אני מסוגל!

הרה"ק רבי יצחק מוורקא נסע עם בני לווייתו לפקוד את קברו של הרבי הק' מליז'ענסק. בדרך נגנבה מזוודתו. הזהיר הרבי הק' שלא יאמרו כי מישהו 'גנב את המזוודה', ולא לבוז ל'לוקח' המזוודה ולכנותו בשם גנאי. אמר הצדיק "הלוא אם ייקרא האיש 'גנב', יהפוך לגנב באמת, ולא ישיב את המזוודה.". תמהו השומעים על דברי הרבי, הרי גנב הוא גנב… אך לא עבר זמן, והנה ה'לוקח' החזיר את המזוודה, מבלי שחסר בה מאומה.

מעשה קצר זה ממחיש את חשיבות ה'דימוי העצמי' ועד כמה משפיע על בני אדם. אחת התכונות המרכזיות, הנחוצות להתפתחות והצלחת בני אדם היא 'הערכה עצמית', שיאמין ביכולותיו, יראה עצמו מסוגל וראוי. תכונה זו הכרחית ביותר בקרב ילדים ובני נוער. בהיותם מושפעים ביותר מ'דעת הקהל', ה'דימוי העצמי' הוא ממש 'ויטמין חיוני' עבורם. עד כמה ישאפו, ישקיעו ויתקדמו בהצלחה, או ידעכו וינבלו ללא חזון ומעש.

ילד ונער אינם 'ממציאים' לעצמם – האם וכמה הם 'מוצלחים' או 'חסרי יכולת'. הם קולטים את זה מהסביבה. כמו תינוק שמתחיל לזהות את 'שמו': אזניו הזעירות ומוחו הקט קולטים שהוריו שאומרים שוב ושוב 'מוטי', מתכוונים אליו, הוא 'מאמין' להם שאכן שמו 'מוטי'… כך ילד שחש כי מבוגרים משמעותיים בחייו מאמינים בו, רואים בו מוכשר ומוצלח, סומכים עליו – הוא מאמין להם ומאמין בעצמו! הוא ידהר על כנפי האמון, מתוך ביטחון שאכן הוא עשוי להצליח. וכן להיפך ל"ע, אין אבידה כאובדן הערכה עצמית, אבידת עוז-רוח.

פרשתנו עוסקת בחטא המרגלים. קשה מאוד להבין איך ולמה 'דור דעה' נפלו מדרגתם הגבוהה. נתבונן מה התורה מלמדת אותנו ב'סיפורים' אלה. אחת מנקודות השבר אצל המרגלים היא "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כאשר הרגישו עצמם 'קטנטנים', אבד סִכּוּיָם להצליח. הדימוי העצמי התרסק. כלב בן יפונה מרגיש במשבר, וניסה ולהציל ולשקם "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", אך ללא הועיל, כי "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם". דרך העולם להיכנע ל'ייאוש', זה 'קל יותר' מאשר להתאמץ.

ילד חזר מיום לימודים ומוסר לאימו האלמנה מעטפה, "מנהל בית הספר מסר לך". היא קוראת את המכתב, והילד מזהה שהיא נסערת. "אמא, מה כתב המנהל?". הָאֵם לוקחת נשימה עמוקה ואומרת "המנהל קבע כי אתה ילד מחונן במיוחד, חכם מדי עבור הכיתה. הוא מבקש שלא תבוא עוד לביה"ס שלו". "מה נעשה" שואל הילד בתום. "ממחר, נישאר יחד בבית ונלמד כאן!"

כעבור שנים רבות מתה האם. בנה, המדען הנודע תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים, נורת החשמל ועוד פיתוחים רבים, בא לְפַנּוֹת את ביתה. והנה מזהה את המעטפה הטמונה בִּמְגֵרָה, מכתב המנהל! פתח וקרא "גב' אדיסון! בנך חסר תקווה, אינו יודע קרוא וכתוב. חבל שימשיך בלימודיו. הוא מתאים רק לעבודת שדה או סַבָּלוּת. נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו…".

בדרומה של תל אביב יש בי"ס מדהים, בית ספר תורני שקולט ילדים משכבות מצוקה, עניים ויתומים, ילדים שחוו משברי משפחה ואלימות, ובסייעתא דשמיא מעמידם אותם בקרן אורה. רבים מהם מסיימים כ'בני ישיבה' מהודרים, איתנים ברוחם ובנפשם! בכניסה לחצר ביה"ס יש 'כרזת קיר' מאירת עיניים ולב, האומרת: "כל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו". אין זו 'קישוט' בלבד, אלא חזון של צוות ביה"ס, נר לרגלם!

