'החרש' חכם מכולם…

מלחמה מביאה בכנפיה מושגים חדשים. ילד שאל "כתוב בעיתון שהמלחמה היא בגלל 'קונספציה'. הכתב הצבאי טוען 'היינו שבויים בקונספציה'. היכן קונספציה מסוכנת זו? היא סוג 'מנהרת חמאס', או טיל חדש? מי היה השבוי?"

קונספציה היא השקפה 'קבועה', מבט מחשבתי צר, 'תפיסה'. כשאדם או אנשים מְקֻבָּעִים בחשיבה כלשהי, הם כלואים בדעותיהם, שבויים בהשקפתם. הם ב'תפיסה'. ביידיש מְכֻנֶּה בית-מאסר 'תפיסה'. כֶּלֶא אינו 'תפיסה' פיזית בלבד, אלא גם כליאה תודעתית. אדם הכלוא פיזית יכול לקיים ולחשוב דעה משוחררת ולהיות 'בן חורין' במוחו. 'התפיסה', ה'קונספציה', חמורה מאוד. מתהלכים אנשים כאילו והם בני חורין, אך בתודעתם כלואים וקפואים, שבויי קונספציה.

בפרשתנו לומדים שיעקב אבינו נישא לקבורה במערת המכפלה. הגמרא (סוטה י"ג) משלימה בתיאור האירוע. 'דּוֹד עשיו' מופיע וטוען לבעלות על החלקה האחרונה במערה. מתחילים להידבר, 'הרי מָכַרְתָּ, אבא סיפר לנו שקנה ממך!', 'הַרְאוּ שטר!' נפתלי רץ מצרימה, קל כאילה שלוחה… בתוך הַדְּרָמָה, שואל חושים בן דן"מאי האי", שתי מילים, מי זה -מה זה? חושים הַמִּסְכֵּן חרש, מנותק מסביבתו. הוא חש במהומה 'משהו לא בסדר'. אינו מבין, 'חרש דומיה דשוטה'… מישהו טוב-לב הסביר לו בקיצור: האיש מעכב קבורת סבא. 'שָׁקַל קוּלְפָא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ'. נטל אַלָּה, מקל, והכהו בראשו. נשמת יעקב אבינו שבעה רצון מכך, כדברי הגמ' בהמשך. חושים פעל נכון! והרי השאלה זועקת, חושים חכם משבטי י-ה? יוסף שניהל את פרעה ומצרים, משתתק מול עשיו? היכן יהודה הגיבור? ומה עם 'שמעון ולוי אחים'?

הסביר הג"ר חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, בני יעקב היו שבויים בקונספציה! בתודעתם: 'עשיו גיבור מסוכן'. הם ראו אותו פעם אחת בחיים בשובם מחרן בילדותם. זכרו את הפחד והתפילות של יעקב אביהם, נחצו לשתי מחנות, דורון תפילה ומלחמה, ההשתחוויות הרבות, הנשיקות, סוף סוף נפרדו 'בשלום'… אירועי 'הימים ההם' נקבעו בקרבם כ'טראומה'. כעת קפאו מול עשיו. קפאה חשיבתם, כלואים בקונספציה. 'אין מה לעשות'. חושים הֵחָרֵשׁ לא הכיר את ההיסטוריה המשפחתית. נכדי יעקב אבינו קיבלו מהוריהם 'מעשה אבות', שמעו על דּוֹד רחוק, אך חושים חי בעולמו הדומם. כעת הוא היחיד שמצליח לחשוב ישר! "מאי האי?", הוא פוגע בכבוד סבא? הרי דמו בראשו! חושים צדק!

'קונספציה' אינה רק בצבא. כולנו כלואים בקונספציות. מלמד מיואש 'אין מה לעשות עם ילד זה'. מנהל מהרהר איך להביא לשינוי במוסד? הם אינם מזהים פתרונות ועצות מתוך ששבוים הם ב'קונספציות'! התרגלו לַדִּמְיוֹן 'זה לא ניתן לשינוי', או 'אני לא יכול להביא את השינוי. הקונספציה משכנעת כי 'זה המצב – וככה זה': הילד, הוריו, המלמד…

נוח להיות בכליאה תודעתית. רגילים לתפיסה זו, היא 'אזור נוחות' מֻכָּר ומרגיע. צריך אומץ לחולל חשיבה מחודשת. כדי להשתחרר מקונספציות נעזרים בייעוץ חיצוני. יועץ מעניק ביטחון ל'חשוב מחדש'. יטענו: אדם 'זר' ישיא לי עצה הגונה? הרי אינו מונח בכל פִּרְטֵי הענין! או, 'המפקח' מבקר בת"ת, וכעבור שעתיים מציע… חושב לו המנהל 'אתייחס אליו בנימוס, אהנהן בראשי, אך מה הוא מבין? הרי אני כאן 24/7 בגוף וברוח, ואילו המפקח 'אורח לרגע'! הוא יְלַמֵּד אותי?'… אדרבא! היא הנותנת! 'אורח באירוע', כיועץ ומפקח, רואה את האור כי אינו מורגל בחשיבה קבועה, כמוך! אתה חושב בכיוון מסוים מתוך דעה כלואה! 'אורח לזמן קצר – חושף את האוצר'! המפקח רואה מפני שאינו 'תפוס' בשגרה שלך, אינו כבול למוסכמות. ה'אורח לרגע' זוכה לראייה נקיה ומשוחררת. הוא עומד 'מחוץ לבור' ומושיט יד!

