פרשת וישלח- סכנת היציאה

 

מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה מבאר שאין מדובר כאן בחסרון של מידת הצניעות, אלא עצם היציאה מתוך הגדר והסביבה הרוחנית הרגילה בה אנו חיים, היא עצמה יש בה סכנה. מרגע שאדם יוצא מהסביבה הרוחנית הרגילה שלו, הוא מיד מסתכן בירידה רוחנית. לכן, אע"פ שיציאתה של לאה הייתה לדבר מצווה, מ"מ עצם היציאה לעולם החיצוני יש בה סכנה, שאצל דינה בתה כבר הייתה הסכנה מוחשית – שגרמה לה לדבר עבירה.

ומה שמצינו בפרשה הקודמת "ויצא יעקב" שיציאתו נדרשת לשבח "פנה הודה וכו'", יש לבאר ע"פ הכתוב בפרשתנו ששלח יעקב לומר לעשיו "עם לבן גרתי" ופי' רש"י בזה שני פירושים: א. שהייתי גֵר אצלו. ב. גרת"י – תרי"ג מצוות שמרתי. ונראה ששני הפירושים משלימים זה לזה, שיעקב אבינו בא ללמדנו סוד כוחו שעמד לו למרות שיצא מסביבתו, ולמרות ששהה 22 שנה בסביבתו של לבן, להמשיך לשמור על תרי"ג מצוות, שזה בזכות שתמיד הרגיש שם כגֵר ולא כתושב (מלשון "יושב"). בכל מקום שהיה, הרגיש עדיין "יושב בישיבה" של שם ועבר, ובעצם לא "יצא" אלא רק היה כגֵר במקום לא לו.

אין לנו מושגים כלל בעוצם גדלותם של אבותינו ואמותינו הקדושים והטהורים, אולם חז"ל מלמדים אותנו שהצצה קלה של לאה אל העולם החיצוני, גרמה לבתה שתצא כבר "לראות בבנות הארץ", להתעניין התעניינות של ממש בעולם החיצוני המופקר, ומכך הגיעה לדבר עבירה. ככל קו עקום שבתחילתו הוא עקום רק במעט וככל שמתרחק הפער גדל, כך עקב ירידת הדורות, מה שהיה סטייה קלה ביותר אצל האם, מתבטא בסטייה גדולה יותר אצל בתה.

ויש להוסיף ולהאיר, שיציאתה של לאה הייתה כמה שנים קודם לידתה של דינה, ואעפ"כ הייתה ממנה השפעה על דינה. הרי לנו שההשפעה מההורים לילדים אינה רק ממה שהילדים רואים, אלא עצם מהות ההורים משפיעה על הילדים, גם ממה שההורים עושים בחדרי חדרים או שנים רבות לפני לידת בניהם.

נמצאנו למדים, כמה סכנה יש אפי' בהצצה בעלמא לעולם החיצוני, אפי' בהתעניינות במה שקורה מחוץ לעולם התורה. ובפרט בימינו שכדי "לצאת" אין צורך לצאת, ודי בלחיצת מקש בתוך הבית בכדי להיות לגמרי בחוץ.

לפעמים נוטים אנו לחשוב שבזמן שאין ילדים בסביבה או מחוץ לבית, לא נורא אם נתעניין קצת ב"חדשות" ממה שקורה "בחוץ", אך כאן למדונו חז"ל שמלבד שזו סכנה לעצמינו בכל "יציאה" שכזו, סכנה גדולה עוד יותר יש מזה לבנינו ש"יציאה" זו שלנו, עלולה להתבטא אצלם ב"יציאה" גדולה וחמורה עוד יותר.

ובמקרים שההכרח גורם צורך להיות במגע עם העולם החיצוני, יש ללמוד מיעקב אבינו לעשות זאת כ"בן ישיבה", שגם כשהוא ב"רחוב" עדיין הוא במהותו "בן ישיבה" – "יושב" הוא בתורה, ורק "גֵר" הוא בכל מקום וענין שמחוץ לעולמה של תורה. כמביט מבפנים על העולם שבחוץ, ולא כיוצא ונמצא בחוץ.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

פרשת ויצא- שלב ועוד שלב

אלא למדו מכאן בעלי המוסר את הדרך לעבודת השי"ת, שכל עליה ברוחניות בסולם העולה השמימה, יש לעלות בהדרגה שליבה אחר שליבה ולא בבת אחת. ויתירה מזו, כשם שהתינוקות עולים מדרגה מדרגה באיטיות, מניחים שתי רגליהם על כל מדרגה ורק אז מתקדמים ועולים למדרגה הבאה, ולאחר שגדלים עולים מדרגות מהר יותר, רגל אחת לכל מדרגה, כך גם ברוחניות ככל שנהיה מיומן יותר בעלייתו, נהיה גם זריז יותר, ופחות זקוק להתעכב בכל שלב עד המעבר לשלב הבא.

ונראה להוסיף על זה, שהרי יעקב אבינו ראה גם מלאכים היורדים בסולם,

ומדוע הוצרכו המלאכים לירד בסולם ולא בכנפיהם, מדוע גם בירידה יש צורך לירד בשלבים?

אלא יש ללמוד מכך, שלא רק העליה וההתקדמות בעבודת השי"ת יש להתקדם בהם במתינות שלב אחר שלב, אלא גם המידות הלא טובות וההרגלים הרעים שיש לעקור לצורך העליה, גם זה יש לעשות במתינות שליבה אחר שליבה, ולא להשליכם בבת אחת ממרומי סולם העלייה (שאז עלול הסולם להזדעזע וייפול…), ורק כך תהיה עלייתו מושרשת ומבוססת היטב.

