גבולות ומשמעת

אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות, אולם כל אלה לא עמדו לו לחיבה ולקרבת ה’. מה כן עורר את החיבה המיוחדת? החינוך שהנחיל לבניו ובאי ביתו. החינוך של הדורות הבאים הוא השיא של עבודת ד’.

אדם המקיים מצוות ד’ מתוך יראת העונש, ישמור יראתו לעצמו, ולא ישתף אחרים בדבר שהוא סבל בשבילו, שעושה אותו רק מתוך פחד. כמו כן אדם המקיים מצוות מחמת אהבת השכר, יעדיף לשמור השכר לעצמו, ולא לחלוק שכרו עם אחרים. אך העובד את בוראו מתוך אמונה והכרה פנימית שאין תכלית לאדם בעולם מלבד עבודת ה’, מתוך הכרה בגדלות הבורא ואפסיות האדם, מתוך אהבת הבורא והרצון להתקרב אליו, רק הוא יחוש רצון עז לסחוף כמה שיותר אנשים נוספים עמו, לזַכותם גם כן באור האמונה התורה והמצוות.

והיא גופא הדרך להגיע לידי כך שיהיו בניו אחריו הולכים בדרכו. כשהבנים רואים את אביהם שמח ומאושר בדרכו, בטוח באמונתו ובצדקת דרכו, הם ממילא מחפשים ללכת באותה הדרך, שהרי כל אדם משתוקק לשמחה, והיכן שהוא רואה אותה לשם הוא שואף.

בפרשה זו מצאנו שניים שקיימו מצוות הכנת אורחים במסירות נפש – אברהם אבינו ולוט. אברהם אבינו שקיים מצוות הכנסת אורחים למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ולמרות חום היום. ולוט שהכניס אורחים בסדום שהיו מחייבים בה מיתה את מי שהיה מכניס אורחים לביתו. ועדיין יש הבדל מהותי ביניהם. לוט מצא אורחים ובגלל החינוך שהושרש בו מביתו של אברהם לא היה מסוגל להשאירם בחוץ, והכניסם לביתו למרות הסיכון הרב. אברהם אבינו לא קיבל אורחים, אלא חיפש אורחים. היה לו צער מכך שאין לו אורחים בגלל מזג האויר החריג, ולמרות שהיה חולה ופטור ממצוה זו, השתוקק לקיימה, ישב בפתח האהל לראות אולי בכל זאת ימצא אורחים, ומיד כשראה שלושה שנדמו לו כערביים רץ לקראתם לשדלם להיכנס לביתו. בזה גילה את ההבדל המהותי. הוא אינו מכניס אורחים משום שצריך או משתלם לעשות זאת, אלא משום שהוא מחפש את קרבת ד’. הוא שמח ומשתוקק לקיום המצוות, ולכן גם כשפטור מהמצווה משתוקק הוא לקיימה.

לכן, אצל אברהם אבינו מצאנו שהושרשה מידה זו גם בבניו אחריו עד סוף הדורות, כדאיתא בגמ’ (יבמות עט.) “אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים וכו’ גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו וגו'”. וכן (כתובות דף ח:): “אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, (שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וגו’)”. ואילו בבניו של לוט, עמון ומואב, מצינו להיפך: “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ וגו’, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים” (דברים כ”ג ד’-ה’).

לוט היה גם הוא מבני ביתו של אברהם אבינו, לכן הושפע על ידו ממה שספג אצלו בביתו להיות גם הוא מכניס אורחים, אך על הדורות הבאים אחריו הדבר כלל לא השפיע, משום שלוט עשה זאת רק בגלל מה שהורגל אצל אברהם אבינו, ולא מתוך הכרה פנימית והשתוקקות עצמית.

נמצא שהדרך בה ציווה אברהם אבינו את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה’ לא הייתה רק בשיחות מוסר ולימוד החוקים והמשפטים, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, בהיותו שמח במצוות ומשתוקק אליהן, אוהב את בוראו ומידבק בו, ובכך סחף את סובביו לדבוק בדרכו.

