מסורת התורה

 

הרבי רבי יונתן אייבשיץ, חכם היהודים, התמנה לרב בעיר מיץ בגיל צעיר מאד. חברי 'ועד הקהילה' שדנו במינוי התלבטו מאד, מצד אחד עילוי שכזה, גאון וצדיק, אבל האם הוא אינו צעיר מידי בשביל משרה רמה כל כך ? ההחלטה הייתה לזמן לפניהם את האברך המופלא, ולנסות לתהות על קנקנו. עם כניסתו אמר להם הרבי רבי יונתן: 'אשתדל למלא את התפקיד הרם שאתם מועידים לי בכל כוחי, בפסק בשיעורים ובהנהגה, אמנם יש לי חסרון גדול – בשל גילי הצעיר, אבל מתחייב אני לכבוד מעלתכם שלתיקון חיסרון זה אני פועל יום יום שעה שעה ורגע רגע'.

כולנו גדלים והולכים כל העת בלי הפסקה, אי אפשר לעצור מלגדול, אבל בני הקטן חידש לי חידוש גדול בחופשה האחרונה .

אנו גרים בבני ברק, ובה גרים גם הורי חמי וחמותי. הילדים פוגשים את הסבא והסבתא משני הצדדים לעתים תכופות, ומרווים אותם מלא הכף נחת.

שאר המשפחה המורחבת אחים אחיות גיסים וגיסות מפוזרים בין כל ערי הארץ, בחופש כל משפחה מגיעה יום אחד ל'סבא וסבתא בני ברק'. ומה סבא וסבתא אומרים כשהם עומדים בפתח? 'מוישי, שרהלה, יענקי, שרוליק, רוחי, איך גדלתם, אי אפשר להכיר אתכם'. והילד הקטן שלי ה'בני ברקי המקופח'  ניגש לסבתא ואמר: 'סבתא, גם אני גדלתי'.

בשום הזדמנות הילדים שלי לא שומעים שהם גדלו, הם גדלים מתחת הידיים כל הזמן בלי הפסקה, אבל אנו לא שמים לב לשינוי. מהורי הם לא ישמעו את זה, וממני ודאי ובודאי שלא. ונברך כל ילד בעולם שלא יזכה לשמוע את הוריו מתפעלים 'איך גדלת', זה קורה רק אם הם לא יבחינו בו חודש חודשיים.

נו..נו.. אז לא שמים לב לגדילה,

מה אנו מפסידים כשאיננו מבחינים בצמיחה שלהם ?

בגדילה הפיזיולוגית איננו מפסידים הרבה, אולי קצת התפעלות והנאה, אבל בצמיחה הנפשית אנו מפסידים טועים ומפספסים.

'חינוך דורש סבלנות' אומרים פה אחד כל המחנכים, מי שמצפה לתוצאות מידיות, נח לו שיגדל פרחים או אפרוחים, לתוצאות בחינוך צריך אורך רוח. שמענו את הכלל הזה פעמים רבות, הצטיידנו בסבלנות הנדרשת, אנו משקיעים ומטפטפים בלי לעצור בלי להתייאש ובעיקר בלי לכעוס, זה קל ? בכלל לא. מה הדלק היעיל ביותר שימלא אותנו בהמשך המשימה? איך ממשיכים לזרוע בלי לראות פרות צומחים?

הדלק הוא כשרואים את תוצאות ההשקעה של שנה שעברה.

איך נטענים בדלק הזה?

אין ברירה, חייבים להחזיק יומן. לא שלהורים יש זמן מיותר לשבת ולכתוב נוסטלגיה, אבל אם לא בכתוב לפחות בזיכרון. אפשר לחשוב: 'מה קורה עם הילד, אומרים לו שוב ושוב וכאילו לקיר, מתי הוא ילמד כבר סדר/ נימוסים/ כיבוד אם, יעזרנו ה". אבל אם פותחים את היומן שבזיכרון ומתאמצים להיזכר בדמות של הילד לפני שנה ושנתיים, צצות ועולות תמונות שנותנות הרבה כח. על מה נהלנו אז מאבקים, מה היו הנקודות הקשות, פתאם נבחין שכל אלו עברו מזמן, האם שמנו לב שהשנה לא צריך אף פעם להזכיר לו לברך? נכון שכבר הפסיקו להגיע תלונות על פגיעה בחברים? נקבל מזיכרון זה דלק להמשיך הלאה, על אותו משקל בשנה הבאה כבר לא נשמע על  בעיות בנימוסים/ סדר וכיבוד אם בעז"ה.

