סיום

יהודי מתל אביב בא לפני הגראי"ל שטינמן עם בנו הנער, וביקש כי יתקבל לישיבתו הק'. שוחחו בלימוד והרב התרשם מידיעות הבן, וביותר – מרמתו הרוחנית. אמר הרב 'רואים בחור תל-אביבי איכותי מבחור בני ברקי! איך זה?! המשיך הגראי"ל ולימד פרק דעת ומוסר: "יש אמירה עתיקה 'הבית הירוד ביותר – שווה יותר מה'רחוב' הטוב ביותר'. בב"ב הרחוב שמור ומוקפד. הורים 'סומכים' שילדיהם יתחנכו מאליהם ויספגו קדושת הסביבה… ואילו, הרחוב בת"א פרוץ. לכן ההורים משקיעים בבית, מחנכים ולא סומכים על אחרים. כך נהגתי גם אני כשגידלתי את ילדַי בכפר סבא…".

פותחים השבוע ל'זמן אלול'. תמו ימי בין 'הזמנים' הבנים עוזבים את הבית ושבים ללימודיהם. נחדד בקרבנו תובנה כי הגם שתלמוד תורה וישיבה הם כחמצן לנשמות הנערים, 'תיבת נח' בפני מי סער זדונים, עיקר החינוך הוא בבית. דמות הילד ואישיותו מתעצבות בבית. בעוד כחודש נתרגש בפיוט 'ונתנה תוקף' בו מזכירים 'אדם יסודו מעפר'. אדם הוא 'כלי חרס'. בבית היוצר מעמיד האומן גוש חֵמר רך ומתחיל ליצור צורה. מסובב בעדינות, מטפח ומעמיד, שומר על לחות החומר ובקצות אצבעותיו יוצר צורת הכלי. מתחת ידיו יוצאים צלחות שטוחות לצד קערות עמוקות, בקבוקים בעלי צוואר ארוך ופיה צרה וכדים בעלי קיבולת גדולה. כלים למוצקים וכלים לנוזלים, גדולים וקטנים…

'הבית' יוצר כלי. הילד בא לת"ת כ'כלי עשוי'. צוות ההוראה שואף למלא בו תוכן ולהעשירו בחכמה ודעת. אך איך יוצקים 'יינה של תורה' לצלחת שטוחה? איך ממלאים פרי 'עץ הדעת טוב' בכלי שפיו צר? המלמדים חפצים למלא ולהחכים, אך 'כליו של קונה' מוגבלים. משקיעים בשיטות דידקטיות, עמלים באומנות, אך 'צורת הכלי' נקבע בבית!

אֵי-שם בחו"ל ניצב שלט בכניסת בית הספר, המקבל פני ההורים המלווים ילדיהם ללימודים. השלט נושא מֶסֶר חשוב:

"הורים יקרים! ברצוננו להזכיר לכם כי 'מילות קסם' כמו שלום, סליחה, בבקשה, ותודה – שומעים הילדים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומד ילדכם להיות נקי, מאורגן, אדיב, לדבר בכבוד, לשמור על זמנים ולמלא משימות כראוי. רק בבית לומד הילד מכם, הורים יקרים, להיות עדין, לא לדבר בפה מלא אוכל, ולהשליך שאריות לפח. בבית הוא לומד סובלנות ולכבד מבוגרים. הוא לומד מכם להעריך מורים. הבית מלמד יושרה וצדק, ערך האמת וזהירות מגזל ופגיעה ברכוש הזולת. אצלנו בבית הספר הוא ילמד קרוא וכתוב, לשון מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה גאוגרפיה וגאומטריה, כימיה ואומנויות. את חינוך ההורים אנחנו משתדלים לשמר. תעשו אתם את שלכם ואנחנו נעשה את שלנו!".

בשונה ממוסד לימודי שבו יש 'מערכת שיעורים': בשעה ראשונה לומדים חומש, בשנייה כתיבה וכו', הבית עוסק בחינוך הילדים בעל עת ובכל שעה. ילד מפנים ערכים, בית שמח מגדל ילדים שמחים, בית עם רוח אופטימי מגדל אנשים חיוניים וחיוביים. ובעיקר, בית של יראת שמים מעמיד יראי השם. לא 'שיעור חינוך' מחנך לקדושה ולשאיפות רוחניות כמו האוירה הביתית. ילדים חשים את לבבות הוריהם ואינם מושפעים מדיבוריהם. ילד לומד בבית מה עיקר, מה חשוב, איך מביטים על העולם, והוא מתחנך. הבית אינו פנימייה לאוכל כביסה ושינה. הבית מוסד חינוכי!