ב”משך חכמה” כתב שהמקור למצוות חינוך מדאורייתא הוא מהפסוק שלפנינו “כי ידעתיו וגו'”. נמצא שעיקר מצוות חינוך היא בהנחלת הדרך לדורות הבאים, ע”י החדרת האמונה והשמחה וההשתוקקות למצוות.

בפרשה הקודמת למדנו על כוחו הרב של ההרגל כחלק מהותי בחינוך. אולם העירני אאמו”ר שליט”א שאין לטעות ולחשוב שההרגל הוא העיקר. החינוך אינו אילוף. זהו הכח שפעל אצל לוט. ההרגל הוא רק המסייע והמיקל על המשך קיום המצוות, (כדברי הפלא יועץ שהובאו שם), אך עיקר החינוך הוא ההתחלה, כדברי רש”י שם, וכפי שמצאנו הרבה הלכות בחינוך שכשילד מגיע למצב שיכול להתקדם וללמוד דבר חדש, יש ללמדו זאת מיד. “משעה שהבן יודע לדבר למדוהו תורה צווה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה” (ספרי מו. הובא ברש”י דברים י”א י”ט). “בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'” (אבות ה’ כ”א).

אולם כדי שהחינוך ימשיך ויהיה בר קיימא, כדי שלהתחלה יהיה גם המשך, ולא רק לאותו דור אלא גם לדורות הבאים, עלינו לעמול על עצמנו, על פנימיותינו, להתחזק ברגשי אהבת הבורא וההשתוקקות לקרבתו.

עצה לזה כתב בפלא יועץ (ערך אהבת הקב”ה): “הנה כי כן טוב לגבר שיקבע עתים לקרות מדי יום ביום או לפחות כפעם בפעם בספרים המזכירים היראה והאהבה וכדומה, כגון בספר הקדוש “ראשית חכמה” וספר החסיד של”ה וספר “חובות הלבבות” וספר “הברית” וכדומה”. ובוודאי שהלימוד והשיחות בספרים ובענינים אלו, יחד עם הבנים והתלמידים ובני הבית, כשאינם מן השפה ולחוץ, יש בהם עוד יותר משום קיום מצוות “אשר יצווה”, שבכוחה להועיל רבות לחינוך כל הדורות הבאים אחרינו.

ומצד המעשה יש להקפיד יותר על הידור במצוות, להוסיף הקפדה יתירה בכל דבר לפנים משורת הדין, כפי שהוסיף אברהם אבינו על עצמו מצוות הכנסת אורחים גם כשלא היה מחויב בדבר, ולהוסיף גדרים וסייגים יותר על מה שמחויב, כפי שמצאתי בשם הגר”מ שטרנבוך שליט”א שזה בכלל “אשר יצווה את בניו … ושמרו דרך ה'”, שהשמירה היא הגדרים והסייגים שאדם גודר עצמו יותר ממה שמחויב מצד הדין. וכל זאת מתוך תחושת שמחה של מצווה וקרבת ה’, ולא ח”ו באווירת לחץ וקפדנות. בדברים אלו נוכיח את נאמנותינו ואהבתנו לקב”ה ולמצוותיו, שאין עבודתינו מצד החיוב או השכר, אלא מצד האהבה אליו והרצון להתקרב אליו ככל שיותר.

מעשים אלו, בצירוף הלימוד והדיבור בעניני אהבת ה’, יחדרו בליבנו ובליבות צאצאינו, יחזקו וירוממו את הקשר בינינו ובין צאצאינו לבוראינו יוצרנו, ובכך נבטיח שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

הדוגמא הראשונה שהביא רש”י היא מהפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. במצודת דוד  פירש שם: “התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה’ לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה, וכשיהיה מורגל בעבודת ה’, אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא”. כלומר יסוד החינוך הוא ההרגל הנקנה עם התחלתו של דבר.

אכן, ההתחלה קשה היא, כיון שיש בה שינוי מההרגל שהיה רגיל בו עד כה, אך מעלה גדולה יש בה, שהיא מקנה את ההרגל החדש, שלאחר תקופת החינוך – ההתחלה שבה קונה את ההרגל, ייקל עליו יותר לפעול בדרך זו שכבר הורגל לה, וההתמודדות עם פעולה זו תהיה קלה יותר מכח ההרגל שקנה בהתחלה, כדברי המכילא.

