בכוח או במוח…

לפני שנים הזמנתי אינסטלטור לתיקון בביתנו. הוא עמל לשחרר חיבור חלוד בין שני צינורות. הבית ישן וצינורותיו ישנים. לאחר מאמץ עם 'מפתח שוודי' כבד לפתיחת ההברגה, הביא 'מפתח' נוסף לאחוז בצינור השני. הוא מסנן לעצמו "מה שלא הולך בכוח – הולך בעוד-יותר-כח" נושם נשימה עמוקה ומפעיל שריר, מושך מפתח אחד לכיוון אחד ומשנהו לכיוון האחר, נהיה אדום ממאמץ, והנה… הצינור נסדק ונשבר לאורכו. מעתה צריך לשבור את הקיר, לחצוב בעמוד, לעקור בלטות, לפייס שכן, לכלוך, ולשלם… והרבה…

העולם השפוי מצטט "מה שלא הולך בכוח – הולך במוח", כי לא הכל נפתר בכוחנות ובחוזקה. אדרבא! פעמים רבות שכוחנות משיגה את ההיפך! אבל צריך מוח כדי להפנים זאת… הבנה זו איננה בצינורות, במכונאות ובבנייה בלבד. בכל מישורי החיים – כוח יכול אמנם להשתיק בעיות. אך רק מוח, פותר בעיות.

בפרשתנו מכה הקב"ה בפרעה שוב ושוב. ברור לנו כי הקב"ה הינו החזק, בעל היכולות כולם, ופרעה החלש כאין וכאפס. אך לפרעה זה לוקח זמן להבין. [בקדמונים האריכו והעמיקו מדוע הביא הקב"ה עשר מכות ולא הכריעו תיכף במכה אחת, ואכ"מ]. בכל המכות מתעקש פרעה וחוזר על הבליו "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא אינו מקבל דברי חרטומיו בהכריזם 'אצבע אלוקים הוא', הוא אינו שועה ליועציו הזועקים 'הטרם תדע כי אבדה מצרים?'. הרי 'יחסי הכוחות' ידועים ומוכרעים מראש, אך אצל פרעה אין תזוזה. הוא מתבצר בעקשנותו.

והנה, במכה השביעית, זו החותמת את פרשתנו, מכת ברד, יש שינוי מפתיע! וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר… חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים! לראשונה הוא משנה סגנון דיבור! מודה לראשונה כי ה' הצדיק! עלינו להבין מה קרה 'הַפָּעַם'! הרי אנחנו מכירים במלאכת שמים, בעבודת החינוך, מצבי התבצרות. קֶצֶר בין מחנך לתלמיד. כֶּשֶׁל תקשורתי בין מורים להורים. איך משחררים את החסימות?

המענה – בקטע הפותח מאמרנו זה. לא בכוח אלא במוח. כוח יֶתֶר שובר. בחשיבה וברגישות ניתן להמיס ולשחרר. אי' במד' תנחומא (עי' גם חזקוני וש"ך עה"ת) כי לקראת מכת ברד הראה הקב"ה מידת חמלה. משה נשלח לפרעה עם אמירה רחמנית: וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז (אסוף) אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה… חבל שימותו, אסוף והכנס בהמותיך הביתה. דברי חמלה אלה פעלו והכניעו את פרעה, והביאו להכרזה: ה' הַצַּדִּיק. דבר הקב"ה 'בלבל' את פרעה! הרי ביניהם – כביכול – מאבק. האמפתיה, האכפתיות, שחררו אותו מעקשנותו.

איך פועלים אנחנו בשעת ויכוח? הבה נלמד להפעיל מוח – וכך להביא תועלת והצלחה, ולא להיות כוחני – ולהעמיק הקרעים. גם בכיתה בה ברור כי יד המלמד על העליונה, אל לו להכניע את תלמידו בכוחנות, אלא רק במוח, באמפתיה וברגישות. שלמה המלך אומר בחכמתו לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם… תשב"ר… רכות…

שח לי בחור שיעור ג' בישיבה קטנה "המשגיח הקודם היה חזק! פחדו ממנו! העיניים שלו… הלשון שלו… ואילו השנה, המשגיח 'החדש' נחמד! בכלל לא פוחדים ממנו. והנה – משהו מעניין! בשנה שעברה כולם איחרו ופטפטו בביהמ"ד. והשנה? זמן זה זמן. סדר זה סדר. מעניין איך זה! הרי השנה בכלל אין פחד…"!

