פרשת קרח

מספר עסקנים מקומיים עלו לבית מרן הג"ר אהרן ליב שטיינמן זי"ע להיוועץ בענייני דמתא. האזין הרב, והשיב בעומק חכמתו "ידוע כי 'הקריאה מעוררת הזמן'. השבוע נקרא פר' קרח יש בימים אלה 'רגישות' לעניינים העלולים להיגרר למחלוקת. על כן בבואנו לדון בשאלתכם, ניזהר מאוד מאוד מנפילה למחלוקת…
מהי שורש המחלוקת? מה הביא את קרח לחלוק על משה ועל הקב"ה? רש"י פותח "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא', וממשיך כי קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. אך עדיין יש מקום לשאול, למה קרח חולק? למה אָשְׁרִיאֵל משבט אשר או אֶלִיגָד מבני גד לא התערמו? הרי שני אלה לא קיבלו שום משרה ומעמד! קרח זכה והיה מנושאי הארון היה, איש נכבד ועשיר, ולמה החזיק במחלוקת עד סופו המר?
בשבת קרח לומדים פרק ד' מפרקי אבות [לנוהגין לחזור על 'אבות' שוב ושוב לאורך הקיץ כולו, ולא בימי הספירה בלבד.] הפרק פותח בדברי בן זומא: איזהו חכם… איזהו גיבור…, לכאורה, ילד בן 12 שיעשה מבחן של כיתה א', יקבל צוין הגבוה ביותר. אדם 'בן שלושים לכוח' יתמודד ב'מושב-זקנים' בהרמת משקולות, יזכה בתואר 'אלוף הגבורה'. מה מתכוון בן זומא ללמדנו במשנתו?
איש אחד הִרְבָּה לבכות על מר גורלו. עובד קשה ולא מרוויח מספיק, מתאמץ ולא מוערך ע"י מנהליו, ביתו צפוף ורכבו מקרטע… ויהי היום, ובפתחו ניצב איש נכבד "שלום, האם אתה אדון כהן?". האיש רואה שתיקו של הלה מעוטר בְּסִמְלֵי 'מפעל הפיס' ומשיב בהתרגשות "כן אני כהן!". "מזל טוב! זכית במיליון שקל!" ומגיש לו צ'ק… איזו שמחה עצומה! חייו 'התהפכו' ברגע! ההוא שואל "היכן גרים משפ' לוי?". "קומה מעלי, ולמה אתה שואל?". האדון משיב "מר כהן, שימחתי אותך, וכעת אעלה למר לוי לבשרו כי זכה בשני מיליון שקל". שמחתו של כהן נמוגה ונפוגה. 'המיליון' שהחיו את רוחו לפני רגע נעשו כמו בלון הֶלְיוּם מתרוקן… מאוכזב… למה רק מיליון…
אומר בן זומא – איזהו חכם? איזהו עשיר? לא ביחס לאחרים! מבלי לְהִשְׁתַּוּוֹת ולהביט ימינה ושמאלה, מי חכם באמת? מי עשיר במהותו? מי מכובד בפני עצמו? מי גיבור בלתי מנוצח לעולם? אלה שיש בהם 'מידות תְּבוּנָתִיּוֹת' האמורות כאן! תכונות ערכיות אלו לא תתבטלנה אף כאשר השכנים יתחלפו, והתנאים ישתנו.
חז"ל מתבטאים על קרח 'עינו הטעתו', ופירשו צדיקים כי במקום להביט אל תוך עצמו היה מביט לעבר אחרים… במקום לחשוב "אַשְׁרַי שהנני מכבדי שבט לוי, נושא הארון, קרוב משפחה למשה ואהרן, אב לבנים טובים, פיקח ועשיר מופלג" [קרח מצא חלק מאוצרות יוסף הצדיק], חשב "למה לאחרים יש יותר? למה להם…?".
מסופר על חכם שהתקרב לגיל 'זקנה'. שאלוהו תלמידיו "רוצים לכבדך במתנה, מה לקנות לך?". השיב להם החכם "ברוך השם, מה שאני צריך – יש לי, ומה שאין לי – אינני צריך". לא רק חכם היה, אלא גם עשיר!
חז"ל קבעו שעל נעילת נעלים מברכים "שעשה לי כל צרכי". ומה 'כל צרכי' שייך לנעליים? כשאכנס לקנות נעליים אבקש נעל במידה 43. אם יציע לי המוכר "הנה מס' 45 באותו מחיר!". אני לא צריך 45! אני צריך לפי מידתי. נעלי הם 'לי כל צרכי'! הקב"ה מעניך בדיוק לפי צָרְכִּי, אני צריך 'נעל 43', לא גדולה ולא קטנה.
המחלוקת באה מתחושת "למה הוא: חכם ממני, עשיר ממני, מכובד ממני… המילה 'יותר ממני' היא שורש המחלקות. הישר מבט עינך אל עבר עצמך, תהיה 'אתה', אל תמדוד את חכמתך ועושרך ביחס לאחרים. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" – מן העולם שלך, מֵהַמַּתְאִים לך, ממה שאתה צריך.
משה רבינו מגיב מול קרח 'שלא כדרכו', ומבקש מהקב"ה להעניש את קרח. ומדוע אינו מתפלל שיביא לקץ למחלוקת? כתב רבינו בחיי (כד הקמח 'קנאה') "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם". נחנך ילדינו ל'עין טובה', מבט אמיתי על החיים, נמחיש בעצמנו, וכך יבינו 'כל צרכם'…
זמני תשובה ממשמשים ובאים…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שעת לפנות בוקר, רבינו ה'חוזה מלובלין' מֵקִיץ ומגלה כי שַׁמָּשׁוֹ שכח להעמיד ליד מיטתו מים לנט"י. לא הוריד הצדיק רגליו על הארץ ללא נטילה, והמתין לבוא השמש. בליבו נצנצה טינה על השמש שגורם לו לביטול זמן יקר. מיד הרהר בדברי חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. אמר בליבו 'האם כדאי לעבור על איסור ע"ז בשביל מי נטילה…'.

