מחבר: אחיה

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שנכנס לבית הכנסת בעיר לבוב וראה קבוצת סוחרים שמיהרו לעסקיהם והתפללו במהירות תפילת שחרית. כשסיימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: ברצוני לומר לכם דבר מה. היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב." התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו. המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". כשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: אינכם מבינים את דברי? הלא כך שוחחתם כעת עם ריבונו של עולם, כשחטפתם את תפילתכם.

ענה אחד הסוחרים: רבינו, אמת שהתפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם ריבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתינו, את הברותינו, כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות…

כששמע סנגורם של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו. בהזדמנויות שונות סיפר מעשה זה, והוסיף: ריבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשיסה בין הגויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה. ואפילו שממלמלים את התפילה בהברות קטועות, הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אימו.

תפילתו של משה רבינו

פרשתנו, פרשת ואתחנן פותחת בתפילת משה רבינו, כפי שכתוב "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג) ומבאר רש"י, עפ"י הספרי את המילה הראשונה, שהיא שם הפרשה: "זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה".

חז"ל למדו מתפילתו זו של משה רבינו יסוד גדול בתפילה, איך עלינו לסדר את התפילה, תחילה לפתוח בשבח להקב"ה ורק לאחר מכן לבקש את בקשותינו: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא', וכתיב 'ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ', וכתיב בתריה 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…'".

לימודים מתפילת משה

אור החיים הקדוש לומד מתפילתו זו של משה ארבעה לימודים, וכך כותב: "עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפילה: אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח, ב. שיבקש ממקור הרחמים, ג. זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים ס"ט) 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', ד. שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון.

והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן 'וָאֶתְחַנַּן' לשון תחנונים זה כנגד תנאי א'. 'אֶל ה", שביקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב'. 'בָּעֵת הַהִוא', פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה, שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' 'החל רש ארץ סיחון ועוג', זה כנגד תנאי ג'. 'לֵאמֹר', פירוש – פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד'…".

הזכות להתפלל

למדנו מתפילתו של משה שבתפילה כמה חלקים: תחילה פותחים בשבח, לאחר מכן מביע אדם את משאלותיו, ולבסוף הודיה לבורא עולם.

עלינו לזכור, שתפילה אינה עול, או ציווי אלוקי, אלא היא זכות גדולה מאד. התחושה שהקב"ה מקבל אותנו לשיחה פרטית, צריכה לעורר אצלנו מורא ושמחה כאחד. זו זכות אדירה, הטומנת בחובה סיכוי עצום להשיג מה שנבקש. אין זכות גדולה יותר מעצם המפגש עם הקב"ה, באמצעות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל: "אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו. אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר 'אל תוסף דבר אלי' (ג, כו)  וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'…" (ברכות לב ע"א).

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

 מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת ואתחנן, רוצים להיערך כראוי לשולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/aSNTY

 לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ואתחנן, בקישור  https://shaalti.co.il/?p=13379

 לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, שלחו את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

בשעות הצהרים של יום הכיפורים, ניצב יחיאל לבדו על הבימה ברווח, שמסביב אנשים רבים דחוסים עד אפס מקום. באותם ימים הוא היה בעיצומם של טיפולים כימותרפיים כשגופו נאבק במחלה הארורה. ראשו ולחייו כבר היו נטולי שיער וזקן לחלוטין. את רוב יום הכיפורים עשה יחיאל בביתו, המערכת החיסונית שלו הייתה חלשה מכדי להידחק עם האנשים הרבים וחלילה להידבק בווירוס כלשהו.

אולם לפני 'נעילה' התעורר בו רצון עז להגיע להתפלל עם הקהל הקדוש. אחיו דיבר עם הגבאים שהסכימו לפנות עבורו את הבימה מכל אדם, כך יוכל להתפלל עם הציבור בלי לסכן את בריאותו.

במוצאי יום הכיפורים פגש אותו חברו וסיפר לו שלידו עמד מישהו ושאל באוזניו בלחש: 'כיצד החסיד הזה לא מתבייש להגיע לכאן לאחר שהוריד את זקנו? והוא עוד עומד על הבימה בגאווה לעיני כולם? "אמרתי לו", סיפר החבר ליחיאל, "היהודי הזה חסיד לא פחות ממני וממך, אולי אף יותר. ואני מאחל לך שלעולם לא תצטרך לחוות כרגע את הטיפולים הכימותרפיים שהוא עובר…".

ליחיאל כבר הייתה קבלה לשנה החדשה, להשתדל לא לדון אף אדם לפי מראה ראשוני.

 ההוראה הייחודית של משה רבינו

בפרשתנו אנו קוראים שאמר משה רבינו לבני ישראל: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן".

מדוע הורה משה לכל בני ישראל עניינים שנוגעים רק לדיינים? רבי עזריה פיג'ו בספרו 'בינה לעיתים', מבאר שהתורה מזהירה "לא תכירו פנים במשפט", שהדיין לא יביט בפני העומדים לפניו לדין וינסה להחליט על פי מראם מי דובר אמת ומי להיפך, אלא "כקטון כגדול תשמעון", האזן לכל טענה היטב בתשומת לב. כך תגיע לחקר האמת.

התורה נקטה ב-כ' הדמיון וכתבה 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', התואר 'קטון וגדול' אינו מוסב על העומדים לדין, אלא ביחס לטענות. על הדיין לשמוע אותן עד תומן, גם 'כַּקָּטֹן', מה שנראה שולי וחסר חשיבות, בוודאי 'כַּגָּדֹל', מה שנראה כך 'תִּשְׁמָעוּן'. רק כך ניתן להגיע לחקר האמת לפי חוקי התורה.

הוראה לכלל ישראל

אז מדוע הוראה זו נאמרה לכלל ישראל? רובנו לא דיינים, אך אנחנו שופטים לא מעט. הרושם הראשוני מניע אותנו להסיק על אופיו של אדם, כשהמראה החיצוני מתעתע. התורה מורה: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים', לא ניתן לשפוט אדם לפי הרושם הראשוני, אלא 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', יש לתת הזדמנות שווה לכל אחד להציג את אישיותו.

חז"ל אומרים במסכת אבות (פרק א' משנה ו'): "יהושע בן פרחיה אומר: … והוי דן את כל האדם לכף זכות". דקדק ה'שפת אמת' בלשון המשנה, שאינה אומרת 'את האדם', אלא מוסיפה את המילה 'כל' ואומרת: 'את כל האדם'. אנחנו רגילים לשפוט כל מעשה, בין אם מכירים את העושה ובין אם לא, בהתאם לאמות המידה שלנו. מורה לנו ה'שפת אמת': 'והוי דן את כל האדם', תחילה עליך להכיר את האדם, את כולו. דע מהיכן הוא בא, מה עבר עליו לפני כן. אולי מעיקה עליו צרה, ולכן עשה את המעשה.

עוד הוסיף על פי דברי המשנה בהמשך, (פרק ב, משנה ד): "הלל אומר: … ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו…". אמר ה'שפת אמת': "ולמקומו לעולם לא תגיע", אין מצב שאדם יכול להגיע למקומו של חברו וידע בדיוק מה המניעים של מעשיו, מדוע עשה כך, מה עבר עליו קודם ועוד.

אין אדם מושלם, וראוי שכשם שכל אחד חפץ שידונו אותו לכף זכות, כך גם עליו לדון את חברו לכף זכות. ועוד טיפ חשוב: לעולם אל תאמינו לחיצוניות של מי שאינכם מכירים מקרוב.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת דברים, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/NmTCN

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת דברים, בקישור https://shaalti.co.il/?p=13340

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן לאחר שליחת המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הרב יחזקאל אברמסקי, בעל ה'חזון יחזקאל', שהיה מראשי ישיבת סלבודקא, סיפר איך נגמר השידוך שלו. הוא נסע לאוהמין מקום רבנותו של חותנו, כדי להיפגש עם המדוברת.

עם כניסתו לבית, היתה מעט התרגשות, ואחד הילדים הקטנים משך בטעות את מפת השולחן, וכל התקרובת שהיתה על המפה נפלו על הרצפה, ובכללם כלי יקר מקריסטל שנשבר לרסיסים. התחושה הראשונית היתה קשה ולא נעימה. יום שלם של עבודה על סידור הבית נגדע ברגע אחד של אי זהירות, הילד קלקל לה את כל התכנית, ובאופן טבעי מרוב בהלה צועקים קצת על הילד: מה עשית?

