ב' פירושים ברש"י… אלא אף: למה הדין… למה אמר רב פפא… מה בין ב' הפירושים ברש"י?

למה ילד אוהב ספר קומיקס? הריהו קוראו שוב ושוב! כי זה מגרה, מעניין, מוגש בצורה חיה, 'מְסַפֵּר סיפור'… גם שיעור גמרא תהיה כך! הכל תלוי ב'מְסַפֵּר'… וחי בהם! עמלים בתורה! יש 'תכסיסים' רבים איך לחבר תלמידים, את זה לומדים כל 'שני ורביעי' לאורך סמסטר שלם… הנה ה'תכסיס' ראשון, חוק ולא יעבור, המלמד יכין את החומר שוב ושוב, יכתוב ויסכם, יהפוך כל אבן, ידע ביאור כל מילה, ובכך – בשעת השיעור 'יִחְיֶה' את הגמרא. רק כשהוא חי – יזכה לעשות 'הנשמה מלאכותית' וְיַחֲיֶה את תלמידיו בנשמת רוח חיים!

יסוד חשוב: מטרת הלימוד אינו 'לדעת' אלא 'ללמוד'. הקב"ה דורש אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. עמל התורה. והמלמד הוא 'הכי' משמעותי לעתיד תלמידיו. 'מאן דנפח – מדיליה נפח', להפיח בהם אהבת התורה, התענוג העילאי!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ר"ח אלול, בני הקטן שב מהתלמוד תורה. כאב צעיר ומרוגש שאלתיו איך היה יומו, מה למדו, ליד מי יושב, איך קוראים לַרֶבֶּ'ה… הילד משיב בשמחה שהיה 'כיף' וכי מרגיש שהשנה תהיה מוצלחת. 'אמן' אמרתי בלב, והמשכתי לדובבו מדוע מרגיש כך. הילד מספר: " הַרֶבֶּ'ה החדש חזר איתנו בהסעה. הוא ישב 'מקדימה'. לפני שירדתי מההסעה הוא לחש לי 'אני מאוד שמח שאתה בכיתה שלי'. אני אוהב את הַרֶבֶּ'ה החדש!" פני הילד קרנו. הבנתי לליבו. הסכמתי שאכן השנה תהיה מוצלחת, הרי רבו מאיר פנים! בשבת פגשתי את המלמד והודיתי לו, ובפרט על 'משפט הזהב' בהסעה. הפטיר המלמד בְּחֵן "כך לחשתי לכל אחד ואחד מתלמידיי"…

בפרשתנו מִצְוַת יסוד ב'בין אדם לחברו'. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא ירידה כלכלית בלבד, אלא גם במצבי דלות 'ועוני בדעת', חסרי מוטיבציה לקום ולהתעודד. וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ! נְסֹךְ בו תקוה! עוֹדְדֵהוּ במילה טובה, הענק לו חיוך 'במתנה'! חזקהו והחייהו! חז"ל מלמדים שהאיסור בפרשתנו 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' כולל 'אחד אונאת ממון ואחד אונאת דברים', כך במצוות 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' יש לעזור לאחינו בני ישראל, הן בתמיכה חומרית כלכלית, וגם ובעיקר – במילים. הרי 'המפייסו בדברים' מתברך יותר מנותן פרוטת צדקה!

רוב עבודתו של מלמד – 'בדיבור'. אלפי מילים יוצאות מפיו במהלך 'יום עבודה'. עליו לזכור כי למילים יש ערך ומשמעות, כל מילה לילד או להורים עשויה להיות הרת גורל, לבנות או להרוס, 'להמית ולהחיות' ממש!

קלטתי תלמיד לכתה ו'. ילד מתמרד, אך האמנתי (בו וּבַצֶּוֶת שאיתי) שנעזור לו להתחיל מחדש. היה מאתגר, עליות ומורדות, ובס"ד אט אט התייצב. אמנם לא 'הכל חָלָק', אך אין השי"ת דורש שנכיל רק 'מצטיינים' אלא "להעמיד תלמידים הרבה"… בסוף השנה ניגש התלמיד ל'מבחן פומבי' בגמרא, יחד עם כלל חברי הכיתה.

במבחן ישב מתוח. הפניתי אליו שאלות לפי רמתו, ותומך בו רגשית שיענה עוד ועוד, בתחילה לחש ובהמשך ענה בקול גדול. במהלך המבחן ראיתי כי אביו בוכה! יושב לצד הקיר, משתדל להסתיר… בתום המבחן ניגשו כל ההורים להודות, לברך ולהתברך. גם ילד זה ואביו הודו 'בקיצור' ויצאו, כשפני האב סמוקות מהתרגשות.

למחרת התקשר. פתח ואמר "המבחן היה מדהים. מדהים לראות שבני משתתף כ'למדן'! בכיתי ממש! לא רק מהתרגשות, אלא מפתיחת פצע ישן!" והמשיך "לפני שנה, בסוף כתה ה' בחיידר הקודם, הוזמנו למבחן פומבי. איחרנו מעט. בכניסה עמד המנהל וסינן לעברנו "חבל שהוא הגיע, הוא לא יודע כלום". הוא הרג אותי! נעץ חרב בלבבי! איני זוכר את המבחן. לא הייתי מרוכז. החלטתי באותו ערב 'אני מעביר את בני מחיידר זה. זה לא ת"ת אלא משחטה…!'. הגענו אמש למבחן. באתי חָרֵד. התקבלנו בפנים מאירות. ניווטת את בני בבטחה, חיזקת אותו להשיב ולהתבטא. בכיתי כי נזכרתי 'מה היה לפני שנה', הצלתם את חיינו!".

יש תלמיד עם קשיים! 'בהסברת פנים' נתגבר. קחהו לליבך. תרגיש. הקב"ה מרגיש ומסייע. "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח'). ומה עם ה'הִיפֶּרִים'? ה'דִיסְלֶקְטִים'? 'בעיות רגשיות'? ברור שזקוקים לטיפול מקצועי, אך הבסיס הוא הסברת פנים! שום תרופה וטיפול לא יועילו כל עוד 'רבו אינו מסביר לו פנים'. הקב"ה רומז לנו 'כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי', אל תתנשא…!

בהילולת רשב"י נעורר זכותו בשמירת מורשתו! רשב"י מלמד 'גדול אונאת דברים מאונאת ממון' (ב"מנ"ט). בזוהר הק' יש ביטויי אהבה מופלגים בין 'החבריא'. אחרי האסון שפקד את תלמידי רבי עקיבא רבו, ביסס רשב"י 'חבורתו' על אהבה מיוחדת! מחמיאים זה לזה, בוכים זה על זה, מקושרים בגעגועי אהבה בלב ונפש!