התלמיד קלט כי "עוד-יותר-כח" שובר ואינו בונה. על כולנו להכיר בכך. כאשר אנחנו, הבוגרים, נימנע מכוחנות, יראו הצעירים וילמדו מדרכנו. ותן בלבנו בינה… להבין ולבנות. כן הולך במוח. הולך ומנצח.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשת כי תצא- בן סורר ומורה

רש"י מבאר כאן את הפסוק כפשוטו,  שהבן הזה סר מדרך הישר – אינו מקיים מצוות ה' כראוי, ואינו הולך בדרך התורה, וכן ממרה ומסרב לשמוע בקול אביו ואמו, ולמרות שהם מוכיחים אותו על דרכו הנלוזה אינו שומע אליהם ובקולם. כלומר הלשון "סורר ומורה" מורה על שני חסרונות בבן זה: א. סורר – שסר מן הדרך במעשיו. ב. מורה – שממרה ומתמרד בהוריו.

אולם הוסיף ע"ז רש"י, שיש תנאים נוספים באיזה מעשים צריך להתבטא ה"סורר" כדי שייחשב בן סורר ומורה, והם: שיהיה אוכל בשר בכמות מוגזמת, ושיהיה שותה יין בכמות מוגזמת. כמפורש בלשון הפסוק (כ'): "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא". וצריך להבין מה המיוחד בזלילת הבשר והיין שחמורים כ"כ להביאו לידי מיתה חמורה בגיל שפטור מעונשין.

עוד יש לתמוה בפסוק זה, כפל הלשון "סורר ומורה, איננו שומע בקולנו" הרי הלשון "מורה" היינו שאינו שומע בקול הוריו ומתמרד בהם, א"כ מה הוסיפו בדבריהם וכפלו "איננו שומע בקולנו"

ידועה השאלה כיצד יתכן שהבן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו? הרי הגמ' (ר"ה דף טז:) דורשת מהפסוק (בראשית כ"א י"ז) "כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם", ש"אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה", וכדאיתא שם במדרש: "אמרו לפניו (מלאכי השרת) רבון העולמים אדם (ישמעאל) שהוא עתיד להמית את בניך בצמא את מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו" (בראשית רבה נ"ג י"ט). אפי' ישמעאל שהיה עתיד להיות אבי הלסטים והרוצחים היה זכאי שייעשה לו נס להאריך את ימיו, וכאן הורגים ילד קטן שזולל בשר וסובא יין בגלל החשש שבהמשך דרכו ייצא ממנו לסטים?

התשובה הפשוטה לזה: ישמעאל בזמן שנעשה עמו הנס עדיין היה ראוי לנס מצד מעשיו, רק שמלאכי השרת היודעים את העתיד להיות טענו שלא מגיעה לו הצלה זו כיון שבהמשך חייו עתיד להיות לסטים ורוצח, אולם במעשיו בזמן זה עדיין לא היה במצב גרוע כ"כ, לכן אמר להם הקב"ה: איני דן אותו לפי מה שאני כבר יודע שיהיה בסופו, אלא לפי מה שרואים במעשיו עכשיו שאינו גרוע כ"כ. אין מענישים על סמך נבואה וידיעה של העתיד להיות. אולם כאן בבן סורר ומורה, זרע הפורענות העתיד להיות כבר נזרע, הלסטים כבר כאן, רק בגלל צעירותו עדיין לא ניכרת רשעותו במעשים גדולים רק במעשים קטנים, אבל הרֶשע כבר קיים. כאן מענישים אותו על ההווה ולא על העתיד כיון שההווה כבר גרוע, ומה שאין ניכר אלא במעשים קטנים אי"ז מגרע מחומרת מצבו, אדרבה עדיף לו שימות בטרם יספיק לחטוא במעשים גדולים יותר, שיצטרך להיענש עליהם בחומרה יתירה.