אבל כאן לא כך היה, סיפר הרב אברמסקי. האמא ניגשה אל הילד, שבעצמו היה נדהם ממה שקרה, הרגיעה אותו ואמרה לו: ״לא קרה כלום, כבר נסדר את הכל מחדש״. במקביל ניגשה אל הבחור ואמרה: ״סליחה, מאד לא נעים לנו ממה שקרה, אבל אין זה נוגע אליך, תכנס לכמה דקות לחדר הזה, יש שם הרבה ספרים, אתה יכול לשבת ללמוד קצת, עד שנתארגן״. אמר בעל ה'חזון יחזקאל': כשראיתי מעשה כזה, כבר לא הייתי צריך לשוחח, על המקום ידעתי שזה השידוך שאני רוצה בעבורי.

בפרשתנו אנו קוראים על משה שיצא לקדם את פני הלוחמים, ששבו משדה הקרב, לאחר שנלחמו בשליחותו נגד המדיינים. להפתעתו גילה משה, שלוחמיו מילאו אחר חלק מהוראותיו "וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (לא, ז), אך עם זאת "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם" (פסוק ט). בעקבות השינוי מציוויו, למראה גדודי הנשים השבויות, "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'". (פסוקים יד-טז)

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם

משה כעס עליהם, על שפעלו בניגוד ליעדי המלחמה ומטרותיה. בני ישראל לא יצאו להילחם כדי "להגן על הבית", אלא כדי לנקום במדיינים, שכמעט והמיטו עליהם שואה רוחנית. משה הופתע כיצד פרח מזיכרונם שהמדיינים הפקירו את בנותיהם ונשותיהם, כדי להחטיא את עם ישראל, ועל כן מתבקש היה שיהרגו גם את הנשים, שהיוו את זרע הפורענות של המתירנות.

ולא זו בלבד שהותירו אותן בחיים, אלא שהביאו אותן למחנה ישראל כשבויות מלחמה. אמנם בני ישראל ניצחו בקרב, והרסו את ערי המדיינים, אולם הניצחון האמיתי לא היה שלהם, אלא של אויביהם, בהותרת המתירנות על תילה. בכך הצליחו להכניס את נשותיהם למחנה ישראל ולהחטיאם.

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא

קצפו של משה יצא עליהם בנוכחות אלעזר הכהן ונשיאי העדה. הם יצאו עמו לקבל את פני הלוחמים. בעיצומו של המעמד המביש החל משה להורות להם, כיצד עליהם לנהוג עם השלל שנלקח. מה לעשות עם הבגדים, עם כלי העור וכלי העץ.

לפתע, נשמע קולו של אלעזר, כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (פסוק כא). ללא שיהוי רב נטל אלעזר את שרביט הדיבור והחל להסביר לאנשי הצבא, כיצד יש לטפל בכלי הנכרים ואיך להכשירם.

כיצד העז אלעזר לעשות מעשה כה חמור ולהורות הלכה בפני משה רבו, מעשה שעליו חייבים עונש מיתה?

כל אדם שכועס, חכמתו מסתלקת ממנו

בני ישראל חיכו לשמוע את דברי משה, ולפתע ראו שקולו נדם, המילים נעתקו מפיו. שתיקתו היתה באונס, הוא לא יכל להמשיך וללמד את הלכות הכשרות, כיצד יש נהוג בכלים, שהביאו איתם. העם צפה במחזה נדיר, כיצד נאבק פתאום משה עם זכרונו, שבגד בו.

מה פשרה של שתיקה זו? מבארים חז"ל: "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב: 'ויקצף משה על פקודי החיל…' וכתיב 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר ציווה ה' את משה…', מכלל דמשה איעלם מיניה" (פסחים סו ע"ב).

חז"ל מותחים קו ישיר בין כעסו של משה לבין התוצאה, שנתעלמו ממנו הלכות כשרות. וכל זאת על אף שכעס על מעשה חמור שעשו הלוחמים.

מבאר רבי חיים שמואלביץ, בספרו 'שיחות מוסר': "מלבד העונשים הבאים על הכעס, גורם הכעס לאדם לירד ממדרגתו ולאבד את מעלותיו הרוחניות". ובהמשך כותב: "וברגע שנולדה באדם מידה כזו, הרי בו ברגע חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא כמש"נ לעיל שכך טבעה של מידה רעה, שמברחת את החכמה".

למרות שכעסו של משה לא היה כשל כל אדם, ובוודאי היה עדין ביותר, וללא ספק היה נקי מביטויי זעם מכוערים, זה אירע גם לו.

 הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשיות מטות ומסעי, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/19kgT

 לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות מטות – מסעי, בקישור https://shaalti.co.il/?p=13310

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן לשלוח את המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

העיר אנטוורפן בבלגיה מוכרת כמרכז יהלומים עולמי. במרכזה, בואכה בורסת היהלומים, משתרע רחוב גדול שמשני צדדיו לכל ארכו עומדות חנויות תכשיטים. חלונות הראוה מציגים סחורה בסדר גודל של מיליארדים. יהלומים, פנינים, אבני חן, זהב, עושר אגדי בסדר גודל יוצא דופן לעין של תייר ישראלי. הרחוב כולו מוסרט מצולם ומאובטח, וברכוש שמרוכז בו אפשר לקנות כנראה את חצי ירושלים וכל בני ברק.

נתח נכבד מסחר היהלומים בבורסה באנטוורפן היה מרוכז שנים ארוכות בידי אנשים חרדים לדבר ה', יהודים כשרים, כברמת גן כן באנטוורפן הייתה זו אומנות שעברה בירושה אצל סוחרים יהודים יראים. בכל העולם נסגרות עסקאות יהלומים בלחיצת יד ואמירת 'מזל וברכה' בהברה יהודית, בלי שהגויים השותפים לעסקה יבינו מה הם אומרים, אבל הרוח היהודית הנחתה את הענף שנים ארוכות.

לפני תקופה הגיעה לאנטוורפן עלייה גדולה של יהודים מבוכרה וגרוזיה, שנכנסה בכל כוחה לענף היהלומים, לבורסה ולחנויות. היהודים הללו תינוקות שנשבו בידי השלטון הקומוניסטי, כך חנויות שהיו סגורות בשבת משך שנים ארוכות עומדות היום פתוחות לכל גוי ושב.

בעיר מתגורר הרב שבתי סלבטיצקי, הוא סיפר את הסיפור הבא, סיפר ובכה.

מוצאי שבת חנוכה, על דלתי מתדפק אחד מאותם סוחרים בוכרים. אני פותח, עומד יהודי נבוך ומבקש 'כבוד הרב אפשר להיכנס' ? 'כמובן' הכנסתי אותו. הוא מושך כיסא, מתיישב תוך אנחה ופולט לחלל החדר 'כבוד הרב אני צריך תיקון'.  'אני אספר לרב מה היה, והרב יאמר לי מה לעשות בשביל תיקון'.

'השבת הייתה שבת הגדול'. הרב הגניב שוב מבט למנורת החנוכה שעל החלון, היהודי התנצל: 'לא שבת הגדול היהודית, שבת הגדול של סוחרי היהלומים'. השבת שלפני החגאות הנוצריות. כל גוי שמכבד את עצמו ואת גוייתו לחיים דואג לקנת לה יהלום לחג, והפדיון בשבת שלפניהן מרקיע שחקים. 'אני החלטתי לפני שבועיים לסגור את החנות בשבת'.

'שבת בבוקר, לא הייתי מסוגל, רגלי הוליכו אותי אל החנות. אני עומד ורואה את החנות הצפופה שמימין, עם השטרות הרבים שמחליפים ידיים ליד הקופה. החנות משמאל עמוסה עד להתפקע, היהלומים נחטפים מהמדפים. והחנות שלי סגורה באמצע. המוכר השכן, חבר ותיק, משתחל בין הקונים ומפלס לעצמו דרך החוצה, אלי.  הוא מנער אותי מחלום, 'יצחק, השתגעת? בדיוק כעת לסגור?  תגיד לבורא עולם: 'חמישים שבתות בשנה בשבילך, שבת אחת בשבילי'. יש גבול מה אפשר לדרוש מבן אדם. תפתח רק כעת, תתרום אחר כך סכום כסף לבית כנסת, אבל אי אפשר להתאבד ככה'.

'הוא מנער אותי ואני ראשי סחרחר. בכוח ניתקתי את עצמי מהמקום והלכתי הביתה הוזה. נכנסתי, תפסתי בקבוק וודקה, מילאתי כוס ושתיתי, כוס שניה ורוקנתי, אחרי הכוס השלישית נפלתי למיטה כפגר מת וישנתי עד כעת'.

'כבוד הרב, לא קידוש, לא תפילות, לא סעודה, לא קריאת התורה, כל השבת כמו גוי במיטה. הרב, אני צריך תיקון'.

היהודי מדבר, ור' שבתי בוכה.

האורח שואל מיוסר: 'למה הרב בוכה, מה, אין לי תיקון' ?