כלומר, מהותו של החינוך הוא הקניית הרגלים. ילד ונער שעדיין לא הורגלו בלימוד תורה וקיום מצוות, במידות טובות ומתוקנות, בתפלה ובעבודת השי”ת, בתחילת דרכם, כמה שיותר מוקדם, שעדיין לא הורגלו לדרך אחרת, (או בעל תשובה שכבר הורגל להפך), אנו מקנים להם הרגלים חדשים שיעזרו להם לכל חייהם להקל עליהם את ההתמודדות בעבודת השי”ת, שלא יצטרכו כל פעם מחדש להתמודד נגד היצר אם ללכת בדרך הטוב והישר או ח”ו שלא, כיון שכבר מתחילה הורגלו ללכת בדרך הטובה, וההרגל נעשה טבע.

וכן כתב ב”פלא יועץ” ערך “רגילות”:

“כל היהדות תלוי בזה, כי רק ההתחלות קשות, וכשמרגיל עצמו ללכת בדרכי טובים, ההרגל נעשה טבע ואינו קשה עליו לעשותו, אדרבה ענג הוא לו עד שאם פעם אחת יארע לו איזה מעשה ועיכוב שלא יוכל לעשות אותו דבר טוב שהורגל בו, אפילו אם יהיה ממילי דחסידותא, יהיה קשה עליו ויהיה דומה בעיניו כאלו אותו היום לא היה יהודי, ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ובלשון הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סג:) אדם קורא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם. כל קבל דנא, אם עבר אדם עברה ושנה בה והרגל בה, נעשה לו כהיתר (קדושין כ.), עד שאפילו אם ישמע מהדורשים בעם חומר שבהם, לא יעזוב הרגלו הרע. וחבל על דמשתכחין כמה וכמה עברות חמורות שנעשו כהיתר גמור לרבים מעמי הארץ מחמת שהורגלו בדרך רעה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה, כגון לשון הרע, שבועת שוא בלשונות לועזיות, הזכרת השם לבטלה, דבורים אסורים, ראיות אסורות וכהנה רבות, וביטול תורה כנגד כולם”.

נקל לראות זאת אצל בעלי תשובה שההתמודדות בכל פעולה יומיומית, כתפילה ושמירת שבת, קשה להם הרבה יותר מלילד ונער שהתחנך מעודו בדרך התורה. מי שהתחנך כבר בדרך התורה אין לו ספיקות והתמודדות אם להתפלל או לא, אם לשמור שבת או לא, הוא הורגל בכך ועושה זאת מתוך הרגל. בשונה ממי שלא הורגל בכך שבכל פעם שצריך להתפלל או לשמור שבת, העשייה באה מתוך שקול דעת והחלטה לעשות זאת, וייתכנו יותר קשיים והתלבטויות כשיש יותר מקום ליצר הרע להניאו מאותו מעשה.

ככל שהאדם צעיר יותר, קל לו יותר לרכוש הרגלים חדשים שיקלו עליו עוד יותר את ההתמודדות בהמשך הדרך. שמעתי השבוע על אדם חילוני מבוגר שבנו חזר בתשובה ומכהן כרב קהילה חשוב ובעל משפחה לתפארת, והאב מתפאר בבנו ומוקירו ומעריכו עד למאוד, ולמרות זאת הוא עצמו ממשיך בדרכו, ומשנשאל כיצד זה יתכן שמעריך כ”כ את דרכו של בנו, ובכל זאת אינו הולך בעצמו באותה הדרך, אמר שאינו מסוגל, כיון שהורגל אחרת. כמובן שזו עצת היצר להניאו מהשינוי המבורך, אך ודאי שאם היה מורגל מקטנות כנכדו, לא היה אצלו מקום ללבטים כלל האם וכיצד לנהוג.

החינוך נועד לצמצם את נקודת הבחירה. עדיין יש מקום ליצה”ר. עדיין יש התמודדות ובחירה בין טוב למוטב, אך ע”י החינוך מקטנות נקודת הבחירה נמוכה יותר. ההתמודדות קלה יותר.