פעמים רבות אנו כהורים או כמחנכים נוטים לצפות מבנינו ותלמידינו להשתנות ולהתעלות בבת אחת מן הקצה אל הקצה. אולם עלינו לזכור שלא זו בלבד שאין שייך לצפות לעלייה בבת אחת, אלא גם לא שייך לצפות לעקירת הרגלים ומידות רעות בבת אחת, גם זה יש לבצע רק במתינות שלב אחר שלב, תוך כדי עידוד רב, תמיכה וחיזוק מצידנו על כל התקדמות וכל שלב הן בחלק ה"עשה טוב" והן בחלק ה"סור מרע". וככל שנשמח באמת בכל התקדמות, נתמוך בה ונפאר ונרומם אותה, ובזה נחזק את בטחונו בעלייתו במדרגות הראשונות, כך יהיה מיומן יותר לעלות במדרגות הבאות ביתר זריזות.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

פרשת תולדות- אהבה בכל מחיר?

מובאים ברש"י שתי דרכים לפרש מאמר הכתוב "כי ציד בפיו": לפי התרגום פירושו שהיה עשיו מאכיל את יצחק מצידו. ולפי המדרש פירושו שהיה עשיו צד את יצחק בדבריו כאילו הוא צדיק, (ששאל כיצד מעשרין את המלח והתבן).

ושתי הדרכים תמוהות ביותר: וכי יש מקום להטיל דופי ביצחק אבינו שאפשר כביכול לשחדו ולקנות את אהבתו בבשר ומגדנות?

ואף המדרש תמוה ביותר, וכי יצחק אבינו כ"כ תמים היה שבשאלות מגוחכות כאלה אפשר לקנות את דעתו ואהבתו? כיצד יתכן שיצחק אבינו אהב את עשיו למרות כל מעשיו הרעים והמקולקלים? ולא מסתבר שלא ידע ממעשיו, שהרי כולם הכירוהו כ"איש שדה". (וכן משמע ברש"י פרק כ"ז פסוק כ"א. וכן הוכיח ב"העמק דבר" בפרק כ"ו פסוק ל"ד). והלא רבקה אשתו ודאי ידעה מעללי בנה, וכי אפי' אשתו לא גילתה את אזנו על מעללי בנו?

ומאותו הטעם יש לתמוה על כך שיצחק אבינו העדיף לברך את עשיו מאשר לברך את יעקב, וכי לא הרגיש ולא ראה את צדקותו של יעקב מול רשעותו של עשיו?

הנה ב"ספורנו" מבואר שיצחק אבינו אהב גם את עשיו, ולא שאהב את עשיו יותר מיעקב. וכך מבאר עניין הברכות (בפרק כ"ז פסוק ד') שיצחק ידע שעשיו אינו ראוי לברכות ללא שיביא לו מטעמים ויקדש בכך את החומר ויהיה ראוי לברכה בזכות המצווה, ואכן כשברך את יעקב ברכו בלי לבקש המטעמים כיון שהרגיש בצידקותו וידע שאינו צריך לזה.

ומזה נראה לבאר שאכן ידע יצחק שיעקב צדיק ועשיו לא, אך הקפיד לראות מעלותיו של עשיו שלמרות רשעותו גם היה מקפיד ביותר על מצוות כיבוד אב, בהכנת מטעמים עבורו ובשימושו בכל עת, (וכן בכך שנמנע מלצערו והמתין שימות כדי להרוג את אחיו), וכדרך לחינוכו התעלם ממעשיו הרעים והתייחס רק לציד שנתן בפיו ולשאלותיו המטופשות, והרעיף גם עליו אהבה כדי לחזק בו את מידת טובו ועי"ז לקרבו ולחזקו בעבודת ה'. ולכן ביקש ממנו לקיים מצוות כיבוד אב מיוחדת שעל ידה יוכל לרוממו שהנה גם הוא ממשיך את דרך אבותיו במעלות המיוחדות רק לו, ואף הוא זכאי לברכת ה'.

ובאמת מבואר ב"ספורנו" (פרק כ"ז פסוק כ"ט) שיצחק לא תכנן מלכתחילה לברך את עשיו יותר מיעקב אלא רצה לברך את יעקב ברוחניות ואת עשיו בגשמיות, מכיון שהכיר מעלותיו של כל אחד וחשב שכל אחד יוכל לעבוד את בוראו לפי תכונותיו שלו בדרכו שלו. (וזו החרדה שחרד כשגילה שברך את יעקב גם בגשמיות, וחשש שזה יפגום בעבודתו לפי תכונותיו – ע"פ שיעורי חומש ממורינו הרב וולבה ז"ל).

ובזה סלל לנו יצחק אבינו דרך לחינוך הבנים: להשתדל להתעלם (היכן ששייך – לאחר בחינה מדוקדקת וזהירות יתירה בס"ד) ממעשיהם הרעים, ולהתייחס רק למעלותיהם, ובכך לחזק את הטוב שבהם גם אם אינו גדול, שע"י כך יגדל ויתעצם החלק הטוב שבהם.

ובנוסף, לא למדוד כל אחד בהשוואה לאחיו או לאחרים, אלא רק ביחס לעצמו, במה הוא טוב ומיוחד, שאם את הייחודיות הטובה שבו נרומם, ממנה נתפעל, ואותה נאהב, ימצא הוא את דרכו המיוחדת רק לו לעבודת ה' מתוך מעלותיו וכישוריו, ולא יבחר ח"ו בדרך אחרת רק בגלל שנכשל בניסיונו להיות כמו אלה שאינו מסוגל להיות כמותם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977