ור' שבתי בקול חנוק עונה, 'אני בוכה מתי השבת שלי תהיה כמו השבת שלך. אני כן הלכתי להתפלל וכן הסבתי לסעודה, אבל מתי אני אקריב בשביל השבת מה שאתה הקרבת'.

*    *    *

מאיפה מגיעות תעצומות הנפש האלו ? מי ילד לנו את אלו ? יהודי ששבועיים אחורה עוד מחלל שבת, וכעת עומד בנסיון כחנניה מישאל ועזריה. השאלה מכפילה את עצמה במאות אלפים כשנעבור על דפי ההיסטוריה הטעונים והמדממים של עם ישראל. מאיפה הכוחות לעמוד בהכל ? כל מי שמתעסק בעולם התשובה יספר לנו עשרות סיפורים מדהימים, על יהודים שאתמול לא ידעו כלום והיום נמשכים אחרי ה' וזורקים הכל מאחוריהם במסירות שלא תיאמן, מאיפה זה ?

ממקום אחד. מהנשמה היהודית. לא מהשכל, הכישרונות, הידע והמידות הטובות שסיגלנו לעצמנו. רק מהאוצר היקר ביותר שיש לנו, נשמה שנתת בי טהורה היא, והיא אוהבת את ה' בכל מאודה, בלי להסביר ובלי להבין נמשכת כילד לאבא ואמא.

הנשמה הזו, נכנסה לעם ישראל ביציאת מצרים, ליל לידת העם היהודי. ליל הסדר בכל שנה -כותב האר"י הקדוש- הוא ליל לידת הנשמה. תינוק שנולד כולנו אוהבים אותו, בלי לדעת אם הוא מוכשר, מוצלח, ואיך ידרגו אותו בשוק השידוכים. גם התינוק מחייך אלינו חיוך נטול דאגות ודרישות. הוא ימשיך על מסלול החיים, אז נדרוש ממנו להתקדם, ללמוד, לקיים, לשמור, נעיר, נעניש, נחמיא. כעת ? כלום, ילדי שלי. במשך השנה אנו נבדקים במעשים. בליל הסדר, קדש ורחץ, התינוק נולד, ה' אוהב אותנו ואנו אותו, אהבת כלולותייך.

אנחנו גדלים, מתחילים דיאטה, ונופלים עם עוגת קרם, עוברים לירקות ומים מינרלים, עד שנתפסים עם השווארמה והקולה. לתינוק ? חלילה, הכל סטרילי, מים רתוחים עם מוצצים מעוקרים, הוא קטן ועדין, צריך לשמור עליו. זה הפסח עם הסטריליזציה המלאה, לתינוק העדין החמץ אסור במשהו. כשהוא יגדל, יש כבר ביטול בשישים, קולות וצירופים, אבל נקיון פסח היא בלי פשרות.

הגמרא אומרת: 'אין התינוק יודע לקרא אבא עד שיטעם טעם דגן'. התינוק, הנשמה שלנו, מקבלת את מנת האוכל הראשונה שלה, כזית המצה, וקוראת לשמים, אבא אני שלך.

לפני תקופה נערך והתפרסם סקר מדהים, בו נשאלו הנסקרים שאלה אחת בלבד (כבר פלא!) :

אדוני, מה היית מעדיף?

• להרוויח הרבה, אבל כל הסביבה מרוויחה כפול ממך.
• להרוויח מעט, אבל יותר מכל הסובבים, הם יכניסו פחות.

בשני המקרים רמת החיים ויוקר המחיה שווים.

למרבה הפלא הצליחו להוציא מהאנשים תשובות אמיתיות וכנות. רובם (!) ענו: הייתי מעדיף להרוויח פחות, ולהקראות עשירון עליון, מאשר להרוויח יותר ולהשתייך למעמד הביניים.

כמה שהם צודקים. אנו מנסים לפעמים לשכנע את עצמנו שאנו רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר, כי זה טוב יותר לילדים, נוח יותר לחיים, יעזור לנו ברוחניות ובגשמיות, ועוד כל מיני סיבות אובייקטיביות.

הכל דמיון, ברגע של אמת עם יד על הלב ניווכח שיש לנו מהכל מספיק ובשפע. מה חסר לנו?  דבר אחד: שזה יהיה מקובל מספיק בחברה, מפחיד, לא?

העני של היום הוא הרי המיליונר של פעם. היום יאספו כספי צדקה, ובצדק, על מנת לממן אולם ותזמורת לחתונה של זוג עני. בעיירה היהודית של פעם אולי אולי גביר העיירה יכל לחתן באולם ולהביא כמה כליזמרים לנגן. אבל.. הנורמות החברתיות קובעות בעל כרחינו את הצרכים שהופכים להיות הכרחיים וחיוניים. הלואי שהיה מצליח לקום מישהו ולהחזיר בדחיפה חזקה את כל הגלגל לאחור מאה שנה. נמשיך להרוויח כמו היום, ואילו נצרוך כמו פעם, אוי, אלו חיים מתוקים היו אלו.

שלמה המלך אמר בחוכמתו בספר קהלת  'מְתוּקָה שְׁנַת הָעבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יאכֵל, וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לו לישון'ֹ. הכוונה הפשוטה ברורה. החיים השקטים והשלווים של הפועל הפשוט, רגועים וטובים יותר מהעול והלחץ של חיי העשיר. אמרה מפורסמת בפי העולם אומרת שבפסוק ישנה כוונה עמוקה נוספת. העובד יכול היה להנות מיגיע כפיו ולראות טוב בעמלו. מה מקלקל לו את האידיליה? 'השבע לעשיר' הנגיד השכן ועושרו אינם מניחים לו לעני לישן.

'קנאה מוציאה את האדם מן העולם' נאמר באבות, יש מהראשונים שפירשו שהיא מוציאה אותו מהעולם הבא. זה ודאי נכון. אבל הפירוש הבסיסי, מוציאה אותו מן העולם הזה. כל טוב העולם בידו, והוא מתעקש לעצום עיניים ולפזול דווקא אל הדשא של השכן.

עד כאן החלק ההגיוני, גם גוי מקלקל לעצמו את חייו עם הקנאה העיוורת. המן ואחשוורוש עדיין מסתובבים ברקע, שניהם חיו בטוב ובנעימים, לולא הקנאה שעזרה להם להרוס לעצמם את החיים ולהביא לנו את נס פורים.

ליהודי יש חלק מרומם יותר, אמונה, השגחה פרטית, 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו'. לא די שלא כדאי לקנא, אין במה לקנא.

אם קוראים את פסוקי הפרשה בשימת לב, נתקלים בנקודה מעוררת מחשבה. חלק מהחוטאים תלתה התורה את כפרתם ביכולתם הכלכלית, מה שקרוי בפי חכמינו 'קרבן עולה ויורד', העשיר מביא כבש, העני עוף והדל מנחת סולת. למרבה הפלא העשיר מביא כבש אחד לחטאת ואילו על העני להביא שני עופות, אחד לחטאת ומשנהו לעולה. נשאלת השאלה מדוע נוסף לו קרבן, אם העשיר מתכפר בחטאת לבד, מדוע על העני להוסיף ולהביא גם קרבן עולה ?

נפלאה ומחכימה תשובתו של ה'אבן עזרא' בשם רבינו יצחק.

העני המסכן יושב בביתו כל השנה אוכל מלחמו הדל וחולם על הברבורים הצלויים העולים על שולחנו של שכנו העשיר. כשהוא מתעורר מהחלום ונוחת על קרקע המציאות המאכזבת הוא נאנח מסיים את ארוחתו ופונה לצאת לשוק. בעמדו על מפתן ביתו הוא מהרהר לעצמו בגודל הנס שלאנשים אין ראיה של מצלמת רנטגן. כמה טוב שהמעיים לא שקופות, 'אצא לרחוב ואשאיר את הדלות בבית פנימה, אף אחד לא ידע בחוץ מה לא היה לי לאכול היום'.

ההרגשה הנעימה הזו חולפת ביום בו הוא חטא והתחייב בקרבן. הוא משרך את רגליו במעלה הר הבית, ציפור כחושה בידו והוא מהרהר בצער: 'כעת כל הארץ צריכה לדעת את גובה ההכנסות שלי. העשירים היחסנים ילכו עם כבש, ואני נאלץ לאחוז בציפור הכחושה במבט מושפל'. בשלב הבא מתעוררות לו טענות: 'על מה עשה לי ה' ככה, מדוע הוא זכה להנות מכל טוב העולם ואני…'

'עולה מכפרת על הרהור הלב'. אמרה תורה: יש לך גם הרהורים על מידותיו של הקב"ה ? תצרף קרבן עולה לכפר על ההרהור.

