חינוך באהבה

זמרים ברגשי עוז את דברי ה'אור החיים' הק' בפרשתנו "אִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִּישִׁין בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת טוּב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…", המושר בְּכִשָּׁרוֹן ע"י ידיד-בן-ידיד החסיד ר' ישראל ורדיגר שי'.

לנו, מלמדי תשב"ר, היכולת לְקַדֵּם שאיפה זו! נאפשר לתלמידינו, צעירים ובוגרים, להרגיש את המתיקות! הרי אנו מצדיעים אותם בראשית צעדיהם, בידינו הדבר, לבאר היטב את הנלמד, להמתיק את התורה הק'!

ילדינו חיים בעולם בו הכל בוהק וצבעוני, מצויר ומקושט, חושיהם מגורים בכל רגע. הם כבר אינם רגילים לקרוא ספר בלתי-מנוקד. כאשר אב מציע לבנו ספר קריאה בודק הילד 'כמה ציורים יש'… ובצאת האב מהחדר, מניח ספר זה ולוקח תחתיו 'קומיקס'… גם הקומיקס 'מומתק', כבר לא 'שחור לבן' אלא צבעוני, צבעי פסטל זורחים, עם דפי כרומו מבריקים. השילוט ברחוב, עטיפות הספרים, הכל מזמין, מפתה ומושך.

עד ספרי הקודש. אנו מקפידים לא לשנות ממסורת אבותינו, לומדים חומש מתוך ספר ולא מתוך חוברת, גמרא בדפוס וילנא (אמנם 'פרק', דפי למינציה, אך לא צבעוני, לא מְאֻיָּר…).  במה יתגרו הילדים ו'יתלהטו' לתורה?

זו המשימה שלנו! מלמד רציני מתכנן לפני כל שיעור, לאחר שהכין היטב את גוף החומר, נערך לדרכי הוראה, הוא משקיע עוד 'איך להגיש להם את זה בצורה מעניינת'. הוא מכין 'שאלת פתיחה' מְגָרָה, משהו אקטואלי, מציג בפניהם חֵפֶץ לעורר את הקשב, מזכיר שלמדו בעבר, ההגשה הנכונה ממתיקה ומקרבת!

בימי הקורונה ביקרתי בת"ת. למדו בחצר. ההקשבה מהתלמידים והלאה… המלמד הסביר שיטות 'רבה ורב יוסף' בדין 'שומר אבדה'. לפתע עצר, ופתח "מכירים אתם את רב יוסף? מגדולי חכמי הגמרא, היה עיוור! לא ראה פני רבו, לא קרא מתוך המגילות בהן למדו בימים ההם. למד ושינן בעל-פה! רב יוסף לא התמסכן, לא חיפש 'תירוצים'. התתאמץ להצליח, לזכור וללמוד! הוא כל כך השקיע, וזכה לדרוש פירושים נפלאים! דבריו כה מיוחדים! כדאי לשמוע מה רב יוסף, העיוור, חידש בתורה!". ראיתי שזה הועיל! כולם הקשיבו!

אני זוכה ללמד ב'מכון למורים'. בין היתר אני מעביר קורס 'דקדוק לשון הקודש'. אני מודע לכך כי המורים אחרי יום עבודה ארוך, רובם ללא רקע בתחום, ועלי לגרות את הריכוז ולעורר 'מתיקות ועריבות…'. מדי שבוע אני משקיע למצוא 'משהו אקטואלי' בפרשה או בתפילה השגורה, לקרב אליהם את החומר ולעשותו מַעֲשִׂי, "כִּי קָרוֹב…הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ…", ומהו בפיך? לְהַטְעִים עד שזה מתוק בפה, ומשתגעים אחריה!

כאשר מעלים 'ביכורים' למקדש, מסדרים ומעטרים את הפירות השונים. מיני פירות לא 'מעורבים' ('בלאגן אחד גדול') אלא כל מין בפני עצמו (סדר!), 'קישטו' בשילובי צבעים: תמרים חומים קישטו בזיתים ירוקים, רימונים אדומים קישטו בשיבולי שעורה וכדו'… עלו בשירה וזמרה, שור וקרניו מצופים זהב… גוזלות…

כך עורכים ומגישים שיעור! מקושט ומעניין! מלמד יָבֵשׁ שמלמד גמרא, תלמידיו מנותקים, יושבים בשקט עד שמתחילים להפריע, בעיות משמעת… ויש מלמד חי שמוסר שיעור! הכין ומגיש חומר מרתק ומקושט, סיפור מגדולי ישראל שקשור לעניין הנלמד, הוא משלב פניני יראה ודעת, הוא מגוון את דרכי ההוראה, מביא חפץ או ציור להמחשה (גם כשלא זקוקים להמחשה. הרי המטרה לעורר קשב!) והנה, אצלו אין בעיות משמעת!

חז"ל מוסרים (עירובין יג:) "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה". ואף אמרו (סנהדרין לח:) שר"מ היה דורש "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים". אם כך, אפוא, רק שליש שיעור לימד להלכות, איך נעשה 'מאיר עיני חכמים בהלכה'? הרי את רוב השיעור, 40 דקות מתוך שעה, היה 'מבזבז'! אלא, כאשר מְתַבְּלִים ומקשטים את השיעור, די בשליש מן הזמן כדי שיפנימו היטב וישלטו בנלמד! אצל מלמד כזה התלמידים יודעים יותר מאצל זה שֶׁנּוֹאֵם שעתיים בהלכה…

"אִם הָיוּ מְלַמְּדִים מַגִּישִׁים בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוֹת… הָיוּ, תַּלְמִידִים, מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ…

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיחם. תחילה ברמז, מפני כבודם, ואז, כשרואה ש'רוצים לשמוע' מאריך בפרוטרוט (עפ"י האלשיך הק', ואחריו רבים וטובים). מצוות התוכחה היא מן הקשות. חובה להשכיל, כדי שהתוכחה תשפיע על המקבל, ולא להיכשל חלילה ב'לאו' הצמוד 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח 'מבהיל' בין בני ישראל למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מעורר תמיהה עצומה! וכי חשדו במשה רבינו שהוא 'אינו בדעתו'? הלא הם ראו ביום יום, והתורה אף מעידה עליו כי 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, מדוע "משתף פעולה" ומשיב על 'מבחן השפיות' בו הם בוחנים אותו?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שבני ישראל בדקו, חלילה, את שפיותו של משה רבם, אלא, ביודעם שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד ויתכן שהוא מתרחק מהם. וכאשר הוא 'גבוה מדי' כבר אינו רשאי להוכיח אותם, שעל המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו ולהכיר בסביבתו. בנ"י עשו למשה 'בוחן' לוודא שהוא אכן עמהם. כאשר ראו שלמרות התעלותו הוא 'עדיין בדעת', הם ביקשו לשמוע מוּסָרָיו, שהרי באים ממקום שלהם.

לנו כמחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה נתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ולפיו נסדיר שאיפותינו, מה הן יכולותיו – לפיהן נתאים דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת למוכיח ואף למקבל התוכחה. נזכור כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו חז"ל כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' נצבים) שאין כאן כל סתירה, כאשר שררה ביניהם שנאה לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי, כי תנאי יסוד: להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ולא 'כלי' לנקמה וסגירת חשבונות.

מסופר, כי ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ומתייחס בגסות רוח כלפי המשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה חייל משוחרר מצבא ניקולאי האכזר, לאחר שֵׁרוּת ארוכה וקשה, עד שאיבד את צלם האלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והמשיך לעבר האיש. ביד מושטת לשלום פנה אליו ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה, לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" שניהם התחילו לבכות! המילים הטובות שיצאו מלב טוב וטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות  שנים של 'הצלחה', נסה נא אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…" מסופר כי נשמתו ניעורה, האיש התחיל להתקרב לתויר"ש, עד שנעשה לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר בדור שלנו? יש דרך נוספת! השבוע חל יום פטירת אהרן הכהן. הוא היה 'מוכיח' ע"י הקדמת שלום אף לעבריין! הלה היה מתעורר לשיפור מעשיו! מצוות תוכחה לא נועדה 'לשבור' את האחר, אלא 'לחזקו'! משה רבינו אומר בשלהי הפרשה 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף ממשיך וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, שמשה אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!' חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ!

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

בימי בין המצרים מפטירים 'תלתא דפורענותא'. בשבת פינחס הפטרנו 'דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן…' ירמיהו נשלח להתרות בנו שאסון קרב, 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ… עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי…'. והשבוע 'שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל…'. הקב"ה מתחנן, כביכול, שנשוב אליו, מזכיר את ה'זמנים היפים', יצי"מ וההליכה במדבר, ומביע כאב על שֶׁהִפְנֵינוּ לו עורף…

על ירמיהו הנביא כתב רבינו האברבנאל (הקדמה לס' ירמיה) "מעלתו בנבואה יותר קרובה וּמִתְדַּמָּה למעלת אדוננו משה משאר הנביאים"! ירמיהו התאמץ ללא לאות וללא חת לעורר לב תושבי ירושלים. מסר נפשו בשליחותו, וכפי שֶׁהֱכִינוֹ הקב"ה מראש – ירמיהו סבל מהם! אסרוהו כמה פעמים, הטילו אותו לטיט הַיָּוֵן עד שבא לשערי מות, וזאת משום שֶׁמּוּסָרָיו לא נעמו לאזניהם… רשעים חושבים שיכולים להשתיק 'דבר אמת'…

ואנחנו? היינו שומעים לירמיהו שזועק יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת? או הוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וּמִתְבַּהֲלִים, בעלמא דשקרא?

הָיוֹ הָיָה מלך גוי שתר אחר דעת וחכמה, חקר ספרות עתיקה, ואף למד תנ"ך. המלך התרשם מאוד מדמותו העוצמתית של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו מופת של 'דביקות במשימה', מנבא עתידות – ורואה בכאב שדבריו מתקיימים. הוא ראה בו שילוב של מוכיח ומקרב, זועק ואוהב, מקווה לטוב בכל מצב. מרוב אהדה הזמין המלך צייר אומן לצייר דיוקן של ירמיהו, אותו יתלה בחדר מלכותו.

ברם, איך נראה ירמיהו? את מי יצייר האומן? יצא המלך לשכונת היהודים, מֻסְוֶה בבגדים עממיים, וחיפש 'דמות'. והנה, רואה יהודי קבצן יחף יושב בשול הדרך, וביד מושטת קורא ומתחנן לכמה פרוטות… הביט המלך וראה את פניו חרושות הסבל, גוו כפוף ובגדיו קרועים, זקנו הארוך מפוזר ומדובלל. אך עיניו בורקות ברשפים! זוהי דמות עוצמתית, בָּבוּאָה של ירמיהו! המלך הציג עצמו בפניו, והזמין את האיש המופתע לבוא מחר לארמון, ומסר לו 'אישור כניסה' חתום שימסור בשער.

הקבצן לא ידע נפשו מרוב התרגשות. שיתף את בני ביתו כי הוא מוזמן מחר למלך, שאף הבטיח לפצותו כלכלית על טרחתו! מיהרו לחמם לו מים לאמבטיה, הביאו סַפָּר מקצועי שיספר שערות ראשו הארוכות וייטיב את זקנו… שאלו משכנים בגדים נאים ונעליים… הוא ראוי לבוא לפני המלך!

ויהי ממחרת, הוא מובל למלך כשהוא מצוחצח והדור. המלך מביט בו, ושואל בנימוס 'מי כבודו?'. היהודי משיב בגאון "נפגשנו אמש… המלך הזמינני…". המלך מביט בתמיהה. הרי אמש פגש 'ירמיהו', האומן עומד הכן להתחיל בציור… איש זה אינו הדמות! קורא המלך בכאב "אני הזמנתי את 'ירמיהו'! רציתי את העיניים החזקות למרות הכאב, התקווה הניבטת מעבר לבגדים הפרומים והשער הפרוע. מה עשית! איך אתה נראה! יהודים 'חדשים' לא חסרים לי, ביקשתי יהודי אותנטי!

אנו מתאבלים על חורבן הבית. מצפים לשוב ולראות בבניינו ולשמוח בתיקונו. בליל ט' באב נקונן ב'מגילת איכה', אותה כתב ירמיהו בדם ליבו. בימים אלה עלינו להרהר: האם אנחנו אכן מתאימים לבית המקדש? האם מוכנים להתנתק מהבלי העולם, להיטהר ולהתקדש כדי לעלות וליראות? ליראות כיהודים אותנטיים?

איננו מבינים איך ההתחדשות הטכנולוגית תשתלב – במהרה בימינו – בירושלים הבנייה. 'בבית המקדש תהיה קליטה סלולרית'…? נזמין קורבנות באמצעות 'אתר'…? יהיו מזגנים ומקוואות מֻסָּקִים? לא יודעים, אך רוצים כבר לראות! הכל יתברר, וזה יגיע מהר. אבותינו במצרים רצו להיגאל. לא הבינו איך יֵצְאוּ. רצו – וזה קרה. ה'מיואשים מן הגאולה' באמת לא זכו, מתו שם… העיקר: לרצות להיגאל, להישאר יהודי אותנטי!

