“ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” (מ”ט א’)
וברש”י: “ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים”

מהם אותם “דברים אחרים” שאמר יעקב אבינו במקום לגלות את הקץ?

“הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם” (מ”ט ב’)
ובתרגום: “וקבילו אולפן מן ישראל אבוכון”. “אולפן” היינו לימוד. יעקב אבינו במקום לגלות את הקץ בא ללמדם לימוד שתהיה מעלתו שווה לכאורה למעלת גילוי הקץ. א”כ יש להבין מהו הלימוד הכ”כ מיוחד שבא ללמדם.

בסוף דבריו נאמר: “וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם”. יש להתבונן מהם הברכות שברך אותם אביהם.

כשנעיין בדברי יעקב אבינו לבניו נראה שלרוב בניו כלל בדבריו שני חלקים: א. מעלותיהם. ב. נבואה על העתיד להיות עמהם. ומזה נראה שכונתו היתה ללמד להם את מעלותיו המיוחדות של כל אחד, והשליחות המיוחדת העתידה לבוא בחלקו של כל אחד, במטרה שכך ידע כל בן מהם הכלים המיוחדים והשליחות המיוחדת אותם נתן לו בוראו כדי להשלים עצמו בתפקידו בעולם. וזה משתווה למעלת גילוי הקץ, משום שהקץ תלוי בשלמות הבריאה, ואין הבריאה משתלמת אלא בכך שכל אחד מהנבראים ישלים עצמו וימלא שליחותו בעולם על הצד היותר טוב ומושלם.

אולם בדברי יעקב אבינו לבניו הראשונים ראובן שמעון ולוי אנו מוצאים רק ביקורת על מעשיהם בעבר (“פחז כמים וכו'”, “כלי חמס מכרותיהם”, “באפם הרגו איש וכו'”, ארור אפם וכו'”) ובעתיד (“בסדם (מעשה זמרי) אל תבא נפשי בקהלם (בעדת קורח) אל תחד כבודי”), וא”כ יש לתמוה מה שייכותה של ביקורת זו לכאן. וביותר, איזה ‘ברכה’ יש בזה.

בגופם של דברי יעקב אבינו לשמעון ולוי ישנן כמה תמיהות:

  • “בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי”, יעקב נשא תפלה שלא יהיה שמו מוזכר במעשה זמרי ובמחלוקת קרח ועדתו (רש”י), ולכאו’ טעמו ונימוקו פשוט, שלא רצה שיהיה מוזכר שמו על מעשים רעים שעשו בניו. אולם המשך הפסוק “כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור” הלשון “כי” נראה שבא לתת טעם לדבריו, שבגלל כעסם וחמתם אינו רוצה להיות מוזכר במעשיהם הרעים. וזה לכאו’ אינו מובן: א. מה צריך טעם לרצונו שלא להיות מוזכר במעשיהם הרעים שזה לכאו’ פשוט כנ”ל. ב. מה הקשר בין כעסם לרצונו שלא להיות מוזכר במעשיהם הרעים.
  • “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. פירש רש”י: “אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד”. לכאו’ הביאור הראשון מבאר את הכתוב “אחלקם ביעקב”, החלוקה בין שמעון ולוי שהיו “אחים” להרע ע”י שבני לוי יקבלו נחלה מפוזרת בא”י. והביאור השני מבאר את הכתוב “ואפיצם בישראל” ששמעון יתפזר ללמד תינוקות, ולוי יתפזר לקבל מעשרות. וצריך להבין מה ראה יעקב אבינו על ככה. מילא החלוקה ביניהם מובנת שהיא משום החיבור הלא טוב שהיה ביניהם, אבל על שום מה עליהם לסבול גלות ונדודים.

