גיל ההתבגרות

 

לכבוד הרב יאקאב

קראתי בשקיקה את המאמר בנושא גיל ההתבגרות. אכן הדברים נכונים מאד, במיוחד חידוד הגישה שלא צריך להתפעל ולהתרגש מההתנהגות של המתבגר כי הדבר טבעי לחלוטין. אולם עדיין נותרנו בסימן שאלה: האם אנו כהורים חרדים שמחנכים את ילדינו לערכים חשובים ובין היתר, מחדירים את העניין של כיבוד ומורא אב ואם, לא צריכים להשתמש גם עם טון תקיף [כלפי חוץ לפחות] ולפעמים אף הענשות וגערות כדי שהילד יפנים שלמרות הטבעיות והמאבקים יש כאן ערך ראשון במעלה. כשמסבירים את חשיבות הדברים ולמרות זאת הילד אינו נשמע צריך להשתמש בדיבור ובמעשים כדי שהילד יקלוט שהדבר אינו מקובל כלל וכלל. [ללא קשר לכך שעלינו להקפיד שהכעס שאנו מביעים הוא 'כעס הפנים' כלפי הילד שיבין שלא זו הדרך], אני זוכר על עצמי שהתנהגתי בחוצפה בגיל זה ואכן 'חטפתי' מהורי גערות ועונשים והם ריסנו אותי [שוב הכל במידה ובגבול]. ברגע שניתן לגיטימציה לטבעיות ולגיל, נרמוס את הערך החשוב של מורא אב ואם.

הורה שרוצה להבין

א.ה.

בני ברק

הורה יקר וחשוב

האיזון בגיל ההתבגרות

כמו כל דבר בעולם הכל תלוי באיזון הנכון בדיוק כמו שהרבה אוכל – לא בריא ומעט אוכל – לא מזין. האיזון הוא הדרך הנכונה לכל תחומי החיים גם בחינוך ילדנו. אין ספק שכל זמן שאנו מחנכים את הילדים חל הכלל של: 'שמאל דוחה – וימין מקרבת', אך המינון כמה ימין וכמה שמואל משתנה בהתאם לאיזון הנכון והשינוי שהילד עובר בתהליך ההתבגרות שלו.

גם הגמרא במס' קידושין (דף ל.) מגבילה את זמן החינוך. עד איזה גיל מחנך האבא את בנו? (לא ניכנס כאן לעומק הסוגיא, אבל נתמקד ברעיון) הגמרא אומרת: אמר רבא לר' נתן בר אמי כל זמן שידך על צוואר בנך חנכהו" ורש"י אומר שאח"כ יש לחוש שמא יבעט. ומסתבר מאוד שאין תאריך מדויק, או יום ספציפי בחיים של הבן שמיום זה ואילך אסור להטיף לו מוסר כי חוששים שמא יבעט במוסר אביו. השינויים הללו לא קורים ביום אחד. זהו תהליך איטי שאט אט הילד מתחיל להתבגר ולעמוד על רגליו. כדי לחנכו צריך לאזן את המוסר והגערות עם חיבור לילד. בנוסף הגישה תלויה בכוחות הנפש של כל ילד וילד.

יש ויש

יש ילד שגערה ועמידה במקום תגרום לו לתפוס את עצמו ולהבין שאי אפשר להמשיך כך, ויש ילד שגערה תגרום לתוצאה הפוכה – נזק לקשר שלנו עמו. המסקנה המתבקשת היא שאין כאן מתכון חינוך מדויק לכולם, יש כאן הבנה מחודדת שאינו דומה חינוך של ילד לחינוך של מתבגר- אם בחינוך של ילד לא ייחסנו חשיבות לאיזון הנכון כשמדובר במתבגר צריך להשקיע יותר מחשבה כדי שלא תצא מכשלה תחת ידנו. והמדד שלנו יהיה במבחן התוצאה, האם הדרך בה אנו מתהלכים עם המתבגר מקרבת אותו אלינו או מרחיקה אותו.