איננו יודעים מה בדיוק לבש ירמיהו הנביא. נחשוב רק, כשירמיהו יראה אותנו – מה יחשוב? אותנטיות?… הק' רבי אהרן מבעלזא היה מאחל 'שנזכה להציג את ילדינו בפני משיח צדקנו, ללא בושה!'.

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

פרשת פינחס מעוררת מחשבה אודות מנהיגים בישראל. כמלווה תלמודי תורה אני זוכה להכיר מנהלים מורמים מעם, בעלי תורה ויראה, מלאי חכמה ומדע, מוכתרים בנימוסים ומידות, מוסרים נפשם בשליחותם לחינוך תשב"ר. עלינו לשבח לאדון הכל, שהעמיד לנו 'מובחרת' של מנהלים מצוינים, למרות כל הקשיים.

משה רבינו שומע כי לא ייכנס לאר"י ופונה להקב"ה בתחינה: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם… משה מלמדנו 'דרישות התפקיד' למנהיג:

אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר: פירש"י 'מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'. תכונה ראשונה ומחייבת! להסתדר עם אנשים, ועם כל סוגי האנשים. ולא רק להסתדר אלא 'סובל כל אחד', לקבל ולהכיל.

אִישׁ עַל הָעֵדָה: כתב הרה"ק רבי יוסף משה מזלוזיץ [תלמיד המגיד הגדול ממעזריטש], שהמנהיג יהיה בבחי' 'איש' שמהותו להיות משפיע לעדה, ולא כ'אשה' שמקבלת. מנהיג מתמסר לנתינה, ללא מחשבה על הנאה אישית. איש זה יהיה עַל הָעֵדָה, רמה מעליהם, אמנם מוצב ארצה, אך ראשו למעלה מדרגתם, אליו יִשְׂאוּ את עיניהם.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם: חז"ל לימדו שמנהיג לוקח אחריות ונושא בעול! אינו מסתתר ושולח אחרים למערכה. מנהיג יוצא בראש וקורא 'אַחֲרַי!'. בהיותו 'דוגמא אישית' צועדים בעקבותיו ברצון ושמחה.

וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם: וכי משפט זה אינו כופל את הקודם? פירש"י 'בזכיותיו'. לא די באיש צבא יעיל או אֲמַרְגָּן מוכשר, מנהיג אינו חברה'מן בלבד, אלא בעל זכויות, זכויותיו הרוחניות חופפות על קהל עדתו.

ולסיום, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: כתב רבינו ה'כתב סופר' כי בדרך כלל רועה צאן עמל עם עדרו כדי להגדיל הון ולצבור ממון. משה רבינו מבקש שלא יהיה רועה כזה, שחושב על עצמו ורווחיו, אלא רועה עמל למען צאנו, וזה – כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ח"ו. שהמנהיג כן יהיה להם, עבורם, לא לעצמו והנאתו. אקרא בזה לכל מנהל ללמוד היטב נבואת יחזקאל פרק לד, להבין ולהשכיל – פרק אקטואלי מאוד!

הקב"ה אומר למשה שיקח לו את יהושע, תלמידו הנאמן העומד בכל 'דרישות התפקיד': אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, הינו 'איש', מוביל ונאמן, והמאפיין המרכזי שלו – רוח, רוחניות. לא עסקן גרידא, אלא דמות של 'איש רוח', ערכי ומרומם, יביטו אליו כלפי מעלה, יראו בו מודל ומופת. יהושע התלמיד שלא מש מתוך האהל, שומר על רמה הרוחנית תמיד, מאורגן ומארגן, חרוץ ומתמיד. יהושע הלוחם בעמלק והכובש את כנען, המרגל הכשר, שומר על כבוד רבו בענוותנות מול אלדד ומידד, פניו כירח – מקבלות אור. 'מקבל', נתון לְמָרוּת רבו.

כל קטע כאן יכול להיות פרק ב'ספר הדרכה למנהל'. מצאנו שיהושע רך כקנה, אך כשנדרש הוא קשה כארז, מְחֻשָּׁב לפי העת והמצב. יהושע זכור כמי ש'עצר את הטבע' בקריאתו שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן! זה מסמל הנהגה שלא נכנעת לשגרה ולמציאות והולך אף נגד הזרם. אך בעיקר: יהושע אהב ללמוד תורה, כדאי' (מנחות צט:) 'אמר לו הקב"ה 'יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה – לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ'.

הקב"ה קובע ומצוה על יהושע: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. לא להגבלת כוחו אלא להעניק לו 'גיבוי'. על המנהיג לזכור שהוא לא 'שולט עצמאי', בעל-בית-יחיד, אלא נתון לבקרה וְהַכְוָנָה.

מאמר זה נכתב מתוך הוקרה עצומה למנהלים ש'עומדים ומשמשים' בזמנים טרופים, יצוקים מחומר סגולי מקודש, ללא ייאוש ותסכול, עיניהם נשואות מעלה בתפילה – וקדימה בעשייה. אף מביטים אחורה להסיק מסקנות וללמוד מניסיונם. יוצאים בראש הצוות, הולכים נגד רוחו של כל אחד, באנושיות ורגישות. מביאים תלמידיהם לחיי בעוה"ב. לא עסקנים. לא עריצים. אלא אנשי רוח, בעלי תורה ותפילה, הם רועים את צאנם.

נסיים בדבר חכמה מאת מו"ר הרבי ה'פני מנחם' מגור: מנהיג אותיות גיהנם, לשם יורד מנהיג שמתבלבל…

יהי"ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שני מאושפזים חלקו חדר בבית החולים. האחד נפצע בגבו ועליו לשכב 'שטוח' מבלי לזוז כלל. האיש אוהב מאוד 'לראות' את הסביבה, ולאורך תהליך הריפוי רואה רק את התקרה שמעליו… שאל את חברו לחדר "לידך יש חלון, ספר נא לי, מה אתה רואה?". שכנו סיפר על פארק רחב ידים, שמים תְּכֶלְתִּיִּים זרועה עננים חמודים, דשא ועצים… במרכז הפארק אגם יש ברווזים וברבורים, ילדים משחקים, אימהותיהם משוחחות בנחת, זקן נח על ספסל… כך בכל יום היה 'בעל החלון' מתאר לפצוע את שהוא צופה, עולם יפה, חי ושמח.

לילה אחד נפטר האיש 'שליד החלון' בשלווה, בשנתו… פצוע-הגב התגעגע אליו ולתיאוריו 'מבעד לחלון'. ביקש מאחות "שכני המנוח היה מספר מה שרואה מהחלון, בבקשה, התוכלי לספר לי? התפלאה האחות ואמרה "מבעד לחלון? מול חלון החדר הזה יש קיר אפור. לא רואים כלום!". "מה? אין פארק ואגם? מה הוא סיפר לי…?". הוסיפה האחות "המנוח היה אדם עיוור! לא ראה מאומה! לא פארק ואפילו לא קיר אפור. הוא סיפר לך בדיוק כמו שסיפר לעצמו, דמיונות על דברים יפים וחיוביים, לחיזוק הנפש ולטיפוח הנשמה…!".

כל מצבי החיים וכל אירוע ניתן לראות בשני דרכים. יש הסתכלות חיובית, אופטימית, ויש שלילית, פסימית. והאמת? אין אמת מוחלטת! האמת תלויה בפרשנות שלך. התסכל טוב ותמצא טוב שבכל דבר. בצעירותי היה המשגיח בישיבה חוזר שוב ושוב "אין כזה דבר 'הפסדתי אוטובוס', נסיעה זו פשוט לא נועדה עבורך"…

בפרשה לומדים על בלעם הרשע: מקלל, יועץ רע, מקנא, מידתו היא 'עין רעה', ועל כך קרוי 'שתום העין'. הניגוד הגמור שלו הינו משה רבינו שהתברך ב'עין טובה'. כבר בלידתו נאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא'. בלעם תאב למה ששייך לאחרים, אך משה מעניק מעצמו ברוחב וב'עין טובה'. את יהושע הסמיך בשתי ידיו, יותר ממה שנצטווה, וכדברי רש"י (פר' פינחס) "עשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמה בעין יפה". לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ!

אמת, לא הכל ורוד. כהורים ומחנכים עלינו לראות – מתוך עין טובה – את הדרוש תיקון אצל ילדינו. רואים, רק כדי לסייע ולרומם, לא בשביל להרחיק ולפגוע. דבר מדהים העיד 'המשגיח' רבי אליהו לופיאן, שבעים שנה שימשתי משגיח בישיבות, ומעולם לא 'תפסתי בחור על חם'. ברור שהדריך תלמידיו לתיקון מידותיהם וליישור אורחותיהם, אך לא על ידי 'לתפוס'. אף מחנך הרואה פגמים יראם בעין טובה, וכך יזכה לחנך כראוי.

הבה נהיה מתלמידו אברהם אבינו שהתברכו בעין טובה, ולא מתלמידי בלעם הרשע המאופיינים בעין רעה. נשוחח על כך עם ילדינו, נעניק להם כלי חשוב לחיים. בוחרים להיות מרוצה, מחליטים מראש ש'הכל טוב'. אדם שמפתח בקרבו 'הסתכלות חיובית', יראה את הטוב שבכל דבר, ויזכה לשלוות נפש. כאשר מציגים לנו ורד, שושנה, מה נראה? 'אדם טוב' יראה יופי, עלים קטיפתיים ריחניים. 'הרע' יבחין בקוצים הדוקרניים…

כאשר רבן יוחנן בן זכאי הדריך את תלמידיו ולברור מידה טובה שידבק בו האדם (אבות פרק ב), שב רבי אליעזר, ואמר 'עין טובה'. ומדוע קרא למידה נעלה זו 'עין טובה' בלשון יחיד, ולא 'עיניים טובות' ברבים? מְלַמְּדֵנוּ מורי ורבי הג"ר שאול אלתר שליט"א כי מהות המידה היא לראות טוב בעין אחת! את העין השנייה לעצום, להסיט מבט, לא צריך לראות הכל! המידה היא לראות את הטוב שבכל דבר, לסנן, לנפות ולמצוא את הטוב.

דרש הרבי הק' מקוצק עה"פ בפרשתנו 'אֶפֶס קָצֵהוּ – תִרְאֶה', טם תביט ב'קצה' של אדם ושל דבר, אכן תגלה פגמים ומומים. ברם, 'וְכֻלּוֹ – לֹא תִרְאֶה', תסתכל על כולו, על המכלול השלם, לא תבחין בפגמים. כמחנך נבחן את התלמיד כולו, ואף אמנם יש בו 'פה ושם' נקודות זעירות לתיקון, הלוא בטלים ברוב הגדול, החיובי.

'מה בין עקרת-בית לחתול?' שאל הג"ר חיים מבריסק 'הלוא שניהם תרים אחר עכברים!'. והשיב בחדות, 'בשונה מהחתול, עקרת הבית מחפשת, בתקווה לא למצוא…'. לא נהיה חתולי רחוב הַשָּׂשִׂים במציאת בעיות!

הבה נהיה מתלמידי אברהם אבינו, ולא מתלמידי בלעם הרשע. נאכל בעוה"ז וננחל עוה"ב.

לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ילד שאל את גאון ישראל רבינו שלמה זלמן אויערבאך "רבי חנניה בן עקשיא מלמדנו כי הקב"ה זיכה את ישראל בריבוי תורה ומצוות. איני מבין! ריבוי המצוות מכביד, מחייב ולא מזכה, אילו רצה הקב"ה לְזַכּוֹתֵנוּ היה נותן מסכת אחת ומעט מצוות! מסכת אחת נלמד ונדע, ואת מעט המצוות נקיים בהצלחה. כך מְזַכִּים!".
ילד זה שאל את גדול הדור, ועוד ילדים רבים שואלים כך את הוריהם ומוריהם. [מותר להם לשאול! אוי לילד שחושש לשאול כי יגערו בו 'איך אתה מדבר!'. עלינו להשקיע ולספק להם מענים נכונים שמתקבלים על לבו!] אותי שאל פעם תלמיד, נער בר-מצוה: "הרב! למה כתוב בהזמנה שהגעתי "לנועם עול מצוות"? עול זה בכלל לא נעים!".
כדי שנוכל להסביר לילדינו את נעימות עול המצוות, חשוב שאנחנו בעצמנו נבין זאת… רק כך נצליח להנחיל.
בפרשתנו נלמד על "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". במשנה פרה (פרק ב' מ"ג) מרחיבים חז"ל בגדרי ה'עול': כאשר בעה"ב "רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את הַמּוֹסֵרָה [מין חֶבֶל ורצועה], נתן טליתו עליה – פסולה". אבל "קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים – כשרה". ומה הבדל בין הרישא לסיפא? מסכמת המשנה "זה הכלל, כל שהוא לצורכה – כשרה. לצורך אחר – פסולה". כלומר, 'עול' שהוא להנאת הפרה – אינו נחשב עול!
עליתי פעם לרב חשוב, בשליחות חברי, לאסוף עבורו סכום של 33,000 דולר, שהופקדו אצל הרב. הרב מסר לי שקית, וחשבתי ללכת. עצר אותי "עליך לספור את הכסף". חשבתי שספירת כסף זה קל… היה לי קשה להתרכז בחדר הרב (באמצע דין תורה מרתק…), ספרתי והתבלבלתי שוב ושוב. המשימה היתה כבדה ומורכבת. במבט לאחור אני בטוח – אילו היה הכסף שלי הייתי סופר בְּכֵיף! היה קשה לספור כי הכסף לא היה שלי…
כמו בפרה אדומה, אם ה'עול' למענה ולהנאתה – אין זה 'עול' שפוסלה. לא משנה מה כובד העול ומה גודלו. אם בעל הבית יניח ל'עצמו', לצורכו, טישו על גב הפרה, נוצה קלילה, הפרה נפסלה. אך אם תולה על צווארה דלי כבד מלא מספוא ושעורים למאכלה, להנאתה, אין זה עול… כך בדיוק עול מצוות עבורנו. מה מרגישים…
כשנבין שהמצוות ניתנו למעננו, לקדש אותנו, לעדן אותנו, לקרב אותנו להקב"ה, לא נרגיש עול ומעמסה, אלא 'נועם'. מצוות אינם 'משימות', 'חובות' או 'דברים שעלי לעשות', אלא 'זכויות', 'הזדמנויות', וכלשון הזוה"ק 'תרי"ג עֵטִין', עצות, היאך להתקרב להקב"ה, איך לחבור אליו, מוֹסֵרָה, חבל שקושר אותנו, לטובתנו…
דלפון הלך מעיר לעיר, בערבו של יום מצא בבית-מדרש מקום לָלִין. נשכב על ספסל וחיפש משהו להניח תחת מראשותיו. גילה על הריצפה נוצה… בבוקר הכריז "כמה מִסְכֵּנִים העשירים! לא הצלחתי להירדם בגלל נוצה אחת שתחת ראשי. זה דקר והציק! בכריתו של עשיר יש המוני נוצות. איך הוא מצליח לישון?". העלוב לא הבין! נוצה אחת אכן דוקרת. ריבוי הנוצות משתלבות ומתרככות, ובלעדיהם אין העשירים נרדמים…!
"…רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל" לזכך את הנשמה, לנקות את הגוף, לצחצח את הנפש, "הִרְבָּה להם תורה ומצוות"! דווקא הריבוי 'עוטף' אותנו מכל עברי-חיינו, מרומם מעל הטבע, מֵצִיף אותנו מעל מבול עוה"ז… בחשיבה זו נעלמת הסתירה הפנימית בין 'נועם' לבין 'עול מצוות' איך עול הוא נועם? כי העול 'לצורכנו'!
כאשר רוכשים מכשיר חשמלי יקר עם פונקציות רבות ומורכבות, קוראים היטב 'הוראות השימוש', להשתמש נכון בכלי ולנצלו, וכמובן – לא לקלקלו. הקב"ה נתן לנו גוף יקר – מורכב מחומר ורוח. הפליא לעשות. כדי לעשות שימוש נכון ב'כלי' ולא לקלקלו, נצמדים לחוברת 'הוראת השימוש', והיא – תורה ומצוות. חיים טוב! לא כנועים להבלי העולם ולא משועבדים ל'עול' חיצוני. נזכור דברי רבי יהודה הלוי "עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי". ההכנעה לעול מלכות שמים משחררת מאשליות עוה"ז, מתענגים מחיים מאושרים. וזה: נועם – עול מצוות!
'לא ניתנו מצוות אלא לְצָרֵף בהן את הבריות' (מדרש רבה לך לך). אשרנו שזכינו לעול, נעימות צרופה זו!
טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מספר עסקנים מקומיים עלו לבית מרן הג"ר אהרן ליב שטיינמן זי"ע להיוועץ בענייני דמתא. האזין הרב, והשיב בעומק חכמתו "ידוע כי 'הקריאה מעוררת הזמן'. השבוע נקרא פר' קרח יש בימים אלה 'רגישות' לעניינים העלולים להיגרר למחלוקת. על כן בבואנו לדון בשאלתכם, ניזהר מאוד מאוד מנפילה למחלוקת…
מהי שורש המחלוקת? מה הביא את קרח לחלוק על משה ועל הקב"ה? רש"י פותח "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא', וממשיך כי קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. אך עדיין יש מקום לשאול, למה קרח חולק? למה אָשְׁרִיאֵל משבט אשר או אֶלִיגָד מבני גד לא התערמו? הרי שני אלה לא קיבלו שום משרה ומעמד! קרח זכה והיה מנושאי הארון היה, איש נכבד ועשיר, ולמה החזיק במחלוקת עד סופו המר?
בשבת קרח לומדים פרק ד' מפרקי אבות [לנוהגין לחזור על 'אבות' שוב ושוב לאורך הקיץ כולו, ולא בימי הספירה בלבד.] הפרק פותח בדברי בן זומא: איזהו חכם… איזהו גיבור…, לכאורה, ילד בן 12 שיעשה מבחן של כיתה א', יקבל צוין הגבוה ביותר. אדם 'בן שלושים לכוח' יתמודד ב'מושב-זקנים' בהרמת משקולות, יזכה בתואר 'אלוף הגבורה'. מה מתכוון בן זומא ללמדנו במשנתו?
איש אחד הִרְבָּה לבכות על מר גורלו. עובד קשה ולא מרוויח מספיק, מתאמץ ולא מוערך ע"י מנהליו, ביתו צפוף ורכבו מקרטע… ויהי היום, ובפתחו ניצב איש נכבד "שלום, האם אתה אדון כהן?". האיש רואה שתיקו של הלה מעוטר בְּסִמְלֵי 'מפעל הפיס' ומשיב בהתרגשות "כן אני כהן!". "מזל טוב! זכית במיליון שקל!" ומגיש לו צ'ק… איזו שמחה עצומה! חייו 'התהפכו' ברגע! ההוא שואל "היכן גרים משפ' לוי?". "קומה מעלי, ולמה אתה שואל?". האדון משיב "מר כהן, שימחתי אותך, וכעת אעלה למר לוי לבשרו כי זכה בשני מיליון שקל". שמחתו של כהן נמוגה ונפוגה. 'המיליון' שהחיו את רוחו לפני רגע נעשו כמו בלון הֶלְיוּם מתרוקן… מאוכזב… למה רק מיליון…
אומר בן זומא – איזהו חכם? איזהו עשיר? לא ביחס לאחרים! מבלי לְהִשְׁתַּוּוֹת ולהביט ימינה ושמאלה, מי חכם באמת? מי עשיר במהותו? מי מכובד בפני עצמו? מי גיבור בלתי מנוצח לעולם? אלה שיש בהם 'מידות תְּבוּנָתִיּוֹת' האמורות כאן! תכונות ערכיות אלו לא תתבטלנה אף כאשר השכנים יתחלפו, והתנאים ישתנו.
חז"ל מתבטאים על קרח 'עינו הטעתו', ופירשו צדיקים כי במקום להביט אל תוך עצמו היה מביט לעבר אחרים… במקום לחשוב "אַשְׁרַי שהנני מכבדי שבט לוי, נושא הארון, קרוב משפחה למשה ואהרן, אב לבנים טובים, פיקח ועשיר מופלג" [קרח מצא חלק מאוצרות יוסף הצדיק], חשב "למה לאחרים יש יותר? למה להם…?".
מסופר על חכם שהתקרב לגיל 'זקנה'. שאלוהו תלמידיו "רוצים לכבדך במתנה, מה לקנות לך?". השיב להם החכם "ברוך השם, מה שאני צריך – יש לי, ומה שאין לי – אינני צריך". לא רק חכם היה, אלא גם עשיר!
חז"ל קבעו שעל נעילת נעלים מברכים "שעשה לי כל צרכי". ומה 'כל צרכי' שייך לנעליים? כשאכנס לקנות נעליים אבקש נעל במידה 43. אם יציע לי המוכר "הנה מס' 45 באותו מחיר!". אני לא צריך 45! אני צריך לפי מידתי. נעלי הם 'לי כל צרכי'! הקב"ה מעניך בדיוק לפי צָרְכִּי, אני צריך 'נעל 43', לא גדולה ולא קטנה.
המחלוקת באה מתחושת "למה הוא: חכם ממני, עשיר ממני, מכובד ממני… המילה 'יותר ממני' היא שורש המחלקות. הישר מבט עינך אל עבר עצמך, תהיה 'אתה', אל תמדוד את חכמתך ועושרך ביחס לאחרים. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" – מן העולם שלך, מֵהַמַּתְאִים לך, ממה שאתה צריך.
משה רבינו מגיב מול קרח 'שלא כדרכו', ומבקש מהקב"ה להעניש את קרח. ומדוע אינו מתפלל שיביא לקץ למחלוקת? כתב רבינו בחיי (כד הקמח 'קנאה') "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם". נחנך ילדינו ל'עין טובה', מבט אמיתי על החיים, נמחיש בעצמנו, וכך יבינו 'כל צרכם'…
זמני תשובה ממשמשים ובאים…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הרה"ק רבי יצחק מוורקא נסע עם בני לווייתו לפקוד את קברו של הרבי הק' מליז'ענסק. בדרך נגנבה מזוודתו. הזהיר הרבי הק' שלא יאמרו כי מישהו 'גנב את המזוודה', ולא לבוז ל'לוקח' המזוודה ולכנותו בשם גנאי. אמר הצדיק "הלוא אם ייקרא האיש 'גנב', יהפוך לגנב באמת, ולא ישיב את המזוודה.". תמהו השומעים על דברי הרבי, הרי גנב הוא גנב… אך לא עבר זמן, והנה ה'לוקח' החזיר את המזוודה, מבלי שחסר בה מאומה.

מעשה קצר זה ממחיש את חשיבות ה'דימוי העצמי' ועד כמה משפיע על בני אדם. אחת התכונות המרכזיות, הנחוצות להתפתחות והצלחת בני אדם היא 'הערכה עצמית', שיאמין ביכולותיו, יראה עצמו מסוגל וראוי. תכונה זו הכרחית ביותר בקרב ילדים ובני נוער. בהיותם מושפעים ביותר מ'דעת הקהל', ה'דימוי העצמי' הוא ממש 'ויטמין חיוני' עבורם. עד כמה ישאפו, ישקיעו ויתקדמו בהצלחה, או ידעכו וינבלו ללא חזון ומעש.

ילד ונער אינם 'ממציאים' לעצמם – האם וכמה הם 'מוצלחים' או 'חסרי יכולת'. הם קולטים את זה מהסביבה. כמו תינוק שמתחיל לזהות את 'שמו': אזניו הזעירות ומוחו הקט קולטים שהוריו שאומרים שוב ושוב 'מוטי', מתכוונים אליו, הוא 'מאמין' להם שאכן שמו 'מוטי'… כך ילד שחש כי מבוגרים משמעותיים בחייו מאמינים בו, רואים בו מוכשר ומוצלח, סומכים עליו – הוא מאמין להם ומאמין בעצמו! הוא ידהר על כנפי האמון, מתוך ביטחון שאכן הוא עשוי להצליח. וכן להיפך ל"ע, אין אבידה כאובדן הערכה עצמית, אבידת עוז-רוח.

פרשתנו עוסקת בחטא המרגלים. קשה מאוד להבין איך ולמה 'דור דעה' נפלו מדרגתם הגבוהה. נתבונן מה התורה מלמדת אותנו ב'סיפורים' אלה. אחת מנקודות השבר אצל המרגלים היא "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כאשר הרגישו עצמם 'קטנטנים', אבד סִכּוּיָם להצליח. הדימוי העצמי התרסק. כלב בן יפונה מרגיש במשבר, וניסה ולהציל ולשקם "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", אך ללא הועיל, כי "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם". דרך העולם להיכנע ל'ייאוש', זה 'קל יותר' מאשר להתאמץ.

ילד חזר מיום לימודים ומוסר לאימו האלמנה מעטפה, "מנהל בית הספר מסר לך". היא קוראת את המכתב, והילד מזהה שהיא נסערת. "אמא, מה כתב המנהל?". הָאֵם לוקחת נשימה עמוקה ואומרת "המנהל קבע כי אתה ילד מחונן במיוחד, חכם מדי עבור הכיתה. הוא מבקש שלא תבוא עוד לביה"ס שלו". "מה נעשה" שואל הילד בתום. "ממחר, נישאר יחד בבית ונלמד כאן!"

כעבור שנים רבות מתה האם. בנה, המדען הנודע תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים, נורת החשמל ועוד פיתוחים רבים, בא לְפַנּוֹת את ביתה. והנה מזהה את המעטפה הטמונה בִּמְגֵרָה, מכתב המנהל! פתח וקרא "גב' אדיסון! בנך חסר תקווה, אינו יודע קרוא וכתוב. חבל שימשיך בלימודיו. הוא מתאים רק לעבודת שדה או סַבָּלוּת. נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו…".