ביאור הדבר: ישמעאל עדיין לא חטא כ"כ, עדיין בידו הבחירה לשוב ולהיות צדיק (כפי שאכן היה בסופו, כדאיתא ברש"י בראשית כ"ה ט'), והידיעה של העתיד אין בה כדי להענישו כעת. אולם הבן סורר ומורה כבר חטא כ"כ שאמנם החטא מתבטא כרגע רק במעשים קטנים, אך כבר טמון בהם הרֶשע של המעשים הגדולים יותר שאין צריך נבואה כדי לדעת שיגיעו בהמשך, אלא הם ודאי יגיעו. ואע"פ שמכל מצב כמעט ניתן לשוב בתשובה, אבל ילד שנמצא במצב כזה, ברור לנו שימשיך בדרך זו ויחמיר בה עד כדי שיהיה מלסטם את הבריות.

מה ראינו במעשיו שמבטיח לו עתיד גרוע כ"כ? הלא רק זולל וסובא יותר מדי בשר ויין, ומתמרד באביו ואמו?

השורש לשני חלקים אלו של בן סורר ומורה: א. המרידה בהוריו. ב. הזלילה. שורש אחד הוא: חוסר בגבולות ומשמעת. ילד זה עושה ככל העולה על רוחו, אין מה שיגביל אותו, לא הוריו שאינו שומע בקולם, ולא גבולות האכילה ההגיוניים. ומכך אנו מבינים את אשר יהיה בסופו: "שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות". נער ובוגר שלא הורגל לגבולות "יסחט" את הוריו, יחיה ללא שום גבולות, יוציא הוצאות ממון ללא גבול, תחילה על חשבון הוריו, ואח"כ כשיגדל ותאוותו תגדל עמו, כבר יצטרך גם ללסטם את הבריות כדי להגיע לידי סיפוקו. ומכיון שלא הורגל מעודו לשמוע בקול הוריו, אין משמעת, אין מושג של לימוד לקח, לא מאחרים ולא מעצמו ומתוצאות מעשיו, לכן גם אם יהיה "מבקש לימודו", גם אם יעלה בו רצון לצאת ממצבו ולשפר דרכו, "אינו מוצא", לא יעלה בידו ללמוד מאחר שלא הורגל בכך מעודו. (ראה ספורנו שכתב: "כי מריו מסיר התקוה שישוב מסוררותו").

כל אדם יש לו נפילות, יש מצבים של עליה ומצבים של ירידה, כדי שיוכל לעלות מהנפילות ולהצליח להתקדם בחיים חייב שיהיה לו הבסיס הראשוני של משמעת וגבולות, אדם שלא הורגל מקטנות לגבולות ולמשמעת כמעט ואין לו סיכוי להתגבר על עצמו ולצאת ממצבים של הפקרות, שהרי הורגל לחיות חיי הפקר, ושלא לשמוע בקול המוכיחים ודמויות הסמכות האמורות להנחות אותו בדרכו בחיים.

כיצד נגרם מצב זה של בן סורר ומורה?

כאשר יש "קול אביו וקול אמו". כשיש בבית שני קולות, קול האב שאומר כך וקול האם שאומרת כך, וגם אם שניהם אומרים אותם הדברים אבל זה אומרם בנימה זו וזה אומרם בנימה זו, שהילדים הם הראשונים לחוש בהבדלים ומהר יודעים מה לבקש מזה ומה לבקש מזו… אז יוצא בן סורר ומורה שאין לו לא גבולות ברורים, כיון שאין מולו חזית אחידה וברורה מצד ההורים, ולא משמעת כלפי שני ההורים, כי לאביו ישמע כשהוא נח לו, ולאמו ישמע כשהיא נוחה לו, ולעולם לא ירכוש את הכלל שמחויב לשמוע להוריו שהם בעלי הסמכות כלפיו, כיון שגם כששומע בקול אחד מהוריו, עדיין אינו שומע בקול השני.

ומכיון שגם למחנכים חלק חשוב בחינוכו ועיצוב אישיותו של הילד והנער, וגם הם בעלי סמכות כלפיו, ובמיוחד בזמנינו שלַרוב התלמידים שוהים יותר זמן בחברת המחנכים מאשר בחברת ההורים, א"כ חייבת להיות חזית משותפת אחידה וברורה של אותם הוראות וגבולות, גם בין ההורים והמחנכים.

