מזמור לתודה בכל מצב

אדם ביקש לרכוש לו נעליים חדשות. נכנס ויצא בין החנויות לעמוד על הסחורה והמחירים. והנה, באחת החנויות מוצא כי המוכר הוא 'חבר טוב' מהעבר. "טוב שבאת אלי, אעניק לך שרות VIP!". הקונה מוצא נעל שאוהב, ומבקש נעל זה במידה 43. חברו בעל החנות עולה ויורד, שולף קופסא ומגישו, "הנה לך הנעל במידה 45. כידידים ותיקים אני 'נדיב' איתך, מעניק 'בעין טובה'!" הקונה מודד אך הן גדולות מדי! "תן לי בבקשה נעל במידה שלי, 43.". "איני מבקש תוספת מחיר, הרווחת! 45 במחיר 43!". "אך בנעל 45 אֶמְעַד וְאֶמּוֹט, הרגל שלי 43, אני צריך את מידתי – ולא יותר!".

חז"ל ערכו 'ברכות השחר' כהודיה להקב"ה על טובותיו. "כשנועל מִנְעָלָיו יאמר ברוך שעשה לי כל צרכי" (ברכות ס.). למה קרויות נעליים 'כל צרכי'? אמרו חז"ל 'מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים' (קה"ר פ"א). אנשים שמחים בחלקם, ברם, היו שמחים עוד יותר – אילו קיבלו גם חלק חבריהם… נתבונן בנעלינו! המתאימות בדיוק למידת רגלינו, לא פחות ולא יותר, נודה להקב"ה "תודה לך ה' שאתה נותן לי בדיוק 'כל צרכי', לא פחות ולא יותר. לא רק נעליים, אלא 'בכל מידה שמודד לך' – ה' מעניק 'פוליסת חיים' שבדיוק מתאים לנו! תן תודה בלב שמח, 'ועל הכל אנחנו מודים לך'!

אירועי הזמן, הבשורות הקשות, החרדות והחששות, הם 'הזדמנות' עבורנו, הורים ומחנכים, לְפַתֵּחַ שיח עם ילדינו ותלמידינו להעמקת האמונה והביטחון. להקשיב להרהוריהם, להאזין לספיקותיהם, ולתת מענה בהיר ועקבי. אמנם לא כל הורה ומחנך בקי כיצד ומה להשיב, וכמו ש'לומדים' כלל ענייני ההורות וההוראה, כך גם סוגיא מהותית זו.

בכל עת יש להודות ולהלל לה' "שעשה לי כל צרכי" מתוך אמונת איתן כי מה שקורה הוא בדיוק טוב עבורי. בכל עת, 'עת מלחמה' כמו 'עת שלום', 'עת סְפֹד' כמו 'עת רְקֹד'. איך מגיעים לאמונה זו? הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר! פירשו בספה"ק שהדיבור בדברי אמונה מחזק ומחדיר האמונה ללב פנימה. באחריותנו לחנך ולחקוק יסודות האמונה בלבות ילדינו.

הודיה לה', לשורר 'שיר הלל' בכל מצב, מביעה אמונה. התרגשתי לראות סרטון של בנות 'בית יעקב' צעירות: בשובם בצהרי-היום מביה"ס הֵפֵרָה 'אזעקה' את השלוה. קבוצת תלמידות מיהרו לבניין סמוך. הן פעלו עפ"י 'ההנחיות' ועלו בחדר-המדרגות לקומה שנייה. פצחו שם יחד באמירת 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ…', והמשיכו באמירת 'מזְמוֹר לְתוֹדָה…'. כך לִמְּדָן המחנכת! בשעת הצרה, ברגעי חרדה ודחק, מתפללים לישועה ומיד מודים על חסדי ה' ורחמיו.