כבר דרשו צדיקים "מה עלינו לחשוב בשעה שעומדים מול להבות האש ב'הדלקת' ל"ג בעומר? זוכרים דברי רשב"י: 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'! אש יוקדת! אבוי לפגוע בזולת!

מילים הורגות ומילים מחיות. ל'בוקר טוב מחויך' יש ערך רב, חֲשֹׁב 'איך' אתה משיב בטלפון להורים, האם הפתק שלך מנוסח 'נעים', ואיך-וכמה נשמעים מחמאותיך. לא דַּי לנצור לשון מֵרָע, אלא לעודד ולהחיות!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מיוחדת היא פרשתנו שפותחת בקריאה "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן – וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם". רש"י הק' מביא חז"ל שדורשים כפל הלשון אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ "להזהיר גדולים על קטנים", שהגדולים מצווים לחנך לזה את הקטנים.

התורה לא באה בציווי בלבד, אלא אף מלמדת איך להנחיל כראוי את חוקיה לצעירים, לקטנים. במה מדובר כאן? מִצְוֹת הכהונה. 'פרח כהונה' ישמע מאביו כי אסור לו לִטָּמֵא, יחשוב הילד בליבו "הרי בקיץ נוסעים בחורי ישיבות למקומות הקדושים וקברי צדיקים. מה איתי? לא אזכה להשתטח על ציון האור החיים הק' ולהיכנס לאולמות מערת המכפלה? לא אוכל להשביע נפשי הַשּׁוֹקֵקָה בתפילה בליז'ענסק, אומן וקרעסטיר?

לא כהנים צעירים בלבד עלולים להסתבך בהרהורים אלה, אלא אף ילדים מכלל שבטי ישראל "בהיותי בחור בן-תורה, הרי אפסיד צפייה במשחקי ספורט… כנער חסידי לא אשתתף בנשואי חבריי, לרקד ולקפץ כתלמידי ישיבות כלליות… לָמָּה אֶגָּרַע? למה כ'חרדי', הצבעים היחידים בְּמֶלְתַּחְתִּי (כולל גרביים) הם רק 'שחור ולבן' "?

שאלות כבדות הדורשות התייחסות! אין להתעלם ממחשבותיהם, יש לפתוח את הנושא. הנה 'מעשה שהיה':

מלמד מתאמץ ומסביר את הקטע הגמרא שוב ושוב. התלמידים עייפים, חם בכיתה, החומר 'יבש', ההקשבה מהם והלאה. אימת ה'בוחן' מרחפת על המלמד. אף גרונו ניחר (אילו היה 'מרטיב' את החומר, היה מֵקֵל על גרונו…) הוא מרים קול, אך מעניין, ככל שמגביה קולו – מקשיבים פחות… הוא מביט בשעון ורואה כי כלתה אליו הרעה ונותרו רק 20 דקות… אוי לו אם לא יהיו מוכנים למבחן… הוא שולף איום! "אם לא תקשיבו – בתום השיעור תיאלצו לעלות לראש הגבעה!" תוך שמצביע לכיוון הגבעה הסמוכה לת"ת, נבעה נישאת, ומאתים מדרגות ויותר נוסקות לשם. "אכריח אתכם גם לשאת על גבכם את הילקוטים הכבדים, כמשא לראש ההר! תאמינו לי, תלמידים, שקל ונוח יותר להקשיב עכשיו מאשר לסבול את החום, והמדרגות שלא נגמרות…".

וכרגיל, איומים לא באמת עוזרים ומסכן מי שנאלץ להשתמש בהם… בתום השיעור המאוד-לא-מוצלח נדרשו כולם לשאת את ילקוטיהם הכבדים ויצאו לעבר הגבעה. שורכים רגליהם בכבדות 'אוי, הַרֶבֶּ'ה, אני מתעלף', המלמד מזדהה עמהם… 'מתי מגיעים' שואלים באנחה. נדמה שהוסיפו עוד מדרגות… סוף סוף הגיעו למעלה.

ולפתע, שומעים קול צהלה ורינה! ילדי הכיתה המקבילה אצים רצים, מזנקים ומדלגים במעלות הגבעה, ששים ושמחים! נפגשים בראש הגבעה. ילדי הכיתה הראשונה מוטלים ארצה כערבות חבוטות, וילדי הכיתה המקבילה משתעשעים להנאתם! המלמד הסחוט שאל את עמיתו "מאי האי? איך תלמידיך כל-כך בכושר?".

מסביר הלה כמוני כמוך, אוחזים בקטע הקשה בגמרא. חשבתי איך לעורר קשב וריכוז. הכרזתי 'על הקשבה טובה תזכו בפרס! נעשה 'ריצת תחרות' לראש הגבעה! כדי שיהיה מאתגר – נלבש גם ילקוטים!'. תיכף התחילו לזרז אלה את אלה להקשבה! השיעור היה מדהים! הבינו בפעם-וחצי! הבטחתי וקיימתי, ואנו כאן!".

התורה מלמדת כי את דיני הכהונה, שכולל הגבלות ואיסורים, עוטפים במעטפת של שכר וכדאיות! קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם… כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו… וְקִדַּשְׁתּוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ… כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו… הכהנים זכו! מחצינים את הזכות העצומה שנפלה בחלקם! כך בכל ענייני החינוך. 'להזהיר גדולים על קטנים' כמו במצוות הכהונה. אשרי מי שגדל בתורה! אשריכם תלמידי חכמים! זכינו וה' בחר בנו, ולכן 'מצוינים' אנו בהופעתנו, בדיבורינו ובכל מעשינו. 'כל ישראל בני מלכים הם'! כשההורים מאמינים בזה – ילדיהם ויאמינו!

אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ, אמירה בדיבור ואמירה בלתי מילולית. בוודאי שלא ניתן ללמד בלי אומר ובלי דברים. אך עיקר החינוך הוא בדממה. בהמחשה. בדוגמא אישית. ילד נוחל אהבת התורה, עבודת התפילה וקיום הַמִּצְוֹת, מראיית הנהגת אביו ורבותיו. ילד ששומע מנגינת שירת התורה – אינו זקוק לשמוע מוסר על חובת הלימוד… צדיקי אמת דרשו, ילד שחש כי הקב"ה הוא 'אֱלֹקֵי אָבִי' – ימשיך ויכריז 'וַאֲרֹמְמֶנְהוּ', ברוממות ובשמחה!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לקראת ימי הפסח התכנסו בבית: הורים ובניהם ובנותיהם, ל'ישיבת היערכות'. אמא פתחה: "כל הניקיונות, הקניות וההתארגנויות – הם רק הכנה לפסח עצמו. פסח היא חרות וגאולה. משה רבינו מֵכִין את בנ"י: 'מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם', דרשו חז"ל 'מִשְׁכוּ ידיכם מעבודה זרה, וּקְחוּ לָכֶם צאן של מצוה'. משיכת ידיים זו כוללת זהירות מכעס, שאף הוא קרוי ע"ז. הבה נקבל על עצמנו כי ביתנו יישמר נקי מכל כעס, בשבוע לקראת החג – וק"ו בימי החג עצמם. לא משנה מה יקרה, והרי תמיד יקרה משהו, לא כועסים!" אבא סיים: 'אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ – אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר', בלי ע"ז וכעס נזכה כראוי לחג כשר ושמח!".

אשרי ההורים שככה להם! שומרים על העיקר, נזהרים מהקרבת ילדיהם כ'מולך' על מזבח הפסח. שבתות ומועדי ה', ובפרט פסח 'ראש כל מועדות', נועדו לחבר בין הדורות, להעביר אמונתנו ומורשתנו, ע"י 'חומר משמר' לדורות הבאים. מצאנו בגמרא "…היה דורש מקרא זה כמין חומר", פירש"י: 'חומר' – צרור מרגליות וצרור בושם התלוי בצואר לתכשיט' (קידושין כ"ב:). כאשר ילדינו חשים שחומרות הפסח 'יפים ותכשיטים', כמו צרור בושם נעים ומענג, יהיו מנהגי וחומרות הפסח כ'חומר משמר' לדורות. אך אם חלילה חשים לחץ ודחק, חומרות מעיקות ומגבילות, כעס ותסכול, אינו 'חומר' משמר ומחזיק, אלא 'חומר' מכלה ומרחיק, ל"ע!

נשנן לעצמנו שוב ושוב את המעשה נורא ההוד בבית הרבי הק' מאפטא בעל 'אוהב ישראל': גבאי הצדקה הופיעו בביתו לאיסוף מִצְרְכֵי חג עבור עניי העיר, ודעת הרבנית מוסחת בהכנותיה. בטעות מסרה להם את חבילת 'מצה השמורה', מצות שנקצרו, נטחנו ונאפו בשיא ההידור. חבילה זו הטמין הצדיק למצוותו בליל הסדר. כשהבחינה בטעותה המרה נלחצה, ובמקום המצות ה'שמורות' שמסרה, הניחה לפני הרבי  'פשוטות'.

בתום ימי הפסח באו זוג לרבי הק', בקטטה ובכעס, כשהבעל מבקש להביא לפירוד רח"ל. שאל הצדיק 'מה זה ועל מה זה'? שמע כי הבעל מאשים את אשתו שבימי הפסח בישלה מאכל בִּקְדֵרַת 'שרויה' והכשילה אותו, ה' ירחם! קרא הרבי לרבניתו, ובנוכחות הזוג שְׁאָלָהּ "הגידה נא לי, אֵלּוּ מצות אכלתי בליל הסדר?". הרבנית חששה ולא השיבה. הרבי חזר "אל תיראי, אֵלּוּ מצות הנחת לפני?". הרבנית פתחה וסיפרה דברים כהווייתן "נתתי בטעות את 'מצות השמורה' של הרבי לגבאי הצדקה, ובבית נותרו רק 'מצות פשוטות'…".

אורו פני הצדיק "בליל הסדר אכלתי 'כזיתי מצה' וידעתי מיד שאין אלה ה'שמורות' אלא 'פשוטות'. התעלמתי לחלוטין, העמדתי פני כאילו איני מרגיש, העיקר – לא לבוא לידי קטטה והקפדה". "ואתה" פונה הצדיק לבעל "מבקש להרוס בית יהודי בגלל חומרת ' כְּלֵי שרויה'?" התרצה הבעל, התפייסו ביניהם ושבו לביתם בשלום…

נבחין בין עיקר לטפל! עיקר הפסח היא ה'חרות' בשמחה והשלום, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, להעביר יסודות אמונתנו לדורותינו, ע"י 'חומר משמר', שחומרות החג תֻּגַּשְׁנָה וְתֻרְגַּשְׁנָה כצרור בושם ריחני וכמרגלית יקרה!

פותחים חלונות לאוורר החדרים, מנערים ומפנים, מחטטים לניקוי חורים וסדקים, משחררים לכלוך דבוק… וכל זה רק משל לניקיון הנפש מכעסים גנוזים ועלבונות טמונים… ננער נפשנו, נאוורר רגשותינו, נמחק 'חשבונות' מגנזי הלב. הרי בדברי רבינו ה'שפת אמת' (פסח תרמ"ז) "עיקר זמן חרותנו הוא בנפש, להיות לו מנוח ממסגר הגוף". חרות מלאה באה בהתנערות מְמַסְגְּרֵי כעסים וביטול 'ברוגזים'. משחררים ומשתחררים.

פסח הוא חג האמונה. כעס דומה לע"ז כהסבר רבינו 'בעל התניא' (אגה"ק פכ"ה) "בעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל". נזכור כי 'משהו חמץ' כולל כעסים. בתהלים (ע"ג כ"א) נאמר 'כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי', ומהו חמץ הלב? ביאר רבינו הרד"ק (ס' השרשים) שהכוונה לכעס הלב!