כהורים ומחנכים עלינו לעמול להסיר כעס מליבנו, שהרי הכעס מהווה מכשול עצום בחינוך. אדם הכועס – חכמתו ניטלת ממנו, כדברי חז"ל (פסחים סו), ולא יכול לראות בבהירות את הדרך נלך בה. הכועס מאבד הערכת הסביבה כלפיו, וכמלמד הוא פוגע בעצמו, כי תלמידיו רואים בחולשתו וכבודו נפגם בעיניהם. לא די שהכעס לא משיג – אלא מפסיד.

דרש הג"ר מאיר אריק (מגאוני גליציה לפני השואה), חז"ל לימדו כי האדם ניכר בשלשה דברים – בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה). את אהרן הכהן לא ניתן לבדוק בכוסו, כי כהן משרת אינו מוזג ואינו שותה, שהרי שתויי יין אסורים בעבודה. אף בכיסו לא יכולים להכירו, כי על כה"ג נא' 'גדלהו מִשֶּׁל אחיו', אחיו הכהנים תומכים בו כלכלית. נותר רק להכיר במעלת אהרן בבחינת כעסו. על כן אומר משה רבינו לעדת קרח "וְאַהֲרֹן מַה הוּא?" – הנכם רוצים לדעת מיהו ומהו אהרן? – "כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"! נסו לראות האם הוא יבוא לידי כעס! הרי 'בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי', איך תתקוממו נגדו?

המוכיח מתוך כעס אין דבריו מתקבלים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, התוכחה מתקבלת כשנאמרת בשקט וסבלנות. בפר' בהעלותך מוכיח הקב"ה את מרים ואהרן על דיבוריהם על משה רבינו. בתחילת התוכחה אומר הקב"ה שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, פירש"י אין נא אלא ל' בקשה. בתום דברי התוכחה נא' וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. משמע כי חרון-אף ה' בא רק אחרי שסיים דבריו. כתב רבינו אליהו מזרחי "שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס – כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם בכעס לא היו נשמעים"! דברים מבהילים! דברי נבואה מפי הגבורה! הם לא היו מתקבלים מתוך כעס.