בנערותי תמהתי על כך, שאם כן מה הטענה עלינו “ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה” (ישעיה כ”ט י”ג), הלא כל מהותו של החינוך שהורגלנו לקיים המצוות מתוך הרגל, ויחד עם הרווח שהרווחנו בהקלת ההתמודדות מול היצר, הפסדנו את עוצמת הבחירה ושמחת ההתחדשות שבכל מצווה, לעשותה כמצוות אנשים מלומדה, ולא באופן ש”בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” (ספרי ואתחנן ו’).

אלא שהאיזון הוא הנכון. בלי ההרגל ההתמודדות קשה מדי. תפקידנו כהורים ומחנכים להקטין את נקודת הבחירה כדי שתהיה קלה יותר שיוכלו בנינו ותלמידינו לעמוד בה. מאידך ככל שהאדם מתבגר, מתפקידו הוא לחדש ולהתחדש בעבודתו וביראתו, שלא לעשותה רק מכח ההרגל, אלא מתוך שהבנתו גדלה עמו, וככל שגדל יותר גדלה גם חכמתו והבנתו, עד שאינה דומה הבנתו של היום לשל אתמול, וממילא אין מצוותו של אתמול באותה החיות כמצוותו של היום.

עלינו לסייע להם גם בזה, ע”י שנעודד אותם, כל אחד לפי דרגתו והבנתו, להתבונן ולהבין כל פעולה, להקנות להם הרגל זה להיות מתבוננים בכל דבר, שלא לפעול בחוסר מחשבה, וכך ככל שיגדלו ויחכימו, יותר יתבוננו ויותר יבינו, וכך לא יהיה ההרגל סותר את ההתחדשות. הפעולה תהיה רגילה, אך בכל פעם תהיה בה חדוות ההתחדשות מכח תוספת ההבנה שיש לו בה.

כיון שעמדנו על כך שהחינוך הוא הקניית הרגלים, א”כ מובן ממילא שעל דרך החינוך להיות עקבית וברורה, שהרי בלי עקביות ובהירות לא יהיה הרגל אלא בלבול. כשנקבע כללים ברורים, ונעמוד עליהם בעקביות, ונשריש גם את ההרגל להתבונן בכל פעולה ולא להיות שטחיים, נזכה לראות את בנינו הולכים בדרך שסללנו בפניהם בביטחון ובשמחה, ש”יערב להם מכאן ואילך”.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

 

המחלוקת שהביא רש”י מקורה בגמרא בסנהדרין (דף קח.) ובמדרש (רבה פרשה ל’). אולם ההגדרה שיש דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח לא מצאתי לה מקור אלא בדברי רש”י. ובאמת יש לתמוה בזה, וכי בגלל שהיה בדור שכולם רשעים ורק ביחס לדורו היה צדיק, הרי זה גנאי לו? הלא זה גופא שהיה צדיק למרות שחי בין רשעים, שבח גדול הוא לו. הגם שאינו שבח גדול כל כך כמו אם היה צדיק כזה שאפי’ בדורותיהם של אברהם אבינו ומשה רבינו היה נחשב צדיק, אבל עדיין אין זה גנאי.

וביותר יש להקשות שלכא’ רש”י סותר בזה דברי עצמו שכתב קודם לכן שכל המאמר הזה לא נאמר אלא משום שכיון שהזכיר שמו של נח ספר בשבחו, ואיך אמר כאן שיש אומרים שגנאי הוא? אם כן מדוע הזכיר זאת? (גם בסברא לא מובן מדוע התורה צריכה לספר בגנותו).

עוד תמה ב”זכרון מאיר” הלא מצווים אנו לדון כל אדם לשבח עד כמה שאפשר. אם כן כאן שאפשר לדון לשבח, מדוע בחר אותו מאן דאמר לדון לגנאי דוקא. ועוד, כיצד יתכן לומר ש”אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, וכי לכלום ייחשב מי שגידל עצמו והתעלה בצדקותו למרות הסביבה השונה והירודה כ”כ?