מורי-זְקֵנִי ז"ל סיפר על בית הוריו בלודז' שבפולין: "ארוחת צהרים אכלנו יחד. הבנים והבנות שבו מהלימודים. אבא הגיע מהעסק ואכל איתנו. במהלך הארוחה לימד אבא הלכות נטילת-ידים, בציעת הפת, ברכות וברכת המזון. לא היה בחיידר 'שיעור דינים'. הלכות שבת למדנו בסעודות השבת מפי אבא. אמא לימדה את הבנות הכשרת עופות, בדיקת ביצים ותולעים וכו'. ההורים היו מחנכים. במוצ"ש הלכו ההורים לבקר דודים. ילד שכבר ידע 'לשבת בצד בשקט' זכה להתלוות לביקורים אלה. כך התחנכנו להליכות ונימוסים. במועדי ישראל שמענו מהורינו הלכות ומסורות… איזה 'דרך ארץ' היה בפני ההורים בימים ההם! ההורים היו מחנכים…". והמשיך: "אחרי 'השואה' נותר דור יתום ללא הורים, או הורים שברי כלים. 'מלמדים ו'משגיחים' שימשו בדיעבד תחליף לחינוך ההורים. גם זה מִפִּגְעֵי המלחמה…".

מוסדות החינוך משופעים באנשי מקצוע: אנשי הוראה רבים ואישי חינוך, יועצים ומתגברים, כוח עזר וסיוע. הללו לא נועדו להוות תחליף לקשר בין הורים לילדיהם! נשקיע בטיפוח קשר עמוק ובריא. שיחות נפש, הקשבה, שעת 'אבות ובנים' הוא השעה היקרה בשבוע! קירוב לבבות! יצירה משותפת, הקראת סיפורים, 'משחקי חברה' מְחַבְּרִים…

אדם עם 'רמקול' אינו בהכרח זמר, 'ארון ספרים מלא' אינו מעיד על תלמיד חכם. כך, הוֹרוּת אינה 'כי יש לו ילדים'. צריך להשקיע. להתמסר לילדים. להפיק מהם נחת. לגדל משפחה, ולא 'שכנים' שגרים איתנו בדירה, על חשבוננו…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פר' ואתחנן, שבת נחמו. ומה קוראים בתורה? קרוב לתחילת הפרשה חוזרים שוב על 'קריאת תשעה באב', "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…". למה? אנחנו כבר ב"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי"! מדוע חוזרים על קריאת הגלות והחורבן? בהמשך קוראים את 'עשרת הדברות' ומסיימים עם 'קבלת עול מלכות שמים' – שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ…

בעלי הדרוש אמרו כי יש כאן משמעות עמוקה וקשר ל'יציאה לבין הזמנים' המסמלת סוף שנה"ל, פרידה וסיום. הימים אינם ימי חופש והרפיה בלבד. ל'בין הזמנים' יש 'משימה' – לקיים חשיבה, חשבון נפש פנימי, ללמוד את העבר לקראת העתיד. עצם החופשה 'מותרת' כי נשענים על חז"ל "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…". משה רבינו, התלמיד החרוץ ביותר, 'מתמיד' ללא לחם ומים, לומד מפי הגבורה, כביכול, 'המלמד' הטוב ביותר. משה זקוק להפסקות. ההפסקה אינה לנוח לקראת 'הפרשה הבאה' בלבד, אלא 'בין פרשה לפרשה', ההפסקה היא בעיקרה בעבור הפרשה היוצאת. לסכם ולסגור, להסיק ולהתבונן, לפני 'הפרשה הבאה'.

אסור להשאיר את הפרשה הקודמת פתוחה ופרומה ללא סגירת קצוות ולימוד מלקחי העבר. היתה שנה מוצלחת ב"ה? יש להודות לשותפים בדרך, לחשוב מה הביא להצלחה, באילו כלים נעזרנו, כי רק בהתבוננות זו נזכה להמשך ההצלחה בס"ד. היתה שנה עם התמודדויות? נשכיל לחשוב מה גרם לקשיים, כיצד פעלנו וכיצד יכולנו לפעול… כאשר נלמד מכישלונותינו – נהפוך עצם הכישלון להצלחה. אסור ל'סיים' שנת לימודים במבט קדימה בלי התבוננות אחורה!

בבוקר ט' באב קראנו פר' "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…" הקב"ה מתרה בנו ומוכיח "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן… וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים…". אוי לנו לקום מעל הקרקע בחצות היום, 'לשבור את הצום' במוצאי תשעה באב, לקדש את הלבנה, ולצאת ל'בין הזמנים' בלי מחשבה וקבלה טובה לעתיד! בשבת חוזרים על פסוקים אלה! הקריאה מעוררת "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ – כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"! מִשָּׁם! מהגלות, מהשעבוד מלכויות. והנה, קוראים זאת בשבת נחמו, ה'מִשָּׁם' יהיה גם מיישובי הגליל, מהרי אירופה, הָאַלְפִּים או הַקַּרְפָּטִיִּים… חפשו שם את ה', והיכן מחפשים את 'האוצר'? בקרבנו, בלב פנימה!