רבינו ה'פני מנחם' התבטא כי שבת הגדול קרויה 'גדול', כי היא 'מוותרת'. אוכלים במטבח ובמסדרון… בכלים פשוטים… השבת 'מוותרת' לימי הפסח הבאים לקראתה. המוותר הוא הגדול! נזכה להעמיד 'בית גדול' בית של ויתור ואיפוק, בית עם קְדִימוּת לטובת האחר, 'כאן מגדלים בני חורין גדולים'!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

רבינו הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק התבטא על אחד מתלמידיו שהלה 'זכה לגילוי אליהו'. תמהו השומעים, הרי רבינו אברהם ן' עזרא כתב (שלהי ספר מלאכי) על אליהו הנביא 'בימי חכמינו הקדושים – נראה', משמע שבימינו אינו מתראה! הסביר הרר"א, במעמד הר הכרמל השיב אליהו לב בנ"י לאבינו שבשמים, ואז נכללו בקרבו כלל נשמות ישראל. בברית מילה מתגלה ניצוץ אליהו שבנשמת הילד הנמול. מתפללים שילוד זה ילך בדרך הטוב והישר, ויגלה את ה'אליהו' שבקרבו. תלמיד זה זכה 'לגילוי האליהו שבו'. ('שפת אמת' ברעזאן פר' מטות)

בפרשתנו נקרא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לפי הנ"ל אלה יובן איך אליהו הנביא מופיע בכל ברית מילה 'בו זמנית'. הוא מתגלה בתינוק עצמו, הניצוץ הק' שבכל יהודי. הלוואי ונזכה להמשיך להגדיל ולרומם ניצוץ זה וְלִזְכּוֹת ל'גילוי'. להלן סיפור נאדר-בקודש, בבחינת 'ספיר ויהלום' – המאיר נפשותינו ומכוון אורחותינו:

חסיד נכבד, התייצב לפני רבו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, ושח לבו: "ב"ה זכיתי ואני מעל גיל חמישים, הנני מקדיש עתותיי לתורה ועבודת ה', את ממוני אני מפזר לעניים ותמוך בלומדי תורה, אני משתדל מאוד לכוון בתפילתי כראוי, ניזהר ממחשבות ומעשים רעים, רודף מצוות ושמח בעשייתן. ידוע לי שיש יהודים שזוכים ל'גילוי אליהו'. רבינו! אני מרגיש ראוי לכך! גם אני רוצה 'גילוי אליהו'! אבקש מהרבי 'עצה וברכה'!

הצדיק הרצין, הרהר בדעתו, ופנה לחסיד "אתה מוכן לשלם 'מחיר', דבר הכרוך במאמץ?". "בוודאי! אעשה כל מה שיושת עלי!". אמר לו הרבי "בכפר פלוני גר יהודי. אם תעשה אצלו את 'ליל הסדר' המתקרב – שם תזכה לגילוי אליהו!" החסיד יצא בהתרגשות! הוא מיהר לשלוח לאשתו מכתב המסביר סיבת העדרו מהבית בחג הקרב ובא, וצרף צרור כסף להכנות לחג. שם-פעמיו לעבר הכפר, ומגיע 'לבית'… צריף עלוב, קירות מטים ליפול, חשוך וריק, גג דולף וילדים חיוורים עטויים סחבות… היהודי מקבלו בשמחה, ונענה לארחו לחג! הרי לא לריק מכריזים 'כל דכפין'! החסיד מהרהר "בוודאי צדיק נסתר הוא, שהרי כאן מתגלה אליהו!".

בעודו מתארגן לשהייתו בבית בכפר, מפשיל האורח שרווליו! הוא מזמין נגר לתיקון התקרה והרהיטים, מזמין בשוק וילונות, מפות ובגדי חג לילדים, בשר ודגים, ביצים ויינות, פירות וירקות… בגד חדש לבעה"ב עורך 'הסדר', ודורון לעקרת הבית… התרגשות שיא לקראת ליל התקדש חג, טבילת טהרה, 'מצות מצוה'…

בליל הסדר יושב החסיד בדריכות ומצפה לגילוי אליהו! אולי יבוא בהזכרת 'וביד חזקה ובמורא גדול'? שמא בפתיחת הדלת ב'שפוך חמתך'? אולי רק בסיום, באמירת 'שיר השירים'? בסוף, חֲטַפְתּוֹ שינה, ללא כלום! בבוקר השכים, מאוכזב, וחשב שאולי התכוון רבו ל'סדר שני' שיערך הערב, אך גם בליל ב' לא זכה לכל גילוי.

בחול המועד התייצב החסיד אצל רבו הק' שקיבלו בשמחה, אך החסיד קורא "רבי! שלחתני לשווא! לא זכיתי למאומה!". ענה הרבי ואמר "וְלוּ רק שמעת את הילדה הקטנה לאחר צאתך מביתם: "אבא! האם גם בשנה הבאה יגיע 'אליהו הנביא' לביתנו ויקנה לי בגד חדש? גם בחג סוכות יסייע לנו בסוכה וד' מינים?". ה'קדושת לוי' הפטיר באמירה מלאת תוכן "כן זכית לגילוי אליהו! אתה היית אליהו הנביא והתגלית בביתם!".

לדברי הרבי ר' אלימלך הנ"ל, במימוש הניצוץ הטוב הטמון בקרבנו – זוכים ל'גילוי' אליהו! לזה התכוון רבינו 'סניגורן של ישראל'! החסיד ליהט וחשף את ניצוץ ה'אליהו' שבקרבו! כולנו יכולים לזכות ל'גילוי' קדוש זה!

בימים עמוסים אלה, עמוסים בעשייה של מצוה, נזכה גם אנחנו ל'גילוי אליהו' שבקרבנו. נאיר פנים, נדבר בנועם, ננסך עידוד, נעצים יכולת, ובעיקר – נקרב לב בנים לאביהם שבשמים בשובה ונחת, עלינו נקרא בהפטרת שבת הגדול, לקראת יו"ט: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… מי זקוק לעזרתנו? לא רק בהורדת כלים מהבוידם, אלא גם בהורדת מעמסה מהלב.. לב בנים…

ילדים מצפים לראות את אליהו בפתיחת הדלת ל'שפוך חמתך'. נלמדם כי הגילוי בא דווקא בפתיחת הלב…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יהודי הגיע הָעִירָה למספר ימים, ונגש לשכור לו חדר בפונדק המקומי. הוא נדרש להפקיד 'זהוב' עד לסיום שהותו וסגירת חשבון. בעל הפונדק מביט בזהוב ונזכר בחוב שיש לו לכובס, ושלח לו את הזהוב. הכובס שמח עם הזהוב וממהר לשלם חוב לחנווני. החנווני סגר בזהוב זה חשבון עם לחלבן, והחלבן פרע בו חוב לירקן. הירקן שילם זהוב זה לנער ה'משלוחן'. הנער שמח עם הזהוב ופנה לבילוי בפונדק עם חבריו. הוא שלשל את הזהוב בידי בעל הפונדק. בינתיים, היהודי סיים עסקיו בעיר, משלם על שהותו בפונדק וקיבל את 'זהוב הפיקדון' בחזרה לידו. הנה, כמה מעלות טובות לזהוב זה! זהוב אחד 'סידר' כל כך הרבה עניינים, ובעצם לא עשה כלום… הזהוב עשה 'סיבוב' וכולם מרוצים…