בדרומה של תל אביב יש בי"ס מדהים, בית ספר תורני שקולט ילדים משכבות מצוקה, עניים ויתומים, ילדים שחוו משברי משפחה ואלימות, ובסייעתא דשמיא מעמידם אותם בקרן אורה. רבים מהם מסיימים כ'בני ישיבה' מהודרים, איתנים ברוחם ובנפשם! בכניסה לחצר ביה"ס יש 'כרזת קיר' מאירת עיניים ולב, האומרת: "כל מה שילד צריך – זה מבוגר אחד שיאמין בו". אין זו 'קישוט' בלבד, אלא חזון של צוות ביה"ס, נר לרגלם!

מילה שיוצאת מפי המחנך יש בה להמית ולהחיות! אם ילד שומע "זה קשה מדי עבורך" הוא מאמין למחנך שהריהו חלוש, חסר יכולת. אם שומע 'אתה חגב' ימשיך ויחוש עצמו שפל עוד, לרמת 'נמלה' (עי' במפרשי רש"י).

אדרבא! 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם – גְּבוּרֹתָיו'! המרגלים לא כשלו מתוך שהכנענים היו חזקים מדי, אלא כי חשו עצמם חלשים מדי. נחמיא ונעודד, נסוך בסובבים אותנו תקוה ואמון. אל תקמוץ במילים טובות לתלמידיך, בהן אתה בונה עולמות! חֲשֹׁב נא, מלמד יקר, כמה אתה יוצא מחוזק ממילה טובה מהמנהל, מהערכה חיובית מהבוחן, ומפתק מחמיא מהורים! אתה מאמין שהנך המלמד 'הכי טוב' – כי כך אמרו לך, ובצדק!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

זהו, הגענו לימי הקיץ המעייפים, ההבילים והמזיעים, ועמהם – התלונות וקץ הסבלנות. ההורים 'על קוצים', החיים קשים, תנאי המחיה והיוקר כבדים, השבתות לא נגמרות והילדים על הראש, נמאס כבר מהפתקים "הילד הפריע/איחר/דיבר בתפילה + חתימת הורים", ומחליטים 'נעביר אותם ת"ת אחר וחסל על הקשיים'!

למלמד קשה. ההקשבה בְּפִחוּת מעצבן, ילדים מאחרים, האחיות בחופש, המשכנתא מאיימת, המזגן בכיתה חלש, המנהל העיר… מחליט לחפש ת"ת אחר לשנה הבא. הוא שמע כי 'שם' יש 'עוד יום חופש אחד בשנה'… גם המנהל שָׁחוּק! הרישום לא מה שהיה, קמו מתחרים, ועד-הורים מלחיץ, המדינה מקצצת, במקום חופשה בת 'שבועיים וחצי בשווייץ' תצטמצם ל13 יום… חובה להרים את המוסד – – – מחליט לפטר שני מלמדים!

אהובי! הבה נציב לעצמנו תמרור מהבהב: כולנו בעונה של חום וקושי, עייפות וחולשה, אל לנו להיחפז להחליף או לעבור, לפטר או להתפטר! בקיץ מרכינים ראש ומצפים בסבלנות. אי אפשר לברוח מהבעיות!

יש אנשים שמרבים בביקורת ותלונות. בכיינים. סיבות רבות לכך: החל מגאווה וכלה בצורך בתשומת לב ויחס מעודד. מנהל פוגש אב לתלמידים בחתונה ושואל מתוך נימוס "ומה עם בניך בחיידר שלנו?", והאב מתרגם זאת שהוא מֻנָּה בזה להיות 'מומחה' במתן 'הערכה' מקצועית, ועליו להביע דעה מסולסלת "לכתחילה לא הייתי מדבר, אך היות והמנהל שואל אני חייב לומר שהמלמד… הטיול… הניקיון…". דעתנות מופרזת!

ה'טבע' להתלונן [ולא 'טבע מולד' אלא 'נרכש', 'תרבות סביבתית' ו'סמן אופי'] גורם לאנשים להרגיש חשובים, מועילים ומשמעותיים. יש בזה עוד משהו: זה משקיט את המצפון. במקום שאדם יקח ללב שלו – יעביר ללב האחר, שהוא לא ישן טוב בלילה. אנשים גדולים 'נושאים באחריות'. אנשים קטנים הגיעו רק לחצי הדרך, מתוך תיבת 'אחריות' מכירים רק חציה: 'אחר', להטיל את האשמה על האחר, וכך הם מנושמים לרווחה…

ונאיר פן נוסף: יש אנשים ש'שומעים' מדי הרבה תלונות. קולטים כל רמז של הערה, רגישים לכל ריח בקורת, וחשים "יש עלי המון תלונות". זה תלוי ברמת הרגישות האישית שלנו. יש וכל דבר קטן לוחץ אצלך על כפתורים שליליים, כי אתה חי בתחושת אשם, כי אתה לא מרוצה מעצמך. נדמה לך שכולם מתלוננים עליך.

החזן שב הביתה לאחר תפילה ארוכה ומושקעת, ופניו נפולות. 'מה קרה?' שואלת העזר כנגדו. 'השמש אמר לי שתפילתי לא היתה 'מי-יודע-מה'…!'. 'מה אכפת לך מהשמש הזה! הוא רק חוזר על מה ששומע מכולם.'…. חשוב לאדם לזהות את הרמזים העדינים שמופנות אליו, הביקורת הזהירה, ולא ימתין עד שיטיחו דברים קשים בפניו. צריך המון 'יישוב הדעת' לפני שמבקרים את הזולת, והמון 'יישוב הדעת' כשמקבלים ביקורת.

בפרשתנו יש הרבה ביקורתיות. בתחילתה, חלשה דעתו של אהרן שלא נמנה בקרבנות הנשיאים. האם זו נחיתות? האם רשאי לחוש מְבֻקָּר? בהמשך 'מתלוננים' טמאי-הנפש לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בנ"י. והנה, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, לדבריהם ממהרים מדי בנסיעה לעבר ארץ ישראל. ותיכף עוד טרוניות, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…

בספה"ק נא' שיש להתבונן: האם הביקורת באה מרצון לקרבת אלוקים, כמו אהרן הכהן וטמאי-הנפש שרצו להקריב קרבנות, או מ'תירוץ' לפריקות עול ולהיפטר מחובות, כדברי רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה הָאֵיךְ לפרוש מאחרי המקום". משה רבינו 'שמע' שהעם אינו מבקש 'בשר' אלא 'עבירה'…

במאמר מוגבל זה לא נותר אלא לסכם: סוגיית הביקורת – מורכבת. בִּקֹּרֶת מְבֻקֶּרֶת מְאִירָה כַּבֹּקֶר, לעומת בִּקֹּרֶת עֲקָרָה מִמָּקוֹר קֹר וְלֹא אוֹר. יש חכמים שלא סומכים על דעתם, מתייעצים האם הביקורת שלהם כנה ומוצדקת, או שבאה ממניעים אישיים, וגם כשהיא צודקת – איך מביעים אותה בצורה נקייה ומכובדת כיאה.

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יש מלמד ויש מלמד. יש מלמד שממלא כל תנאי עבודתו, מוסר שיעורים ודיבורים חינוכיים, מנצל סדר יומו, עוקב אחר מצב תלמידיו ועושה כל שנדרש ממנו כעובד. ויש מלמד שמקיים כל הנ"ל מתוך אהבה. אהבה לתלמידיו, אהבה לשליחות, אהבה לעסק החינוך. ואין הכוונה שהוא אוהב רק את החרוצים, המצטיינים, הממושמעים והצייתנים. שהרי, מי שאוהב רק את ה'שמנת' אינו אוהב אותם, אלא את עצמו… יש מלמד שאוהב גם את המוחלשים, המאתגרים, הוא אוהב להוציא יקר מזולל, אוהב ושמח לסייע ל'בניו של מקום'…

מלמדים רבים מעמידים פני אוהב, מחייכים כל בוקר ואומרים מילים יפות, אך ברגע האמת… זכיתי לשמוע מפיו של הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ, "תלמידים יודעים לזהות האם המלמד שלהם אוהב אותם באמת…". דברים רבים מקרבים ו'מחברים' בין נפשות, כמו נישואין, שותפות עסקית, לימוד בחברותא, ועוד. חיבור חזק ומלא נעשה ע"י 'דבק' של אהבה. דבק זה עמיד ואיתן בפני נפילות, מצבי קור וחום, ומתחזק ממשברים…

בפרשתנו נלמד על 'ברכת כהנים'. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… ולפלא, בעצם אין כאן 'ציווי' לברך, רק מצוה על 'נוסח הברכה'. והיכן המצוה לברך? ביאר רבינו ה'אמרי אמת' כי בא' בניסן, יום הקמת המשכן, נא' (בפר' שמיני) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. אהרן לא נצטווה לברך, אלא בהיותו 'יסוד החסד', אוהבן של ישראל, נשא לבו אותו לברכם. בקדמונים נאמר שאהרן ברך בלשון זה, יְבָרֶכְךָ… יָאֵר… יִשָּׂא… ולכן מְצַוֶּה הקב"ה רק על 'הנוסח', שימשיכו תמיד בברכה זו. ולכן נקבע 'נוסח הברכה' 'לברך את עמו ישראל באהבה' – כי 'אהבה' היא היסוד מצוה סגולית זו, שע"י אהבת אהרן נִתְהַוְּתָה הברכה.

בתי היתה 'חולת אהבה' לאחת המורות בתיכון. היתה מדברת עליה, מצטטת מפיה, מתארת אותה, ובעיקר – משתדלת מאוד מאוד בשיעוריה. כאשר החזירה 'מבחן' הבנתי מה מקור אהבה זו. לצד הציון הוסיפה המורה וכתבה "חרוצה ומקשיבה, תשובות מלאות ומדויקות, כיף לבדוק את המבחנים שלך. בהצלחה תמיד". שתים-עשרה מילים. למעלה משישים אותיות (המבחן גנוז אצלי זה שנים). ונזכור כי בכיתת תיכון יש כארבעים תלמידות! המורה כתבה מתוך אהבה. וכמים הפנים אל פנים, האהבה חזרה אליה מלב תלמידותיה בהערכה.

לא אשכח את היום בו בני חזר הביתה מכיתת 'מכינה' וסיפר ששכחנו לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. מתוך לחץ שאלנו "ומה אכלת?"'. הילד השיב בתום ילדות "הָרֶבֶּ'ה חתך ונתן לי חצי סנדוויץ" שלו"! שאלתי, מתוך הלם, "ומה היה בסנדוויץ' זה?", "לחם חום, אבוקדו ופרוסות עגבניה". "אבוקדו?!" שאלנו בתמיהה "הרי אתה לא אוהב אבוקדו!". והילד המתוק השיב במתיקות מכופלת "בבית אני לא אוהב. כשהרב'ה נותן – אני כן אוהב". עברו מאז למעלה מחצי-יובל שנים ואני מצטמרר. לא את האבוקדו הוא אהב, אלא הנותן, את הרב'ה שאוהבו…

ואיך מגיעים לאהבה זו? הנה יהלום נוסף מאוצרו האוהב של רבינו ה'אמרי אמת': אהרן נִצְטַוָּה 'אָמוֹר לָהֶם' בל' רבים, אך הוא מברך בל' יחיד, יְבָרֶכְךָ… אהבה מתעוררת מחיבור לכל יחיד. כך 'מברכים באהבה'. מלמד המשקיע חשיבה על כל יחיד בכיתתו, "לא כתה שלימה אלא יחידים" יבוא לאהבתם. הכרה מביאה אהבה. המלמד יתבונן מה כל ילד אוהב, במה כל אחד מוכשר, מי בן יחיד/בן זקונים/בכור/ילד סנדוויץ'/משפחת עולים וכדו'. המלמד יֵדַע – מתוך אהבה – מה קשייו של כל אחד, אולי רקע בריאותי, מה חולשתו, כך אוהבים.

כאשר ילד 'מעצבן' קורה וכועסים. אך לא על הילד כי אם על המעשה. יחשוב המלמד שהרי הילד הוא עצמו הסובל העיקרי מחוצפתו, מקשייו ומחולשותיו. למה לכעוס עליו? הריהו מסכן, יש להגביר באהבתו! לאחרונה שח לי מלמד על קשייו בכיתה "אתה לא מאמין איזה דפוקים יש לי! מפלצות! סוג ברנשים שאתה בכלל לא מכיר…". הִסִּיתִיו. "מלמד יקר, מסופקני אם יש לך עתיד בשדה החינוך, לא זו הדרך ולא זה העיר… מסגנון דיבוריך ניכר כי נעדר ממך הרכיב המרכזי באישיות המחנך: אהבה. אולי תחשוב על הסבה מקצועית".