ומה קוראים בפתח בין הזמנים? כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים… הקב"ה מעורר תשומת לבנו לחשוב על בנינו ועל דורותינו. איך מרגיש אדם שבניו ובני בניו התנתקו ממנו? בכותרת זו הקב"ה קורא לנו, כי כך הוא מרגיש! נביט אחורנית, לעבר אבותינו שמסרו נפשם ויגעו בעבורנו! נעזור לבנינו לקיים 'הערכת מצב' בין פרשה לפרשה. חשבון נפש. נשוחח בפארק הלאומי או בהרי גליל עליון, על שפת הירדן או (לפחות…) בגינה שברחוב הירדן, בקירוב לבבות ובאהבה רבה.

בחור בא להיבחן לישיבה מצוינת. שאלו ראש הישיבה במה עוסקים הוריו. הבן השיב כי אביו זכה להיות 'בן תורה'. "והאם?" – שואל הרב. הבן נבוך, ומשיב בלחש "אמא שלי 'עוזרת', מנקה בתי אחרים". "הצג לי כפות ידיך!" צוה הרב. הבחור מושיט ידים רכות וענוגות. "האינך עוזר לאימך בעבודתה, בבית או בחוץ?" שואל הרב. הבחור מסביר שאמו מסרבת לכל עזרה, היא רק משתוקקת שבנה ילמד עוד ועוד. הרב קובע "לפני שאני מקבל אותך לישיבה אני מבקש כי הערב תִּמְשַׁח את ידי אימך המסורה בקרם-ידים!". בערב לקח הבחור שפופרת קרם ידים וביקש לסוך את ידי אמו. הוא ראה כי ידיה קמוטות ומיובּלות, סדוקות ועייפות. הוא התחיל למרוח קרם, ודמעה חמה נשרה מעיניו על ידיה. המליחות הכאיב לה. הבן אינו מסוגל עוד! "אמא! מחר אני עוזר לך בעבודתך! הרי כעת ב'בין הזמנים' יש לזה זמן!".

למחרת עבד לצד אמו שעות רבות! גרף מים ושטף, סחט וניגב, השתדל מאוד לסייע ולהקל על עבודתה. בערב החליף בגדיו ושב לראש הישיבה. "הצג לי ידיך!" ראה הרב ידים 'עובדות'. "התקבלת!" הכריז הרב. "חשוב לי לעורר בך חשיבה, להכיר בהשקעת אימך. כעת תנצל כראוי רְגָעֶיךָ בישיבה. רק בהתבוננות זו תזכה להתעלות ולפתח אישיותך".

'בין הזמנים' נפתח ב'עשרת הדברות' השייכים גם לימי החופש! לא בראש חודש אלול מכריזים 'שמע ישראל' בכוונה ו'פלצות', אלא מיד בתום 'זמן קיץ'! בשבוע הבא, באמצע בין הזמנים, נקרא "כִּי ה"א מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר", אך לפני כן, דווקא בשבת הראשונה: שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלקֶיךָ… קבלת עול מלכות שמים. רווח להתבונן בין פרשה לפרשה… בבין הזמנים נתגונן גופנית ונתבונן נפשית.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

רבינו ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא ראה את פני תלמידו הגדול הרבי ר' בונם כי רעות הן, ושאלו בדאגה מה ארע. השיב תלמידו, כי אכן נעצב, וזאת משום שמישהו פגע בו והעליבו עד עמקי נפשו. "מיהו זה? כיצד הֵגַבְתָּ לו?" שאלו בדאגה. "לאחר שפגע בי – אחזתי בו ונישקתיו!", והסביר – "ה' אִנָּה לידי הספר הק' 'שבט מוסר', עיינתי בו וראיתי את בעל השמועה, רבינו אליהו הכהן מאיזמיר, כאילו עומד לנגדי. הוא הטיח בי מוסר, הוכיח אותי שאני רחוק מעבודת ה' אמיתית. נעלבתי ונפגעתי מאוד מדבריו. אך הרהרתי וראיתי שהריהו צודק בתיאור שפל מדרגתי. קיבלתי על עצמי קבלות טובות. בסוף הרמתי את הספר לליבי, ומתוך 'הכרת הטוב' נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה…".

ספר דברים נפתח בפסוק ארוך ומפותל, בו מעביר משה רבינו דברי מוסר על חטאים חמורים שעשו לאורך השנים. מפני כבודם של ישראל עוטף את תוכחתו ורומז את מעשיהם ב'שמות של מקומות', מקומות שכלל אינם קיימים….