מלמד התייצב בפני רבו להיוועצות, "נכשלתי היום בכיתה, איבדתי שליטה עצמית וגערתי בתלמיד בחוזקה מתוך כעס. מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה עוד". חשב הצדיק והשיב ברוב חכמה "אני מזהה כי כוונתך טהורה ורצונך להינצל בעתיד. עצתי לך, מחר בבוקר תפתח את השיעור בבקשת סליחה!" המלמד נרתע, וכי זה 'מכובד'? המשיך רבו "ברור לי שמאוד קשה להתנצל בפני ילד. לא נעים. אך בטוחני כי מכאן ואילך, בכל עת שיעלה בליבך כעס, תזכור שתצטרך לעבור שוב אי-נעימות זו, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם כלשון הרמב"ן באגרתו…"

עלינו להפנים את האמור כבר, שכעס פוגע בחכמה ושקול הדעת, ולכן, לא נגיב ולא נפעל מתוך כעס. להלן ביאור נפלא ומעשי בפרשתנו: בפסוק נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם וגו'. פירש"י 'נצטער עד למאוד'. מדוע נוטה רש"י לפרש 'ויחר' ש'נצטער', ולא ש'כעס', כפשוטו של מקרא? כי התורה ממשיכה ואומרת שמשה רבינו פונה להקב"ה ומבקש עונש, לא לקבל הקטורת שלהם. אילו היה משה כועס היה ממתין, ולא פועל מתוך כעס!

בא מלמד אצל רבינו ה'פני מנחם' מגור ושאלו 'איזו קבלה טובה אקבל ע"ע, להצליח עוד במלאכת הק'?' השיבו רבינו 'על כל אחד להתחזק בדבר שנוגע אליו, מלמדים צריכים להתחזק בענין הכעס'. והוסיף 'בזוה"ק כתוב 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז'. מה ההשוואה בין השנים? הדמיון הוא – כשם שע"ז לא מועילה, כך הכעס אינו פועל מאומה…'.

בעירו של הג"ר אייזל חריף היה מלמד קפדן וכעסן שהיה מוציא זעמו על תלמידיו. קבע הרב שעל ההורים לשלוח את בניהם למלמד אחר. בא המלמד לרב וטען "הלוא אגווע מרעב! במה אתפרנס?" השיבו הרב "אלווה לך כסף, צא וסחור בבהמות". תמה ה'מלמד' "אך אינני יודע לסחור בבהמות!" השיבו הרב "הרי גם במסחר ילדים אינך יודע!"…

בניהול כיתה, חובה לשמור על כללי משמעת ודרך ארץ. יש ללמוד בעיון רב דברי חז"ל 'ולא הקפדן מלמד'. תקיפות – כן, יציבות ושמירה על כללים – כן! אך להפנים ולהבחין היטב מה הגבול בין תקיפות נדרשת לבין קפדנות מזיקה.

אמר החכם "לכעס תמיד יש סיבה, אך לעתים נדירות יש לו סיבה מוצדקת". דרש בר קפרא 'רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא'. כלומר, 'הרווח' היחיד מהכעס שהוא נותר בידך, אצלך, אינך נענש על הכעס שלך, אתה תוענש על-ידי הכעס שלך. הכעס עצמו הוא העונש. אדם שאין בידו אלא פַּטִּישׁ בלבד – כל דבר נראה בעיניו כמסמר…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