הכהנים מברכים באהבה והקב"ה מוסיף "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", כי הוא אוהב אותנו. בכל מצב. הבה נלך בדרכיו… אֱהֹב את המאתגר, זְכֹר כי בקרב ה'תזזיתי' גלומים כוחות שירימו אותו אל-על. תהיה אתה הזוכה לְגַלּוֹתוֹ!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. ומה הלאה? תנאים ואמוראים, סבוראים וגאונים, ראשונים ואחרונים… ושוב, מה הלאה? התורה הק' הגיעה אלינו, ועלינו להנחילה הלאה. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, לא ירושה שמקבלים, אלא מוֹרָשָׁה שמורישים…

המשנה אף מלמדת את הדרך, השיטה, היאך מעבירים, איך מורישים ירושה זו שקיבלנו מאבותינו ורבותינו. דרש הרבי ר' יוסף יצחק מליובאוויטש כי אין התנא כותב 'משה קיבל תרה… ולימדה את יהושע' אלא 'וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ', ללמד כי התורה מועברת על ידי מסירות, התמסרות הרב לתלמידו. באופן זה ירצה התלמיד לקבל.

תנו כבוד למלמדי תשב"ר! צדיקים התבטאו 'ככל שהחולה יותר מסוכן, כך מְזַמְּנִים לו רופא יותר גדול'. הדור מתמודד עם חוליים רוחניים ותחלואים חינוכיים. ב"ה, מן השמים העמידו כיום אישי חינוך מעולים, מלמדים איכותיים ומסורים, מאותגרים בעמידה מול תהפוכות התקופה. עקבתא דמשיחא, חוצפא יסגא, דור ששופט את שפוטיהם. שדה החינוך פורח בס"ד ביוזמות וחידושים לצד הוראה ולימוד מצוינים. יש רופאים גדולים!

צדקתם עומדת לעד! אין לתאר עוצם ערכם ויוקרתם בשמים. חז"ל דורשים "כל הלומד עם בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" וכוונתם כי שכרם ממשיך ואף מתרבה, מכפיל עצמו שוב ושוב. מלמד שזכה ללמד לאורך השנים אלף תשב"ר, משאיר אחריו בעולם אלף יהודים שהוא, נשמת המלמד, זוכה לשכר בגינם.

בפרשתנו נאמר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכוֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר…". מדייקים חז"ל כי הפסוק פותח בכותרת 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה' אך לא נמנו אלא בְּנֵי אַהֲרֹן! מכאן דרש רבי יונתן שבני אהרן קרויים אף הם 'תולדות משה' מפני שלימדם משה תורה, והריהו 'כאילו ילדם'. (סנהדרין יט:)

מקשה רבינו המהר"ל מפראג (גור אריה עה"פ הנ"ל) הרי משה רבינו לימד את כלל ישראל, ולא את בני אהרן בלבד, ומדוע נחשבים רק בני אהרן לתולדותיו? ומסביר, שאת המעלה הנפלאה של 'כאילו ילדו', השכר העצום שכלול בכך, זוכים רק כאשר עושים יותר מהנדרש. הקב"ה ציווה כי משה ילמד תורה לבנ"י. משה מילא תפקידו כנדרש. הרי כל מה שקיבל תורה מסיני לא היה עבור עצמו – אלא למען יְלַמֵּד לבנ"י. על כן, לא ניתן לקרוא לכלל ישראל 'בניו', כי בלעדיהם לא היה מקבל תורה מעיקרא! אך את בני אהרן אחיו הוא לימד יותר מכולם, יותר ממה שנצטווה ללמד את הכלל, ועל התוספת שהוסיף יותר מחובתו – קרויים בניו!

מבהיל על הרעיון! הרי לנו שהמלמד שנותר רבע שעה אחרי 'הצלצול', לסייע לתמיד להשלים חומר, המלמד שמוציא 'מכיסו' לקנות טופי לכיתה, המלמד שקובע עם תלמידים ביום השבת שיעור הַעֲשָׁרָה, המלמד שטורח להשתתף בחתונות אחי ואחיות תלמידיו כדי לשמחם, הם הם הזוכים למעלת 'כאילו ילדם' היקרה!

האם המלמד 'חייב' לכתוב 'משפט חיזוק' על כל מבחן שמחזיר? האם חייב לאכול פת שחרית בכיתה (ולהפסיד 'חדשות חדר מלמדים') כדי להרויח 'זמן איכות' עם תלמידיו? האם חייב להגיע לת"ת 20 דקות לפני פתיחת היום, כדי להקדים את תלמידיו לכיתה [כמנהג הקב"ה בקבלת התורה] ולקבלם בפנים מאירות? המלמדים באמת לא 'חייבים', הם 'זוכים'! ומתן שכרם בצידם: התלמידים מזהים את מסירותם, ורוצים לשמוע מהם, כנ"ל.

וכאשר תלמידו אינו 'בן חֲבֵרוֹ', כי הוריו רחוקים ביר"ש ובתרבות, תלמיד מבית 'שונה' או 'פשוט', עליהם אמרו חז"ל "וכל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו!" (בבא מציעא פ"ה) קורא נכבד! עֲמֹד בתור אצל מלמדי תשב"ר, להתברך מפיהם בדבר ישועה ורחמים, כי בכוחם לבטל גזירות!

ולמלמדים הקדושים אקרא: העריכו את עצמכם, ראו גודל משימתכם, עתיד העם היהודי תלוי במסירותכם!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"ידוע בוודאי לכולכם כי האור החיים הק' כתב מ"ב פירושים בפסוק אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.". המרצה הנכבד עמד בפנינו, עשרות 'פרחי הוראה' בקורס 'מבוא לדידקטיקה'. לקראת קבלת 'רשיון הוראה' התכנסנו פעמיים בשבוע. כמלמד צעיר, בלעתי כל מילה. "המשימה היא", המשיך המרצה, "תלמדו היטב את כל מ"ב הפירושים, וְעִרְכוּ רשימה: אילו ג' פירושים מתאימים ללמד ילדים בני 9-10, אילו ג' פירושים לילדים בני 11-12, ועוד ג' פירושים לנערים בני 14-15.". הוא הסביר שההגדרה 'מתאימים' אין פירושה 'הבנה' בלבד, שהילדים 'יבינו', אלא התאמה לגיל: ברמת הבנתם וגם לצורך חינוכי לגיל האמור, ז"א, ללמדם ג' פירושים ש'מְכֻוָּנִים' אליהם.

בשעת כתיבת השורות אני מתרגש. אני חוזר למעלה מחצי יובל שנים. טרם הכרתי את צרכי הגילאים השונים! יחד עם חברותא שי' 'היינו עמלים בתורה', ובס"ד כעבור שבוע הגשנו עבודה ערוכה… למדתי המון!

לאור סיפור חשוב זה, ובפתח מאמר 'מחייב', אציג משפט נוקב, שכל מלמד יציג מול עיניו מדי יום ביומו: 'הַמְּלַמֵּד מְלַמֵּד – האם התלמיד לומד?'. האם התלמיד בכלל מעוניין לשמוע? האם הוא אוהב את הלימוד שלך? האם רוכש ומפנים קנייני נצח 'איך לומדים'? האם התלמיד מתקדם ומתפתח להיות "לומד עצמאי"?

מה חידש בקרבנו אותו מרצה 'זכור לטוב'? מה לימד אותנו באמצעות אותה משימה? הוא חידד אצלנו יסוד "בשביל ללמד את האחר עליך לבסס שלשה דברים: מה אתה מלמד, את מי אתה מלמד, ולמה אתה מלמד אותו את זה". איזה 'קטע' באור-החיים תבחר לילד בן 10… לא רק 'כדי ללמד', אלא 'ללמד אותו!'. שיבין את הקטע, ושזה 'ידבר אליו', שזה יוסיף משמעות לחינוכו. אחרי הכנה זו, מסתבר ש'אתה תְּלַמֵּד והוא יִלְמַד.

בשיחה שקיימתי עם מחנך בכתה ז' דיברנו על הקושי שלו בשיעורי גמרא. תלמידיו בבית-הספר חשופים לרחבי תבל והבל. "המפקח! הגמרא לא מעניינת אותם! אולי אעבור לגמרות קלות?"… צפיתי בשיעוריו [לכן קראתיו לשיחה אישית], לצערי, הבנתי ללב תלמידיו… הסברתי לו: "נער בן 13 לא ישקיע בלימוד גמרא כאשר הוא לא 'מבין' את הענין. עליך להשקיע בהכנה יסודית, למסור כראוי, וכך יבינו, ילמדו, ואף יֵהָנוּ מהגמרא!". הוא מצטדק ומסביר "זה לא קשור להכנה שלי, הם פשוט לא מקשיבים…!". ירדתי איתי לדוגמאות "אתה מתאמץ ליישב 'סתירה' בין שתי ברייתות. הכיתה לא קַשּׁוּבָה כי שלא איכפת להם ששתי הברייתות סותרות זו את זו! פתחת קטע "איבעיא להו… תלמידי הישיבה שאלו שאלה", עד שתלמידיך לא יהיו מגורים וסקרנים לשמוע את התשובה ל'איבעיא' – לא יקשיבו! ולכן, כאשר אתה מוכן בחומר, אתה חי את האיבעיא, הגמרא בוערת בעצמותיך, תזכה להעביר את הלהט, את הרצון לדעת, ובס"ד הכיתה תלמד, תתקדם ותתפתח…".

עלינו 'להיות עמלים בתורה' לפני שמלמדים את האחרים. לטחון את החומר הדק-היטב בינינו לבין עצמנו, להבין כל מילה, להרגיש את השאלות, להבין מה השתנה בהבנת הסוגיא לאור התירוץ, מה 'היה בראש' האמוראים הק' החלוקים בדעותיהם. למה לא קיבל פלוני את הוכחת חברו, למה דחה אלמוני את הראייה…

הלימוד אינו 'ביאור מילולי' בלבד. אסור שהמבחן השבועי יכלול רק 'שאלות ידע': מה הדין ב…? מה אמר רב פפא? כְּתֹב ב' פירושים ברש"י… אלא אף: למה הדין… למה אמר רב פפא… מה בין ב' הפירושים ברש"י?

למה ילד אוהב ספר קומיקס? הריהו קוראו שוב ושוב! כי זה מגרה, מעניין, מוגש בצורה חיה, 'מְסַפֵּר סיפור'… גם שיעור גמרא תהיה כך! הכל תלוי ב'מְסַפֵּר'… וחי בהם! עמלים בתורה! יש 'תכסיסים' רבים איך לחבר תלמידים, את זה לומדים כל 'שני ורביעי' לאורך סמסטר שלם… הנה ה'תכסיס' ראשון, חוק ולא יעבור, המלמד יכין את החומר שוב ושוב, יכתוב ויסכם, יהפוך כל אבן, ידע ביאור כל מילה, ובכך – בשעת השיעור 'יִחְיֶה' את הגמרא. רק כשהוא חי – יזכה לעשות 'הנשמה מלאכותית' וְיַחֲיֶה את תלמידיו בנשמת רוח חיים!

יסוד חשוב: מטרת הלימוד אינו 'לדעת' אלא 'ללמוד'. הקב"ה דורש אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. עמל התורה. והמלמד הוא 'הכי' משמעותי לעתיד תלמידיו. 'מאן דנפח – מדיליה נפח', להפיח בהם אהבת התורה, התענוג העילאי!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ר"ח אלול, בני הקטן שב מהתלמוד תורה. כאב צעיר ומרוגש שאלתיו איך היה יומו, מה למדו, ליד מי יושב, איך קוראים לַרֶבֶּ'ה… הילד משיב בשמחה שהיה 'כיף' וכי מרגיש שהשנה תהיה מוצלחת. 'אמן' אמרתי בלב, והמשכתי לדובבו מדוע מרגיש כך. הילד מספר: " הַרֶבֶּ'ה החדש חזר איתנו בהסעה. הוא ישב 'מקדימה'. לפני שירדתי מההסעה הוא לחש לי 'אני מאוד שמח שאתה בכיתה שלי'. אני אוהב את הַרֶבֶּ'ה החדש!" פני הילד קרנו. הבנתי לליבו. הסכמתי שאכן השנה תהיה מוצלחת, הרי רבו מאיר פנים! בשבת פגשתי את המלמד והודיתי לו, ובפרט על 'משפט הזהב' בהסעה. הפטיר המלמד בְּחֵן "כך לחשתי לכל אחד ואחד מתלמידיי"…

בפרשתנו מִצְוַת יסוד ב'בין אדם לחברו'. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא ירידה כלכלית בלבד, אלא גם במצבי דלות 'ועוני בדעת', חסרי מוטיבציה לקום ולהתעודד. וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ! נְסֹךְ בו תקוה! עוֹדְדֵהוּ במילה טובה, הענק לו חיוך 'במתנה'! חזקהו והחייהו! חז"ל מלמדים שהאיסור בפרשתנו 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' כולל 'אחד אונאת ממון ואחד אונאת דברים', כך במצוות 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' יש לעזור לאחינו בני ישראל, הן בתמיכה חומרית כלכלית, וגם ובעיקר – במילים. הרי 'המפייסו בדברים' מתברך יותר מנותן פרוטת צדקה!