אך בהמשך, לאורך פר' דברים-ואתחנן מאריך משה בדברי תוכחה ומוסר! אירועים שהוזכרו כאן ברמיזה דקה בלבד באים לידי ביטוי מורחב! היכן 'כבודם של ישראל' עליו הפקיד משה? ביאר רבינו 'חידושי הרי"ם' כי לאחר שמשה הראה לבנ"י שהוא שומר על כבודם, ועוד מוסיף ומעריף עליהם ברכות בשפע, התעוררו לתשובה וביקשו ממנו "רבינו! רוצים אנחנו לשמוע מוסר! לא ברמז, לא בסתר, אלא מוסר של ממש!". כאשר מזהים אהבה – רוצים לשמוע!

שלמה המלך משכילנו באומרו (משלי כ"ח) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. דרשו שיש להוכיח אדם – אחרי. לא בשעת מעשה, לא 'לתפוס על חם', אלא, כדרך שעשה משה בסוף ארבעים שנה, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח בעת פרידה, גישה שמכבדת את נשוא התוכחה והקפדה על מוסר עִנְיָנִי, בכך 'חן ימצא'. המוסר מתקבל ללא ווכחנות והצטדקות.

במעשה הפותח מאמרנו, 'רבי בונם' נעלב בתחילה כי 'ראה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו', הרב עצמו 'העליב' אותו. אך הקורא ב'ספר מוסר' אינו נפגע, כי נייר לא מעליב. הפגיעה באה מאדם. חשים מושפלים ממנו. איך מתגברים? רבי בונם זיהה במחבר דמות אוהבת שלא באה להשתלט עליו ולפגוע בו ממניע אישי. לאור הבנה זו התבונן במוסר, וקיבל על עצמו שינוי. כשהורים ומחנכים מבקרים, נאזין לדבריהם, כי נאמרים מתוך אהבה, למעננו.

מחנכים יודעים כיצד 'לסיים' את שנת הלימודים בהצלחה. מיומנות רבה נדרשת בכך, לא ש'השנה תסתיים בעצמה' אלא ש'אני מסיים את השנה', בשליטה, בבקרה ובנועם. נחיתה טובה של מטוס מהווה הכנה להמראה הבאה. כך יש להנחית את שנת הלימודים בְּבִטְחָה ובכישרון. פרידה מכובדת, איחוי קרעים – אם היו, פיוס ותוכחה זַכָּה לעתיד.

אף הורים יודעים לנצל את ימי הפרידה. חשוב מאוד לבקש לשמוע דעת המחנך אודות בנם, ללא כחל וללא שרק. כאשר 'מוכיחים' או 'מעירים' במהלך השנה, יש נטייה לתלות את הדברים באירוע חד-פעמי, מְסַכְּמִים על 'מחר' יותר טוב, וזהו. בסוף שנה יש עומק וערך למוסר! חשוב להורים להאזין לדברי המחנך, ולהכיר את בנם! מתנת פרידה!

ככל שנדע כי המידע על בננו מְמַנֶּף ומשרת אותנו, כך יתקבל ברצון. 'הרבי רבי בונם' סיים דבריו "נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה". ולמה תהיה 'פעם הבאה'? כי ידע שהמוסר מועיל לו! רבינו החיד"א כתב כי המהרש"ל שכר לו 'מוכיח' שיבוא לפניו שעה בכל יום ויוכיחו… יש משלמים ל'יועץ', הבה נקבל ביקורת אף כשהוא נאמר בחינם!

על תוכחת יעקב אבינו ומשה רבינו רק 'בסוף' שואל המהר"ל, הרי יש מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ', ומבאר שיש לחלק. כאשר רואים אדם שעומד לעבור איסור יש להוכיחו מיד, לאפרושי מאיסורא. אך יש תוכחה שאינה נוגעת 'למעשה' נקודתי, אלא לאופי הכללי של האדם. את זה מניחים לסוף, שההוא לא ייפגע, שהרי מדובר באישיותו. וכאשר מוכיחים 'בסוף' מתוך שמירה על כבודו, מתקבלים הדברים ומועילים גם לחולל שינוי במהות ואופי האדם.

בחור 'נכנס לתקופת השידוכים' והוריו הרגישו שאינם מכירים מספיק את בנם! האב פעל בחכמה יתירה. הוא התקשר למשגיח הישיבה באנונימיות, ואמר "מציעים לבתי את תלמידך, בחור פלוני, אשמח לברר אודותיו…". האב יצא מופתע! המשגיח תיאר בחור שהוא לא הכיר. הוא שמע מעלות, הרגיש שהמשגיח מתחמק מלהשיב על חסרונות, האב קלט שמעולם לא התעניין באמת 'מיהו' בנו… ידיעת האמת היא הכרחית לטובת עתיד הבן, צריך רק להאזין!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'