נכנסנו בס"ד לחודש תמוז. המחשבות משוטטות לשנה הבאה. איפה נעבוד. איפה נלמד. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ…
מטבע הדברים ישנם מעברים. תלמיד שהתחיל בת"ת ובישיבה, ישנם מצבים שיהיה עליו להחליף מסגרת ולא להשלים שנותיו במקום בו התחיל. אין בכך פגם. זה עשוי להביא תועלת וצמיחה. תלוי איך זה נעשה. בעצם המעבר אין נזק, כמו בתחושות שמלוות את המעשה. תלמיד שמרגיש שסילקו אותו, העיפו אותו, חש כישלון ומשבר, ומבחי' נפשית עלול להיגרר ל'שטויות' כדי לחזק ולפצות את רוחו הפגועה. שמעתי מגדול אחד שליט"א שכאשר משגיח 'מוציא' בחור – ניתן למדוד את רמת יראת השמים שלו, של המשגיח.
לא 'מסלקים' – אלא 'מעבירים'. מקיימים שיחות מכובדות עם הנער והוריו על הסיבות שהביאו להחלטה, ודואגים למסגרת חלופית שתטיב אתו. את התהליך כולו מלווים באמפתיה ורגישות, 'כבוד האדם' נשמר.
במדרש לפרשתנו נאמר דבר נורא: כשירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם ושאלו 'היכן אהרן?', אמרו להם 'מת'. אמרו, 'היאך מלאך-המות יכול לפגוע בו? הרי אהרן עמד ועצרו, שנא' וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים. אם אתם מביאין אותו – מוטב, ואם לאו נסקול אתכם!'. עמד משה בתפלה, ואמר 'רבש"ע! הוציאנו מן החשד!' מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנא' וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן.
הקשו המפרשים, וכי מה ראה העם בפתיחת המערה שהוריד החשד מעל משה ואלעזר? כתב רבינו אליהו הכהן מאיזמיר (ה'שבט מוסר') בספרו 'חוט של חסד', שההורג אדם אינו מתעסק לקוברו בנכבדות, אלא משליכו באחד הבורות. כשראה העם את קבורתו המכובדת, אהרן מוטל על מיטה מוצעת כדרך המלכים, תכריכיו נאים ושכיבתו מסודרת, האמינו כי לקח אותו האלוקים, ומשה ואלעזר לא פשטו ידיהם בו ח"ו.
כן הדבר בהעברת תלמיד. כשאתה מחליט כי חובה להעבירו ממוסדך, מן השמים בוחנים את מעשיך, והם מעידים על טוהר ליבך. חלילה לנו מלתת לנער תחושה שהוא נכשל, מסולק ובעייתי. השמר לך מלזרוק אבן אחר הנופל. נפשו מטוטלת, ויש לנהוג בו ברגישות. זה ענין של חיים ומות! חיוך מחיה וגערה ממיתה!
'וכי נחש ממית או נחש מחיה'? המשנה מלמדנו כי ההצלה תלויה בכוונת הלב. בפרשתנו תולה משה רבינו נחש-נחשת בראש הנס, עמוד רם ונישא, ועד ימינו זה סמל עולמי של שרותי בריאות. נכוון כלפי מעלה! נשעבד את לבנו לאבינו שבשמים. פעולה יכולה להיות קטלנית, או להיות מחייה. היעקר היא כוונת הלב.
אגב דברי ר"א הכהן (מחכמי טורקיה לפני 300 שנה) שהובאו, נביא מה שכותב על עצמו: פעם אחת קיים 'הכון לקראת אלוקיך ישראל' לפני תפילה. חיפש את אבנטו, וראהו מושלך ארצה. הרים את האבנט וחגר עצמו בו. עמד בתפילה כהרגלו, באימה ובריאה, ולאחריה התיר אבנטו. או אז ראה כי לא באבנט נחגר כי אם בנחש! בסוף התפילה נשמט הנחש ארצה והסתלק בפיתולים מהירים… לזכר המאורע קרא לאחד מספריו הרבים 'אזור אליהו'! צדיקים התבטאו כי צדקת הרב גדולה מעצם הנס. ברור לנו כי אין לבעלי חיים שליטה על צדיקים. הגדולה היא שהרב לא הרגיש במה חוגר! לא הבדיל בין אבנט-בד לבין נחש, מרוכז היה בהכנה לתפילה!
לא ה'נחש' הוא הממית. תולים את קשיי הדור בנחשים הארסיים: צפעי צפייה, ושפיפונים טלפוניים. נדע כי הרעות האלה אינם 'סיבה' להתדרדרות, אלא 'אמצעי' מהיר וזמין ל"ע. הסיבה למשבר רוחני היא כאשר חשים קשיים בדרך, כישלון, עוינות וניכור. 'נכוון לבנו' להטיב, להכיל ולקרב. "כשטוב – לא רוצים לעזוב".
הורה מרן הרב שטינמן לאיש חינוך בכיר "לפני דחיית תלמיד או העברתו – עצום עיניך וחושב על בנך…".
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"המנהל, מה עושים באסיפת ההורים עם האבא של שימי?" שואל מלמד כתה ז'. "מה השאלה?" מתעניין המנהל. "נו, אינך זוכר? מאז שהוא צעק עלי בטלפון, ביזה אותי ופגע בכבודי, אני לא מוכן לדבר אתו! לא מכיר אותו! מה עושים אם יגיע בערב?". "כבר עבר מאז כמעט שנה!" מנסה המנהל "ואיך שמעון עצמו?" המלמד מסביר "שימי די בסדר, למרות שקשה לי לחשוב עליו מבלי להיזכר באביו החצוף. הוא פגע בי! זה לא אכפת לי אישית – אכפת לי על 'מעמד המחנך'. זה כמו 'כבוד התורה' שאסור לנו למחול על פגיעתו!".