רוב עבודתו של מלמד – 'בדיבור'. אלפי מילים יוצאות מפיו במהלך 'יום עבודה'. עליו לזכור כי למילים יש ערך ומשמעות, כל מילה לילד או להורים עשויה להיות הרת גורל, לבנות או להרוס, 'להמית ולהחיות' ממש!

קלטתי תלמיד לכתה ו'. ילד מתמרד, אך האמנתי (בו וּבַצֶּוֶת שאיתי) שנעזור לו להתחיל מחדש. היה מאתגר, עליות ומורדות, ובס"ד אט אט התייצב. אמנם לא 'הכל חָלָק', אך אין השי"ת דורש שנכיל רק 'מצטיינים' אלא "להעמיד תלמידים הרבה"… בסוף השנה ניגש התלמיד ל'מבחן פומבי' בגמרא, יחד עם כלל חברי הכיתה.

במבחן ישב מתוח. הפניתי אליו שאלות לפי רמתו, ותומך בו רגשית שיענה עוד ועוד, בתחילה לחש ובהמשך ענה בקול גדול. במהלך המבחן ראיתי כי אביו בוכה! יושב לצד הקיר, משתדל להסתיר… בתום המבחן ניגשו כל ההורים להודות, לברך ולהתברך. גם ילד זה ואביו הודו 'בקיצור' ויצאו, כשפני האב סמוקות מהתרגשות.

למחרת התקשר. פתח ואמר "המבחן היה מדהים. מדהים לראות שבני משתתף כ'למדן'! בכיתי ממש! לא רק מהתרגשות, אלא מפתיחת פצע ישן!" והמשיך "לפני שנה, בסוף כתה ה' בחיידר הקודם, הוזמנו למבחן פומבי. איחרנו מעט. בכניסה עמד המנהל וסינן לעברנו "חבל שהוא הגיע, הוא לא יודע כלום". הוא הרג אותי! נעץ חרב בלבבי! איני זוכר את המבחן. לא הייתי מרוכז. החלטתי באותו ערב 'אני מעביר את בני מחיידר זה. זה לא ת"ת אלא משחטה…!'. הגענו אמש למבחן. באתי חָרֵד. התקבלנו בפנים מאירות. ניווטת את בני בבטחה, חיזקת אותו להשיב ולהתבטא. בכיתי כי נזכרתי 'מה היה לפני שנה', הצלתם את חיינו!".

יש תלמיד עם קשיים! 'בהסברת פנים' נתגבר. קחהו לליבך. תרגיש. הקב"ה מרגיש ומסייע. "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח'). ומה עם ה'הִיפֶּרִים'? ה'דִיסְלֶקְטִים'? 'בעיות רגשיות'? ברור שזקוקים לטיפול מקצועי, אך הבסיס הוא הסברת פנים! שום תרופה וטיפול לא יועילו כל עוד 'רבו אינו מסביר לו פנים'. הקב"ה רומז לנו 'כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי', אל תתנשא…!

בהילולת רשב"י נעורר זכותו בשמירת מורשתו! רשב"י מלמד 'גדול אונאת דברים מאונאת ממון' (ב"מנ"ט). בזוהר הק' יש ביטויי אהבה מופלגים בין 'החבריא'. אחרי האסון שפקד את תלמידי רבי עקיבא רבו, ביסס רשב"י 'חבורתו' על אהבה מיוחדת! מחמיאים זה לזה, בוכים זה על זה, מקושרים בגעגועי אהבה בלב ונפש!

כבר דרשו צדיקים "מה עלינו לחשוב בשעה שעומדים מול להבות האש ב'הדלקת' ל"ג בעומר? זוכרים דברי רשב"י: 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'! אש יוקדת! אבוי לפגוע בזולת!

מילים הורגות ומילים מחיות. ל'בוקר טוב מחויך' יש ערך רב, חֲשֹׁב 'איך' אתה משיב בטלפון להורים, האם הפתק שלך מנוסח 'נעים', ואיך-וכמה נשמעים מחמאותיך. לא דַּי לנצור לשון מֵרָע, אלא לעודד ולהחיות!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כתב הרש"ר הירש: "ודאי יש משמעות לשינוי בסדר המילים. בעיני ה' היו אלה 'מוצאיהם למסעיהם', ואילו ישראל ראו בהם 'מסעיהם למוצאיהם'. המסע והחניה היו תמיד 'על פי ה". כאשר ה' הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא נתכוין שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה' תרה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותה תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות, המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל 'מוצאיהם למסעיהם'. היפוכו של דבר בעיני העם. בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היתה להם היציאה לתכלית. אחת היא להם לאן יסעו, ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל 'מסעיהם למוצאיהם' ".

מסע מבטא התקרבות למטרה מסוימת, כאשר המטרה היא במסע עצמו, או ביעד אליו מעונינים להגיע. לעומת זאת יציאה מבטאת התנתקות והתרחקות ממקום או ממצב מסוים בו כבר לא מעונינים להיות.
בדרך כלל קיימים שני המרכיבים כאחד. אדם שלא נח לו במקום או במצב מסוים, יוצא מאותו מקום או מצב מתוך מטרה להגיע למקום או מצב אחר. אלא שבזמן שבחלק מהמסעות המטרה העיקרית היא היציאה, כאשר המקום או המצב בו נמצאים אינו רצוי או לא טוב, העיקר לצאת ממנו, רק צריך לחפש לאן להגיע כדי לא להשאר היכן שנמצאים. בחלק מהמסעות המטרה העיקרית היא ההגעה ליעד הנבחר, כאשר אין כ"כ גריעותא במקום או במצב בו נמצאים, אלא שיש רצון או צורך להגיע למקום או מצב מסוים, שבכדי להגיע אליו יש להתנתק מהמקום או המצב הקודם.

כשהיציאה היא בעיקרה לשם יציאה, פעמים שהיציאה ללא כל יעד, רק כדי לצאת, אז היא נקראת בריחה (או טיול). פעמים שמכיון שהתעורר צורך ביציאה, בוחרים יעד חדש כמטרה להגיע אליה.
כמובן שבהרבה מהמסעות שתי המטרות שוות. המקום או המצב בו נמצאים אינו כ"כ גרוע, גם המקום או המצב אליו עוברים אינו כה נחשק, אלא שהתעורר רצון או צורך בשינוי ממקום למקום או ממצב למצב.

היציאה ממצרים לא היתה כדי לצאת ממצרים, למרות קושי השעבוד. "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". המטרה היתה לבנות אותנו לעם ה', כשהדרך לזה היא בהליכתם במדבר ארבעים שנה, ובהגיעם לארץ ישראל עם קיום המצוות התלויות בה. "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" (ויקרא כ"ה ל"ח).

המסעות עצמם היו חלק מהמטרה של בניית האומה. בכל מקום אליו הגיעו היתה מטרה של למידה נוספת שעליהם להשיג באותו מקום. לכן מצד התכנית האלוקית היו כל מוצאיהם מהמקומות בהם היו, רק לשם מסעיהם, לשם המטרה הבאה שעליהם להשיג.

אלא שמצד העם כנראה שהיתה חסרה ההבנה הזו, ומצד היותם "כפויי טובה בני כפויי טובה" (עבודה זרה ה.), ראו חסרון בכל מקום בו היו, ובכל פעם שהורה להם ה' לעקור ממקומם למקום אחר, היתה עיקר מטרתם היציאה והעקירה מהמקום בו לא רצו להיות, ולא ההגעה למקום החדש.

ההבדל מתבטא גם בהרגשה. כאשר עיקר המטרה היא היציאה, החוויה בכל המסע היא חוויה של בריחה והימנעות מהקושי, כך המסע עצמו הוא רק קושי והכבדה. אולם כאשר עיקר המטרה היא ההגעה ליעד החדש, המחשבות נתונות בריווח שיש בהשגת היעד, וכך כל קושי מתגמד.

החיים מלידה ועד שיבה הם מסע ארוך ומתמשך אל עבר היעד – המקום השמור לצדיקים בגן עדן ליהנות מזיו השכינה, דרך מילוי התפקיד בעולם הזה בשלימות. המסע מורכב מהרבה מסעות שבכל אחד אמור להבנות האדם בדרגה ובמעלה נוספת. המסע אל ההליכה, אל הדיבור, אל הגן, אל המכינה, אל כתה א', מכתה לכתה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל וכו', כל שלב הוא מסע להתקדמות והתעלות נוספת. בדרך כלל המעבר לשלב הבא הוא בעת מיצוי השלב הקודם, אולם המטרה העיקרית אינה היציאה מהשלב הקודם, אלא המסע אל כיבוש היעד הבא.

אלא שלא תמיד קיימת ההבנה וההשקפה הברורה. נערים רבים עולים כתה או עולים לישיבה רק כי לא טוב להם היכן שהם, או רק כי נמאס להם ומעונינים בשינוי. אם כתוצאה מכך הם בונים לעצמם יעד חדש כמטרה להתקדמות ניחא, כל קושי לא יעמוד בדרכם, כל קושי מתגמד כאשר הוא למען מטרה נחשקת. אולם אם מסתפקים בהגעה ליעד החדש רק לשם היציאה מהמקום הקודם, כל קושי הקיים בדר"כ במקום ובמצב חדש יהיה מורגש היטב ויעכב מהתקדמות, כיון שאין מטרה שלמענה יהיה שווה להתאמץ. יציאה ובריחה אינה יכולה להיחשב כמטרה לענין זה.

יציאה ל"בין הזמנים" שמטרתה רק "להשתחרר" מהעול והקושי שבלימודים, תגרום שה"בין הזמנים" יראה כמו בריחה ללא מטרה ותכלית, ללא שום הישגים וללא תחושת סיפוק והנאה. לעומת זאת אם נבין ונחדיר גם בילדינו ותלמידינו שמטרת בין הזמנים היא להגיע להישגים נוספים שאין או קשה להשיגם במהלך ה"זמן", כגון: מצוות כיבוד הורים, לימוד ותפילות מתוך רצון עצמי ולא מתוך הכרח או לחץ חברתי או הורי, ולהתמודדות עם נסיונות שונים. לסכם ולחזור על כל הנלמד ב"זמן" שחלף, ולאגור כחות ולהתכונן ל"זמן" או לשנה הבאה. הסיפוק וההנאה מכל הישג והתקדמות קטנה יהיה לאין ערוך, עד שגם אם יהיו קשיים הם יתגמדו למול ההנאה והסיפוק שבהשגת המטרה.
בימים אלו של לקראת "בין הזמנים", וההכנה לשינויים שיתחוללו עם תחילת שנה"ל הבעל"ט, עלינו ההורים והמחנכים לדאוג שלא רק מבחינת האמת ומבחינתנו המטרה תהיה "מוצאיהם למסעיהם" – כדי לעלות שלב נוסף בחינוך ובהתקדמות, אלא גם לילדינו ותלמידינו יהיה המבט הנכון, לעבור את השינוי במטרה להתקדם ולהתעלות, ולא "מסעיהם למוצאיהם" – שהמטרה רק לא להיות עוד במקום אותו הם מסיימים. כך נבטיח את מירב הסיכויים לניצול ולמיצוי כל מה שניתן להתקדם ולהתעלות בכל שלב מחייהם.