ותירץ, ובדומה לזה כתב הרא”ם (הובא בשפתי חכמים), שעל זה אין חולק שנח היה צדיק גם אם היה בדורו של אברהם, ואין חולק שאם היה בדורו של אברהם היה יותר צדיק, שהרי אם הצליח לעמוד בצדקותו גם בינות לרשעי דורו, ודאי שאם היה בין צדיקים היה צדיק יותר. גם אין חולק שדרגת הצדקות שהצליח להגיע עדיה, אם היה בדורו של אברהם לא הייתה נחשבת לדרגה גבוהה אלא בינונית. עם זאת נחלקו על מה ניתן הדגש, אם על המבט החיובי או השלילי, אם על כך שנח הצליח להיות צדיק למרות שדורו היו רשעים כ”כ, ואם כן אם היה בדורו של אברהם ודאי היה צדיק יותר, או על כך שכל צדקותו היה לה ערך רק ביחס לבני דורו, אבל ביחס לדורו של אברהם הייתה נחשבת רגילה ולא מיוחדת, שזה מבט מעריך פחות, אבל עדיין לשבח הוא בא ולא ח”ו לזלזל ולגנות.

אולם בגמרא נראה שעדיין הייתה כאן מחלוקת בדרך עבודת ה’ של נח, [ואולי גם בדרגתו של נח אילו היה בדורו של אברהם,] וזה לשון הגמרא: “אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדורותיו] א”ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כ”ש בדורות אחרים. א”ר חנינא משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. א”ר אושעיא משל דריש לקיש למה הדבר דומה, לצלוחית של פלייטון (רש”י: בושם שריחו נודף) שהיתה מונחת במקום הטינופת, במקומה ריחה נודף, וכ”ש במקום הבוסם”.

ההבדל בין יין לפלייטון הוא מהותי. יין אין לו ריח טוב במיוחד, רק כאשר הוא נמצא ליד החומץ שריחו רע, יש מעלה לריחו הטוב ביחס לחומץ. לעומת זאת בושם, כל מהותו להפיץ ריח טוב סביבו, וכמה שיש מעלה בריחו הטוב ליד דבר שריחו רע, כך ולמעלה מזה יש מעלה בריחו הטוב כשהוא מתמזג ומשתתף עם עוד בשמים להפיץ יחד תערובת של ריחות נעימים.

בגמרא איתא (עבודה זרה דף לה.): “דרש רב נחמן בריה דרב חסדא מאי דכתיב (שיר השירים א’ ג’) ‘לריח שמניך טובים’, למה ת”ח דומה לצלוחית של פלייטין, מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף, וכו'”. כתב שם רש”י: “מגולה ריחה נודף. והיינו דכתיב שמן תורק שמך, כשמגלין אותה ומריקין שמנה, כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם”. התלמיד חכם דומה לצלוחית של פלייטין (בושם) בכך שכמו הבושם שכל מעלתו בפתיחתו והפצת ריחו לסביבתו, כך הת”ח כל מעלתו בהפצת תורתו לאחרים.

אם כן נראה שבזה גם נחלקו ר’ יוחנן ור”ל על אופן עבודתו של נח. ר’ יוחנן סבר שנח היה כמו יין. נח היה צדיק לעצמו, אבל לא טרח להחזיר בתשובה את בני דורו, רק מי שבא לשאול על בניית התיבה היה עונה לו כדאיתא במדרש, אבל לא עמל להפיץ אור האמונה בעולם. [כמו שכ’ הכסף משנה (סוף פרק א’ מה’ עכו”ם) לענין ההבדל בין שם ועבר לאברהם אבינו, שהם לימדו למי שבא ללמוד אצלם אבל לא יצאו להפיץ תורתם ואמונתם לכל העולם כאברהם. לכן רק אברהם נקרא אבינו.] כמובן שאם היה בדורו של אברהם, היה משתבח יותר מעצם היותו בין יינות משובחים, אך משובח כמותם לא היה. וריש לקיש סבר שנח היה כמו בושם – תלמיד חכם שאינו משמר תורתו ואמונתו לעצמו אלא עמל להפיצה לאחרים, לכן גם אם היה בדורו של אברהם, היה רק משביח ריחו יותר מהיותו בין ריחות טובים אחרים כאברהם שגם הפיץ תורה ואמונה, ונמשל משום כך לצלוחית של פלייטון (בתנחומא פ’ לך לך), ואולי אפי’ היתה עולה מעלתו על של אברהם.