אם נרים ידיים ביאוש ונפסיק לחנך ולהחדיר מסרים בגלל ש'כלום לא נכנס' או אז הפסדנו במערכה. אבל כל זמן שבהתמדה ובסבלנות נמשיך בשלנו, נגיע בסייעתא דשמיא למטרות הגדולות שאנו שואפים אליהם.

צדיקים אמרו שהשעון הוא ספר המוסר הטוב ביותר. הפרק העיקרי בספר הזה הוא על ניצול הזמן, אבל ישנם בספר עוד כמה פרקים חשובים. כשיושבים ולא מסירים עין מהשעון, נדמה שהוא אינו מתקדם בכלל. מי שבודק אותו פעם בשעה רואה כמה השעון התקדם, ומבין שבעצם הוא לא עצר אף לרגע.

שני מסרים חשובים טמונים פה. למדנו מהשעון שעל אף שלא מבחינים כרגע בהתקדמות, לאחר זמן אפשר להבחין בה. ומסר לא פחות חשוב, שאם אחרי שעה רואים התקדמות,  חייב להיות שהייתה התקדמות בכל שנייה, ומהרבה שניות קטנות כאלו נוצרה התזוזה של שעה שלימה.

אחרי שבמבט לאחור בפרספקטיבה רחבה הבחנו בהתפתחות ובהתקדמות של ילדינו, נוכל לדעת שבכל רגע ורגע הם צעדו עקב בצד אגודל לכיוון הנכון. זה אומר, שכל מעשה קטנטן, התגברות זעירה, מאמץ קל, מצטרפים כאבני בנין לארמון שלהם. גם מצידנו, כל תפילה קצרה, מחמאה קטנה , מילת עידוד וחיוך, מצטרפים ומשתלבים לבניית בית הפאר האמתי, ילד יהודי.

 

 

 

מנהג ישראל בכל מקומות מושבותיהם לשוש ולשמוח בעם תורתנו הקדושה בחג ‘שמחת תורה’, בהוצאת ספרי התורה ממקומם בארון הקודש ולרקוד עימם בהקפות סביב הבימה, וכלשון הפייטן שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה. ומקורו טהור בדברי הזוהר הק’ (ח”ג רנו:) בזה הלשון: וְנוֹהֲגִין לְמֶעְבַּד יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ חֶדְוָה, וְאִתְקְרִיאַת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְּרָן לְסֵפֶר תּוֹרָה בְּכֶתֶר דִּילֵיהּ – ונוהגים לעשות ישראל עמה חדוה ונקראת שמחת תורה ומעטרים לספר תורה בכתר שלו.

ועלינו להתבונן מה ראו חכמים לקבוע חג שמחת תורה דווקא ביום שמיני עצרת, ומה באו ללמדנו בזאת [ואף כי בפשטות השמחה היא לגמרה של תורה בסיום קריאת כל חמישה חומשי תורה, אך באותה מידה יכלו לתקן סדר הקריאה שיסתיים במועד אחר וכגון בחג השבועות – זמן מתן תורה – שלכאורה הוא הזמן המתאים ביותר לקבוע בו חג שמחת תורה]. עוד יש לבאר בעניין זה, כי מצד אחד שם החג כפי שנכתב בתורה – שמיני עצרת מורה על עניינו ומהותו של יום שהוא המשך לחג הסוכות, והוא היום השמיני לאחר שבעת ימי החג, אמנם תוספת קביעת שמחת תורה בו ביום לכאורה אין לה שייכות כלל לחג הסוכות, ולא מסתבר לומר כן ששמיני עצרת ושמחת תורה הם שני חגים שמשמעותם הפנימית שונה ובמקרה חלים ביום אחד.

זה היום תחילת מעשיך

ידוע המבואר בכתבי הקודש אשר בכל שנה ושנה הבריאה חוזרת ומתחדשת כבתחילה, ובימי תחילת השנה נשפע שפע ההצלחה בכל העניינים עד סוף השנה. והנה התורה היא כלי חמדה שעל ידה נברא העולם, וכמו שאמרו במדרש (ב”ר א, א) על הפסוק (משלי ח, ל) ‘ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום’, אמון [לשון] אמן, התורה אומרת אני הייתי כלי אמנותו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אמן, והאמן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה ‘בראשית ברא אלוקים’, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב) ‘ה’ קנני ראשית דרכו’.