על פי זה ניתן יהיה לבאר את הפסוקים בדרך חידוד: כאשר ילד הורגל בקטנותו לחיות ללא גבולות ומשמעת ולהיות בן סורר ומורה עקב שהיה "קול אביו וקול אמו" שני קולות נפרדים, (בדגש על "נפרדים" ולאו דוקא "שונים", כמבואר), אם יתעשתו הוריו מאוחר מדי כאשר כבר החל להתבגר, אזי גם אם יהיה מצב ש"ותפסו בו אביו ואמו" – שניהם יחד בתיאום יציבו לו גבולות ברורים, "והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" – וגם יביאו אותו אל הרבנים והמחנכים הותיקים והמנוסים ביותר, וישתפו עמם פעולה באופן מלא, עלול להיות שזה כבר לא יעזור ח"ו, ועדיין תהיה תלונתם בפיהם "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו" – אפי' שכבר אין זה "קול אביו וקול אמו" אלא "קולנו", עדיין הוא סורר ומורה, למרות איחוד הכוחות ושיתוף הפעולה המלא בין שני ההורים וביניהם למחנכים, לא הועיל להעמידו בגבולות ובמשמעת כיון שבילדותו הורגל לחיי הפקר.

לכן, כדי שלא נהיה ח"ו מהבוכים על העבר, ונזכה לראות פירות מפוארים ומטופחים, שומה עלינו כהורים ומחנכים לעמול כבר בשנותיו הראשונות של הילד על הצבת הרגלים של משמעת להורים ולמחנכים, וגבולות ברורים, על ידי אחידות ושיתוף פעולה מלא בין שני ההורים ובינם למחנכים, בחיזוק הסמכות והמשמעת, שזהו הבסיס הראשוני לכל החינוך לחיים.

 

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

סמכות הורית בגישה היהודית

 

אמא של תלמיד פנתה אלי בשאלה כיצד להתייחס לבנה שמבקש בכל שני וחמישי נעליים מותגיים מדגם מסוים שכמוהו נועל "כוכב" רחובי כלשהו. ובכל פעם שאותו "כוכב" מחליף את צבע נעליו, מיידית גם הבן שלה צריך.

למעשה, התחבטות זו, היא מנת חלקו של כל הורה באשר הוא,

האם לגרום לילד סבל ע"י הימנעות מנתינת כל מה שהוא דורש זהו מעשה הפוגם באהבה ההורית? ואולי ההפך?

פרופ' חיים עומר, הינו פורץ דרך בכל התחומים הקשורים לסמכות ההורית בפרט ולסמכות חינוכית בכלל, בעידן המודרני. פרופ' עומר חיבר ספרים רבים בנושא ביניהם: הסמכות החדשה, שיקום הסמכות ההורית ועוד.

בספריו עומד פרופ' עומר על השוני הגדול שבין הדרך החינוכית הנוקשה שהביאה תוצאות מבורכות בשנים עברו – לבין הגישה המתירנית של היום.

ע"פ גישתו ניתן להפעיל סמכות יחד עם מתן כבוד לילד והכלתו. היסוד שחייב להישמר, ושביחס אליו אין שוני כלל בין גישת הסמכות העתיקה לזו החדשה – זו החובה של ההורים להציב גבולות ברורים לילדים וללמדם לדעת כי הסמכות הקובעת בבית היא ההורים, ובבית הספר היא הצוות החינוכי. הסמכות היא ערך עליון שבסופו של דבר מגן על הילדים ומקנה להם שקט נפשי ויכולת אמיתית להתמודד עם מורכבות החיים.

האם יש חידוש בדבריו של  פרופ' עומר ?

שלמה המלך כותב בספר משלי: "חוסך שבטו – שונא בנו". במשפט מוכר זה המורכב מארבע מילים פשוטות מונחת כל תורת הסמכות על רגל אחת. שבט משמעותו הנהגה = סמכות – "לא יסור שבט מיהודה",  אדם החוסך (מונע) את שבטו – את הסמכות שלו, שונא  – בנו, הרי הוא מעמיד את בנו במצב בו יסבול כל חייו כי לעולם לא יוכל להתמודד עם מצבים כאשר לא הורגל לשמור על כללים, גבולות וחוקים.

האם יתכן שאדם שאוהב את בנו, לא ייתן לו את הדבר האלמנטרי ביותר שהוא זקוק לו?!

התשובה לשאלה זו היא פשוטה להפליא, על פי מה שלמדנו משלמה המלך.