ועדיין יש לומר שגם לדעת ר’ יוחנן שגנאי הוא לו שהיה צדיק רק לעצמו ולא הפיץ אמונתו לאחרים, אין זה גנאי אלא רק ביחס לדעת ריש לקיש, אבל באמת אינו גנאי גמור, שיתכן שכיון שדורו היה דור ירוד ורשע כ”כ, זו היתה ההנהגה המתאימה לחזק את עצמו כנגד הסביבה, ולא לנסות לחזק אחרים שאז עלול הוא להתקלקל מהם.

אם כן, שני יסודות חשובים למדנו מפרשה זו: הראשון, שחובת האדם להיות מפיץ מעצמו ומתורתו ואמונתו לאחרים, לחפש להיות “מחנך” באישיותו גם אם לא בעבודתו, לגדל לא רק את עצמו, אלא גם את סביבתו עמו. אלא אם כן עולה בו החשש שמגעו עם סביבתו עלול להורידו ממעלתו. והשני, שכל אדם, כמעט בכל מצב, אפשר לראותו באופן חיובי ואפשר לראותו גם באופן שלילי. כמו אדם שהוא צדיק רק ביחס לסביבתו, שאפשר לראות בזה את צד המעלה, שהוא צדיק למרות סביבתו החלשה, ואפשר לראות בזה את צד החיסרון, שאין מעלתו גבוהה כ”כ.

כדי לסייע לאדם אחר להתעלות ישנם שתי דרכים: האחת, להראות לו כמה הוא כבר טוב, ביחס למה שהיה בעבר, או ביחס לחבריו, לפחות בפרט מסוים בו הוא מתבלט לטובה, ובכך לעודדו להמשיך להתעלות ולהיות עוד יותר טוב. והאחרת, להראות לו כמה יש עוד טובים ממנו, שבכך ידע שיש לו עוד מה להתקדם ולאן לשאוף. שתי הדרכים טובות ומועילות, כל אחת בזמן ובמקום המתאים, ובעיקר, לאדם המתאים.

בדרך כלל לגבי נערים צעירים הדרך הראשונה טובה ומועילה יותר, שהרי הנער הצעיר עדיין לא התבצר מעמדו לא בעיני סביבתו וממילא לא בעיני עצמו, ואם כן חשוב יותר להדגיש באזניו את מעלתו במה הוא מתייחד יותר על האחרים, מלהראות לו במה יש טובים ממנו (למרות שגם זה חשוב להגדלת השאיפות).

אלא שהרבה נערים הורגלו מכל מיני סיבות, (בדרך כלל ההרגל מגיע מהורים או מחנכים ביקורתיים), לראות בעצמם חסרונות, מתוך שהם משווים עצמם לאחרים שיש בהם מעלות שאין בהם, וחלקם אף “נשברים” ונחלשים מכך, שכיון שאין בהם מעלתו של פלוני ומעלתו של אלמוני דורשים הם עצמם לגנאי, הם אינם נחשבים בעיני עצמם לכלום, וממילא ביאושם הם מפסיקים להשקיע ולהתעלות.

מתפקידנו להיות מהדורשים אותם לשבח. אכן איננו מתעלמים מכך שאין בהם את המעלות שיש בחבריהם, אך מוצאים אנו בהם את השבח במה שיש בהם שאין בחבריהם,

“אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום” – אבות ד’ ג’. וראה מש”כ בפ’ נשא, ובמה שהם טובים ביחס לסביבתם בזה נשבחם ונרוממם, ועוד יותר מכך אם נעשה מכל אחד “בושם” ע”י שנמנה אותו ל”תפקיד” להיות מסייע לחברו בדבר שהוא טוב בו יותר מחברו, ובזה ננסוך בהם את הכוחות הנדרשים להמשיך ולהתמודד ולהתעלות בכבישת עוד יעדים גבוהים ונכבדים מאלה, עד שיהיו נחשבים בס”ד לצדיקים וטובים גם בין הטובים יותר.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