מערכת תלמוד תורה. ברוך השם המערכת עובדת, הכל מסתובב, הכל 'זורם'. אלה שנמצאים 'בתוך הגלגל' מרגישים שבס"ד מְתַפְקְדִים ומועילים, בדיוק כפי שהרגישו הדמויות בסיפור, כולם שילמו, כולם פרעו, כולם עשו את שלהם. אך במבט 'מבחוץ' רואים שזה רק 'סיבוב', הזהוב התגלגל מכאן לשם, בעצם לא קיבלו משהו, אין כל חידוש… מצטייני הת"ת ממשיכים להצטיין, המאחרים ממשיכים לאחר, החלשים ממשיכים להשתרך מאחור, תוצאות הבחינות זהות, 'דף קשר' שבועי משוגר הלוך ושוב, מכונת הצילום ממשיכה לפלוט… את האינרציה משנים על ידי רגנרציה. (מה זה?…)

עוד בהיותנו במצרים, שבועיים לפני יציאת מצרים, לבושים בגדי עבדות, ידינו מְיֻבָּלוֹת וגבנו שחוח ממאות שנות עבודת פרך, זוכים לקבל למצוות קידוש החודש, לקדש מדי חודש את הלבנה בחידושה. אך מה כה מיוחד במצוה זו? מה היא מסמלת ומלמדת? מה יש במצוות קידוש החודש שהיא נבחרה להיות 'מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל'?

עם ישראל דומה ללבנה, גם לנו 'עליות וירידות', ימי אור ומילוי ושעות חשוכות לחלוטין. הקב"ה ברא בעולמו 'תהליך' ואותו לא ניתן לשנות. גם לא לזרזו! יש להמתין בסבלנות לרגע החידוש, כי בוא יבוא, ואז לקדש הלבנה. את החידוש מציינים בשמחה, חוגגים ראש חודש, מברכים 'קידוש לבנה' בשיר ומחול, את מה חוגגים? את מושג ההתחדשות! רוקדים בשמחה שהרי גם אנו "עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרים", למרות שיודעים שבהמשך הירידה צפויה…

ונחזור לתלמוד תורה. לא 'נפאר את יוצרנו' מבלי להעז לחדש חידושים. אמנם, רבותינו הזהירו משינויים, כי 'חדש אסור מן התורה'. מדובר רק על חידוש של הקיים, להתרענן ולהתעורר. גם בקידוש החודש יש הרי לוח מדויק, 'סוד העיבור' מְכֻוָּן להפליא, יודעים מראש כי 'המולד' הבא יהיה רק כעבור "אי"ב תשצ"ג"… ובכל זאת שמחים בכל חידוש הלבנה. זה המיוחד במצות קידוש החודש! זה הדימוי לעם ישראל – עם שמרני ומתוכנן – ואת זה בדיוק מחדשים!

מלמד פונה למנהל "יענק'לה מפריע… יוסי מאחר… למוטי אין מחברת…" חושב המנהל: כמה פעמים שמעתי מילים אלה ממלמד זה? האם בהעברת הזהוב 'מן הון להון' 'מסובבים' גלגל הכיתה? מה עשית, מלמד יקר, איך פעלת? יצרת שינוי? אל תחזור על רעיונות ופתרונות קודמים, שהרי אתה רואה שאינם מועילים! מלמד פלוני יסד 'מקהלה' בכיתתו, רעיון ששיפר את המוטיבציה הכללית. אחר מלווה את תלמידי הכיתה בעריכת גיליון שבועי מושקע ומעניין…

ושימו לב: חידוש אינו משהו חיצוני, קוסמטי. ראיתי מוסדות כושלים שחידשו 'מיתוג', שינו 'לוגו', והוסיפו את המילה "תלמוד תורה…. החדש". לא נלך שולל אחר פרסומאים, מיתוג לא 'מחדש' כמו חידוש במהות. מנהל 'שדומה ללבנה' מתכנן כבר כעת, בשלהי אדר, את שנה הבאה. מחנך כתה ו' ירד לכתה ב', בכתה ה' ילמדו פרק גמרא שונה, הבוחן יקיים שיחת סיכום עם המחנך, מחנכים יקיימו שיחה, בפגישה או בטלפון, עם כל אחד מההורים אחת לחודש…

'קידוש החודש' ניתן דווקא בעודנו במצרים, להראותנו כי הגלות נמצאת הראש, במחשבה, 'הֶרְגֵּל' הוא האזיק שכובל ואוסר. הבט השמימה וראה את הלבנה בחידושה! כאשר חשבו והאמינו בחידוש – זכו לשחרור הנפש ויכלו להיגאל ממצרים. יהודי כבודד, ומשפחה או צוות – כקבוצה, יחשבו על שבירת ההרגל, מציאת נקודת התחדשות, ולהשתחרר!

רבינו ה'שפת אמת' מסביר (חנוכה תרל"ו) על מה ולמה נאבקו היוונים במצות קידוש החודש, מה יש בה שהיא בְּשׁוּרָה אחת עם 'שבת ומילה'? הקב"ה העניק לנו את כח ההתחדשות, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וכדברי המדרש (שמו"ר ט"ו) "מכאן ואילך הרי מסורה בידכם, ברשותכם". בשבילכם! בכח החידוש להשתחרר משעבוד גופני ונפשי, בכל תחומי החיים!

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה! זקנה אינה תלויה בשנים אלא במחשבה. השנים מקמטות את העור, קיבעון מחשבתי מקמטת את הנפש. תתחדש כמותה, כמו הלבנה, תרקוד בשמחה על כל חידוש. בחדשנות רעיונית – לא תזדקן אלא תשתבח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

השלט בחנות מכריז "אתמול ומחר יש לחם טרי, היום לא". מה זה אומר 'היום לא'? הרי היום הוא מחר של אתמול ואתמול של מחר…? ומה עם אדם שמכריז "מה שאני אומר עכשיו – שקר" – האם הוא דובר אמת או שהוא משקר?

לדיבורים או מעשים שסובלים מניגוד פנימי, ובלשון הגמרא 'סתירה מיניה וביה', קוראים פָּרָדוֹקְס, שמשמעו ביוונית עתיקה 'ליד ההבנה', אך 'לא מובן'. לדוגמא "כדי לקיים 'עשה לך רב' נשאל 'דעת תורה' במי לבחור…". בשבת שעברה נשאלתי: 'איך נמחה זכר עמלק – כאשר התורה מצוה זָכוֹר – לֹא תִּשְׁכָּח…?'. 'חוקי פרה אדומה' הם שיא הפרדוקס!