אשתף אותך בסיפור טרי: לפני שבועיים אני מקבל טלפון מאבא ששואל בהיסטריה מה עושים? שאלתי אותו מה קרה, הוא ספר לי שבנו בכורו הגיע הביתה לשבת מהישיבה, ובטעות החליף עמו חליפה. בכיס החליפה של הבן נמצאה חפיסת סיגריות. האב היה בהול, בזמן כה קצר שהבן שלנו נמצא בישיבה כבר מספיק הוא להיגרר לחברה לא טובה. הוא שאל אותי האם נהג נכון שלקח ממנו את החפיסה. שאלתי אותו איפה הבן שלך כרגע? הוא ענה לי שהוא עדיין במיטה, הנחתי אותו להחזיר את החפיסה במהירות ואח"כ לדבר שוב, כשהתקשר אלי הסברתי לו שאם הוא רוצה לחנך את ילדו, במיוחד בגיל זה מומלץ לא ללכת בכוח, תיארתי לו את התחושות של הילד כאשר יגלה שהוא לקח ממנו את הסיגריות- הוא ירגיש פגוע, יעמיד פני תם וימצא מאה ואחד תירוצים שזה לא שלו, או שרק ביקשו ממנו לשמור על החפיסה וכד'. הצעתי לאבא להמתין עד הערב, ולתכנן את הדברים אותם הוא יאמר לבנו בנוסח אוהב ומכבד: "בני יקרי, אני רוצה לשתף אותך בכאב שלי, היום בבוקר כך וכך קרה, אני רוצה שתבין מה כואב לי ולמה כדאי לך להפסיק ולא להיגרר אחרי חברים רעים וכו'". כך באמת עשה האב ובערב קיבלתי טלפון נרגש של 'יישר כח'! הצלת אותי! הוא ספר שבתכנון הראשוני שלו רצה לאיים על הילד וללכת איתו עד הסוף, לאור הדברים שהסברתי לו הוא שוחח איתו בפתיחות ובקרבה על הנושא, הבחור שתף את האב בעובדה כי היו אלו מעידות חד פעמיות, הוא הבין לליבי והבטיח לי שהוא הולך להפסיק עם הסיגריות. ב"ה הסיפור הזה מאחורינו.

לסיום אין ספק שגם הילדים בגיל ההתבגרות צריכים גבולות ברורים, אך יש לעשות זאת ברגישות יתר.

בברכה מרובה והרבה נחת

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

לשאלות הערות jacobc73@gmail.com

 

 

לכבוד רבי חיים צבי – שלום וברכה

ראשית יישר כוחכם על העצות הנפלאות שמתפרסמות בשמכם במסגרת המרכז הפדגוגי של אחיה.

שנית, אני מבקש עצה לעניין אישי שקשור להתנהגותה של ביתי בת ה- 12 היא מדברת מאוד בחוסר דרך ארץ כלפי ההורים ומשדרת כל הזמן תחושה של זלזול מוחלט. שוחחתי עימה מספר פעמים לגופו של עניין – הרחבתי בנושא של מצוות כבוד אב ואם, ניסיתי בשיטת הגזר וגם להיפך. לעת עתה אנו לא רואים שיפור, אדרבא לדעתי ישנה נסיגה מתמשכת בהתנהגותה. אנו מרגישים אובדי עצות ולא יודעים כיצד לנהוג עמה.תודה מראש על עזרתכם בנושא, מן שמיא תזכו לרוב שפע ברכה והצלחה.

בברכה

אשר מ.

להורים היקרים משאלתכם עולה כי מדובר בתהליך התבגרות נורמטיבי המתרחש אצל כל ילד בגילאי העשרה. חשוב מאד לנו כהורים להבין את התקופה הזו בעיקר כדי לא לקלקל, וכמובן כדי לבנות את נפש הילד, בהרבה מקרים  ההורים לא מבינים מה קורה לידי המתוק שלהם, שלפתע נהיה אגרסיבי, מתפרץ ומתווכח על כל עניין. הם לא רואים את התהליך כתהליך בריא, טבעי ונורמלי אלא כבעיה! ואכן, בגיל ההתבגרות ישנה לרוב עליה בכמות הוויכוחים וההתפרצויות הרגשיות בבית, אך לאמיתו של דבר זה תהליך טבעי מאוד, התהליכים הללו אינם אסון, אלא אדרבא מתנה מה'- מטרת התהליכים היא השתחררות רגשית של המתבגר מהוריו, כדי שיוכל לעמוד על רגליו באופן עצמאי לקראת המשך חייו האישיים. רק כך ילמד  לקחת אחריות על המשך חייו, על מעשיו והחלטותיו.