והיהודי המאמין והבוטח, זוכה לחיים שלוים בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא,

בכל בית דובר אנגלית ישנו מצרך חובה על דלת המקרר, 'לוח השוואת מידות ומשקלים'. ספרי הבישול האמריקאים משתמשים בפאונד וחלקיו, בעוד האנגלים מדברים על הגרמים. בארה"ב מודדים באינצ'ים ובאנגליה בס"מ, חייבים לוח מתאם, כמה זה 100 גרם בצק ועד איפה צריכים להגיע 2 אינצ' מים שבסיר…

מי יתן והיה לנו לוח כזה לתאם את המידות שלנו עם מידות העולם הרוחני, בו הדברים אינם נמדדים לא באורך לא בזמן לא במחיר ולא ברושם… הכל רוחני.

היה מקום אחד בעולם בו התחברו יחד מידות העולם הגשמי עם מידות העולם העליון, מרכז הקדושה העולמי, קודש הקדשים. ארון הברית, מקום השראת השכינה, נעשה מחפצים גשמיים – זהב ועץ, במידות גשמיות – אמות וטפחים. ואולם, משנכנס לקודש הקדשים הוא לא תפס מקום!  קודש הקדשים בבית המקדש היה רחב עשרים אמות, שני הכרובים פרשו כנפיים ברוחב עשרים אמה, והארון עמד ביניהם, איפה ?  מסבירה הגמרא: 'אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה'. כשנכנס הארון הממשי והנתפס אל קודש הקדשים, הוא הפך לממדים רוחניים בהם לא תופסות מידות העולם הזה.

מאיפה נוצר ארון קדוש כזה, מה חומר הגלם שהצליח להתעלות לעולם הבא בתוך עולמנו השפל?

אמרו רבותינו: לבצלאל בן אורי בונה המשכן היתה רוח הקודש. אנו מבינים למה הוא היה צריך להיות צורף זהב חרש כסף ואומן עץ, אבל לשם מה זקוק אחראי הבניה להיות בעל רוח הקודש ?

הנצי"ב מוולאז'ין, החידושי הרי"ם ועוד הרבה מגדולי ישראל פירשו זאת בסגנון אחד: מי שבנה את המשכן היה חייב להצטייד ברוח הקודש!

המשכן נבנה מתרומות, כל מיני תרומות… היו שהתאמצו, חסכו פרוטה לפרוטה ובאו בלב שלם לתת מתנה לשם שמים. איתם בתור עמדו יהודים שנתנו רק כדי לצאת ידי חובה, שלא ילעגו עליהם בסביבה. מאחוריהם עמד בעל גאוה אחד מנפנף בעגיל זהב להראות ולהיראות, אני תורם!

בלתי אפשרי! לא שייך לשים את התרומות של כולם באותו סל. בצלאל ברוח קדשו ידע לשייך כל מתנה למקומה. תרומה שניתנה מתוך גסות וגאוה שימשה לעשיית כלי שבא לשימוש רק לעיתים רחוקות. התרומה שהגיעה מלחץ חברתי, עברה לעשיית קלעי החצר. זהב שניתן בלב שלם ציפה את הקרשים. זהב שהגיע תוך התעלות ורוממות, תרומה נקיה ומיוחדת זכה להפוך למנורה ולמזבח. נשאלת השאלה, איזה זהב שימש לעשיית ארון הברית שנכנס לקודש הקדשים, איזו תרומה מרוממת יכלה ליצור אותו?

למדונו רבותינו ש'חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. פירשו צדיקי הדורות 'מעלה' עליו הכתוב – יותר מאילו עשה את המצוה ממש. וכיצד? העושה את המצוה עלול לערב בה מחשבות זרות, הוא עלול ליפול בפח הגאוה ושאר מעללי היצר. לעומת זאת, המצוה אותה הוא רק חישב לעשות נשארת נקיה ושלמה. המחשבה הטובה מצטרפת למעשה, ואילו מחשבות פיגול אינם מתלוות אליה, זהו השיא שיכול להגיע יהודי בקיום מצוה.

מהזהב הזה עשה בצלאל את הארון. יהודים שרצו בכל מאודם להשתתף בתרומה לבניית המשכן אבל אין ידם משגת. מאותו רצון מיוחד ונקי, שהעלה עליהם הכתוב כאילו תרמו בפועל, מהזהב של עולם המחשבה והרצון שלא ניתן בפועל אף פעם, מזהב זה עשה בצלאל את הארון.

ארון כזה, מזהב כזה, אינו תופס מקום כלל, זהב של רצון אינו ממלא חלל גשמי בעולמנו, רק בעולם הרוחני הנעלה  של קודש הקדשים יכל להראות ארון כזה כשהוא כולו מופשט מתפיסת עולם והעלמתו 'מקום ארון אינו מן המידה'.

תרומת המשכן נאספה פעמיים, צריכים לבנות משכן מזהב כסף נחושת, ובשביל זה צריך לבקש מכל אחד שיביא מה שהוא יכול. אבל הנדבה העיקרית הקיימת לדורות היא נדבת מחצית השקל. התרומה הקבועה והקטנה אותה נותן כל יהודי בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.

כאן ההבדל הוא ברצון, במחשבה, בכוונה. וכאן המקום שלנו בשנה זו ממש כשאנו מגיעים לשבת שקלים.

היו דורות שזכו לתת את התרומה בפועל, עם ישראל כולו קיבל את הזכות והחובה פעם אחת בשנה לגלות את כח הנתינה שלו להקב"ה, ממנה נבנה המשכן, ממנה קרבו הקרבנות. אמנם אף כשחרב המקדש ואיננו יכולים לתת, לרצות אנו יכולים, 'אין דבר העומד בפני הרצון', ולרצון הזה מחכה ומצפה אבינו שבשמים הבוחן כליות ולב. וכשתוגדש הסאה במחשבות טובות ורצונות טהורים  יצרף הקב"ה מחשבה טובה למעשה, ויאפשר לנו לתת לו בפועל את התרומה, 'ושקל אשא בבית נכון ונישא'.

המפרשים שאלו למה כאן כתוב אחרת ממה שכתוב בעשרת הדברות, שבעשרת הדברות כתוב "ועשית כל מלאכתך" ואילו כאן כתוב " תֵּעָשה מלאכה "- כאילו נעשית מאליה? ובכלל לכאורה די בכך שייכתב שביום השביעי לא לעשות מלאכה??

וראיתי במפרשים שלאדם המאמין בהשגחת הבורא יתברך, שהוא ית' מפרנס אותו ולא העבודה שלו, לאדם כזה קל לשמור שבת, אבל למי שלא מאמין אלא בטוח שבכוחו ועוצם ידו עשה חיל, אדם כזה קשה לו לשמור שבת כראוי כי הוא חושב בליבו: חבל "אם הייתי עובד בשבת הייתי מרוויח יותר ", ולכן כתוב "ששת ימים תֵּעָשה מלאכה ", כאילו מלאכתך נעשית מאליה, שתאמין שבורא עולם הוא המפרנס, כך לא יקשה בעיניך לשמור שבת כראוי.

אבל למרות התירוץ הנפלא, עדיין קשה שמסר זה היה אמור להיכתב במצוות שבת שבעשרת הדברות ולא כאן במלאכת המשכן, כי כאן יש הזהרה לא לחלל שבת לצורך המשכן ולא לצורך הפרנסה, ואילו בעשרת הדברות שם
מדובר באופן כללי לחיים של היהודים כמו שכתוב שם לא תגנוב ולא תחמוד וכו' ודווקא שם מתאים היה לכתוב את המסר הזה "תֵּעָשה מלאכה"??
ונראה לתרץ, שדווקא כאן לאחר חטא העגל שמכיוון שהחטא בא להם מתוך הטעייה וחושך ודאגות ובלבול מוחלט, לכן היה צורך לחזק את עם ישראל באמונה וביטחון בהקב"ה, ולכן דווקא כאן נכתב מסר זה "" תֵּעָשה מלאכה", וגם ע"י התחזקות באמונה ובביטחון הם יסכימו להתנדב לתרום למשכן בשמחה ובעין יפה,