'פרשת שקלים' היתה 'חגיגה' לדייקנים בעלי דעה מֻבְנֵית. כך נאמר ב'יוצר' (פיוט) לשבת-שקלים: אָז רָאִיתָ וְסִפַּרְתָּ. וְהֵכַנְתָּ וְחָקַרְתָּ וּמָדַדְתָּ וְכַלְתָּ וְשָׁקַלְתָּ… כָּל מִנְיָן וּמִפְקָד וְחֶשְׁבּוֹן וּמִסְפָּרָיו. כָּל מִשְׁקָל וָפֶלֶס וְכִיס וְגִזוּרָיו. כָּל כַּיִל לַח וְיָבֵשׁ וּמְשׂוּרָיו. כָּל קַו וָקֶצֶב וּמֶדֶד וְשִׁעוּרָיו – הֵיךְ לְדַקְדֵּק חֶשְׁבּוֹן לְכָל דָבָר…. לעומתה, ב'פרשת פרה' מתמודדים עם סתירות פנימיות, 'פרדוקסים', המגבילות את הבנת באדם. ב'יוצר' לשבת-פרה נאמר: אֵין לְשׂוֹחֵחַ עוֹצֶם נִפְלְאוֹתֶיךָ… אֵין לְפַעֲנֵחַ עוֹמֶק פְּלָאוֹתֶיךָ… אֵין לַחֲקוֹר סוֹד חִידוֹתֶיךָ… הַמְפוֹרָשׁוֹת סְתוּמוֹת. הַגְּלוּיוֹת עֲלוּמוֹת. הַמְּבֹאָרוֹת חֲתוּמוֹת. הַמְּשֻׁנָּנוֹת עֲצוּמוֹת. הַחֲקוּקוֹת רְשׁוּמוֹת. הַחֲסֵרוֹת מְיֻתָּרוֹת. הָאֲסוּרוֹת מֻתָּרוֹת. הַשְּׁחוֹרוֹת צְחוֹרוֹת. הַחֲשׂוּפוֹת אֲטוּרוֹת. הַפְּרוּטוֹת אֲצוּרוֹת. הַכְּלוּלוֹת עֲצוּרוֹת. הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת… בְּכֵן – אֵין לְהָבִין סוֹד תּוֹרָתֶךָ. וְלֹא זִקּוּק אִמְרָתֶךָ. וְלֹא צֵרוּף גְּזֵרוֹתֶיךָ…

בהיותנו בעלי עיון ומחשבה, אציין 'חקירה' הלכתית שהעלה הג"ר יוסף באב"ד, ה'מנחת חינוך', בהל' קידוש החודש: שני עדים באו והעידו שראו את הלבנה בחידושה, ובי"ד קידשו ר"ח ניסן. באים שני נערי 'בר מצוה' שנולדו בר"ח ניסן לפני י"ג שנים, ומעידים שעדים הללו עבריינים ופסולים לעדות. אם נקבל עדות הראשונים – הרי היום ר"ח והנערים כשרים להעיד – ולבטל עדות החודש. והיות ולא נתחדש החודש, טרם נתגדלו הנערים ואינם יכולים לפסול הראשונים,  ממילא – כן נקבל את עדות החודש. וחוזר חלילה… רק 'דעת תורה' תדע איך יוצאים מ'גלגל החוזר' זה.

החיים שלנו מלאים בסתירות פנימיות. להלן 'פרדוקסים' יומיומיים בשדה החינוך, להורים ולמחנכים:

• חשוב לי לעודד את בני לחשיבה ולחקר, אך יש חשש שהחשיבה והסקרנות תִּגָּרֵרְנָה לדברים לא רצויים…
• יש מלמד שמצטיין בכושר הוראה, אך מידותיו רעות. אמנם יש לו 'משמעת' אך זו באה מתוך 'רודנות'…
• חשוב לי לקרב תלמיד 'בעייתי' ע"י הַעֲצָמָתוֹ, אך בכך רואים יתר ילדי הכיתה כי למעשה 'החוטא נשכר'…
• זוג 'בלתי מאוזן' בא לרשום בנם לת"ת. האב אברך בן תורה יר"ש, ואילו האם התרחקה מדרכי הצניעות…
• האם להעדיף 'הספק', לימוד מהיר ושטחי, או להשקיע ב'הבנה' האיטית. האם לדלג על רש"י 'של דקדוק'…?
• אתן לתלמיד ציון ירוד. האם זה משקף את הצורך שלו להשקיע עוד, או שמא הצורך שלי להשקיע עוד?…

הרשימה מתארכת כהנה וכהנה. מחנך רציני ניצב מדי פעם בפני מצבים פרדוקסאליים. כמו: חשוב שתלמידים יגיעו בזמן לשיעור גמרא. משום כך נקבע בת"ת כי תלמיד המאחר ביותר מ10 דקות ממתין בחוץ עד סוף השיעור. מצד אחד – בהמשך ילמד להגיע בזמן, אך מאידך – כעת מפסיד שיעור גמרא שלם. בעצם, כך בכל ענישה, רווח מול תועלת…

פיענוח 'סוד פרה' היא הידיעה כי הקב"ה, מקור החכמה, מסר את מפתחות הדעת בידי בעלי תורה. אין אדם יכול לסמוך על עצמו לפתור תהיות וספיקות, כפי שהתבטאו חז"ל 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. ולמה לא? כי הוא 'נגוע'. נגיעות אישיות מטות אותנו הנה והנה, ואיננו רואים את האמת. אך בנטילת עצת חכם – רואים הצלחה.

חינוך ילדים דומה להליך בניית גשר. מכשירים ילד ל'הליכה' ארוכת שנים, לַחֲצוֹת עליות ומורדות, לחלוף כראוי מעל עִתּוֹת משבר. על גשר להיות יציב – וגמיש, איתן – ובעל תנודה. גשר לא 'יחזיק' ללא אפשרות לנוע ברוח וְלָכֹף תחת כובד המשא. מהנדסים יודעים לתכנן איזון מדויק בין איתנות לבין גמישות. כך בדיוק בחינוך! יציבות היא יסוד מרכזי, אך לא מוחלט. חובה להתגמש, אך ריבוי הגמישות מסוכנת… המהנדסים האיזון הם 'חכמי הדור' ובהם ניוועץ!

