סלחתי

חינוך בפרשה – 'שובה' ויוה"כ

סליחה!

ילדים מקטנותם צופים בהוריהם המקיימים מצוות, ומתחנכים אף הם לעשייתם. רואים תפילה, ברכות, שבת, אהבת התורה ולומדיה, חסד, כשרות, צניעות, וכו'. כך לומדים 'להיות יהודים' מדוגמא אישית.

בקשת 'סליחה' בין-אדם-למקום ובין-אדם-לחברו היא מצוה עם ערך מוסף. יסוד ה'תשובה' סובב סביבה. אך בדר"כ לא ממחישים לילדים את קיומה. לא שמעו אותנו מתנצלים. הרי מול ילדים "אנחנו תמיד צודקים". תלמיד לא שמע מילת 'סליחה' יוצאת מפי רבו, וילד לא שמע את הוריו מתנצלים בפניו, כשטעו.

את הסיפור לפניכם שמעתי מ'בעל המעשה', מנהל חינוכי נכבד ונעלה, וערכתיו עם שינויים מינוריים.

הנני מחנך שבסייעתא דשמיא מטפס ועולה בעבודת הק'. ב'חשבון הנפש' שערכתי נזכרתי בשנה הראשונה שלי כמלמד, לפני כתריסר שנים. שנה קשה היתה זו עבורי, וכנראה אף עבור תלמידיי. התחלתי כמלמד 'מתחיל' בשעות אחה"צ, בהן פחתה ה'עינא פקיחא' של המנהל, והילדים חשו ברפיון. כמחוסר ניסיון, וכמעט ללא הנחייה, התאמצתי מאוד להשליט סדר ומשמעת ולקיים למידה. היו ימים כאלה, והיו כאלה…

'לוי' היה ילד עירני, בעל 'נוכחות' בכיתה. 'מזג האויר' הכיתתי היה תלוי בו במידה רבה. ויהי היום, לאחר שהשיעור הראשון עבר די טוב, התחילו 'תפילת מנחה' בכיתה. אך באמצע תפילת העמידה, משמיע לוי קול-גופני-חזק-לא-נעים, והכיתה פורצת בצחוק גדול. התפילה התפרקה באחת. חשתי כי הכל מתמסמס ונהרס מולי. חמתי בערה בי. 'רק-זה-חסר-לי'. ניגשתי ללוי, והענקתי לו בפני כולם 'סטירת לחי מצלצלת'.

כעבור שנים אני זוכר את לוי והסטירה. סטירה זו היתה היחידה בכל שנותיי כמלמד. פגעתי בתלמידי, ברבים, ואני אכול חרטה. פעלתי אז מתוך כעס ומתוך אגו. דחיתי את מחשבת-ההרגעה 'הגיע לו'. לא ולא! זה לא היה לשם שמים אלא להוכיח מי בעל-הבית בכיתה. מה אני עושה? פניתי למזכיר חיידר (כבר שנים אינני עובד בו) בניסיון לאתר את לוי. הצטמררתי לשמוע שמשפחתו עברה צפונה, ולוי פרק עול תורה! נשר!

הוא נשר? מה פתאום! אני 'הנשרתי' אותו! זה ניקר בנפשי עד ליל ט' בתשרי, ערב יוה"כ, בו עמדתי בתפילה ותחנונים מול הכותל המערבי. 'ויסב פניו אל הקיר' בכיתי מקירות לבי "רבון העולמים! קבל נא תשובתי על המעשה ההוא! אין לי מושג איך לאתר ולפייס את לוי, סייע לי לכפר על היותי 'סוטר ומורה'."

בתום תפילתי עליתי מהרחבה, עיני אדומות ולחות, ואני שומע קריאה "הרבי!" מולי אדם גבוה, בעל פאות שחורות עבות, וזקן מלא מכסה פניו "הרבי זוכר אותי? אני לוי מהחיידר"! הלם מוחלט! חיבקתיו בחום ולחשתי "מה איתך? הצטערתי לשמוע שעזבת את הישיבה." לוי השיב שבעקבות משבר משפחתי עברו לצפון, אכן הידרדר, התרחק, אך ב"ה 'חזר' וכיום חייו רוחניים ויציבים. סיפרתי לו על תפילתי הזכה שסיימתי זה עתה.  "אתה סולח לי על סטירה שנתתי לך?" שאלתי ברגש ומבוכה, לוי מחייך, "סטירות רבות קיבלתי בחיי, עונשים היו מנת חלקי. בדרך כלל הגיע לי. רובם קיבלתי בצדק, אני לגמרי סולח לך!"

מעשה שהיה, שמעתיו בדמע מפי המלמד. הוא זכה. הקב"ה שמע תפילתו. הרי ביקש סליחה באמת, ונענה.

אפשר לתקן 'פשעי מלחמה', מלחמות כבוד ואגו, מלחמות בו שני הצדדים הפסידו. מתקנים ע"י השקעה ב'צרכי הרבים', כדין הגוזל שאינו יודע למי להשיב. נשקיע מעתה בחינוך רגיש ומכיל. נשתלם בגישות חינוכית מועילות, נקרב את המוחלש. נדריך גם הורים ומורים כי 'איכא דרכי אחרינא', דרך של אהבה וסובלנות. מבקשים מהקב"ה 'עשה למען תינוקות של בית רבן'. נעשה גם אנו למענם, באמת ובלבב שלם.