כשם שבריאת העולם היתה על פי התורה ובכוחה, כך גם בכל שנה ושנה מתחדשת ההנהגה בעולם המחודש בכח התורה. וכדבריו של רבינו השפת אמת זי”ע (סוכות תרמ”א) שהשגחת הבורא ית’ בכח התורה שנמצא בבני ישראל וכפי ערך כח התורה שנמצא בבני ישראל כך מתחדשת השנה. וניתן לרמז זאת בלשון הכתוב (דברים יא, יב) ‘עיני ה’ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה’, שעיני ה’ אלוקיך והשגחתו הנקבעת לכל השנה כולה, היא ‘מראשית’ – מהתורה שנקראת ‘ראשית’ ומישראל שנקראו ‘ראשית’ שנאמר (ירמיה ב, ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה’ (עי’ רש”י בראשית א, א; ויק”ר לו, ד). ויש לדייק זאת במה שנאמר בתורה ‘ואהיה אצלו אמון’ בלשון עתיד ולא ‘הייתי אצלו אמון’ בלשון עבר, שעדיין התורה היא כלי אומנותו של הקב”ה, שבכל שנה התורה מחדשת את העולם.

נמצינו למדים שכאשר מתחדשת השנה הבאה עלינו לטובה ומחובתו של היהודי לבנות את עולמו הרי בראש ובראשונה עליו להעמיד במרכז עולמו את התורה ולדבוק בה בכל יישותו ומהותו, שהיא תהיה הציר והנקודה שכל תהלוכות חייו ינועו ויסתובבו מסביבה,

הן בלימוד התורה כפשוטה והן שאר עיסוקיו והנהגתו שיהיו ברוח התורה וכרצונה. ואם אכן יזכה להידבק בתורה אזי ימשיך לעצמו רוב ברכה והשפעות טובות למשך כל השנה. ויש להעמיס זאת בדברי המדרש (דב”ר ח, ב) ‘מניין שטעונה ברכה לאחריה, אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, שכתוב אחר השירה וזאת הברכה (דברים לג, א), מששנה להן את התורה ואחר כך ברך, הרי ברכה לאחריה’, התורה ממשיכה ומשפיעה ברכה לאחריה, לאחר העיסוק בדבריה. והימים המתאימים ביותר לקבוע בפנימיותו את ערך התורה ומעלתה ולדבק לבבו באהבתה הם ימי תחילת השנה, שהם השורש וההכנה לכל השנה, וכפי שמחדיר ומעמיק בעצמו את הדבקות בתורה והשייכות אליה בקשר בל ינתק כך ינהג גם בהמשך השנה.

עבדו את ה’ בשמחה

ברם עדיין שומה עלינו להבין כיצד נזכה להידבק בתורה ומהי הדרך לקנות את התורה ולהתקשר עמה. אלא שכלל גדול הוא שהשמחה היא ה’דבק’ והחיבור הפנימי, שאינו דומה עושה מצוה מתוך הכרח למי ששש ושמח בקיום המצוה, שהשמחה מקשרת את הנפש לעשיית המצווה ולדבקות בשורשה, ועל ידי זה המצווה מותירה בו רושם, ונחקק בפנימיות הנפש הטעם הערב והתשוקה להרבות עוד ועוד עד שמאליו רץ לדבר מצוה. ואם ברצוננו להידבק בתורה אזי מחובתנו להשכיל בחשיבות ובמעלת התורה ובקדושתה עד שנגיל ונשמח במתנה האלוקית לה זכינו, חמדה גנוזה שהקב”ה משתעשע בה, ובכח השמחה נדבק בשורש התורה ובפנימיותה.

עוד בכוחה של השמחה שהיא פותחת שערי הלב, ובאותה שעה יכול להחדיר בלבו את החיים ואת הטוב, ונקלט בפנימיות הלב כל הדברים שעומדים תמיד ‘על לבבך’. ויש לפרש בזה מה שאמרו חז”ל (ב”ר ע, ח) על שמחת בית השואבה, ‘למה היו קוראים אותו שמחת בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש’, שמשם – שמעצם השמחה היו שואבים רוח הקודש, כי בהתעוררות השמחה מתגלים רגשי הלב והם כנייר חלק  שניתן לחקוק בו עבודת השי”ת בדבקות בכל כוחו.