פרדוקס פרה אדומה מסמלת את עבודת המחנך: ילדים שואלים – הרי הפרה מטהרת טמאים, ומטמאה את העוסקים בה. ובכן, תמיד יהיו טמאים, ומה התועלת בפרה? התשובה: היא מטהרת 'טומאה חמורה', טומאת מת, טומאת 'שבעה', אך העוסקים בה הטמאים רק ב'טומאה קלה', טומאה 'עד הערב'. זו מידת המחנך! כדי לרומם תלמיד הוא מוריד עצמו, יש והוא מתבזה כדי לכבד, מתבטל בשביל ללמד… 'אשריכם ישראל' – 'ואסף איש טהור'!

נזכה לטהרה ולטוהר מידותינו

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כלבו הנאמן של הַצַּיָּד הזדקן. לקראת שחרורו תפר הַצַּיָּד 'כסות' מפרוות של חיות. חיות היער רואות 'בעל חיים מעניין' ומביטים בו בסקרנות. שאלוהו בהידור: 'מיהו כבודו?'. 'סבי היה מוה"ר אריה לייב!'. 'מרשים! אך מי אתה?'. 'מצאצאי ר' דּויֹב בער!'. 'ואתה?', 'אבי – הלוא הוא הרב זאב וולף'. 'נוּ, דַּי עם הייחוס, מי אתה?'. 'אני…. אני כלב….'.

דורנו מתאפיין בחיצוניות בוהקת, פרסום ורעש, תארי ייחוס מרוקנים ומעמדות חלולות. חובה עלינו לשוחח עם ילדינו ותלמידינו על פנימיות, על ערכים וכוונת הלב. מסופר כי רבינו ה'חידושי הרי"ם' שח באזני נכדו: "השטן מביט בבית-המדרש, ורואה שיש ב"ה רבי וחסידים, גבאים ושמשים, שולחנות וספסלים, ספרי קודש ותשמישי קדושה, הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. מתגנב לו השטן בחשאי, חוטף משם את 'הנקודה הפנימית' ומניח את כל השאר. והנה, 'הגלגל ממשיך להתגלגל', ביהמ"ד ורבי ממשיכים, אך ללא נקודה פנימית!". רבינו המשיך בקול רם: "יושיענו השם, יש למנוע זאת!".

זוכים שוב להתחיל ספר 'תורת כהנים' העוסק בקרבנות ועבודת המקדש. הבה נפנים את המסופר במדרש (ויק"ר ג ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: 'אל יקריב אדם היום חוץ ממני'. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן 'הקרב את אלו'. אמר לו 'המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום'. אמר לו 'אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס משנים; אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: 'לא כך צויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום?'. אמר לו 'אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי 'הקרב לי את אלו', אמרתי לו 'המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום', אמר 'ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אין אתה מקריב, אתה חותך את פרנסתי', לא היה לי להקריבן'?! אמר לו 'יפה עשית, כל מה שעשית'.

לא הכמות ולא המוחצנות מקרבים אותנו להקב"ה, לא הזרקורים והגרנדיוזה – כי אם כוונת הלב וההכנעה לה', כפי שדרשו חז"ל בפרשתנו כי דווקא אצל מנחת עני נא' ונפש כי תקריב, מעט הסולת שמביא העני. נוצות קרבנו הם שעולים לריח ניחות, 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים' (מנחות ק"י). שני תורים קדמו לאלף עולות!

בהפטרת 'שבת זכור' קורא שמואל הנביא באזני שאול המלך: 'הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'! הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב! לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים'! קרבן הינו רק הסמן החומרי אִתּוֹ באים לבית לה', אך ההתקרבות היא בנפש!

זוכרים את סבתא? הזקנה ה'פשוטה', ללא כחל ושרק, ביתה דל ולבושה 'מיושן', אך מי ידמה ומי ישווה לתפילותיה, לתהלים שאמרה מילה במילה, בסידור ישן ללא כריכת עור אומנותית עבודת-יד… בביתה חשו 'ריח של שבת וחג', ללא ח"י תבשילים, לא מנות שף מעוצבים בכלי שרת. שבת אותנטית, נשמה, יידישקייט בטוהרו… נשאל ל'צעירים' למה כה מרעישים בפורים ובחתונות. ישיבו: 'שמחה'! וכי רעש משמח? אדרבה! איה השמחה שֶׁחָוִינוּ בעבר, בלי מגברי-קול ומכונות עשן. שמחת מצוה ורוממות רוח. לא רעש מֶטַאלִי ולא 'משקה אנרגיה' מביאים שמחה! וכי לגויי הארצות נדמינו שמחפשים שמחה באלה? הרי הם אינם מוצאים שמחה! נַרְגִּילָה? אַל-תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּיל כָּעַמִּים!

בימי הפורים ננסה להשיג לאורה ושמחה אמיתיות! רבינו ה'שפת אמת' מדייק בלשון חז"ל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', לא 'מִשֶּׁבָּא' או 'מִשֶּׁמַּגִּיעַ', כי ריבוי השמחה בא כשנכנס ללב, לפנימיות אדם. מתבוננים בניסי אדר וגדולת ה', וכך מתמלאים שמחה. אדרבא, מזהיר ה'שפת אמת', עיסוק גשמי ושקיעה בחומריות מגרשים את השמחה מהלב!

בדור מבולבל זה, נשתדל לשמר את ה'נקודה פנימית' שהשטן זומם לגנוב. ב"ה בתי כנסיות וישיבות בנויים לתפארה, תשמישי קדושה וספרים מהודרים ומאובזרים, תארי ומלבושי כבוד… גם פורים נחוג ברוב הדר, יינות ומעושנים כיד המלך, אל לנו לאבד את 'הנקודה הפנימית' של הפורים, קרבת אלוקים, איש לרעהו, תפילה וקבלת התורה מאהבה…

השטן פועל בדמות עיתונאים שמעצימים את הטפל והחיצוני: איזה קולפיק חבש הרב, מה גובה הבמה בחתונה, כמה גובה נזרק השטריימל, כמה אלפים עמדו על ה'פארענצ'עס'. למה אינם מצטטים 'דבר תורה' ששמעו, משהו רוחני…? "שיא עולמי: קוגל במשקל 120 ק"ג…" וכי זו דרך הבעש"ט? השטן הופך 'קברי צדיקים' ל'קברות התאוה', את פורים ליום הוללות, ואת צדיקי האמת שנותרו – למיושנים, משעממים וחיוורים… שטן שטן! אל תגנוב הנקודה הפנימית!