גמר חתימה טובה!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- סוכות

 

כאשר הג"ר מאיר שפירא השלים את בניית ישיבת 'חכמי לובלין' הרוממה, נשאל על שבחר לכתוב על חזית הבנין לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. השיב כי פסוק זה הולם את מטרתה של ישיבה קדושה. לכאורה היה לו לדוד המלך להכריז 'באו בנים שמעו לי…' הריהו קורא שיבואו לשמוע דבר ה'. אלא כוונתו – וכוונתנו – להודיע, כי עיקר הישיבה הוא לחנך שגם בתום שנות הלימוד, כשהולכים, ימשיכו כראוי, לְכוּ בָנִים לדרך חייכם, וגם אז שִׁמְעוּ לִי…

ימי חג הסוכות הם ימי מבחן לקראת הבאות. משטיננו ומקטרגינו טוענים כי בר"ה יוה"כ שָׁבוּ כולם מתוך אימה ופחד, אבל לאחר שחולפים ועוברים להם ימי הדין חוזרים למעשיהם הרעים. על כן נקבעו ימי החג, ימי התעלות ושמחה של מצוה. להתבונן ולהתכונן לימי המעשה, 'תקופת מעבר', בבחינת לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, להמשיך 'לשמוע'…

שמעתי בשם א' מגדולי הדור שליט"א כי 'עולם הישיבות' עמל להעמיד 'בני תורה'. השיג והשיח בין כותלי הישיבה ברמה גבוהה תוך שאיפה לפסגות. עבדות השם. והגית בו יומם ולילה. ביטול ה'יש'. יעדים והישגיות לימודית. ברם, מתוך 'אלף הנכנסים למקרא' לא יֵצְאוּ כולם להוראה. אף לא רובם. כך קבעו חז"ל! נמצא שאותו 'רוב' ימצא עצמו בבוא העת כשעוסק בחיי שעה, רחיים על צוארו, מתמודד עם 'רשות הרבים' ללא הכנה ראויה! זאת ועוד, פעמים רבות הוא חש מתוסכל ו'עצבות' מסוכנת מתוך חשיבה כי 'בגד' או 'נכשל' במטרה הנכספת. חשוב לתת לתלמיד כלים לדעת גם איך על 'בעת-הבית-ירא-השם' להתנהג! יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם – הליכות חיים, חיי שעה לצד חיי עולם.

חג הסוכות מסמל מַעֲבָר זה. מיום כיפור, בו אין לשטן שליטה כלל, יוצאים 'החוצה'. יושבים בדירת ארעי, סמל לחיי עוה"ז הזמניים, בונים מפסולת גורן ויקב, חומרים גשמיים פשוטים, נוטלים ד' מינים הרומזים על קשר בין שכבות הציבור, כולל 'עמך'. ודווקא שם, בחוץ, 'מוליך ומביא' לד' רוחות, לבטל רוחות רעות. אינו מסתגר במקלט להסתתר מרוחות וטללים רעים, אלא מתמודד איתן בחוץ! כשיעקב אבינו בנה סוכות, ידע שהן עבור מקנהו, רכושו. לעצמו בנה בית בגן עדן! עִם לָבָן הרשע גַּרְתִּי, עשרים שנה 'עָבַד', בסביבה מנוכרת, ותרי"ג מצוות שמרתי!

החג מלמדנו כי האתגר הגדול יותר הוא להחזיק בתורה, לימודה וקיומה, גם בעת השתדלות במזון ומחיה. שיא 'ירח האיתנים' הוא שמחת תורה, בו מכריזים אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הא' אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ! לאחר ששהו בסוכה, 'בחוץ', לאחר 'יום החיתום' בערבה ה'פשוטה' דווקא, זוכים להכרזה נעלה זו. חשוב לדבר עם ילדינו על כך, להשכילם שניצחון היצר בתוככי כותלי הישיבה היא ניצחון קל, לעומת התגברות והתחזקות כשעוסקים בפרנסה.

בשמחת תורה מפטירין שהקב"ה מצוה את יהושע. לאחר ארבעים שנות חיים רוחניים, אכלו מָן ושתו מי באר, עלינו "להתגשם" – לכבוש ולנחול, איש איש ילך לשדהו וכרמו – ואין לעזוב את התורה! נעיין בפסוקים: בתחילה מְצַוֶּה ה' על הנחלת הארץ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם… אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם…, במקביל מְצַוֶּה ומזהיר על הנחלת התורה: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי… לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה… הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ…, לקראת כיבוש ל"א מלכים גיבורים ועצומים, מלחמת שתארך שבע שנים, ועוד שבע שנות הֵאָחֲזוּת והתנחלות – די בשתי מילים! חֲזַק וֶאֱמָץ. אך לשמירת התורה נזקקנו לאזהרה כפולה ומכופלת! והקב"ה מְצַוֶּה זאת לפני שעברו את הירדן. מכין אותנו מראש, כשעודנו ב'כולל'…

ברור כי המשאלה היא אחת, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי. אך תיכף עוברים למצב שונה – כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. גם אם אגיע ליום רעה, יום גשמי וחומרי, אהיה צָפוּן, בבחי' מצוות סוכה, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי, להיות מרומם לה' ולעמוד כצור בְּעֶקְרוֹנוֹתַי. נזכור את פירוש ה'תפארת שלמה' כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, גם כשאאלץ לעסוק בדברי הרשות אשאר עם הספר… חז"ל קבעו 'סקבא דשתא ריגלא', המשימה קשה, השטן אינו מוותר, אך כשמצליחים – זוכים! כִּי יְבָרֶכְךָ ה"א בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש! 

    יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com