ויש להוסיף עוד, שהנה כתוב "אל תאמר כי בכוחי ובעוצם ידי עשיתי לי את החיל (עושר) הזה, כי השם אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ובתרגום אונקלוס שינה מהרגלו, וכתב, ה' נתן לך עצה לקנות נכסים .
וזה הכוח שהשם נותן לאדם בפרנסה, דהיינו החלטה לקנות או למכור זה לא אתה זה שהחליט, אלא בורא עולם בכוחו נותן לך את ההחלטה, ולכן היהודים שהתחזקו באמונה זו שפרנסה זה בידי שמים, בורא עולם זיכה אותם
גם שיוכלו לסייע בבניית המשכן, כי באמת הם כעבדים לא היה להם שום ידע וניסיון במלאכת האומנות וכפי שכתב הרמב"ן. אלא היות והתחזקו באמונה ובביטחון בהקב"ה, אז כמו שהאמינו שההחלטות שלנו בחיים זה כי הבורא משתלט על השכל שלנו, כך הם האמינו שמספיק בכך שהם רוצים לבנות באומנות, והקב"ה ימלא אותם בחכמה. ואכן פלא עצום, הם בנו בפעם הראשונה בדיוק מושלם ובלי טעויות כלל, ועוד יותר פלא שלאחר יומיים שתרמו
עוד לפני שבנו כבר ידעו לשער במדויק ולהגיד שתרמו מספיק די והותר!!! וזה מדהים כי בלי ניסיון מאיפה להם לחשבן בדיוק כמה חומר הם צריכים לבניית המשכן, אלא שבורא עולם אכן הכניס בהם חכמה עצומה שגם תהיה להם ידיעה ברורה מראש כמה צריך בדיוק.
ללמדנו שעלינו להתחזק בביטחון בבורא עולם, והנה הרבה פעמים בן אדם באמצע החיים מרגיש אבוד כי הוא מלא בחובות הבנק לוחץ נורא וחיובים חוזרים לו והריבית משתוללת כך שלא רק שהעתיד אינו נראה מרגיע להיפך העתיד נראה שחור יותר, או בגלל צרה וצער אחר שמכאיב לו עמוק בלב, והוא שבור ומתפלל ושוב מתפלל ומתחזק תקופה ארוכה, ועדיין הוא לא רואה ישועת ה', והוא בוכה אבא: למה עזבתני?? אני מתקרב אליך בכל כוחי ובכל זאת רחוק ממני ישועה ונחמה לנפשי ??
לכן עלינו להתחזק גם מדבר תורה זה ונדע שבורא עולם מחליט עבורנו, כי הוא משגיח עלינו מתוכנו ממש, ולכן הוא בוודאי יודע את צערנו ואת לחצנו, והוא אבא רחום אתנו בצרה ובכאב ובגלות, וכביכול בוכה אתנו בצערנו.
ודע לך כי את האמונה הזאת שהוא לצידך כל הזמן, אפילו בלי לראות את הישועה, זה מה שהוא מצפה ממך "ביטחון בהשם", ועד כמה שניסיון זה קשה יותר ומתמשך יותר, אם בכל זאת אנו לק' ולקה' עינינו, זה ירבה את שכרנו בשכר נצחי אין סופי, ואם אדם היה יודע מה גודל שכרו על אמונתנו התמימה ובטחונו בכל מצב בה' היה רוקד ברחובות.

טבע אנושי, כששומעים פיצוץ קופצים אחורה. לא מקימים ועדות חקירה, לא חובשים קסדה, לא מתקשרים למשטרה, לא חושבים, קופצים. קוראים לזה אינסטיקנט, דחף פנימי טבעי, רצון החיים שלנו, הרצון שבתת מודע, בלי מחשבה.

ליהודי יש אינסטיקט פנימי עוד יותר, נשמה יהודית. ככל בעל חי הוא רוצה מאד לחיות, אבל עוד יותר מכך הוא רוצה לחיות כיהודי. כשנגזרה גזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מתעוררת אותה נקודה פנימית וכולם מוסרים נפש על יהדותם, מסכימים להקריב הכל גם חיים, לא יהדות. זה לא מגיע מהדעת, זה למעלה מהדעת, דחף פנימי יהודי, נשמה. אהבת ישראל לה' שהתגלתה אז. אנו חוזרים לכך כל שנה בפורים, החג היחיד בו יש מצוה של 'עד דלא ידע' השמחה של החלק בו אין לנו שכל, הנשמה היהודית שבפנים.

הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שמע יהודי שקורא לו בתואר 'הרב זוננפלד רבה של ירושלים'. חייך אליו הגרי"ח ואמר, אני רק ה'רב-פורים' של ירושלים. למה ממנים 'רב פורים' ? כי הרב מדקדק במצוות ורוצה לקיים 'עד דלא ידע', שיכור אסור להורות, ממנים רב חילופי לכבוד פורים שיוכל לענות תשובות במקומו של הרב. הרב האמיתי של ירושלים הוא הרב קוק, הוא הגאון הוא הצדיק הוא ראוי לעטרה. רק מה, הרב השתכר, הוא נשבה בכבלי האהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל שלו, ואינו מסוגל להשיב כעת לשואלים. בנתיים אני המשיב עד שהרב יחזור לעצמו. (הערה: כמובן שאין בידינו לתת ציונים לענקי הרוח של הדור הקודם, אבל הויכוח העקרוני על היחס לציבור החילוני והציונות מפורסם וידוע לכל בר בי רב. בדברים אלו ביטא הרב זוננפלד הקנאי הגדול, את הערכתו האמיתית לגדלותו האישית של הרב קוק, גם אם הוא חולק על דעותיו).

המשל דומה כל כך וקולע לנמשל. ממה משתכר הרב בפורים ? מאהבת ישראל. כל שנה בפורים אנו חוגגים את הנקודה הזו היהודית הפנימית שגם בלי לחשוב ולהבין אוהבת את ה'. הרב קוק נשבה באהבת ישראל עד שלא יכל לראות רע ביהודי מעולם. הוא נמצא כל השנה בדרגת 'עד דלא ידע'.

פגש ר' לוי יצחק מברידטשוב יהודי אוכל ביום כיפור. הזדעזע ואמר לו: אוי, ודאי ששכחת שיום כיפור היום. לא, רבי, אני זוכר ואף על פי כן אני אוכל. אמר לו, אז ודאי שכחת שאסור לאכול ביום כיפור. לא, אני זוכר ואוכל. אם כך, המשיך הרבי, אתה ודאי חולה לא עלינו וחייב לאכול. לא רבי, אני בריא כשור, זוכר שאסור ואוכל.

הרים הברדיטשובער ידיים לשמים ואמר: רבש"ע, תראה את היהודים שלך. גם כאלו שאוכלים ביום כיפור לא יוציאו מפיהם דבר שקר.

אנו מכירים את עצמנו מחפים על חסרונותינו בכל הזדמנות. גם על ילדים שלנו אנו נוטים בתת מודע לחפש המלצת זכות. הברדיטשובער זצ"ל לא היה תמים ולא מאחז עיניים, הוא היה שבוי באהבת ישראל עצומה שהביאה אותו להמליץ כך זכות על כל יהודי. אצלו כל השנה. לנו ניתן פורים, חג של אהבת ישראל, משלוח מנות, מתנות לאביונים, עד לא ידע.

מתוך תמימות ונאיביות עוברות אצלי מידי פעם  מחשבות שאולי יש כאלו שאמנם קוראים את הטורים שלי. המחשבה הבאה  היא מתי קוראים אותו, האם בקפה של שישי בבוקר, אולי אחרי הדלקת נרות, חידה שאף פעם לא אדע. השבוע השאלה קריטית במיוחד, כי כשפורים חל בחמישי שישי, סביר להניח שלא יעיפו מבט לכיוון העיתון עד שוך החגיגות, אז לכתוב על פרשת כי תשא או על פורים ? שביל הזהב מורה ללכת על  המשותף לשניהם.

באיזה בית יהודי לא שרים בפורים את מילות תפילתה של אסתר המלכה 'קלי קלי למה עזבתני'. המדרש מכניס בפיה כוונה נוספת 'קלי – בים סוף, קלי – בהר סיני'. מה ענין שמיטה להר סיני, ובית אחשורוש לים סוף ?

ביאר הגאון מוילנא, בים סוף ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומנגד פסל מיכה עבר איתם בים. 'אנוכי ה' אלוקיך' בהר סיני היה הרגע הנפלא בהיסטוריה, תוך כדי כך ראו היהודים את פני השור שמרכבה וחשבו לעשות את העגל. במקומות הכי גדולים היה איתנו הקב"ה על אף שהיה בהם עבודה זרה. צעקה אסתר בפתח בית הצלמים 'קלי קלי למה עזבתני' הרי אתה לא עוזב את היהודים אפילו בבית הצלמים.

זהו פורים, היהודי, הנשמה, בכל מצב, מתחת לתחפושת, מאחורי הלכלוך, בבית הצלמים, למעלה מהדעת, טהורה היא.

בשעה שעבד תומס אלווה אדיסון -הממציא הגדול בהיסטוריה-  על המצאתו המפורסמת ביותר, מנורת האגס ההולכת ונעלמת מנופנו, הוא חיפש חוט מתאים שיתלהט מחום החשמל שיעבור בו, יאיר, אך לא ישרף. אלף (!) סוגי חוטים הוא העביר בתוך הגולה הריקה מאויר, ואלף חוטים נשרפו מול עיניו. הוא לא התיאש ובעקשנות רבה המשיך והעביר חוט אחר חוט עד שמצא את החומר הנכון, החוט המתאים שהתלהט עד לרמה המתאימה והאיר סביבו.