מעשי אבות… יעקב אבינו מלמד שיעור כללי ב'אמונה ובטחון'. לאורך חייו שימשו אור וחושך בערבוביא – אך בעיניו ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי תמיד. בלילה נותר יעקב לבדו וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. שרו של עשיו נגע בכף ירכו, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. יעקב מכניע את כוח הטומאה, עד שהמלאך מודה על הברכות ומברכו. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל 'כִּי רָאִיתִי אֱ' פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי'. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

'נבין במקרא'! יעקב מודה ומשבח לה' בשעה שעדיין צולע על ירכו! הוא טרם ידע שתיכף 'תזרח לו השמש', עבורו, לרפאות את צלעתו (רש"י). הרה"ק רבי חיים מטשרנוביץ מאיר עינינו ונפשנו בספרו 'באר מים חיים': "מבואר בספרי יראים ובפרט בחובת הלבבות…" ומבאר כי יש אנשים שאמנם מודים לה' על הטובה, אך גם מאוכזבים כי 'ההוא קיבל יותר'. שמחים על פרנסתם, אך בכל-זאת חשים מעט מקופחים… מאושרים בקניינם, אך עצבים כי שמעו שניתן היה להשיג בזול יותר… יעקב אבינו ידע שאברהם אבי-אביו יצא מאור כשדים 'ללא שריטה'. ואילו הוא ניצל 'והוא צולע על ירכו'. בכל זאת מודה בלבב שלם! כך נאמין בכל מצב וענין כי הכל 'תפור לנו' בשלימות. זאת 'אמונה שלימה'.

עשיו מתרברב 'יש לי רב'. 'הַרְבֵּה' משמעו שעוד יש מקום בלב וטרם נתמלאה תאותו. ליעקב 'יש לי כל'! ממש הכל! קנינו בעשרה ש"ח ושומעים כי 'ניתן היה' לקנות בתשעה? לא נכון! הקב"ה כיוון אותנו לקנות בעשרה! "ב"ה אצלנו יש רק 'מעט' אזעקות, אך 'שם אין בכלל'…". מחשבה שגויה! הקב"ה כִּוֵּן שנהיה 'כאן ועכשיו', שהרי זה 'הכי טוב' לנו!

דוד המלך שר לה' 'ביום הציל ה' אותו מכף אויביו': מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ (תהלים י"ח ד') פירש"י דבר נפלא: "בהילולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד, כלומר, אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שֶׁאִוָּשֵׁעַ מאויבי!". השירה וההודיה מעוררים ניסים. בנעליים שלך אתה יציב! ה' עשה לנו כל צרכנו! ב"ה 'יש לנו כל'!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ישראל יהיה שמך!

תיירים עשירים מחו"ל באו לחזות באימוני חיילים. ראו כיצד הם רצים בחום היום במעלה ההר, כשהם נושאים על שכמם מטען כבד. תוך כדי הריצה נדרשו להתגבר על מכשולים שהושמו בדרכם. פנה אחד המבקרים אל המפקד ואמר "אני מרחם מאד על החיילים המסכנים. הא לך צ'ק לצורך מימון סלילת כביש על ההר הזה, כביש שלא יהיה תלול כל כך ובלי מכשולים, כדי להקל על החיילים". השיבו המפקד "הצעתך הנדיבה תפגע בכושרם של החיילים. כל המטרה שלנו היא ללמד אותם להתמודד עם הקשיים, לכן בכוונה תחילה בחרנו בתנאים הקשים הקיימים כאן".

אנחנו קרויים 'ישראל' כשמו של בחיר האבות. ומה מיוחד בשם זה? הרי 'אחד היה אברהם'? מדוע נבחר דווקא יעקב מבין האבות? דרשו הקדמונים שהשם 'ישראל' מורה על עמידה מול קשיים ומאבק מול אתגרים. יעקב זכה בשם זה לאחר שעמד מול שרו של עשיו "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ישראל הוא תוארם של האבות כולם, כי שלשתם סימלו עמידה והתמודדות. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם'. עמד זקוף קומה. לא בנפש כפופה ושבורה, אלא איתן ברוחו ומחוזק. כך בניו יצחק ויעקב, וכך בניהם לדורות 'עם ישראל' – עם שנאבק.