מילה שיוצאת מפי המחנך יש בה להמית ולהחיות! אם ילד שומע "זה קשה מדי עבורך" הוא מאמין למחנך שהריהו חלוש, חסר יכולת. אם שומע 'אתה חגב' ימשיך ויחוש עצמו שפל עוד, לרמת 'נמלה' (עי' במפרשי רש"י).

אדרבא! 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם – גְּבוּרֹתָיו'! המרגלים לא כשלו מתוך שהכנענים היו חזקים מדי, אלא כי חשו עצמם חלשים מדי. נחמיא ונעודד, נסוך בסובבים אותנו תקוה ואמון. אל תקמוץ במילים טובות לתלמידיך, בהן אתה בונה עולמות! חֲשֹׁב נא, מלמד יקר, כמה אתה יוצא מחוזק ממילה טובה מהמנהל, מהערכה חיובית מהבוחן, ומפתק מחמיא מהורים! אתה מאמין שהנך המלמד 'הכי טוב' – כי כך אמרו לך, ובצדק!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

באהבה

יש מלמד ויש מלמד. יש מלמד שממלא כל תנאי עבודתו, מוסר שיעורים ודיבורים חינוכיים, מנצל סדר יומו, עוקב אחר מצב תלמידיו ועושה כל שנדרש ממנו כעובד. ויש מלמד שמקיים כל הנ"ל מתוך אהבה. אהבה לתלמידיו, אהבה לשליחות, אהבה לעסק החינוך. ואין הכוונה שהוא אוהב רק את החרוצים, המצטיינים, הממושמעים והצייתנים. שהרי, מי שאוהב רק את ה'שמנת' אינו אוהב אותם, אלא את עצמו… יש מלמד שאוהב גם את המוחלשים, המאתגרים, הוא אוהב להוציא יקר מזולל, אוהב ושמח לסייע ל'בניו של מקום'…

מלמדים רבים מעמידים פני אוהב, מחייכים כל בוקר ואומרים מילים יפות, אך ברגע האמת… זכיתי לשמוע מפיו של הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ, "תלמידים יודעים לזהות האם המלמד שלהם אוהב אותם באמת…". דברים רבים מקרבים ו'מחברים' בין נפשות, כמו נישואין, שותפות עסקית, לימוד בחברותא, ועוד. חיבור חזק ומלא נעשה ע"י 'דבק' של אהבה. דבק זה עמיד ואיתן בפני נפילות, מצבי קור וחום, ומתחזק ממשברים…

בפרשתנו נלמד על 'ברכת כהנים'. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… ולפלא, בעצם אין כאן 'ציווי' לברך, רק מצוה על 'נוסח הברכה'. והיכן המצוה לברך? ביאר רבינו ה'אמרי אמת' כי בא' בניסן, יום הקמת המשכן, נא' (בפר' שמיני) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. אהרן לא נצטווה לברך, אלא בהיותו 'יסוד החסד', אוהבן של ישראל, נשא לבו אותו לברכם. בקדמונים נאמר שאהרן ברך בלשון זה, יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא… ולכן מְצַוֶּה הקב"ה רק על 'הנוסח', שימשיכו תמיד בברכה זו. ולכן נקבע 'נוסח הברכה' 'לברך את עמו ישראל באהבה' – כי 'אהבה' היא היסוד מצוה סגולית זו, שע"י אהבת אהרן נִתְהַוְּתָה הברכה.

בתי היתה 'חולת אהבה' לאחת המורות בתיכון. היתה מדברת עליה, מצטטת מפיה, מתארת אותה, ובעיקר – משתדלת מאוד מאוד בשיעוריה. כאשר החזירה 'מבחן' הבנתי מה מקור אהבה זו. לצד הציון הוסיפה המורה וכתבה "חרוצה ומקשיבה, תשובות מלאות ומדויקות, כיף לבדוק את המבחנים שלך. בהצלחה תמיד". שתים-עשרה מילים. למעלה משישים אותיות (המבחן גנוז אצלי זה שנים). ונזכור כי בכיתת תיכון יש כארבעים תלמידות! המורה כתבה מתוך אהבה. וכמים הפנים אל פנים, האהבה חזרה אליה מלב תלמידותיה בהערכה.