שאלו אותו לאחר מכן, איך לא  נפל לזרועות היאוש, כמה אכזבות וכשלונות יכול אדם לנחול? ענה  להם: 'מעולם לא נכשלתי, בכל פעם למדתי על עוד סוג של חוט שהוא אינו המין המתאים, לא נכשלתי אלף פעמים אלא למדתי אלף דברים חדשים, והלימוד האלף היה המכה בפטיש שהביא את ההצלחה'.

חכמה בגויים תאמין. זהו חשבון מסחרי, 'חכמה' ולא 'תורה', מכל כשלון אפשר ללמוד להתקדם ולהתקרב לקראת ההצלחה, ענין של הסתכלות. אמנם אם בחיים גשמיים כך, בחיים רוחניים על אחת כמה וכמה. וכאן מצטרפת ל'חכמה' גם 'תורה'. איננו קבלני הצלחות של ריבון העולמים, לא נשלחנו כדי לייצר מנורות, נשלחנו לעמול, והקל גומר עלי הוא ידאג כבר למנורה המאירה שתצא. והחכם עיניו בראשו ויודע שאף יגיעה אינה הולכת לריק, הקב"ה מונה את הדמעות, ומניח בבית גנזיו את הזיעה המאמץ וההשקעה, ומתוכם תופר ובונה  את התוצאה הרצויה.

צווה הקב"ה למשה שיאמר לבני ישראל לקחת שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. 'בעל הטורים' כותב שבמילה כתית רמוזות השנים בהם דלקה המנורה 'כ"ת, י"ת',  ת"י שנות מקדש ראשון ות"כ שנות המקדש השני. הקשה הרה"ק ה'ישמח משה' זצ"ל: 'בעל הטורים' חי בגלות המרה שלנו, ומביא את הרמז על השנים בהם דלקה כבר המנורה. אבל התורה נצחית ומדוע לא נרמזים שנות ההדלקה בבית המקדש השלישי הבית הגדול הקדוש והעיקרי שאליו נשואות עיני העולם מראשית הבריאה?

נשא ה'ישמח משה' את משלו ואמר:

מעשה בעשיר מופלג שבנה לעצמו בית חלומות מפואר שעין לא ראתה כמותו. הוא שילב בבנין מכל טוב הארץ. זהב ממכרות אפריקה ושנהב פילים מיערות העד, משי יקר מן המזרח נוצות ועורות ססגוניים מכל רחבי העולם. כשנשלמה מלאכת הבנין חשקה נפשו לנטוע מחוץ לארמונו גן מפואר, ואף בו לשלב מכל רחבי העולם. עצי ענק מהיערות המשווניים עם פרחים ממרומי ההרים, כל מיני הפרות הגדלים בכל סוגי האקלימים ישולבו בגן, ושם הגן יהיה: 'גן העולם', על שם מלאכת הגן ומעשהו.

בכל מה שקשור לממון לא מנע העשיר מאומה מעושי המלאכה, אבל הם נתקלו בקשיים טבעיים שלא היה לאל ידם לעמוד בהם. הביאו את כל מיני הגידולים מכל רחבי תבל, בהשקעה רבה הצליחו הגידולים להקלט, אבל לא האריכו ימים, האקלים השונה היה קשה להם והם נבלו. בעל הבית לא אמר נואש, הוא פיזר הון רב ושלח בשנית את פועליו בליווי אגרונומים מומחים לנסות להציל את הגן, גם הנסיון השני כשל, העצים נקלטו לבלבו אבל לא החזיקו מעמד בתנאים הזרים להם.

העשיר לא זנח את שאיפותיו, הוא כינס את חכמיו ועובדיו ואמר: 'הפעם אני אסע בראש המשלחת, אלוה אתכם בכל צעד ממדינות המקור, בעצה בעידוד בממון ובכל אשר ידרש, אשגיח בעצמי על כל המלאכה שתעשה בדיוק מרבי, עד שנצליח להביא את התוצאה המיוחלת, גן פורח מרהיב ומלבלב לאורך זמן'. הדבקות במטרה עשתה את שלה, והסיבוב השלישי בפיקוחו האישי של בעל הבית נחל הצלחה, העצים הכו שורש והגן פרח.

בעל הבית, לבד שהיה עשיר, היה גם בעל לב רחום. הוא פנה לפועליו ואמר להם: 'אל ירע לבכם כביכול התרשלתם בעבודתכם עד כעת, ורק כשהשגחתי עליכם הצלחנו. אדרבה, לולא נסיונותיכם הראשונים, הכשלונות והקשיים, לא היינו מגיעים להיכן שהגענו. לא מצליחים בפעם אחת'.

פעמיים שלח בעל הבית הגדול את היהודים לבנות לו מקדש ובשניהם הוא לא האריך ימים  בעולם הגשמי והשפל. יבוא יום וירצה המלך לודא שיקום מקום קדוש לנצח, והוא יבנה אותו בעצמו. 'בית המקדש השלישי ירד משוכלל מן השמים'. כשיבנה הבית השלישי יפנה אלינו הקב"ה ויאמר: אל תפול רוחכם בקרבכם על שהבתים שאתם בניתם לא התקיימו. העולם הגס לא מסוגל מטבעו לקלוט את המקדש הרוחני. אחרי שניקיתם את האויר וקדשתם את האדמה בשתי בתי המקדשות הראשונים, יכול בית המקדש השלישי להאריך ימים בעולם. אחרי שאתם עשיתם 'כתית למאור' אבוא אני 'להעלות נר תמיד' לבנות את מקום הקדושה הקיימת לנצח, על בסיס הנסיונות והמאמצים שלכם. אצלכם זה היה כשלונות, אצלי זו היתה הכנה. אתם חשבתם לרעה, והאלוקים חשבה לטובה.

הגאון רבי עקיבא אייגר שואל הרי כבר נכתב "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" אז מדוע שוב כתוב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", וכי לא די שיהיה כתוב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי זהב כסף ונחשת"? עונה הגרע"א, שהקב"ה אומר שאכן אני רוצה בתרומת הלב, אבל כרגע לצורך בנית המשכן רצונו בתרומה מעשית של זהב כסף ונחושת.

והנה בספר אוהל יעקב, שואל למה הקב"ה ביקש תרומה של זהב וכסף? הרי כאן בנו משכן שזה כביכול בית להקב"ה, אז למה צריך תרומה גשמית במקום תרומה רוחנית, שיתרימו תרומה רוחנית, כמו 1000 דפים גמרא בעל פה, או תפילה בכוונה מושלמת, או שמירת עיניים שנה שלימה, או הכל ביחד! למה במקום תרומה רוחנית לבית ה', נצרך תרומה גשמית?  ותירץ, שהיות שבן אדם אוהב וחומד זהב וכסף וכו', רצה הקב"ה שאת אהבתו של האדם יקדיש לבורא, שהמשכן יהיה רצוף אהבה, שאהבת האדם ומחמדיו הוא יקדיש לתרומה לבורא עולם.

ולפי זה מתורץ, שרש"י הקשה למה נמנה כאן כסף, הרי לא מצאנו בו שימוש בבניין המשכן ובכלי המשכן, כי רק האדנים היו מכסף, אומנם לצורך האדנים הייתה תרומה נפרדת של מחצית השקל? ורש"י מתרץ שהיו גם כלי שרת שנעשו מכסף. אומנם זה קשה לדעת בעלי התוספות שכתבו שכאן נמנה רק מה שנצרך לעבודת המשכן ולא לקרבנות, והרי כלי השרת נעשו לצורך עבודת הקרבנות?

והתשובה לכך היא כאמור לעיל, שכאן הזכירה התורה בכללי גם תרומת הכסף לאדנים שהייתה לצורך המשכן, ולמרות שהיה לה התרמה נפרדת, כי כאן מטרת התורה לתאר שהמשכן נבנה מכל מה שבני אדם אוהבים ומחבבים, והרי כסף זה אהבת בני אדם!