מלמד ניצב מול מגוון רחב של תלמידים. מהם 'מוצלחים' בכישרונותיהם, בהרגלי למידה, ברמה משפחתית, במעמד חברתי, בהופעה מרשימה, הדרך בתלמוד תורה צְלֵחָה להם בס"ד. אך אחרים 'תקועים' מול מהמורות וקשיים. לנו, אנשי החינוך אתגר כפול: לעמוד לימינם ולהיות להם לעזר ככל שניתן. ואף גם זאת: לאמץ את רוחם במילות עידוד, למען ידעו כי הקב"ה בחר בהם כשהעניק להם אתגרים! נאמין שזה רצון ה', ובכך נשקיע בעזרתם ובעידודם.

בחור ישיבה נכנס ובא לפני רבינו ה'פני מנחם' מגור. בראש שפוף התאונן על מר גורלו שהינו מתקשה בהבנת הגמרא, ועד שזוכה להבין הוא שוכח מהר. 'קשה לשמוע ומהר לאבד' (אבות פרק ה). הביט בו רבינו בעיניו העמוקות מלאות חמלה, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עמו – שהרי על מידה זו אמרו חז"ל (שם) 'זה חלק רע', ואמר "כמה אני מקנא בך! מאז ילדותי אני מבין את לימודי במהירות, קולט ואף זוכר. איני מתאמץ ואיני שוכח. כל ימי אני מצטער על שאין לי חלק ונחלה במעלת 'עמלי התורה', הלומדים ביגיעה. ואילו אתה, יקירי, אשריך! מה רב טובך! הנך נמנה על מקבלי שכר מיוחד על העמל – ללא קשר לתוצאה… אוי! כמה היו 'הלבבות קרובים'! 'שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן'!

הזכרנו את עמידתו של יעקב אבינו מול שרו של עשיו שנאבק עמו בלילה. כך אמנם דרשו רבותינו זכרונם לברכה. אך הרשב"ם (הַדָּבֵק בפשוטו של מקרא, ראה מש"כ ריש פר' וישב) פירש וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, שזה היה מלאך שבא למנוע מיעקב לברוח! יעקב חשב לנוס מפני עשיו, אך מלאך נאבק עמו "שלא יוכל לברוח, ויראה בקיום הבטחתו של הקב״ה".

אין לברוח מאתגרים! מאחוריהם מסתתרות הבטחות של הקב"ה ואוצרותיו הברוכים. הן בתורה והן בענייני דעלמא. חז"ל שיבחו תורה שלמדו מתוך הדחק. שמעתי כי גם אילי ההון הרואים ברכה בממונם, התמודדו מול קשיים ויגעו, עד שראו סימן ברכה, בשונה מ'יורשים' ו'זוכים בפייס' שמתקשים לשמור על נחלתם שבאה בניקל.

חז"ל מספרים שלפני פטירתו של רבי אבהו הראו לו משמים י"ג נהרות אפרסמון שבהם הוא זוכה. בכה ואמר "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מט ד). וכי מה חשב רבי אבהו? הלוא תגמול שכר טוב לעושי רצון השם הרי הוא מי"ג עיקרי האמונה! אלא, רבי אבהו הופתע לדעת שיש שכר עצום גם על עצם היגיעה וכילוי הכוח!

מלמד יקר! מניסיוני בשדה החינוך אציע לך: 'קח לך פרויקט' ואמץ לליבך תלמיד מתמודד. תקדיש לו זמן לעזרה לימודית וחברתית, תקדיש לו לב ונפש לעזרה רגשית. האדם דומה לאבן חן, בלי ליטוש לא יבטא את הברק שבו. כך האדם, כדי להגיע למימוש עליו להתגבר על הקשיים שבדרך. תזכה להיות שותף ליגיעתו, ובהמשך – להצלחתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

פרשת וישלח- סכנת היציאה

 

מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה מבאר שאין מדובר כאן בחסרון של מידת הצניעות, אלא עצם היציאה מתוך הגדר והסביבה הרוחנית הרגילה בה אנו חיים, היא עצמה יש בה סכנה. מרגע שאדם יוצא מהסביבה הרוחנית הרגילה שלו, הוא מיד מסתכן בירידה רוחנית. לכן, אע"פ שיציאתה של לאה הייתה לדבר מצווה, מ"מ עצם היציאה לעולם החיצוני יש בה סכנה, שאצל דינה בתה כבר הייתה הסכנה מוחשית – שגרמה לה לדבר עבירה.

