"שבת קבלת התורה", פרשה מרגשת ביותר. בפרשה זו 'נהיינו לעם'. מְצֻוִּים 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב…'. מצוה לזכור מעמד הר-סיני ואף להנחיל לבנים. לא קלה היא ההנחלה לבנים, בהיותם עסוקים בענייניהם, שקועים בחייהם 'העכשוויים'…
פגשתי תלמיד מהעבר, נער חמד, והתעניינתי על עיסוקו. היא אמר שהוא 'מְצַלְחֵת'. לא הבנתי מה הוא אומר. הסביר שהוא בצוות מטבח באולם יוקרה, אחראי על ה'צִלְחוּת'. עדיין לא הבנתי. אולי זה תואר מכובד חדש לשוטף צלחות… בראותו תמיהתי, הרחיב: הוא קובע איך ייראו המנות המוגשות. על צלחת רחבה יניחו 'כזיתיים' דג סלמון, לידו פרח ברוקולי ושני פלחי אפרסק, מזלפים למעלה רוטב-לא-מזוהה, ובכך המנה מְצֻלְּחֶתֶת ומוכנה להגשה. המראה המעוצב והמוקפד, כך גם המנה העיקרית: פרוסת בשר, חצי שניצל, עם קלח אספרגוס וחסה לצד כדור אורז, וכמובן – זילוף…
המנות קָטְּנוּ בהרבה. בעבר שבעו, 'שניצל או עוף או רולדה' (או גם וגם) קערות אורז, תפו"א, ירק… אך המנות של היום מגרות, מושכות, ומעוררות תאבון. דבר יפה מביא תאבון. וַיַּצְמַח ה'… כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – וְטוֹב לְמַאֲכָל… מבוגרים פוגשים מאכל חדש. טועמים ומחליטים 'טעים או לא'. ילדים מחליטים לפי המראה. אימהות מתחננת 'רק תטעם'…
כך גם בלימוד. כדי שילדים יִמָּשְׁכוּ ללימוד, ירצו לטעום, חייבים 'לְצַלְּחֵת' את הנלמד, להגישו בצורה מושכת, לגרות ולעורר סקרנות… 'הכנת שיעור' אינה הכנת החומר גרידא, לדעת פסוק ומפרשיו, המשנה וביאורה, הגמרא ומהלכיו, אלא להכין את ההגשה! במה לפתוח, איך לאתגר, איזה משל והמחשה. במסגרת עבודתי אני צופה בשיעורים מוסברים ומאורגים, מראה הלוח ערוך, 'ביאורי המילים', ו'פרפראות' על החכמים ומשנתם, תרשימי זרימה המסייעים לריכוז…
אך לפעמים אני יושב בשיעורי גמרא כשמחצית התלמידים ויותר לא מרוכזים. שנים משחקים ב'איקס עיגול' בעיפרון על השולחן, זה קורא ספר קומיקס מונח בהסתר על ברכיו, אחד מגרד 'מנהרות' בקיר, אחר בוהה מהחלון, ושניים נרדמו. ויש כאלה שמקשיבים למרות המלמד… בקרבי אני חושב "אילו למדתי אני אצל מלמד זה, הייתי מקשיב?".
חז"ל משבחים את רבי מאיר (עירובין י"ג:) 'לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה'. הבה נתבונן באופן הוראתו של רבי נהוראי שהיה ל'מאיר' עיני חכמים בהלכה: רבי יוחנן מוסר (סנהדרין ל"ח:) ששיעורו של רבי מאיר היה מורכב שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש מְשָׁלִים. לדוג', 'שיעור של שעה' הכיל 20 דקות הלכה בלבד. וכי זהו 'מאיר עיני חכמים בהלכה', הרי לכאורה 'בזבז' 2/3 מהזמן? אך היא הנותנת! המעטפת הנעימה מושכת הקשבה, מעוררת ריכוז, והיא מאירה עיני השומעים בהלכה! רוצים להקשיב ולדעת עוד…
'צִלְחוּת' שיעור כוללת הכנה משמעותית מצד המלמד. ככל שהוא יודע יותר טוב את החומר, כך יֵדְעוּ תלמידיו. כאשר המלמד ברור ושולט היטב בחומר – שאלות התלמידים אינן מסיחות את דעתו, הוא מאפשר שיח לימודי בין המאזינים, הוא רגוע יותר – וממילא יש גם יותר 'משמעת'. הכנה טובה מבססת מעמד המחנך שהוא 'מוביל הכיתה'.
רבינו ה'פני מנחם' היה משבח את רבו מנעוריו הג"ר חיים חייקל מילצקי ר"י 'חיי עולם'. בין היתר תיאר כיצד בתום לימוד סוגיא היה מעודד תלמידיו "הבה נשוב כעת ללמוד את המשנה – לפי דיוני ומסקנת הגמרא", או "כעת נקרא את הגמרא לפי דברי רש"י לחוד, ולפי התוס' לחוד". סיכומים אלה העצימו בנערים תחושת הבנה, וחיבור לתורה.
על מרנא ה'חתם סופר' מסופר כי בילדותו לִמְּדוֹ המלמד "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה". שאל הילד "מה החידוש? עפר הוא מהאדמה!" המלמד גער בו! רבינו הג"ר נתן אדלר הורה לאביו ר' שמואל, להעבירו ממלמד זה! שהרי רש"י הרגיש בקושי זה, ויישב [מבלי לשאול במפורש] בב' דרכים. המלמד לימד, אך לא לימד ללמוד. הוא לא 'מלמד'!
ילד לא צריך להספיק 'מסכת גמרא' או 'פרקי משניות'. עליו ללמוד איך ללמוד! כשהגמרא מקשה עליו להבין מה קשה! לאחר התירוץ יבין 'למה-כבר-לא-קשה'. עליו ללמוד להכיר 'צורתא דשמעתא', מבנה סוגיא, מילות מפתח, ו'כללי שימוש' ('כלי עבודה') ללימוד גמרא. בדורנו זה נחוץ מאי-פעם, שהרי 'תענוג של תורה' לבדו מקדש ומחסן מפני תענוגות אחרות… רק ריגוש של 'יגיעת התורה' גובר על ריגושי חולין… והנה סוד מקצועי: מלמד שחש בעצמו תענוג עילאי זה יצליח להנחיל זאת, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