ונראה להוסיף קצת, על פי מעשה שקרה לי דווקא לקראת פסוק ראשון של קריאת שמע של שחרית, וזאת לאחר ההתלהבות בברכות קריאת שמע, שפתאום חולפת לי מחשבה זרה במוח, שהלוואי ויהיה רב קו חודשי חופשי בזול שבו ‏יהיה אפשר לנסוע חופשי בכל התחבורה ובכל הארץ ואולי בכל העולם בלי שום הגבלה ולא רק באזורים מסוימים וכו'…

 ואני בהלם, וכי זה מה שקופץ במחשבתי בזמן שיא של קדושה בעת קבלת עול מלכות שמים???? כסף! ונוחות גשמית! הזדעזעתי נורא, וכי זה ההכנה לפני "שמע ישראל"? מה קורה לי? נזעקתי, אבל מיד במקום להישבר, חשבתי רגע הרי זה המחשה מצוינת לכוונת הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", עם דגש ל"אחד", שאנחנו חיים בנוחות אמתית ומושלמת, כי אנחנו מאמינים שבורא עולם א' יחיד ומיוחד ללא הגבלות, הנמצא ושולט בח' שזה העולם למטה וז' רקיעים למעלה, ובכל ד' פינות הארץ, וטוב לנו ואשרינו שבכל מקום בורא עולם נמצא אתנו, והוא עוצמתי שאין לו הגבלות כלל, והוא עולמי ‏ונצחי! והוא אלוקינו, והוא אבינו, והוא גואלנו, והוא גם בעוצמתו יגאלנו ברחמיו.

ואז הבנתי, שמחשבה זו יכלה להיות מחשבת פסול בתפילה העיקרית, אבל היא נשלחה כניסיון להפוך אותה למחשבה ‏עצומה וקדושה, לתת משמעות מוחשית לשמע ישראל ה' אחד בכל הכיוונים ובכל העולמות ובלי הגבלות.

ובאמצע קדושה התענגתי כשאמרתי "ה' צבקות מלוא כל הארץ כבודו", שקדושת ה' יתברך נמצאת בכל מקום, ובכל מקום שנהיה נוכל להתבשם ולהתעלות בקדושת ה' שנמצאת בכל מקום גם במקומות הנידחים ביותר, וכדברי הבעש"ט שאין יהודי גלמוד בעולם, כי בכל מקום שהוא מצוי – ה' איתו.

וסיפר לי יהודי שהתחזק מאוד בשמירת העיניים ודווקא בימי הקיץ הלוהטים הוא לבדו הסתובב ברחובות ערי הונגריה לצורך עניין של מצווה, והוא שמר על עיניו כל רגע ולא ניכשל לרגע,  ולהפתעתו הרבה גויים נישקו את חליפתו, הוא פחד אולי זה סוג של כייסות, אבל הארנק שכן לו בבטחה בכיסו, ולהפתעתו הנוספת נהג מונית קרא לו ואסף אותו לנסיעה ארוכה ובחינם, ואמר לו: דע לך אנשים כאן בחיים לא ראו אדם קדוש אמתי, שככה שומר על העיניים ברחוב כה פרוץ, ולכן נשקו את חליפתך ברחוב, ולכן גם אני בשמחה לוקח אותך בחינם כי זכות היא לי.

וזה כוונת התורה, שהקב"ה אומר לנו: אני בורא עולם בוחר לשים משכני בתוככם – בתוך הגשמיות שלכם, כי תפקידכם בעולם להשתמש בגשמיות בצורה טהורה ולהפוך אותה לרוחנית, וזו מעלה עצומה יותר מאשר שרוחניות תשאר רוחנית, כי להפוך גשמיות לרוחני זה כביכול היפך הטבע, וזו הגדלות!! שנהפוך את הטבע עבור הקב"ה, וגם ה' הופך את הטבע עבורנו, ש"מלא הארץ כבודו" מצטמצם למעננו למקום קטן, לד' אמות כביכול!

ללמדנו כלל בחיים, שלהתעלות אפשר בכל מקום, גם בישיבה גרועה וחלשה מאוד, וגם מתוך עבודה פשוטה ובזויה, ואל תאמר היות ואני חי במקום מגושם הרחוק מאוד מרוחניות ולהיפך לכן אין לי תקווה להתעלות, זה שקר! קדושת ה' בכל מקום וכבודו מלא עולם,   ובכל מצב ומקום אפשר להתעלות ולהתקדש,   ואפי' בהסתרה שבתוך ההסתרה ה' אתנו, רק חזק ואמץ.

בסוף הפרשה הקודמת – יתרו, ציווה בורא עולם לבנות לו מזבח מאדמה ואבנים, ותחילת פרשתנו מדברת בעניין דינים ומשפטים, וכבר עמד רש"י על הקשר שבין הדברים, ואומנם חשבתי על נקודה נוספת שאפשר להוסיף בהקשר שבין העניינים הללו.

והענין הוא שהנה ה' ביקש כלים מזהב כמו חלק מהארון והמזבח והמנורה והשולחן, והכלים שהיה בהם זהב היו מונחים רק במקומות הצנועים והפנימיים – באוהל מועד וקודש הקודשים, שכוהנים בלבד היו נכנסים לשם ולא שאר עם ישראל, אבל במקום הפומבי החיצוני-בחצר,  לכלי הגדול ביותר והכי שימושי בבית המקדש- המזבח, שכל עם ישראל רואהו, שם לא ביקש ה' מזבח מכסף וזהב אלא מזבח מאבנים ואדמה, למרות שהכל שלו וכל העולם שלו.

כל שכן אנחנו בני אדם חובה עלינו להסתפק במועט, ולא לנסות להרשים את חברינו ושכנינו ומשפחתנו, וממילא לא נגיע למצב של גניבות ולהימכר לעבד, או חלילה למכור את הבת הקטנה לשפחה, ולכן הוסמכו שני העניינים זה לזה.

זה מזכיר סיפור ששמעתי, שפעם הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון שמע שיש פילוסוף חכם ומלומד עצום שמתגורר בחבית, הסתקרן אלכסנדר מוקדון והלך לפגוש את הפילוסוף.

ואכן כך היה, החכם הגדול היה טמון בחבית השוכבת, והיה כותב וכותב, התקרב אלכסנדר מוקדון לפתח החבית, ואמר: כבוד הפילוסוף הגדול אני אלכסנדר מוקדון הכובש הגדול בא לבקרך ולראותך, ואשרי שזכיתי לראותך, וכפי ששמעתי כן הדבר, הנך מתגורר בחבית וזה כל רכושך, אבל לא עוד!  אני הכובש הגדול נותן לך רשות לבקש ממני כל מה שבליבך ובאפשרותי לתת לך,

אלכסנדר מוקדון היה בטוח שהפילוסוף יבקש בית גדול, או אפילו ארמון, ואבל לא את זה ביקש הפילוסוף, אלא הפילוסוף אמר לאלכסנדר מוקדון: אם באמת אתה מרשה לי לבקש מה שבלב שלי, אז הנה בקשתי, בבקשה זוז הצידה כי אתה מסתיר לי את השמש, וקשה לי לכתוב בחושך!

עם ישראל יוצא בפרשת השבוע למסע ארוך בן למעלה משלושת אלפים שנה, התחיל למרגלות הר סיני ועדיין לא הסתיים, המסע המפואר הארוך הטראגי והקדוש בהיסטוריה, מסע העברת התורה מדור לדור. הם מקבלים אותה בהר סיני, ומתחייבים לשמור אותה בחירוף נפש בכל מצב, גלות, גזירות ורדיפות אליהם הם עתידים להקלע במשך הדורות.

שאלה שראוי לחשוב עליה, לשם מה היה צריך בתחילת הדרך את טקס מתן תורה. אם כדי לללמד אותנו תורה, את כל התורה כולה למדנו מפי משה רבינו, בשיעורים קבועים שנפרסו על פני ארבעים שנות מדבר. אחריהם נוספו עוד שבע מצוות דרבנן ועוד מאות גזרות, גדרים, סייגים ותקנות. מה נשתנו עשרת הדברות האלו שאנו חייבים לקבל אותם דוקא בכזה מעמד אדיר ורב רושם שנקרא 'מעמד הר סיני'. אם ישנה סיבה מיוחדת שאת המצוות האלו צריכים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו ישנה בעיה, כי התכנית לא יצאה לפועל, בסופו של יום שמענו מפיו רק את שתי הדברות הראשונות, את האחרות שמענו רק כקול הברה.

אם נקרא בריכוז את פסוקי פרשת השבוע נשים לב שהקב"ה בעצמו מסביר על שום מה הוא מתגלה בהר סיני: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. המטרה של ההתגלות הנפלאה בהר היא כדי להוכיח ליהודים את גדלותו של משה רבינו.

ואלו דברי הרמב"ם  (ביד החזקה  הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה… ובמה האמינו בו ? במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים 'משה משה לך אמור להן כך וכך'. וכן הוא אומר: 'פנים בפנים דבר ה' עמכם' ונאמר: 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת'. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי ? שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'.