ברש"י: "אלהי הרוחות. למה נאמר אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
"קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (כ"ז י"ח)
ברש"י: "אשר רוח בו. כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". לכאורה המענה שנתן הקב"ה, לא היה תואם לבקשת מרע"ה. מרע"ה בקש "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ואילו הקב"ה הציע לו מנהיג "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". אמנם ברש"י כתב "כאשר שאלת", כלומר ששתי ההגדרות מבטאות מהות אחת, אולם אם אכן הכוונה לאותו הדבר ממש, מדוע השתנה הלשון בפסוקים ובפירוש רש"י?
נראה ששתי ההגדרות אמנם לא זהות לגמרי, אולם משלימות הן זו את זו, כך שעדיין ייחשב "כאשר שאלת".
המילה "כנגד" מתפרשת לשתי פנים. פעמים שהכוונה כמו "מול" ("כנגד בית קדשי הקדשים" – ברכות ט' ה'), ופעמים שהכוונה כמו "נגד" "לעומת". בתורה מוזכרת המילה כנגדו רק לגבי האשה – "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' י"ח), כשגם שם הביטוי "כנגדו" בא לכא' לבטא גם את המשמעות "מולו" שהאשה עומדת כביכול מול בעלה בכל אשר ילך לסייעו, וגם במשמעות של "נגדו", להתנגד לו כאשר אינו נוהג כשורה, להעמידו על טעותו וליישרו דוקא מתוך האהבה והקירבה שביניהם. כמבואר בגמרא (יבמות סג.): "ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו זכה עוזרתו לא זכה כנגדו ואיכא דאמרי ר' אלעזר רמי כתיב כנגדו וקרינן כניגדו זכה כנגדו לא זכה מנגדתו". ברש"י שם מבאר: "כנגדו. חלוקה עליו וסותרת דבריו: מנגדתו. מדלא כתיב יו"ד, לשון נגדא דמלקות".
גם כאן ניתן להבין את משמעות המילה "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" בשתי האפשרויות: גם מלשון "מול" שיודע להתהלך מול כל אחד בדרך המתאימה לו, להעיר ולהאיר לו, לשוחח עימו, ולדרוש ממנו רק מה ואיך שמתאים לאותו אדם. גם מלשון "נגד", שיודע להוכיח ולייסר כל אדם לפי הנצרך לו, בנקודה בה הוא צריך חיזוק.
מרע"ה ביקש "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מה צריך המנהיג לסבול?
לכאורה הכוונה מלשון סבלנות. שתהיה לו סבלנות להתייחס לכולם בנינוחות וסבלנות, למרות שלכל אחד דעה משלו, ודרך תקשורת שונה משל חבירו. אבל איך המנהיג יעמוד בזה? הרי באמת כל אחד מצפה ליחס שלו בדרך שונה ובמידה שונה. כיצד תהיה למנהיג סבלנות כה גדולה לסבול את משא טרדות כל העם, עם כל השוני בין אחד לאחד, שאין ביניהם שווים כשם שאין פרצופיהן שוין? מרע"ה לכא' מחפש אדם עם כח סבל גבוה במיוחד.
הקב"ה מציע את יהושע "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". הוא לא צריך לסבול, והוא לא יסבול. הוא יכול להתנהל מול ונגד כל אחד בדרך שלו, מתוך היכרות והתבוננות מעמיקה עם תכונותיו של כל אחד ואחד, וכך יתנהג בסבלנות לכל אחד בלי לחוש כל סבל.
כמנהיגי משפחה או כיתה או שיעור, קורה שאנו חשים מותשים לאחר התמודדות על השלטת סדר ומשמעת וכדומה, אולי גם מאבדים סבלנות… זהו הסימן שלא הצלחנו "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ניסינו להנהיג את כולם לפי הדרך שלנו, לפי הדעה והנטיות שלנו, ולא כל אחד לפי דרכו המתאימה בדיוק רק לו.
בהנהגה של קבוצה, קשה מאוד להנהיג כל אחד בדרך שונה. הדרישות חייבות להיות אותן דרישות מכולם, למענם ולטובתם, כדי שיתרגלו לסדר גבולות. אולם בתוך הדרישות הזהות מכולן, יש את המקום "לעגל פינות" לכל אחד בהתאם לאופיו צרכיו ויכולותיו, ובעיקר איך להציג ולדרוש ממנו את אותו הדבר. מאחד יש לדרוש בתקיפות, ומאחד יש לדרוש בנעימות. לאחד יש להבטיח פרס על הצלחה, ולאחר יש לאיים בעונש על אי הצלחה.
דרך זו דורשת מאיתנו השקעה מחשבתית מעמיקה, להכנס לנבכי הנפש של כל תלמיד כבן כדי להכיר היטב את נטיותיו ויכולותיו, וכדי לדעת באיזה דרך ובאיזו שפה יש להנהיג אותו, ולאורך כל הדרך להיות עירני לבדוק אם הדרך בה אנו עומדים מולו ונגדו היא נכונה, לפי מידת הצלחתה. אולם בסופו של דבר, כאשר נצעד בדרך זו, לא נרגיש סבל, אלא נרגיש שלימות עם עצמינו ועם הנהגתינו בכל מה שהתנהגנו מולם, נקבל כוחות, ונזכה לראות בס"ד ברכה ושמחה בעמלינו!

“ויקח קרח" (ט”ז א')

במדרש: "מה ראה קרח לחלוק על משה רבינו, פרשת פרה אדומה ראה”.

מה ראה קרח בפרשת פה אדומה שגרם לו לחלוק על מרע”ה?

כתב הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספרו “טעם ודעת”:  “והנראה בזה, דהנה כידוע ליקח עץ ארז ואזוב הם שני הפכים, כי הארז יורה על הגאוה, והאזוב על השפלות, ולאמתו של דבר צריך האדם לאחוז בשתי המדות, כי כאשר הוא במדרגה נמוכה ושפלה בעבודתו ית’, צריך להגביה לבו בדרכי ה’, ולא יאמר בנפשו מי אני ומה חיי, ולא ייאש את לבו מהגיע למעלות עליונות, ורק כאשר זכה למדרגה כלשהי, אז יתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק שלא תטמאנו, וזה שנרמז במצות פרה אדומה, שכל עוד האדם בטומאתו יכול הוא ליטהר ע”י נשיאות לב וגאוה, ואם כבר טהור הוא אזי גאות אדם תשפילנו, וכן פי’ הקדוש הבעש”ט.

זהו שלמד קרח בפרשת פרה אדומה, שגם מי שעדיין לא זכה, ולא הגיע למעלת קדושי עליון, עליו להתנשא ולהשתדל להגיע למעלתם, ובגודל השתוקקותו להתדמות למשה ואהרן, וטעה ודימה שע”י שיקבל המינוי כדוגמתם יהיה כמותם במעלה ובקדושה”.

בפרה אדומה מצינו שיש מקום לגאוה כמו לענוה. בזמן שאדם במדרגה נמוכה חשוב שיתפוס בפלך הגאוה, להגביה לבו בדרכי ה’, ורק בזמן שכבר נעשה בעל מדרגה, ישפיל עצמו בענוה. קרח למד מכך להגביה את עצמו יותר ממה שהוא, ולתפוס במדרגת גדולים ממנו. בזה לא טעה. במה טעה? שחשב שלתפוס במדרגת הגדולים ממנו מתבטא במינוי. שהמינוי הוא שיביא אותו למדרגה העליונה. בזה טעה. המינוי יכול להיות תוצאה של מדרגה עליונה, אבל לא הוא הגורם. האדם עושה את תפקידו למכובד, לא התפקיד עושה את האדם למכובד.

מהי אם כן הגאוה הטובה והנרצית?

כתב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל (יערות דבש ח”א סוף ט”ו): “חובה עלינו לזכור בכל עת כי בני מלך גדול ונורא אנחנו, ולא יאות לנו לנהוג כמנהג פחותים הראויים לכפריים… וזו היא תכלית מחלתנו, שאנו שוכחים שורש נשמתנו ממקור נורא ונשגב, ובזה אנו ענווים ביותר, אין אנו חסים על כבודנו וכבוד נשמתנו, ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות, כאחד מכפריים המשתכרים, כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי, ויותר טוב שנתגאה לנהוג סלסול בעצמנו, ולומר אנחנו בני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, ולא נאות לנו לפי כבודנו להתנהג כמעשה שאר הגויים ממשפחות האדמה, וראוי לנו להתנהג כפי שרשנו וכראוי להיותנו גדולים במעשה בתכלית הבדלה וריחוק מן יתר בני אדם למען יכירו וידעו כי לא כצורם צורנו, גאוה כזו מותרת, דזו היא גאוה הנרצית מה’ שיזכור כל היום בכבודו ובמעלתו להתנהג עצמו בו כפי הנאה להתנאות לערכו ערך גבוה עליו”.

אדם המתגאה במעלות מיוחדות שזכה להם מתוך עמל, זו גאוה פסולה. אדם שמתגאה בכשרונות ושאר כלים שזכה לקבל מהקב”ה, זו טפשות. גאוה בכך שזכינו להיות בני מלך מלכי המלכים הקב”ה, שנולדנו עם נשמה גבוהה כ”כ שכל פעולה שלנו חשובה כ”כ לפני הקב”ה, לטוב ולמוטב, זוהי גאוה הנרצית.

יתירה מזו הביא בשם המלבי”ם על הפסוק (תהלים ל”ד ג’) “בה’ תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו”: “שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי, ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאיתו, ובכל זאת ‘ישמעו ענוים וישמחו’, שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאווה, שבהיפך, הענוים ישמחו על זה, שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזה שיתהלל האדם בה’, הענוה תסכים עמה, כמו שנאמר (דברי הימים ב’ י”ז ו’) ויגבה לבו בדרכי ה’’.

הידיעה שהערך והשווי האמיתי שלי, הוא לא בהצלחות שיש או שאין לי, במצוות ובמעשים הטובים שעשיתי או ח”ו שלא עשיתי, במעמד ובתפקיד שיש או שאין לי, אלא בעצם זה שהבורא יתברך ברא אותי, כי הוא רוצה בי, אוהב אותי, אני חשוב לו, וכל מעשה שלי חשוב בעניו ומושגח על ידו, היא ידיעה שיוצרת גאוה וענוה כאחד. גאוה בכך שזכיתי להיוולד גבוה כ”כ, ושיש לי הכחות להעפיל הרבה יותר גבוה מכך בכל מעשה טוב שאעשה. “ויגבה לבו בדרכי ה’”. וענוה, שכל ההתפארות שלי מקורה בהקב”ה, שכל הערך שלי הוא רק מכח זה שהקב”ה הוא כ”כ גבוה, שרק זה שאני חשוב לו עושה אותי חשוב כ”כ.

אחד המאפיינים את הנוער בדורינו, הוא חוסר הערך העצמי. בני הישיבות המצויינים, אשר העפילו לעלות ההרה, וזכו להכרה בהצלחותיהם, ומכחם מכירים הם במעלתם, אמנם אינם מפחיתים בערך עצמם, אבל רובם אינם מכירים בערכם האמיתי, בכך שערכם אינו בגלל הצלחתם, אלא הצלחתם בגלל ערכם האמיתי, שזכו להיות בני מלך. אלה שלא העפילו והגיעו להכרה בכשרונותיהם, אצלם רואים יותר ויותר את פחיתות הכבוד העצמי “כמנהג פחותים הראויים לכפריים”. אפשר להסתובב ברחוב, ואפי’ בביהמ”ד עם חולצה מרושלת מחוץ למכנסיים, ללעוס מסטיק ברבים, לאכול בחוץ, וכו’, בלי להרגיש כל בושה. כי זה מעמדם בעיני עצמם. “מי אני ומה חיי”. “אין אנו חסים על כבודנו וכבוד נשמתנו, ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות, כאחד מכפריים המשתכרים, כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי”.

החינוך מהותו להביא את המתחנך מהמקום בו הוא נמצא, למקום בו הוא ראוי להיות. לחנוך אותו להיות במדרגתו. להוציא אל הפועל את הכחות הטמונים בו. אולם למתחנך יש התנגדות לצאת מהמקום אליו הוא רגיל, ושם הוא מרגיש בטוח, אל המקום שחדש עבורו, שהוא אינו רואה את עצמו מתאים אליו. הקושי הגדול ביותר להביא את המתחנך להתקדמות, הוא מכך שאינו מכיר בערכו ואינו מאמין ביכולתו להצליח.

לכן כהורים ומחנכים עלינו להשקיע הרבה עמל ויגיעה להחדיר בליבות ילדינו וחניכינו את הגאוה הנרצית. שיעריכו את עצמם לא לפי השגיהם, אלא מעצם לידתם כבני מלך, שכל אחד ואחד מהם כ”כ חשוב הוא וכל מעשה שלו לפני הקב”ה, במידה שאין שום אדם בעולם שיכול להיות במקומו.

אמנם גאוה כזו קשה להנחילה בגלל שהיא מופשטת, וקשה להתקבל בדור המודד אדם לפי השגיות, אולם אם נתמיד בהחדרת ערך זה, בבא הזמן המסר ודאי יחלחל ויופנם.

בינתיים נוכל להתחיל בהחדרת הגאוה מצד כבוד המשפחה והקבוצה. במקום להגיד “זה אסור” “זה אנחנו לא מרשים”, נדבר על “בבית שלנו” או “במסגרת שלנו” עושים כך וכך ולא עושים כך וכך, לא כי אסור או מותר, אלא כי אנחנו הקבוצה הנבחרת, אנחנו לא מזלזלים באחרים, אבל אנחנו מיוחדים, אנחנו מכובדים, לא כל דבר שמתאים לאחרים מתאים לנו, אנחנו משהו מיוחד, כי כל יהודי הוא מיוחד ואין שני לו.

נערים שמרגישים פחיתות מעמד בעצמם או בקבוצתם, הם נשרים שלא יודעים שיש להם כנפיים, הם לא ינסו לעוף ולהתרומם אפי’ טפח מעל הקרקע. נערים שגדלים עם ערך עצמי אמיתי, גאוה חיובית בעצם קיומם, במשפחתם, בערך קבוצתם ובמעמדם, הם נשרים עם כנפיים רחבות, שלא יהססו לדאות גבוה מעל גבוה, בדיוק כפי הכוחות שחנן אותם הבורא יתברך.