ונחזור לשאלה של האימא מראשית המאמר. אם את אוהבת אותו  – ואת חושבת שהוא לא באמת זקוק לנעליים הללו. תגידי לו פשוט: לא! אנחנו לא צריכים כעת נעליים חדשות. ואם הילד יגיד: אבל כולם … וכו'. התשובה נשארת זהה: כולם כן, אנחנו – לא! אף ילד עוד לא ניזוק מהמילה הפשוטה – לא! ילדים חייבים לשמוע: לא! זו הצידה לדרך החיונית ביותר שאנו יכולים לצייד בה את בננו.

במהלך החיים הוא ישמע  פעמים רבות: לא! והוא חייב ללמוד להתמודד עם המציאות הזו.

הבה נחזיר לעצמינו את הסמכות ההורית ע"י שמירה על כללים וגבולות ברורים, נבהיר לילדים מה מקובל עלינו ומה לא, ונאפשר להם לשמוע מעת לעת את המושג: לא!

נאהב את ילדינו באמת, תוך הבנה עמוקה ופנימית כי זו הדרך היחידה לשמור על השפיות הצעירים בתוך מבול החוצפה וחוסר הגבולות השורר בדורנו.

רק כך נוכל לגדל ילדים שיודעים שיש לעולם הזה דין ויש לו דיין, כשיבינו ויפנימו את המחויבות שלהם בכבוד המורים וההורים יגיעו בעז"ה לתכלית העיקרית- שמירה על כבודו של מקום.

 

גדר בטחון

בס"ד

על גבולות וגדרים בחינוך ילדים

האם גם אתם נמנעתם בשבוע החולף מלענות לכל שיחת טלפון? האם קרה לכם ששעון המעורר צלצל ונדנד ורציתם רק, אבל באמת, רק עוד חמש דקות של תנומה קלה, ובכל זאת קמתם בחריצות ונחישות לעוד יום של עמל? האם בסיומו של יום כשפתחתם את תיבת המייל 'השלכתם' לתיבת האשפה הודעות מבלי שכלל פתחתם אותם? מן הסתם עניתם בחיוב על חלק מהסיטואציות, כיוון שאדם בוגר בוחר להציב לעצמו גבולות המסייעים לו בשיגרת היום יום להיות פרודוקטיבי ואיכותי בתפקודו.  כלפי עצמנו- ברור לנו שהגבול נחוץ וחיוני, אך כאשר אנו מציבים גדר נחושה ובטוחה לילדנו מתעוררים לפעולה רגשות אשם המייסרים אותנו.

מדוע אנו נרתעים מהצבת גבול לילדנו? על מה ולמה?

כאמור, הצבת גבול מלווה פעמים רבות בתחושת אשמה או חרדה. זאת כיוון שמבוגר הגודר את עצמו אינו מרגיש ייסורי מצפון על שציער את עצמו בגדרים שונים, לעיתים ההיפך הוא הנכון, הוא חש גאה ומסופק על שהצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. חווית ההצלחה והסיפוק מהווים תמורה לקושי ולצער הכרוכים בגבולות. בנוסף, אדם בוגר יודע, בשעת הצורך, 'לפצות' את עצמו בדרכים מגוונות ולהעניק לעצמו חוויה חיובית חילופית לסייג שגדר את עצמו.

לעומת זאת, כשאנו מציבים גבול לילד אנו חשים שהילד עלול להפגע או להצטער ואין בידנו אפשרות להעניק לו תמורה או פיצוי הולמים. במיוחד בעידן בו כולנו עסוקים במירוץ תזזיתי  וחוששים לאבד את רגעי האיכות החמקמקים במאבקי כוחות והצבת גבולות, נוסיף על כך את השיח החברת והתרבותי המציף את מחננו ומנחה אותנו רק להציף את הילד בחום ואהבה, לטפח את הדימוי החיובי של הילד… ולא, חלילה….

כל אלה, הגם שהם נכונים לכשעצמם, מעצימים אצל המחנכים את ייסורי המצפון ורגשות האשם כשהם 'נאלצים' לגדור את הילד מאחורי גבולות.

חשיבה זו מקורה בתפיסה שגויה אודות גבולות וסייגים. נשווה זאת לדאגה הבסיסית של כל הורה – להזין את צאצאיו. גם אם הדבר מלווה בטרוניות מצד הילד ותחינות לסעוד את ליבו במיני מתיקה בלבד, הרי שההורה יסרב ויאכיל אותו במזון איכותי. לכל הורה ברור כי הילד זקוק למזון מגוון ובריא בכדי להתפתח. זהו צורך קיומי ואין על כך עוררין. זאת בניגוד לצורך בגבולות שנדמה כי זהו צורך אגוצנטרי של ההורים. אך לא! גבולות מותאמים הם מזון לבריאות הנפש של הילד וצורך הכרחי להתפתחות רגשית תקינה. המפתח נעוץ באיזון הגבולות ולא הימנעות.