יש 'דלתות' בחיינו שנפתחות רק מבחוץ. צריך עזרה מאדם 'חיצוני'. התייעצות אינה 'תעודת עניות' המעידה שאינך יודע ומבין בעצמך. ראיתי פירוש מעניין על 'בן חמישים לעצה' (אבות פ"ה): רק בגיל מתקדם זה מֵבִין אדם שהוא זקוק לעצה מאחרים! שמעתם על המלמד החדש ש'הצליח' והפך תלמיד קשה ובעייתי – למצטיין? מה הסוד שלו? בהיותו 'חדש' טרם נשבה בקונספציית 'הוא ילד בעייתי'. אינו מֻטֶּה בדעתו ש'זו משפחה מורכבת', ולא 'התרגל' לייאוש שֶׁכָּלָא את יתר המחנכים. 'החדש' פעל, והצליח! קבלת 'דעה אחרת' מסלקת הֶרְגֵּל שוחק ומייאש, ומביאה להצלחות חדשות!

צא מהקופסא! אל תיכנע למחשבת ייאוש אודות תלמיד, למרות שכבר ניסו… 'שמעתי עליו שאין סיכוי'… חלילה! יעקב אבינו מבטיח 'פקד יפקוד', ואחרי שנים רבות בחשכת מצרים, חשכה רוחנית וגופנית, מ"ט שערי ט', – זה קרה! 'חזק חזק ונתחזק' ביאר הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד: אני פונה אליך חֲזַק! אתה משיב לי חֲזַק! יחד נתחזק!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשת ויחי- התוויית דרך כברכה

מהם אותם "דברים אחרים" שאמר יעקב אבינו במקום לגלות את הקץ?

"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (מ"ט ב')
ובתרגום: "וקבילו אולפן מן ישראל אבוכון". "אולפן" היינו לימוד. יעקב אבינו במקום לגלות את הקץ בא ללמדם לימוד שתהיה מעלתו שווה לכאורה למעלת גילוי הקץ. א"כ יש להבין מהו הלימוד הכ"כ מיוחד שבא ללמדם.

בסוף דבריו נאמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". יש להתבונן מהם הברכות שברך אותם אביהם.

כשנעיין בדברי יעקב אבינו לבניו נראה שלרוב בניו כלל בדבריו שני חלקים: א. מעלותיהם. ב. נבואה על העתיד להיות עמהם. ומזה נראה שכונתו היתה ללמד להם את מעלותיו המיוחדות של כל אחד, והשליחות המיוחדת העתידה לבוא בחלקו של כל אחד, במטרה שכך ידע כל בן מהם הכלים המיוחדים והשליחות המיוחדת אותם נתן לו בוראו כדי להשלים עצמו בתפקידו בעולם. וזה משתווה למעלת גילוי הקץ, משום שהקץ תלוי בשלמות הבריאה, ואין הבריאה משתלמת אלא בכך שכל אחד מהנבראים ישלים עצמו וימלא שליחותו בעולם על הצד היותר טוב ומושלם.

אולם בדברי יעקב אבינו לבניו הראשונים ראובן שמעון ולוי אנו מוצאים רק ביקורת על מעשיהם בעבר ("פחז כמים וכו'", "כלי חמס מכרותיהם", "באפם הרגו איש וכו'", ארור אפם וכו'") ובעתיד ("בסדם (מעשה זמרי) אל תבא נפשי בקהלם (בעדת קורח) אל תחד כבודי"), וא"כ יש לתמוה מה שייכותה של ביקורת זו לכאן. וביותר, איזה 'ברכה' יש בזה.

בגופם של דברי יעקב אבינו לשמעון ולוי ישנן כמה תמיהות:

  • "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי", יעקב נשא תפלה שלא יהיה שמו מוזכר במעשה זמרי ובמחלוקת קרח ועדתו (רש"י), ולכאו' טעמו ונימוקו פשוט, שלא רצה שיהיה מוזכר שמו על מעשים רעים שעשו בניו. אולם המשך הפסוק "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" הלשון "כי" נראה שבא לתת טעם לדבריו, שבגלל כעסם וחמתם אינו רוצה להיות מוזכר במעשיהם הרעים. וזה לכאו' אינו מובן: א. מה צריך טעם לרצונו שלא להיות מוזכר במעשיהם הרעים שזה לכאו' פשוט כנ"ל. ב. מה הקשר בין כעסם לרצונו שלא להיות מוזכר במעשיהם הרעים.
  • "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". פירש רש"י: "אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד". לכאו' הביאור הראשון מבאר את הכתוב "אחלקם ביעקב", החלוקה בין שמעון ולוי שהיו "אחים" להרע ע"י שבני לוי יקבלו נחלה מפוזרת בא"י. והביאור השני מבאר את הכתוב "ואפיצם בישראל" ששמעון יתפזר ללמד תינוקות, ולוי יתפזר לקבל מעשרות. וצריך להבין מה ראה יעקב אבינו על ככה. מילא החלוקה ביניהם מובנת שהיא משום החיבור הלא טוב שהיה ביניהם, אבל על שום מה עליהם לסבול גלות ונדודים.

והנראה בביאור כל העניין, שהברכה המובחרת ביותר והלימוד החשוב ביותר לאדם הם שידע את כוחותיו המיוחדים, ואת תפקידו המיוחד לו בעולם. לכן, לא די בכך לומר לו את מעלותיו, אלא יש לומר לו גם את התכונות שבו המפריעות לו להגיע למילוי ומיצוי תפקידו, שמתוך כך ידע להימנע מהם או להתגבר עליהם וכך להגיע לשלמותו. וזה ביאור דבריו לראובן שמעון ולוי

לראובן הראה יעקב אבינו שמצד תכונותיו החיוביות יש בו הכוח לזכות הן למלוכה והן למלכות, אלא שהמידה שפעלה אצלו בחילול משכבי אביו, מידת הפזיזות לביטוי הכעס (רש"י), גרמה לו להפסיד שני כתרים אלו. בכך לימדו שיכיר במעלותיו הייחודיות שיש לו הכלים להיות מלך וכהן, ויחד עם זאת לימדו להכיר במידה שמנעה ממנו להגיע למדרגתו – הפזיזות – כדי שידע להזהר ממנה, וכך יגיע לשלימותו.

לשמעון ולוי ג"כ הראה יעקב אבינו את מעלותיהם – האחדות המיוחדת ששררה ביניהם, ושמעון שיהיו מלמדי תינוקות עליהם נאמר "ככוכבים לעולם ועד". ויחד עם זאת את מידת הכעס שגרמה להם שיהיו "כלי חמס מכרותיהם", שיחמסו את כליו של עשיו – כלי הזין.

ברש"י כתב "ארור אפם כי עז. אפי' בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם". יש בזה יסוד עצום בדבריו של יעקב אבינו. יעקב אבינו מדגיש לבניו שמעלותיהם הם מהותם, מה שאין כן חסרונותיהם אינם מהותם, אלא התנהגויות חיצוניות להם שהם כרגע נוהגים בהם. ראובן נהג במידת הפזיזות והפסיד את מעלות המלכות והכהונה שהיו בו. שמעון ולוי נהגו במידת הכעס, השתמשו בכלי מלחמה שאינם כליהם, וניצלו את מעלת אחדותם להרע – להריגת שכם ומכירת יוסף. ובזה מנמק יעקב אבינו את סירובו להיזכר במעשה זמרי ובעדת קורח, שאם אכן היו עושים מעשים אלו מתוך שאלו הם תכונותיהם שלהם לא היה יכול להימנע מלהיות מוזכר עמהם, אלא שמעשיהם אלו נגזרו ממידות הכעס (במעשה שכם) והמחלוקת (במכירת יוסף) שאינם שלהם, ולכן אין ליעקב אבינו שייכות אליהם.

לכן גם ראה צורך שיהיו מחולקים ביניהם, וגם שיהיו מפוזרים בישראל, מכיון שיש בהם תכונות ומעלות מיוחדות שבכוחם להועיל לכל כלל ישראל, אלא שהאחדות ביניהם מביאה אותם להשתמש במידות הכעס והמחלוקת, לכן עליהם להיות מפורדים ביניהם, כדי שלא יימשכו לכעס ומחלוקת, ומפוזרים בישראל כדי שמעלותיהם יביאו תועלת לכל ישראל כסופרים ומלמדי תינוקות, וכעמלי תורה ונושאי דגלה (שזו מהות שבט לוי, כמבואר ברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל).

מכאן נלמד שתפקידנו כהורים מחנכים להתוות לבנינו את הדרך למילוי תפקידם בעולם, בכך שנראה להם את מעלותיהם, את הדרגות הגבוהות אליהם הם מסוגלים להגיע, את ההתנהגויות המונעות אותם מהצלחה שעליהם לשרש, ובהדגשה שאין התנהגויות אלה חלק מהם, אלא התנהגויות שאינם שלהם שהם לעת עתה חומסים אותן ונוהגים בהן. ויש להדגיש שאין באדם נקודות חוזק ונקודות תורפה, אלא נקודות חוזק ונקודות חיזוק. ואין זה מילי בעלמא אלא הביטויים משפיעים על ההתנהלות.

 

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977