והנראה בביאור כל העניין, שהברכה המובחרת ביותר והלימוד החשוב ביותר לאדם הם שידע את כוחותיו המיוחדים, ואת תפקידו המיוחד לו בעולם. לכן, לא די בכך לומר לו את מעלותיו, אלא יש לומר לו גם את התכונות שבו המפריעות לו להגיע למילוי ומיצוי תפקידו, שמתוך כך ידע להימנע מהם או להתגבר עליהם וכך להגיע לשלמותו. וזה ביאור דבריו לראובן שמעון ולוי

לראובן הראה יעקב אבינו שמצד תכונותיו החיוביות יש בו הכוח לזכות הן למלוכה והן למלכות, אלא שהמידה שפעלה אצלו בחילול משכבי אביו, מידת הפזיזות לביטוי הכעס (רש”י), גרמה לו להפסיד שני כתרים אלו. בכך לימדו שיכיר במעלותיו הייחודיות שיש לו הכלים להיות מלך וכהן, ויחד עם זאת לימדו להכיר במידה שמנעה ממנו להגיע למדרגתו – הפזיזות – כדי שידע להזהר ממנה, וכך יגיע לשלימותו.

לשמעון ולוי ג”כ הראה יעקב אבינו את מעלותיהם – האחדות המיוחדת ששררה ביניהם, ושמעון שיהיו מלמדי תינוקות עליהם נאמר “ככוכבים לעולם ועד”. ויחד עם זאת את מידת הכעס שגרמה להם שיהיו “כלי חמס מכרותיהם”, שיחמסו את כליו של עשיו – כלי הזין.

ברש”י כתב “ארור אפם כי עז. אפי’ בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם”. יש בזה יסוד עצום בדבריו של יעקב אבינו. יעקב אבינו מדגיש לבניו שמעלותיהם הם מהותם, מה שאין כן חסרונותיהם אינם מהותם, אלא התנהגויות חיצוניות להם שהם כרגע נוהגים בהם. ראובן נהג במידת הפזיזות והפסיד את מעלות המלכות והכהונה שהיו בו. שמעון ולוי נהגו במידת הכעס, השתמשו בכלי מלחמה שאינם כליהם, וניצלו את מעלת אחדותם להרע – להריגת שכם ומכירת יוסף. ובזה מנמק יעקב אבינו את סירובו להיזכר במעשה זמרי ובעדת קורח, שאם אכן היו עושים מעשים אלו מתוך שאלו הם תכונותיהם שלהם לא היה יכול להימנע מלהיות מוזכר עמהם, אלא שמעשיהם אלו נגזרו ממידות הכעס (במעשה שכם) והמחלוקת (במכירת יוסף) שאינם שלהם, ולכן אין ליעקב אבינו שייכות אליהם.

לכן גם ראה צורך שיהיו מחולקים ביניהם, וגם שיהיו מפוזרים בישראל, מכיון שיש בהם תכונות ומעלות מיוחדות שבכוחם להועיל לכל כלל ישראל, אלא שהאחדות ביניהם מביאה אותם להשתמש במידות הכעס והמחלוקת, לכן עליהם להיות מפורדים ביניהם, כדי שלא יימשכו לכעס ומחלוקת, ומפוזרים בישראל כדי שמעלותיהם יביאו תועלת לכל ישראל כסופרים ומלמדי תינוקות, וכעמלי תורה ונושאי דגלה (שזו מהות שבט לוי, כמבואר ברמב”ם סוף הלכות שמיטה ויובל).

מכאן נלמד שתפקידנו כהורים מחנכים להתוות לבנינו את הדרך למילוי תפקידם בעולם, בכך שנראה להם את מעלותיהם, את הדרגות הגבוהות אליהם הם מסוגלים להגיע, את ההתנהגויות המונעות אותם מהצלחה שעליהם לשרש, ובהדגשה שאין התנהגויות אלה חלק מהם, אלא התנהגויות שאינם שלהם שהם לעת עתה חומסים אותן ונוהגים בהן. ויש להדגיש שאין באדם נקודות חוזק ונקודות תורפה, אלא נקודות חוזק ונקודות חיזוק. ואין זה מילי בעלמא אלא הביטויים משפיעים על ההתנהלות.

 

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977