אמנם, קיים חשש בקרב ההורים או המחנכים שהילד ירגיש רע בגלל ה"צער" של הגבול, אך גם אם הגבול מסב אי נוחות וצער עדיין זו הרגשה בריאה שילד אמור לחוות ולהרגיש אותה, להפנים שיש דברים בחיים שמקבלים ויש שלא. אלמלא חוויה בריאה זו הרי שההורים והמחנכים מגדלים את הילד לעולם כוזב, לא אמיתי, כיוון שבעולמם של מבוגרים אין את ה"ימינו תחבקני" של ההורים, ואז הילד גדל להיות מבוגר שהוא עדיין ילד…

בהעדר גבול – נחצה כל גבול…

העדר גבולות מותאמים בילדות פוגמת באישיות הילד, הן בשנות הילדות והן בהתפתחותו לאדם בוגר.

כיום, ניתן לראות, לצערנו, קטינים משולחי רסן שדחיית סיפוקים אינה נכללת ברפרטואר האישיותי שלהם. הם רוצים הכל, כאן, עכשיו ומיד… ולא? הם עלולים להדרדר  לפרשיות של שקר וגניבה… ילדים אלו יתקשו להתמודד עם ביקורת, הם עשויים להגיב לה במשבר רגשי, בהסתגרות, ולא פעם, אפילו בתוקפנות. בשנות הילדות המוקדמות הם ישתמשו בבכי כאמצעי להשגת מטרה ולא רק כביטוי לכאב או צער, כלומר אם חסר להם משהו הם לא יחפשו לנהל משא ומתן עם האחר כדי להגיע לפשרה המתאימה לשני הצדדים אלא יפתחו מערכת חשיבה מעוותת האומרת – 'אם אני בוכה – אני חייב לקבל ואם אני לא מקבל, למרות שאני בוכה, זה אומר שהאדם שמולי לא רגיש, לא איכפתי ואולי אפילו לא ראוי שאהיה חבר שלו…'. האדם משוכנע שאבחנתו צודקת ואובייקטיבית ואין הוא עירני לכך שהמדד בעזרתו הוא מעריך את הזולת נובע מחוסר גבולות ותפיסות עולם שגויות- בכי = השגת הצרכים שלי, במידה ולא, הזולת שאינו נענה לתביעתי= אדם שלילי.

שורשן של התנהגויות אלו ודומיהן נעוץ בד"כ בהעדר גבולות, סמכות ומשמעת בילדות.

חשוב להבין כי מקורן של התנהגויות אלו הוא פחד וחרדה. נבין את הדברים בעזרת דוגמא ממחנך שבחר להציב בכתתו גבול בנושא דרך ארץ. המחנך נסה להשליט את הגבול ללא הצלחה. התלמידים 'ניצחו' את המחנך. בתחילה, נראה שהתלמידים הרוויחו תחושת הנאה ועוצמה מניצחונם על המחנך. אולם, התת מודע של כל תלמיד מבין שאם הוא חזק יותר מהמחנך, ותפקיד המחנך להגן על התלמיד, משמעות הדבר היא – 'אין מי שיגן עלי!! כי מי שאמור להגן עלי- אמור להיות חזק ממני'. כך מתגבשת באזור הלא מודע של הילד תחושה שאין מי שיגן עליו בעולם הזה… הרגשת הפחד והחרדה הלא מודעים יתבטאו בהתנהגות פורצת גבולות, תוקפנית, ובעצם, מתגוננת.

חשוב ונכון לזכור כי אנו עוסקים במלאכת קודש עם בני מלכו של עולם- נסיכים. אך אם נהפוך את הילד לנסיך, הרי שלפעמים המבוגר נמצא בעמדת משרת לנסיך… ילד יכול להיות נסיך אם המבוגר הוא המלך, בבחינת 'ויהי מורא רבך כמורא שמים'.

 

על גבול הטעם הטוב- ה'לא תעשה' בהצבת גבולות

בניית 'גדר מערכת' איכותית ומגדלת היא משאת נפשו של כל הורה ומחנך. כיצד עושים זאת?