המנהל חושב קמעא, וקובע שיחה עם המלמד למחרת בבוקר. כך למד ממשה רבינו, בֹּקֶר וְיֹדַע ה'…

"שב נא, אספר לך מעשה שהיה אצל ה'כהן הגדול' מאלכסנדר, רבי חנוך העניך" פותח המנהל את שיחתם. "כאשר היה הצדיק רבי העניך רב צעיר סבל מרדיפות וביזיונות ממתנגדיו, אנשי בליעל. בין רודפיו היה עשיר נכבד שביזה אותו נוראות, ועפ"י דין תורה היה חייב בנידוי. הרבי לא הסכים בשום אופן לנדותו. אנשי שלומו חשבו שהוא נמנע מכך מחשש שהמלכות תחייבו לשלם אלף זהובים כמנהגם בימים ההם. התגייסו והביאו תלמידיו אלף זהובים לרב, ואמרו שאין שום מניעה מלפעול נגדו כדת וכדין, בנידוי וחרם!

הסביר להם הצדיק "יתכן שעל פי דין תור צריך לפעול כנגדו, אך אני לא אפגע ביהודי. בכדי לנדות אדם, כדי להחרימו ולהתיר זלזול במעמדו מחובתנו להיות בטוחים בשעת מעשה שלא יהיה בה שום פניה, בלתי לה' לבדו, לכוון בה אך ורק למען כבוד ה' וכבוד תורתו הק'. אסור לערב שום מחשבה אחרת, ובפרט – נגיעה אישית ח"ו, נקמה ונטירה. לא אוכל לנדותו! וכי בטוח אני שמחשבתי זכה וטהורה לשם ה'? ברור לי שאין בקרבי כלל מחשבה על כבודי או על פרנסתי? על מעמדי ועל דעת הקהל? ולמה תצא זאת מלפני?".

"ועתה", מסביר המנהל פניו למלמד הפגוע, "הרבי מאלכסנדר, שהיה צדיק אמיתי, ת"ח ופוסק הלכה, חשש מפנייה הפוגמת בטוהר המעשה, משך ידיו ולא גזר נידוי. האם אנחנו יכולים לנהוג חרם ופגיעה בזולת?"

התורה מעידה כי משה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם. רבינו ה'שפת אמת' כותב שמרוב ענוותנותו המוחלטת משה לא הרגיש כלל בצאתו ובואו לפני העם שהינו נוהג ברמה. משום הכי האשימו אותו מתנגדיו 'ומדוע תתנשאו'. רק משה רבינו לבדו יכול להעניש את קורח. נקי כפים ובר לבב, ללא כל פנייה!

כמה קשה להיאבק ב'נגיעה אישית'? עבודת המלמד מטוטלת בין דעות של הורים, הנהלה וחברים לצוות. מחד – הוא חפץ במקום של יחס והערכה, ומאידך – עליו לחשוב על תלמידיו תוך הנמכת עצמיותו… כמה "עונשים חינוכיים" (במרכאות כפולות) נחסוך, כמה 'הרחקות וסילוקים' נמנע, כאשר נפעל בטוהר, לשם שמים, ללא פניות אישיות. כמה 'דחיית רישום' בגלל שיקולים חיצוניות, כמה 'ברוגזים' הרחיקו תלמידים מעולם התורה. כמה נערים נקטפו מישיבות באיבם, נתלשו מעץ החיים? הבחור ננשר, המרחיקו הוא הוא הנושר!

אפילו משה איש האלוקים, נזהר! כאשר בנות צלפחד השמיעו 'והוא לא היה בתוך העדה הנועדים… בעדת קורח', משך משה ידיו, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'! פי' השל"ה הק' כי חשש מנגיעה אישית! גם במעשה זמרי 'נתעלמה ממנו הלכה' כי זמרי העז פניו ושאלו 'בת יתרו, מי התיר לך'. חז"ל קבעו 'עשה לך רב' כי לך יש נגיעה! אינך יכול לשמש 'הרב של עצמך', עליך לקבל דעת רבנים אחרים בכל הנוגע אליך!

מי מסוגל להעיד על עצמו שמעשיו הם 'לשם שמים'. גם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. נשנן לנו את דברי רבינו הק' מקוצק שדרש דרש "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – שה'לשם שמים' יהיה גם הוא לשם שמים! קל לחלוק. קשה לחלוק לשם שמים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'