נזכה לשמחת פורים אמיתית, ובלבד שנכוון לבנו לשמים. 'תשועת היית לנצח ותקוותם בכל דור דור'!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קבצן עיוור ישב בצידי במדרכה ברחוב הומה בעיר. העמיד לפניו שלט שהכריז "אני עִוֵּר, נא לתרום". פרוטות מעטות בלבד נאספו לפניו, שהרי אנשים אצים רצים… איש טוב עצר, שלשל מספר מטבעות. לקח את השלט, הפכו וכתב משהו אחר, והחזירו לפני הָעִוֵּר. התרומות התרבו! עוד ועוד עצרו ותרמו! בערב, כְּשֶׁהָעִוֵּר קם ללכת, ביקש מעובר-אורח "הקרא לי מה כתוב בשלט שלי?" האיש הקריא "היום יום יפהפה, בהיר וזורח, אך אני עִוֵּר, איננו זוכה לראותו".

ב"ה מעטים הם העיוורים מבחי' פיזית, שאינם רואים בפועל. אך יש עִוָּרוֹן נוסף, עִוָּרוֹן נפשי. לא רואים את האחר, לא רואים מעשיהם הטובים של הזולת, ומתוך עיוורונם אינם מעריכים ואינם מוקירים אחרים. אינם אומרים תודה.

פר' פקודי מסכמת וחותמת רצף של חמש פרשות שעוסקות במלאכת המשכן. לאחר התרומות וההתנדבות, וסיכום הנתינה העצומה, מתארת התורה 'שטף' של עשייה חרוצה. בפרשתנו נאמר 16 פעמים – כמעט בזה אחר זה – 'וַיַּעֲשׂוּ'. כל אלה בנוסף ל-'עָשׂוּ' (7 פעמים), וַיַּעַשׂ (5 פעמים), ועוד מילות פועל רבות: וַיִּתְּנוּ, וַיִּרְכְּסוּ, וַיָּבִיאוּ, וַיְמַלְאוּ, וַיְרַקְּעוּ… משה רבינו רואה את עמלם, הוא מעריך את עבודתם, את מסירותם: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ… ותיכף ומיד: וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. הוא מודה להם על עשייתם, ומברכם: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם, 'וִיהִי נֹעַם ה"א עָלֵינוּ… (רש"י). והנה, למרות היותו הוא 'הממונה', המנכ"ל, נוהג בהם בעין טובה, ואומר "… בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם".

שבת זו קרויה 'שבת הפסקה', בהיותה מפסיקה את רצף 'ד' הפרשיות'. צדיקים דרשו (על משקל דברי חז"ל) "מה הפסקות משמשות? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…". החיים שלנו רצופים ורדופים 'עניינים' רבים. חובה לעצור מדי פעם, ליתן ריווח לנפשנו להתבונן: למי נודה? מי מסייע לנו במסע החיים? מי תומך בנו ומעודדנו? מי מתאמץ למעננו? שלמה המלך מלמד (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, דרשו חז"ל 'אל תיקרי יְבֹרָךְ, אלא יְבָרֵךְ!' (סוטה לח:)

חשפתי בימים אלה מטמון בלשון רש"י הק' (סנהדרין מא:) חכמי ישראל מתבטאים לא' מחבריהם "מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו…". הרי שמידת ההודיה באה מתוך 'טוּב וענוה'. התנא אומר (אבות ד ד) 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ', ומצאנו במשנה בסוף ברכות (ט ה) 'הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד'. ככל שאדם ענוותן – מכיר בטובת האחר, ומרבה להודות.

ישבתי בשבוע שעבר בדיון עם אנשי חינוך בכירים. שאל מנהל: "מלמד פונה אלי: 'המנהל! קשה לי! יש תלמיד שמוציא אותי מדעתי…', מה לעשות עם מלמד זה? וכי רוצה שאני אפתור לו כל קשייו?". השיבו מחנך בר-דעת: "מה הוא רוצה? הוא רוצה ממך הערכה, הוא פונה מתוך רצון שהמנהל יבחין בעשייתו הָרַבָּה, ויעריכו!". למלמדים ברור שתלמידים והורים צריכים להודות להם (מחכים כבר למשלוחי מנות…), הורים מצפים שילדיהם (הצעירים והבוגרים) יוקירו ויודו להם. הודיה היא הדדית! גלגל החוזר! גם הבוגר יודה לצעיר, המחנך יודה לתלמידים, והורים לילדיהם! "אם אינך רואה סיבה להודות – הבעיה היא בך". 'טוּב וענוה' מעוררים הודיה. מרוב 'גובה' לא מבחינים באחרים, הנמוכים…

זיהוי הטוב שבכל דבר ובכל אדם, והבעת תודה עליו, מעצים את 'הטוב' הזה. אמר החכם: "אנחנו יכולים להתלונן על שיש בשיח וְרָדִים – קוצים, או שאנחנו יכולים לשמוח שלשיחים קוצניים יש פרחים…". תּוֹדֶה על הפרח! על הטוב!

עובד במפעל היה ממונה ב'קו הייצור' על פריט מסוים. שנים רבות עשה מלאכתו בנאמנות ובמיומנות. לאחר שנים הבחין שאחרים קיבלו 'קידום' (הכולל העלאת שכר), ומילות הערכה (שלעתים חשובות כהעלאת שכר). החליט הפועל להיעדר יום אחד, דבר שמעולם לא קרה. הריהו מתאמץ ומגיע 'עם חום', וישר מ'חדר לידה'… 'קו הייצור' הושבת! אי אפשר יום אחד בלעדיו! בעל הבית התקשר "איפה אתה?". השיב הפועל "איפה אני? רציתי רק שתדע מי אני. נעים להכיר"!

ומי אינו זקוק להערכה? שמעתי כי הרה"ק ה'ישועות משה' מויז'ניץ הספיד זקן מחסידיו "בכל ליל שב"ק היה פונה אלי אחרי 'הטיש' ומשבח את דברי התורה שאמרתי"! קדוש עליון, צדיק נשגב, 'נהנה' ממחמאות שהשמיע חסיד…

בדוק ומנוסה – כאשר נודה לתלמיד על עזרתו בסידור הכיתה (וזהו התלמיד השובב והפעלתן שמפריע בשיעור) יעריך את הערכתנו וישתדל לרצותנו גם בשיעורים… כאשר נודה לחבר צוות (זה שמתנשא בחדר-מורים) יבחין בנו וינהג בכבוד… ובעיקר, כנאמר בספרים הק': כאשר נודה להקב"ה מאד מאד על הכל, יפתח לנו אוצרותיו וישפיע מטובו מאד מאד!

'בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה' – פותחים שערים ע"י תודה. שערי שמים ולבבות בני האדם. תודה היום לה' לעשרה בני אדם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'