נפתח ב'סור מרע' ובמאמר הבא נרחיב בס"ד ב'עשה טוב'.

כאמור, הצבת גבולות עשויה לגרור את המבוגר למאבק כוחות עם הילד. כאשר הילד חווה 'ניצחון' הוא נהנה מכך ועלול לאמץ את ההתנגדות והמאבק כדפוס פעולה קבוע. על כן, יש להמנע מביטוי חולשה וחוסר אונים מול הילד.

חולשה וחוסר אונים באים לביטוי לדוגמא בצעקות. צעקה לא תביא בעקבותיה משמעת וסמכות. להיפך. הילד מרגיש שהצליח להפעיל את המורה, הוא חש את הכח והעוצמה שלו להניע את המורה ולהוציא אותו משלוותו. תחושה זו תייצר אצל הילד הנאה והוא עלול לאמץ דרך זו להנאתו.

גם איומים מבטאים חולשה וחוסר אונים. כאשר המבוגר משתמש באיום, שלא מתכוון לממש, כדי להפחיד את הילד, הוא משדר לילד שהוא חזק ממנו, ואין כוחו אלא בפיו, לאיים… הילד מבין שהמבוגר חסר אונים למולו ושהאיום הוא לשם איום בלבד.

נביא לכך דוגמא מחיי משפחה – בזמן נסיעה ארוכה ומייגעת ברכב משפחתי כשאחד הילדים מצווח ובוכה כי רוצה דבר מה, ההורים מנסים את כוחם באיום ואומרים לו שאם לא יחדל מבכיו יקראו למשטרה או יורידו אותו מהרכב בצד הכביש… הילד יודע שאין סיכוי שהדבר יקרה… וסביר להניח שהוא לא ירפה מבכיו אלא יעצים אותו כי הוא נוכח שהוריו חסרי אונים מולו.

כאמור, ילד שחווה 'ניצחון' על המבוגר ולא ציית לגבול עשוי לאמץ את טקטיקת המאבק כדרך חיים. לכן חשוב מאד להמנע מ'כניעה' לדרישת הילד ולהשאר עקביים בגבול שהוצב. קורה לעיתים שאנו מפעילים חשיבה מחודשת ומוצאים לנכון להתגמש עם הגבול ולשנות אותו. במקרה זה חשוב מאד שננמק את סיבת השינוי בסיבה חיצונית ולא בגלל הבכי, הנדנוד או המאבק של הילד. שאם לא כן, הילד יפנים שגבול הוא זמני ומותנה בכמות האנרגיה שהוא יפעיל כדי לבקוע אותו, שכל אמירת 'לא' היא בעצם 'כן', זה רק תלוי בכמה דמעות ישפוך ויתעקש. חשוב שהילד יפנים ויבין שאמנם השיג את מה שרצה אך לא בזכות הדמעות או הנדנוד אלא כי כך בחרו הוריו/ מחנכיו בהתאם לנסיבות. דרך זו תמנע היווצרות התניה אצל הילד בין השגת רצונות לטקטיקת מאבק.

יש הורים ומחנכים העומדים על המשמר דרוכים ואם נדמה להם שהילד מביע משאלה הנוגדת את החוקים שחוקקו הם דוחים אותו על הסף ולא מניחים לו לסיים את דבריו. נראה להם שבאופן זה הם ישליטו סמכות ומשמעת ללא עוררין. ראוי מאד להמנע מתגובה שכזו. חשוב להיות אמפטיים לרצון של הילד, לתת לו להביע את עצמו ורצונותיו, לא לדחות אותם ולגרום לו להדחיק את רצונו. שלילה אגרסיבית של רצון עלולה להתפרש אצל הילד בשונה מכוונת ההורה או המחנך. אט אט הילד יפנים שלא כדאי ולא משתלם להביע את הרצון שלו… ילד הגדל בסביבה כזו יתפתח עם השנים להיות ביישן קיצוני המפחד להביע את עמדתו בחברה, הוא יהפוך לאישיות מרצה, יוותר על עצמו לטובת אחרים העלולים לנצל זאת… וכשההורים ירצו שישתף אותם לא יהיה להם עם מי לדבר…

לכן, חשוב לאפשר לילד להביע את רצונו, לא 'למחוק' את דבריו, ולאחר מכן להציב את הגבול מתוך אמפטיה ואסרטיביות.