ומה שמצינו בפרשה הקודמת "ויצא יעקב" שיציאתו נדרשת לשבח "פנה הודה וכו'", יש לבאר ע"פ הכתוב בפרשתנו ששלח יעקב לומר לעשיו "עם לבן גרתי" ופי' רש"י בזה שני פירושים: א. שהייתי גֵר אצלו. ב. גרת"י – תרי"ג מצוות שמרתי. ונראה ששני הפירושים משלימים זה לזה, שיעקב אבינו בא ללמדנו סוד כוחו שעמד לו למרות שיצא מסביבתו, ולמרות ששהה 22 שנה בסביבתו של לבן, להמשיך לשמור על תרי"ג מצוות, שזה בזכות שתמיד הרגיש שם כגֵר ולא כתושב (מלשון "יושב"). בכל מקום שהיה, הרגיש עדיין "יושב בישיבה" של שם ועבר, ובעצם לא "יצא" אלא רק היה כגֵר במקום לא לו.

אין לנו מושגים כלל בעוצם גדלותם של אבותינו ואמותינו הקדושים והטהורים, אולם חז"ל מלמדים אותנו שהצצה קלה של לאה אל העולם החיצוני, גרמה לבתה שתצא כבר "לראות בבנות הארץ", להתעניין התעניינות של ממש בעולם החיצוני המופקר, ומכך הגיעה לדבר עבירה. ככל קו עקום שבתחילתו הוא עקום רק במעט וככל שמתרחק הפער גדל, כך עקב ירידת הדורות, מה שהיה סטייה קלה ביותר אצל האם, מתבטא בסטייה גדולה יותר אצל בתה.

ויש להוסיף ולהאיר, שיציאתה של לאה הייתה כמה שנים קודם לידתה של דינה, ואעפ"כ הייתה ממנה השפעה על דינה. הרי לנו שההשפעה מההורים לילדים אינה רק ממה שהילדים רואים, אלא עצם מהות ההורים משפיעה על הילדים, גם ממה שההורים עושים בחדרי חדרים או שנים רבות לפני לידת בניהם.

נמצאנו למדים, כמה סכנה יש אפי' בהצצה בעלמא לעולם החיצוני, אפי' בהתעניינות במה שקורה מחוץ לעולם התורה. ובפרט בימינו שכדי "לצאת" אין צורך לצאת, ודי בלחיצת מקש בתוך הבית בכדי להיות לגמרי בחוץ.

לפעמים נוטים אנו לחשוב שבזמן שאין ילדים בסביבה או מחוץ לבית, לא נורא אם נתעניין קצת ב"חדשות" ממה שקורה "בחוץ", אך כאן למדונו חז"ל שמלבד שזו סכנה לעצמינו בכל "יציאה" שכזו, סכנה גדולה עוד יותר יש מזה לבנינו ש"יציאה" זו שלנו, עלולה להתבטא אצלם ב"יציאה" גדולה וחמורה עוד יותר.

ובמקרים שההכרח גורם צורך להיות במגע עם העולם החיצוני, יש ללמוד מיעקב אבינו לעשות זאת כ"בן ישיבה", שגם כשהוא ב"רחוב" עדיין הוא במהותו "בן ישיבה" – "יושב" הוא בתורה, ורק "גֵר" הוא בכל מקום וענין שמחוץ לעולמה של תורה. כמביט מבפנים על העולם שבחוץ, ולא כיוצא ונמצא בחוץ.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977