לא אשכח את היום בו בני חזר הביתה מכיתת 'מכינה' וסיפר ששכחנו לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. מתוך לחץ שאלנו "ומה אכלת?"'. הילד השיב בתום ילדות "הָרֶבֶּ'ה חתך ונתן לי חצי סנדוויץ" שלו"! שאלתי, מתוך הלם, "ומה היה בסנדוויץ' זה?", "לחם חום, אבוקדו ופרוסות עגבניה". "אבוקדו?!" שאלנו בתמיהה "הרי אתה לא אוהב אבוקדו!". והילד המתוק השיב במתיקות מכופלת "בבית אני לא אוהב. כשהרב'ה נותן – אני כן אוהב". עברו מאז למעלה מחצי-יובל שנים ואני מצטמרר. לא את האבוקדו הוא אהב, אלא הנותן, את הרב'ה שאוהבו…

ואיך מגיעים לאהבה זו? הנה יהלום נוסף מאוצרו האוהב של רבינו ה'אמרי אמת': אהרן נִצְטַוָּה 'אָמוֹר לָהֶם' בל' רבים, אך הוא מברך בל' יחיד, יְבָרֶכְךָ… אהבה מתעוררת מחיבור לכל יחיד. כך 'מברכים באהבה'. מלמד המשקיע חשיבה על כל יחיד בכיתתו, "לא כתה שלימה אלא יחידים" יבוא לאהבתם. הכרה מביאה אהבה. המלמד יתבונן מה כל ילד אוהב, במה כל אחד מוכשר, מי בן יחיד/בן זקונים/בכור/ילד סנדוויץ'/משפחת עולים וכדו'. המלמד יֵדַע – מתוך אהבה – מה קשייו של כל אחד, אולי רקע בריאותי, מה חולשתו, כך אוהבים.

כאשר ילד 'מעצבן' קורה וכועסים. אך לא על הילד כי אם על המעשה. יחשוב המלמד שהרי הילד הוא עצמו הסובל העיקרי מחוצפתו, מקשייו ומחולשותיו. למה לכעוס עליו? הריהו מסכן, יש להגביר באהבתו! לאחרונה שח לי מלמד על קשייו בכיתה "אתה לא מאמין איזה דפוקים יש לי! מפלצות! סוג ברנשים שאתה בכלל לא מכיר…". הִסִּיתִיו. "מלמד יקר, מסופקני אם יש לך עתיד בשדה החינוך, לא זו הדרך ולא זה העיר… מסגנון דיבוריך ניכר כי נעדר ממך הרכיב המרכזי באישיות המחנך: אהבה. אולי תחשוב על הסבה מקצועית".

הכהנים מברכים באהבה והקב"ה מוסיף "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כי הוא אוהב אותנו. בכל מצב. הבה נלך בדרכיו… אֱהֹב את המאתגר, זְכֹר כי בקרב ה'תזזיתי' גלומים כוחות שירימו אותו אל-על. תהיה אתה הזוכה לְגַלּוֹתוֹ!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- נשא- התחדשות

אדם- התחדשות וגדילה

בשנת תשי"ב ניסה סר אדמונד הילרי לטפס והגיע לפסגת הר האוורסט, הגבוה בהרי העולם. הר זה מתנשא לגובה של כמעט 9000 מטר (בהשוואה להר החרמון, 'הנמוך יחסי', שאינו מתנשא אפי' לכדי 3000 מטר). הקשיים שבדרך, והאמצעים הדלים שהיו עמו מנעו ממנו הצלחה. בלית ברירה, עצר במרחק ¼ ק"מ מהפסגה, 250 מטר בלבד, ונאלץ לשוב על עקבותיו.

היה זה בשעתו 'שיא עולמי'. נערכה לכבודו מסיבה גדולה בלונדון, אך השמחה מהולה היתה בצער. אמנם הושג דבר 'ראשוני', אך את 'הדובדבן' לא קטפו… סר הילרי התכבד לנאום בפני הנאספים. בדבריו תיאר את מסעו והודה למסייעים. לאחר כמה דקות נאום, פנה לעבר תמונת ענק של ההר שתלתה על הקיר מולו, והחל 'לדבר' עם ההר: "אוורסט רם ונישא, במסע אחרון זה – אתה ניצחת אותי. לא הצלחתי להגיע לראש ההר. אך האזן לדברי! אני מצהיר ומודיע לך כי בפעם הבא אני אנצח אותך! אגיע לפסגת כדור הארץ! וזאת מנין לי? כי אמנם אתה גבוה מאוד, אך אתה דומם, אינך מוסיף לצמוח. ואילו אני, אדמונד הילרי, מוסיף ומתפתח, מנסה ומשתדל! לי יש מה שאין לך, אני חי, עם כוח העשייה!". ואכן, כעבור שנה, זכה סר הילרי בתואר 'הראשון שניצב על פסגת האוורסט'.