כשמבינים שהילד לא מתכון לעשות נגד ההורים קל יותר להתנהל במצבים האלו. חשוב להבין מה קורה עם המתבגר בתהליך ההתבגרות, ולהכיר את השינויים המתרחשים אצלו. נמנה אותם בקצרה:

בניית האישיות הייחודית

גיל התבגרות הוא גיל של פרידה, מדובר בתהליך איטי שבו המתבגר בונה את האני שלו. הוא מגבש זהות עצמית חדשה, אישיות ייחודית ונפרדת מהוריו. המתבגר בוחן ומנסח לעצמו מה הן ההעדפות שלו בנושאים שונים כמו: תחומי עניין, וכדו', הוא מתמודד עם שאלות הקשורות לדימויו העצמי, מי אני ומה מקומי במסגרת המשפחתית, החברתית וכו'.

החברים במרכז

הצורך בגיבוש זהות עצמית מחייב התחלת התנתקות מההורים, בשלב זה גדלה מאוד חשיבותה של החברה, החברה היא הקובעת עבור המתבגר את מעמדו החברתי ובכך משפיעה על דימויו העצמי, בטחונו העצמי, תפיסת העולם שלו. ההורים, שהיו הדמויות המשמעותיות בחייו עד היום נדחקים הצידה וחברים בני גילו מקבלים את מרכז הבמה, הם אלו שמעניקים למתבגר תחושת שייכות וערך, ההורים נתפסים בעיניו כ"אנשי הדור הישן" שלא תמיד מבינים את הדור "הצעיר". לעיתים זה גורר חילוקי דעות על סגנון לבוש ודיבור שלא מוצאים חן בעיני ההורים (ולעיתים זה בצדק).

תסכול

בגיל הזה הילד חווה מלחמה פנימית בין הילד הקטן שבו למתבגר שגדל ומתהווה בתוכו. מלחמת שכל ורגש, המתבגר מתחצף להוריו על פי דחף רגשי שגם לעצמו לא מובן מה המניע לכך, ייתכן שבשכל הוא חושב אחרת לגמרי והוא בעצמו מתוסכל מההתנהגות שלו- הוא מרגיש תחושה מסוימת של פיצול אישיות- יום אחד ילד ויום אחר בוגר, הפער בין הרצון להיות עצמאי ובוגר לבין הצורך הבלתי נמנע לעזרת ההורים מוסיף לתסכול. ההורים חושבים שהילד הבוגר מתחצף עליהם ולא מבינים שזה לא הפנימיות זה רק התנהגות חיצונית הנובעת מבלבול ותסכול.

אז מה תפקידנו כהורים: תפקידנו הוא כמובן לאפשר לילד תהליך היפרדות ולעודד את העצמאות שלו. חשוב שההורים יזכרו שהמתבגרים עדיין זקוקים להם, לא פחות מאשר בתקופת הילדות.  הם שואפים לחוש עצמאות וגם זכאים ליותר מרחב לבדיקה.

חשוב לזכור! זה לא הילד, זה ההתנהגות שלו, אין לילד מאבק עם הוריו, אלא עם עצמו, ולכן… במקום להתערב – נכוון! במקום להתווכח – נדבר! ,במקום להחליט – נשתף! במקום לחטט  – נשדר אימון! במקום להשתיק – נדבר על משמעות ומטרות, עם זאת נפנים כי הם זקוקים להורות יציבה וחמה שתספק להם משענת תומכת וגבולות, ותעזור להם להתארגן ולהגן על עצמם, תוך הצבת גבולות והתאמתן למתבגר. כדאי לבסס את העובדה כי למרות הכל, ההורים הם אלו שקובעים סדרי עולם בבית.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

להערות הארות ושאלות

jacobc73@gmail.com