האור החיים פירש: "ומה הארץ השמנה וגו'. פירוש אם נותנת שומן בפירותיה. אם רזה. פירוש אם כשנותנת כחה בפירות אם נעשית רזה מצד זה. כדרך הארצות שזורעים אותה שנה ומובירים אותם שנה כדי שלא תהיה כחושה, או זורעים אותה שנה אחר שנה ואינה משתנית בכחה ועושה שני כראשון, שזה יגיד שאינה נכחשת מצד גידוליה".
ובספורנו כתב: "השמנה הוא. בעושר ונכסים כאמרו אשר לא במסכנות תאכל בה לחם: והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. להחזיק בה ואל תיראו שיתנו עיניהם בכם למרגלים: והימים ימי בכורי ענבים. ולא היו הפירות שנשתבחה בהם בשלמותם עדיין. מכל מקום בטח משה רבינו שגודל הפירות וטעמם גם באותו הזמן יספיק להעיד על שבח הארץ וטובה".
כלומר מרע"ה רצה להוכיח לעם ישראל את טובה הגשמי של א"י במעלת פירותיה המיוחדים. לשם כך בקש מהם להתחזק ולהסתכן בגילויים כמרגלים, העיקר שיוכלו להראות לכל העם את טוב הארץ. לשם מה?
הרמב"ן תמה על כך: "ויש כאן לשאול אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א' כ"ג), ולמה אמר להם בענין הארץ 'הטובה היא אם רעה' (פסוק י"ט), אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה. ועוד, מה עשו המרגלים כי משה אמר להם (פסוק י"ח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק י"ט) הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כ"ח) 'אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות', וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. וכו'. ועוד, מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים?".
ותירץ: "אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א' כ"ד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ. וכו'. ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג' ח') אל ארץ טובה ורחבה וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ'), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.

ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון, רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה, ואת הערים אשר יכבוש תחלה, כאשר פירשתי. ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך, לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ, לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם. וכו'. ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו', השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול".
מטרת שליחת המרגלים היתה לבדוק כיצד לגשת לכיבוש הארץ. מהיכן וכיצד להתחיל את הלחימה. אולם מרע"ה שהיה בטוח בטובה של הארץ, רצה גם להכניס שמחה בלב העם כדי שיעלו אליה בחשק, ועי"ז יתחזק כוחם להלחם עליה. לשם כך היה שווה שיסתכנו בגילויים, כדי שהשמחה והחשק שלהם לכבוש יתחזקו. מסתבר שהם כבר שמעו וידעו על טובם של פירות הארץ, אבל אינה דומה שמיעה לראיה. כשיראו העם את פירות הארץ, זה יוסיף שמחה גדולה בליבם, וחשק רב להלחם ולכבוש עם כל הכח.
כדי להלחם ולכבוש, לא פחות ממה שחשוב לברר ולתכנן את דרכי הלחימה, צריך להכין את הכח הכובש שיגיע ללחימה עם מלא המוטיבציה לנצח ולכבוש. כדי לעורר את המוטיבציה לא מספיק לומר כמה זה כדאי ומשתלם, אלא צריך להראות כמה זה כדאי ומשתלם.
כן הוא הדבר במלחמת היצר וכבישתו. חשוב מאוד לדעת את תחבולותיו ולבא חשבון כיצד ומהיכן ניתן לנצחו ולכובשו, אך חשוב עוד יותר להכין את הכח למלחמה – לעורר את המוטיבציה ע"י ראיה מוחשית של ההישג שיכולים להגיע אליו, הישג גשמי ברור ומוחשי נחשק ומשמח, שהידיעה שהוא בהישג ידו אם ינצח, תגרום לו להתחזק ולהלחם במלא עוצמתו וכחו.
במיוחד כאשר מדובר בנערים צעירים אשר מלחמת היצר נדמית בעיניהם כגדולה מכוחותיהם, ותחבולותיה אינן מוכרות להם דיין, שלולא שיהיה להם ברור ומוחשי הריוח שיצר להם מכבישת היצר, אין כמעט סיכוי שיאזרו כוחותיהם להלחם בו ולכובשו.
על כן עלינו ההורים והמחנכים לדאוג להציב בפניהם במוחש את הריוח העתיד להיות להם מכל הצלחה והתקדמות שתהיה להם בלימוד התורה, בקיום המצוות, ובכלל עבודת השם ובניית אישיותם.
ידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (הובא בארוכה בפ' צו תשע"ה) על הצורך להמריץ ע"י פרסים בכל גיל בהתאם לרמתו. התגמול ממריץ ונותן חשק להתאמץ למענו ולהצליח. אולם זהו תמריץ חיצוני. ודאי עדיף, ככל שזה ניתן, ליצור תמריץ מהדבר עצמו, מההישג הנדרש בעצמו.
הגמרא (בבא מציעא פה.) מספרת על רֶבי שהגיע לעירו של ר' אלעזר ב"ר שמעון ושאל אם יש לו בן לאותו צדיק, אמרו לו שהניח אחריו בן אלא שרשע גדול הוא, עמד והסמיכו לרבי ומסרו לדודו ר' שמעון בן איסי בן לקוניא שילמד עמו, ובכל יום היה הבן רוצה לשוב לעירו ולמעשיו הרעים אלא שדודו היה מושכו בדברים ואומר לו, הרי חכם עשו אותך וחופת זהב פרסו עליך ורבי קראוך ואיך תלך ותעשה מעשים שאינם ראויים למעמדך, וכך גדל וגדל עד שבמותו יצאה בת קול ששווה הוא בדרגתו לאביו ולסבו רשב"י. ויש לדייק, שלא המתין מלקרותו רבי עד שישוב בתשובה שלימה, אלא תחילה קראו רבי, וכבר העמיד לנגד עיניו את ההישג שבהצלחתו, ובכך סייע בידו לאסוף את כל כוחותיו להלחם למען המטרה הנכספת.
צריכים אנו לחפש ולמצוא בכל דבר אשר אנו רוצים לקדם בו את ילדינו ותלמידינו, את הדוגמא שבה ניתן לראות במוחש את תמונת ההצלחה שתעורר בלבם את החשק להתאמץ עבורה. להראות להם מקרה אחר בו הם הצליחו ושמחו, או להראות מישהו אחר סביבם שהגיע להישג והצליח, לא כדי לעורר קנאה ותחרות, אלא כדי להראות כיצד נראית ההצלחה, כדי לעורר את החשק "לשמחם במעלותיה, ויעלו בה בחפץ גדול"!

ברש"י: "והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם): וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות י"ב ל"ח), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (במדבר ל"ב א'), אלא שמבקשים עלילה. אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה' י"ח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות (ספרי פז)".
האספסוף שהם הערב-רב שעלו עם ישראל ממצרים התאוו למאכלים שהיו רגילים אליהם במצרים, וסחפו אחריהם את ישראל שהתלוננו עמהם על היעדר הבשר והדגים ושאר ירקות. בשר היה בידם מהמקנה הרב שנטלו עמהם, אבל בשביל להתלונן זה מספיק. דגים היה להם אמנם בשפע במצרים, אבל חנם? הם קבלו אותם מתוך הקושי הגדול של השעבוד, כמבואר בגמ' (יומא עה. סוטה יא:). אבל שוב, בשביל להתלונן זה מספיק, לא צריך סיבה אמיתית.
לגבי הדגה הספרי מוצא בכל זאת הסבר לתלונתם, שה"חנם" שאכלו במצרים, הכוונה חינם ממצוות. במצרים כולם קבלו בשפע מהדגים ללא קשר לדרגתם הרוחנית, אבל מהמן קבל כל אחד לפי דרגתו, כמבואר בגמ' (יומא עה.) שלצדיקים ירד בפתח בתיהם, הבינונים "יצאו ולקטו" מקרוב, והרשעים "שטו ולקטו" מרחוק. לצדיקים ירד לחם מוכן, לבינונים עוגות, והרשעים היו צריכים לטחון בריחיים.
כלומר הקושי לא היה בהיעדר הדגים, אלא התקשו לקבל את זה שקבלת האוכל תלויה במעשים. עדיף לקבל אוכל קבוע, כל יום אותו דבר כמו במצרים, אבל בלי שום דרישה מצידם, מאשר לקבל מן שכל טעם שרוצים טועמים בו, אבל זה דורש מהם עבודת ה'.
התלונה התחילה מהערב-רב, לא מעם ישראל עצמו. למרות שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל לאחר שראו את הניסים הגדולים שעשה עמם השי"ת, עדיין היו הערב-רב כנספחים לעם ישראל, הם לא התערו לגמרי להיות כחלק אינטגרלי מעם ישראל. זה לכא' הסיבה הראשונה לתלונתם.

מי שמרגיש שייכות, חלק ממש מהקבוצה, אינו מתלונן על מה שקורה בתוכה. רק מי שמרגיש שאינו חלק מהקבוצה, יש לו את הדחף להתלונן, למצוא בה פגמים, גם אם אינם קיימים, ולהוציא את הטעם וההנאה גם ממי שנמצא בתוך הקבוצה, כדרכם של בני אדם שנסחפים בקלות לאוירה של תלונות שאינם דורשות מהם כלום, והרבה יותר קלות מאשר להודות ולהכיר טובה, שזה דורש מתן תמורה והתאמצות.
מסתבר שהערב-רב לא היו מהצדיקים או מהבינונים, אלא מהרשעים, ובכך התעצמה נבדלותם והרגשת חוסר השייכות שלהם לקבוצה, כיון שהם קבלו את המן רחוק מכולם, והיה עליהם לטחון ולהתאמץ בהכנתו. זה היה סיבה הגיונית עבורם לחפש להוציא את הטעם מכולם, ולסחוף אחריהם את כל העם להתלונן.
תופעה זו נתקלים אנו בה פעמים רבות בהנהגת בני הבית או בהנהגת התלמידים. נותנים להם ומשפיעים עליהם שפע רב, ועדיין יש תלונות, למה ככה, למה לא ככה, למה אין את זה ולמה יש את זה, וכו' וכו'.
בדר"כ התלונות מתחילות מאלה שאינם מרגישים שייכים לקבוצה, בגלל שוני הקיים בינם לקבוצה, אם בדרגתם הרוחנית, אם בסגנון החיים, או בכל דבר אחר המבדל אותם משאר בני החבורה. קשה להם עם זה שכולם נהנים, והם מרגישים בצד ומתקשים ליהנות יחד עם כולם, והפתרון עבורם הוא לסחוף אחריהם את השאר, להוציא מהם את ההנאה, לגרום להם לראות רק את מה שחסר, או שנראה כאילו חסר, ולהתלונן ולבכות.

במקרים אחרים, בעיקר בבית, אלה "המקופחים" המתחילים בתלונות. הם מקבלים פחות מאחרים, בגלל שהתאמצו פחות ומגיע להם פחות, או מסיבה אחרת מוצדקת או שלא, וכדי לא להרגיש את הטעם החמצמץ שאחרים קבלו יותר מהם, הם מחפשים למצוא במה האחרים שקבלו יותר מהם לא באמת נהנים, ולהביא גם אותם לא ליהנות ממה שקבלו, ולהתלונן על כך בבכיה רבתי.
מהי דרך ההתמודדות עם תלונות כאלה שפעמים רבות מוציאים אותנו עם טעם מר כ"כ, כיון שמגיעות בדר"כ דוקא אחרי שהתאמצנו באופן מיוחד להעניק להם טיול או פרס אחר, ובמקום להודות על כך הם מתלוננים ובוכים?
גם מרע"ה הרגיש כך: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעניך ואל אראה ברעתי".
מדויק בלשון הפסוק שרק הערב- רב התאוו תאווה. עם ישראל נסחפו והצטרפו אליהם לתלונה, אבל לא התאוו תאווה, רק התלוננו. (ע"פ האמור יתכן שהתאווה לא היתה לבשר עצמו, אלא להרגשת השייכות שהיתה כ"כ חסרה להם).
הקב"ה הביא לכל עם ישראל בשר. בחינם, בלי קשר לדרגתם, וללא הגבלה. "עד אשר יצא מאפכם", כידוע במחוזותינו ש"חינם שווה חינם". הקב"ה נתן להם את ההזדמנות להרגיש מהו הטעם של קבלה ללא התאמצות וללא כל תנאי. אמנם נדייק בלשון הפסוקים: "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו וגו'. ואף ה' חרה בעם וגו'. כי שם קברו את העם המתאוים". "העם" הוא הדרגה הנמוכה ביותר בעם ישראל, זהו הכינוי לערב רב. נראה שרק הם נענשו, באותה מידה שרק הם התאוו – "העם המתאוים".

שני חלקים נלמד מכאן לפתרון: א. מתלוננים? רוצים משהו אחר? תקבלו אותו. אבל "עד אשר יצא מאפכם", בצורה כזו שתרגישו את הטעם החמצמץ של קבלה בלי ש"מגיע" לכם, של קבלה רק בגלל שבכיתם ולא בגלל שרוצים לתת לכם. ב. ההתמודדות היא רק מול "העם", מול מקור התלונות, מול המיעוט המרגיש שאינו שייך או המקופחים, שאר בני החבורה רק נסחפים אחריהם, ה"טיפול" צריך להיות רק בשורש, וכשהם יטופלו, יחזרו כל בני החבורה ליהנות ולשמוח במה שיש להם.