בחג השבועות ניצבים אנו סביב הר סיני. אמת כי סיני נבחר בהיותו נמוך והקב"ה מלמדנו ענוה ושפלות (סוטה ה). אך התורה שניתנה עליו גבוהה עד שמי רום! למרות שמשה רבינו קובע לפני מותו לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, אך עילאית היא התורה, וקניינים רבים נדרשים להשגתה. סוד השגתה היא לא להיות דומם! להוסיף ולנסות, להשתדל ולעשות!

תלמידים מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ורגילים לשמוע מאתנו, הבוגרים, 'צריך לנסות שוב'. הילד חושב בקרבו 'מה יעזרו הניסיונות החוזרים שוב ושוב? כפי שנכשלתי כך אשוב ואכשל…'. חשוב לנו ללמדם כי בכל ניסיון ובכל השתדלות יש משהו חדש!

באבות דר"נ (פ"ו ב') מסופר כי רבי עקיבא ראה מים שֶׁשָּׁחֲקוּ באבן, ומהם קיבל עוז רוח להוסיף ולהשתדל בתורה. בעלי המוסר דרשו "איזו טיפה הבקיעה בעצם את האבן?" בלי הטיפה האחרונה לא היתה האבן נשחקת, אך גם בלי הראשונה או העשירית… כל טיפה וטיפה הוסיפה וחידשה כוח מול צור החלמיש.

כל אחד הוא מיוחד

פרשת נשא היא הארוכה בפרשיות התורה, אך חציה בעצם חוזרת 'שוב ושוב' על קרבנות הנשיאים ונדבותיהם. התורה מתייחסת באריכות לכל נשיא ונשיא. הרמב"ן (בפירושו השני לענין זה) מסביר שאמנם כל נשיא הביא בדיוק כמו חברו שלפניו, אך כל אחד פעל מתוך מחשבה וכוונה אישית, לא הרי זה כהרי זה, "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו…". זה 'נראה' אותו דבר, אבל כל אחד היה 'חדש וראשוני'. לא שתים עשרה 'חזרות' יש כאן, אלא שנים עשר 'סיפורים חדשים' מספרת התורה. כל אחד 'יצירה' בפני עצמה!

מחשבה זו, בדרך בעבודת השם, מעניקה כוחות ומרעננת. הלימוד של היום הוא 'חדש' לעומת הלימוד של אתמול. הניסיון להצליח, ההשקעה בקיום המצוות, אינם רוטינה מעייפת, אלא יצירה מחודשת וראשונית. חז"ל מספרים על תלמידו של רב פרידא שהבין משנתו רק לאחר ד' מאות חזרות (עירובין נד). לא 400 פעמים של 'השמעת הקלטה' משעממת מְזַכָּה בהבנה. כי אם 400 יחידות, 400 'פעמים ראשונות', הן הנה הביאו את התלמיד המתקשה להצלחה.

אין יאוש!

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ! אדם נבדל מבעלי חיים בכך שבהמה מתהלכת בראש כפוף ארצה, ואדם בקומה זקופה, כמלאכי השרת (חגיגה טז). אל לנו להיות כבהמות, החורשים שוב ושוב בראש רכון לארץ. הבה נהיה כמלאכים, על מעלתם נשורר בפיוט 'אקדמות' חֲיָל אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא לְשַׁמְשׁוּתָא, חַדְתִּין נְבוֹט לְצַפְרִין! לה' מיליוני מלאכים, מתחדשים מדי בוקר! בקומה זקופה! ללא לאות וללא עייפות החומר. נלמד בפרשתנו מהנזיר, אף אם נטמא בנזירותו אינו נופל ואינו מתייאש. הוא מתחיל מחדש! וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא! בראש מורם!

נישא ראש ונביט אל עבר התורה הק' בהצהרה – כל זמן שאני חי, ער ופועל, לא דומם ולא עייף, אנסה ואצליח!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

סיפור על אין יאוש! מאת דרשו- לחצו כאן!