אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות, אולם כל אלה לא עמדו לו לחיבה ולקרבת ה’. מה כן עורר את החיבה המיוחדת? החינוך שהנחיל לבניו ובאי ביתו. החינוך של הדורות הבאים הוא השיא של עבודת ד’.
אדם המקיים מצוות ד’ מתוך יראת העונש, ישמור יראתו לעצמו, ולא ישתף אחרים בדבר שהוא סבל בשבילו, שעושה אותו רק מתוך פחד. כמו כן אדם המקיים מצוות מחמת אהבת השכר, יעדיף לשמור השכר לעצמו, ולא לחלוק שכרו עם אחרים. אך העובד את בוראו מתוך אמונה והכרה פנימית שאין תכלית לאדם בעולם מלבד עבודת ה’, מתוך הכרה בגדלות הבורא ואפסיות האדם, מתוך אהבת הבורא והרצון להתקרב אליו, רק הוא יחוש רצון עז לסחוף כמה שיותר אנשים נוספים עמו, לזַכותם גם כן באור האמונה התורה והמצוות.
והיא גופא הדרך להגיע לידי כך שיהיו בניו אחריו הולכים בדרכו. כשהבנים רואים את אביהם שמח ומאושר בדרכו, בטוח באמונתו ובצדקת דרכו, הם ממילא מחפשים ללכת באותה הדרך, שהרי כל אדם משתוקק לשמחה, והיכן שהוא רואה אותה לשם הוא שואף.
בפרשה זו מצאנו שניים שקיימו מצוות הכנת אורחים במסירות נפש – אברהם אבינו ולוט. אברהם אבינו שקיים מצוות הכנסת אורחים למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ולמרות חום היום. ולוט שהכניס אורחים בסדום שהיו מחייבים בה מיתה את מי שהיה מכניס אורחים לביתו. ועדיין יש הבדל מהותי ביניהם. לוט מצא אורחים ובגלל החינוך שהושרש בו מביתו של אברהם לא היה מסוגל להשאירם בחוץ, והכניסם לביתו למרות הסיכון הרב. אברהם אבינו לא קיבל אורחים, אלא חיפש אורחים. היה לו צער מכך שאין לו אורחים בגלל מזג האויר החריג, ולמרות שהיה חולה ופטור ממצוה זו, השתוקק לקיימה, ישב בפתח האהל לראות אולי בכל זאת ימצא אורחים, ומיד כשראה שלושה שנדמו לו כערביים רץ לקראתם לשדלם להיכנס לביתו. בזה גילה את ההבדל המהותי. הוא אינו מכניס אורחים משום שצריך או משתלם לעשות זאת, אלא משום שהוא מחפש את קרבת ד’. הוא שמח ומשתוקק לקיום המצוות, ולכן גם כשפטור מהמצווה משתוקק הוא לקיימה.
לכן, אצל אברהם אבינו מצאנו שהושרשה מידה זו גם בבניו אחריו עד סוף הדורות, כדאיתא בגמ’ (יבמות עט.) “אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים וכו’ גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו וגו'”. וכן (כתובות דף ח:): “אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, (שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וגו’)”. ואילו בבניו של לוט, עמון ומואב, מצינו להיפך: “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ וגו’, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים” (דברים כ”ג ד’-ה’).
לוט היה גם הוא מבני ביתו של אברהם אבינו, לכן הושפע על ידו ממה שספג אצלו בביתו להיות גם הוא מכניס אורחים, אך על הדורות הבאים אחריו הדבר כלל לא השפיע, משום שלוט עשה זאת רק בגלל מה שהורגל אצל אברהם אבינו, ולא מתוך הכרה פנימית והשתוקקות עצמית.
נמצא שהדרך בה ציווה אברהם אבינו את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה’ לא הייתה רק בשיחות מוסר ולימוד החוקים והמשפטים, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, בהיותו שמח במצוות ומשתוקק אליהן, אוהב את בוראו ומידבק בו, ובכך סחף את סובביו לדבוק בדרכו.
ב”משך חכמה” כתב שהמקור למצוות חינוך מדאורייתא הוא מהפסוק שלפנינו “כי ידעתיו וגו'”. נמצא שעיקר מצוות חינוך היא בהנחלת הדרך לדורות הבאים, ע”י החדרת האמונה והשמחה וההשתוקקות למצוות.
בפרשה הקודמת למדנו על כוחו הרב של ההרגל כחלק מהותי בחינוך. אולם העירני אאמו”ר שליט”א שאין לטעות ולחשוב שההרגל הוא העיקר. החינוך אינו אילוף. זהו הכח שפעל אצל לוט. ההרגל הוא רק המסייע והמיקל על המשך קיום המצוות, (כדברי הפלא יועץ שהובאו שם), אך עיקר החינוך הוא ההתחלה, כדברי רש”י שם, וכפי שמצאנו הרבה הלכות בחינוך שכשילד מגיע למצב שיכול להתקדם וללמוד דבר חדש, יש ללמדו זאת מיד. “משעה שהבן יודע לדבר למדוהו תורה צווה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה” (ספרי מו. הובא ברש”י דברים י”א י”ט). “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'” (אבות ה’ כ”א).
אולם כדי שהחינוך ימשיך ויהיה בר קיימא, כדי שלהתחלה יהיה גם המשך, ולא רק לאותו דור אלא גם לדורות הבאים, עלינו לעמול על עצמנו, על פנימיותינו, להתחזק ברגשי אהבת הבורא וההשתוקקות לקרבתו.
עצה לזה כתב בפלא יועץ (ערך אהבת הקב”ה): “הנה כי כן טוב לגבר שיקבע עתים לקרות מדי יום ביום או לפחות כפעם בפעם בספרים המזכירים היראה והאהבה וכדומה, כגון בספר הקדוש “ראשית חכמה” וספר החסיד של”ה וספר “חובות הלבבות” וספר “הברית” וכדומה”. ובוודאי שהלימוד והשיחות בספרים ובענינים אלו, יחד עם הבנים והתלמידים ובני הבית, כשאינם מן השפה ולחוץ, יש בהם עוד יותר משום קיום מצוות “אשר יצווה”, שבכוחה להועיל רבות לחינוך כל הדורות הבאים אחרינו.
ומצד המעשה יש להקפיד יותר על הידור במצוות, להוסיף הקפדה יתירה בכל דבר לפנים משורת הדין, כפי שהוסיף אברהם אבינו על עצמו מצוות הכנסת אורחים גם כשלא היה מחויב בדבר, ולהוסיף גדרים וסייגים יותר על מה שמחויב, כפי שמצאתי בשם הגר”מ שטרנבוך שליט”א שזה בכלל “אשר יצווה את בניו … ושמרו דרך ה'”, שהשמירה היא הגדרים והסייגים שאדם גודר עצמו יותר ממה שמחויב מצד הדין. וכל זאת מתוך תחושת שמחה של מצווה וקרבת ה’, ולא ח”ו באווירת לחץ וקפדנות. בדברים אלו נוכיח את נאמנותינו ואהבתנו לקב”ה ולמצוותיו, שאין עבודתינו מצד החיוב או השכר, אלא מצד האהבה אליו והרצון להתקרב אליו ככל שיותר.
מעשים אלו, בצירוף הלימוד והדיבור בעניני אהבת ה’, יחדרו בליבנו ובליבות צאצאינו, יחזקו וירוממו את הקשר בינינו ובין צאצאינו לבוראינו יוצרנו, ובכך נבטיח שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