את התורה רוצה הקב"ה ללמד לעם דרך משה רבינו וחכמי הדורות, צריך להראות במעמד נשגב וחד פעמי את גדלותו של משה רבינו כדי שאחר כך יקבלו ממנו את כל מה שהוא ילמד. לקראת פטירתו סומך משה רבינו את יהושע בן נון תלמידו הגדול, ומניח תשתית של מערכת סמיכה, שבעים זקנים שנסמכים מפיו להוראה והנהגה, הם ימשיכו יסמכו כל אחד בתורו את הדור הבא וכך לא תנתק השלשלת, התורה תעבור תמיד יחד עם חכמי תורה שילמדו אותה יפרשו אותה וידריכו את קהל ישראל בדרכה.

נשאלה שאלה אחת מיני רבות בהלכה לפני פוסק הדור הבלתי נשכח, לשמו וזכרו תאוות כל נפש, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל. הרב פסק את פסקו, והתלמיד השואל שהיה לו יד ורגל בבית המדרש תמה מאד בליבו על הפסק. הוא העיז ושאל 'רבי, מנין לך' ? ענה לו הגרשז"א בחיוך: 'כך קיבלתי מסיני'.

הוא הסביר: קבלנו את התורה בסיני עם הרשאה ללמוד ולהבין בה ככל שאנו משיגים, כל דור מעביר את התורה עם דרך הלימוד שלה לדור שאחריו כשעמלתי על פי מה שלימדו אותי, המסקנה אליה הגעתי היא הלכה למשה מסיני.

הראשונים מספרים על אלדד הדני, איש משבט דן שהתגלגל לריכוזים היהודיים בבבל בתקופת הגאונים, הוא היה יהודי ירא שלם ותלמיד חכם, והראשונים רשמו מפיו הלכות כמו שמקובל אצלם בשבט. אחת התופעות המפליאות שהם מצטטים בשמו היא, שאצלם, בני עשרת השבטים, כל שיעור תורה בבית המדרש נפתח במילים: 'אמר יהושע בן נון משם משה רבינו מפי הגבורה'. אצלנו שבטי יהודה ובנימין לא עברה המסורת הזו, אבל הרעיון נכון גם לגבינו. משה רבינו הוא לא 'רבינו בדימוס', 'לשעבר', הוא הוא רבינו ורבם של כלל ישראל בכל הדורות. כוחו וסמכותו עוברים אלינו בדמותם של גדולי ישראל לדורותיהם עד למנהיגי דורינו שיחיו לאורך ימים.

מספרים על בחור שנכנס לבקש ברכה אצל אחד מגדולי האדמורי"ם בדורינו, והזכיר בתוך הדברים שבדעתו לעלות להתפלל על קברו של ה'אור החיים' הקדוש ביום ההילולא שלו. שאל אותו הצדיק, האם אתה לומד 'אור החיים' כל שבת ? הבחור סימן בראשו לשלילה. חייך אליו הרבי ואמר לו: כעת תבין מדוע משה רבינו לא ידע איש את קבורתו. כדי שלא יהיו כאלו שיסתפקו בעליה לקבר במקום ללמוד את תורת משה.

הרעיון אחד, משה רבינו וממשיכיו חיים וקיימים מהר סיני ועד קץ הימים.

ב' אלפים רפ"ט עמיאל בן התשע יושב על ברכי אביו, ומאזין בפה פעור לתאורי הארץ המובטחת, ארץ ישראל הקדושה אליה הם עומדים להכנס בעוד מספר ימים. 'שם כבר לא נחיה במדבר באהלים – מספר האב – , תהיה לנו חלקת אדמה משלנו בה נבנה לנו בית אבן, בשבתות נתקבץ יחד לקריאת התורה, ואילו המשכן יהיה רחוק מאיתנו במקום משכנו הקבוע, ונעלה אליו לרגל שלוש פעמים בשנה'.

'גם האוכל לא יהיה כמו כעת' – ממשיך אביו של עמיאל. 'המן שפסק מלרדת בפטירתו של משה רבינו לא ישוב עוד'. 'ומה נאכל' ? שאל עמיאל בחשש. 'אל דאגה. נזרע חיטים, הארץ זבת חלב ודבש היא, ותגדל אותם בטוב ובשפע'.

עמיאל לא יודע מה זה 'לזרוע', הוא גם כמעט לא מכיר מהם 'חיטים'. פעם אבא רצה להקריב קרבן מנחה, והוא קנה ב'בסטה' של איזה מואבי שהגיע אל שולי המחנה מעט חיטים, וטחן אותם לקמח.

כשנכנסים לארץ הוא רואה את אביו נוטל גרעיני חיטה וטומן אותם באדמה. הוא מסתכל בענין ובתמהון, יש בטח איזו שהיא סגולה בלטמון את הגרעינים הצהובים הללו בחול. אחרי כמה ימים הוא חפר בסתר באדמה, רצה לראות אם הגרעין הפך לזהב, ומצא גרעין רקוב לגמרי. לאבא הוא לא סיפר שלא יתאכזב. אחרי חודש הוא רואה בשדה שבלים זהובות למאות זוקפות ראש ומתנענעות ברוח. הוא ניגש לאביו ואומר:

'אבא, ראה עד היכן כוחה של ארץ ישראל. כשהיינו במדבר התפרנסנו בדרך הטבע מהטל הלבן שהיה יורד באופן טבעי בלילה ליד פתח האהל. ואלו כאן ניסים שכאלו, לוקחים גרעינים, טומנים באדמה. הם מרקיבים, ומכל גרעין כזה צומחת חיטה גדולה ומזינה'.

אולי אנו מחייכים, ואביו חייך גם כן, אבל במחשבה שניה האם עמיאל לא צודק? האין גידול התבואה מהרקבון נס נפלא?

במחשבה שלישית שניהם אינם צודקים. כל אחד מתייחס לארועים אליהם הוא התרגל  כטבע, ולחריגים כניסים. אצל האב, המן הוא הנס והזריעה טבע, ואצל עמיאלי הקטן המן הוא מוכר ורגיל, והליך הצמחיה הוא מופת על טבעי. ולאמיתו של דבר, 'בא זה ולימד על זה', שהמונח 'חוק טבע' הוא רק תרגום ארצי ושטחי להגדרה האמיתית: 'אצבע אלוקים'.

ההסתכלות המרוממת הזאת פותחת שער ליהודי לעבור לעולם שמעל לטבע. אל הלעכוביטשע'ר נכנס יהודי, בבקשה לישועה למעלה מדרך הטבע. הוא נטל את ידו ואמר לו: 'בא ונשנן יחד את י"ג עיקרי האמונה', וכך הוא פעל בשבילו את הישועה המתבקשת. כשיודעים זוכרים קולטים ומתמלאים בהכרה עמוקה בכך 'שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים' ומכריזים על כך בפה מלא 'אני מאמין באמונה שלימה', אין הבדל בין נס לטבע. מי שרואה בכל הטבע נס, ראוי לחולל בשבילו ישועה שאצל אחרים אמנם תיחשב כיוצאת מדרך הטבע, אבל אצלו הנס הגדול וכל העולם הטבעי כאחד, תלויים כולם בכל רגע אך ורק במאמרו של הקב"ה.

בנס קריעת ים סוף נוכחו עם ישראל ביכולת לילך 'בתוך הים ביבשה'. אבל מתוך כך הם הגיעו להכרה הגבוהה יותר, והשירה מסיימת בפסוק 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' גם כשנצא מהים ונמשיך ונלך ביבשה, זהו עדיין נס בדיוק כקריעת ים סוף, אף 'ביבשה- בתוך הים'. הנס בא להאיר בפרוז'קטור של אלוקות את כל מרחבי העולם הגשמי וחוקי הטבע, הכל משמים.

מי שטחו עיניו מראות, ואוטם את ליבו מהבין, גם הנס לא יועיל לו. מי שלא ילמד מהנס שכל העולם שלנו הוא נס, סופו שיתייחס אף לנס כטבע. אין הסבר אחר לתופעה שאף את המן עצמו שהיה נס גלוי היו כאלו שניסו לחפשו נגד ציווי ה', 'ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט' 'ולא שמעו אל משה ויותירו'.

כשבתו של ר' חנינא בן דוסא נראתה לפניו בפנים נפולות, אמר לה: 'מה לך ביתי, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק'. זוהי לא תפילה או ברכה, זוהי השקפת עולם של גדול העולם, והיא זו שעשתה לחומץ שאמנם ידלק. מי שאצלו זהו נס גדול, יבדקו בשמים אם הוא ראוי לנס כזה. ככל שברור יותר אצל היהודי מי אמר לשמן לדלוק, כך פשוט לו יותר שבשבילו יתברך 'שהכל נהיה בדברו', אין הבדל אם להדליק את השמן או את החומץ. 'את שכר האמונה מקבלים ישראל בעולם הזה' אומר המדרש, כי ככל שהאמונה בהירה יותר, כך העולם כולו על טבעיו, בעיותיו וצרותיו, מתכופף, בטל ונכנע בפניה, ובפני היהודים נושאי דגלה.