מטעם זה תקנו חז”ל לקרוא מגילת קהלת בסוכות (וכמובא בשו”ע תרסג, ב), כי כל תוכנה להמאיס את ענייני העולם, וכמו שנאמר בתחילתה (א, ב) ‘הבל הבלים אמר קהלת’, כי בזמן שמחתנו כששערי הלב נפתחים לרווחה אזי שעת הכושר הוא לגנות הבלי העולם, שבכך ייחקק בתוככי הלב הדמות האמיתית של הבלי העולם, ושוב לא יימשך אליהם ולא ירדוף אחריהם בכל השנה.

זהו שכתב הרמב”ם (פ”ח מהלכות לולב הט”ו) בזה”ל: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן עבודה גדולה היא, שיש בכח השמחה שניים שהן אחת, פתיחת הלב להכניס בו אהבת הקל ותשוקה לקיום מצוותיו מחד, ומאידך חיבור פנימי לשורש המצווה.

בינה לעיתים

מעתה נשכיל להבין עד כמה עמקו וגדלו דברי חכמים בקבעם את חג שמחת תורה ביום שמיני עצרת, שכאמור חובת השעה בתחילת השנה להעמיד את התורה בראש ולהידבק בה, והדרך היא על ידי השמחה בתורה, ומפני כן שישו ושמחו בשמחת תורה דווקא בתחילת השנה ולא במועד אחר.

וכלשונו של השפת אמת ‘וכפי הבחירה והתשוקה בימים אלו כך מקבלין על כל ימי השנה, לכן עושין שמחת תורה לקבל עול תורה בשמחה להיות נשאר הקבלה על כל ימי השנה’. ואין לך זמן ראוי יותר מהיום השמיני, לאחר קיום מצות ושמחת בחגך בכל שבעת ימי חג הסוכות, והלב מוכן ומזומן ומעובד כראוי לקלוט היטב את האהבה לתורה והקבלות הרוחניות בלב שלם ובהסכמה גמורה, עתה ניתן לכרות ברית עם התורה בשמחה ובדבקות, וממנה תוצאות חיים להמשך השנה. ושמיני עצרת יש בו את השפעות השמחה מכל השבוע שחלף שמכוחם ניתן להסמיך מח ללב לקבל עול תורה בשלמות, ונוסף עליו השמחה בתורה לדבק בה לבבנו באמת.

וצריך להוסיף עוד שלא נאמרו הדברים רק כלפי אותם שזכו לעסוק תדיר בדברי תורה והיא אומנותם, אלא גם כלפי העוסקים בפרנסתם, ואדרבה עליהם להרבות בשמחה יותר, כדי שידבקו בכל ליבם נפשם ומאודם בתורה שלעולם לא יפרדו, ואזי אף בשעה שיוצאים מבית המדרש עדיין ינהגו בדרך התורה בלא להתרחק ממנה. וכמו שביאר השפת אמת זי”ע מה שנאמר (דברים לג, יח) ‘שמח זבולון בצאתך’, שהוא עצה שעל ידי השמחה קודם שיצא לסחורה על ידי זה יהיה נשמר בצאתו, ולכן יש שמחת תורה בתחילת השנה.

מתורתך תלמדנו

סוף דבר הכל נשמע, תורתנו תורת חיים היא, וכמו שנאמר (דברים ל, כ) ‘כי היא חייך ואורך ימיך’, ונכלל בזה הן להגות בה יומם ולילה, והן להעמיד כל ארחות חיינו לאור התורה, ובהתהלכך תנחה אותך לנהוג על פיה בכל צעד ושעל. ולכך ניתן לנו חג שמחת תורה שכל עניינו ומהותו הוא להעמיק את הקשר והדבקות לתורה ולנותן התורה, לחנך אותנו ולתת בידנו זמן מיוחד להעביר ולחנך את בנינו ותלמידינו שכל תפקידנו בעולם הוא: להביא את המלך – מלכו של עולם – לחדרי לבבנו. ‘בואו ונשמח אני ואתם’ כי גדולה השמחה לקרב את הקרובים בקשר עליון, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה להשפיע שפע קודש לכל השנה.

עובד משיעוריו בישיבה שהתקבלו מאת מכון מורשת גד