יש להתבונן ולדקדק בלשונו הטהורה של רש”י שלא כתב שחשש הקב”ה סתם שיבהל אדה”ר מהעונש הפתאומי שיבוא אליו. הבהלה עצמה אין בה גריעותא. אולי היא אפי’ יכולה להיות חלק מהעונש. אלא שלא רצה הקב”ה שיהיה נבהל להשיב. חשש שיהיה נבהל להשיב לו תשובה בלי שיקול דעת, ולא תהיה תשובתו מדוקדקת. ומה בכך?

זכיתי ושמעתי ממורינו הגרמ”ד ליפקוביץ שליט”א ביאור נפלא שיש בו לימוד גדול ונורא להורים ומחנכים. כשבאים לאדם בהתקפה, תגובתו תהיה מתוך בהלה, וממילא מתוך מגננה. בתגובה כזו לא תהיה תשובה לענין, אלא שקר או חוצפה, או במקרה הטוב ביותר, סתם תשובה שלא ממין הענין, שהרי אין כרגע שיקול דעת. כל מטרתו כרגע רק להסיר מעל עצמו את הטענות. להדוף את המתקפה. לכן כשבאים לחנך או להוכיח, באופן כזה לא תצמח שום תועלת. האדם רק מרגיש מותקף, מתגונן, ומסיר מעצמו כל טענה כלפיו.

על כן צריך לבוא עמו בדברים, בדרך של שאלה ובירור. שתהיה תחושה של רוגע, אמון וכבוד הדדי, ומתוך זה לברר כל סיפור המעשה, מה היה, כיצד הרגיש, ומדוע פעל בדרך שפעל, ומתוך זה להעיר על הטעון שיפור, ולהציע דרכים אחרות לפעמים הבאות, ובמקרה הצורך, להעניש על מה שהיה, אם אכן התברר שנעשה מעשה רע שתיקונו בענישה. פעמים רבות מתוך הדיבור בניחותא בדרך של בירור, מתברר שכלל לא עשה מה שחשבו עליו, או עשה אלא שלא ידע שאסור, או שלא ידע החומרה, וממילא התגובה משתנה ממקרה למקרה לפי הפרטים והחניך. (להשלמת והבנת הענין בשורשו ולעומקו, ראה מש”כ בפ’ ראה בשם הר”ר רפאל גריינמן שליט”א.)

דוגמא לדבר: ראיתי ילד או נער מכה את אחיו או רעהו. ודאי שאין כל הצדקה להרמת יד, אולם חומרת המעשה משתנה ותלויה במה שהיה קודם לכן, וברגשותיו המסוימים של אותו ילד. אם השני התעלל בו קודם לכן, מעשהו חמור פחות מאשר אם סתם הכהו על לא עוול בכפו. אם היתה ביניהם יריבות מוקדמת, והשני כרגע הציק לו, והצקה זו מצטרפת לרגשות הכעס והאיבה שיש לו מכבר כלפיו, מעשהו מובן יותר, למרות שאינו מוצדק ומוסכם, מאשר אם פעם ראשונה שהשני הציק לו. וכן ע”ז הדרך.

אם מיד שנראה את מעשה ההכאה נאמר לו בהקפדה, וכ”ש אם נצעק עליו, “רשע! למה תכה רעך”, כיון שרגשותיו מן הסתם כבר פגועים ממילא ממה שחבירו כנראה עשה לו קודם לכן, וכרגע הערה זו זורה מלח על פצעיו ומחריפה את רגשי הפגיעה שלו, עד שיכול הוא לחוש שנעשה עמו עוול. לא מבינים אותו. סיכוי גבוה שתגובתו תהיה שלא ממין הענין, אלא: “מגיע לו!”, נכון, אני רשע!”, “אל תגידו לי מה לעשות”, או התשובה הפופולרית והנדושה “הוא התחיל!”. שום תועלת לא צמחה ולא תצמח מדו שיח עקר זה.

אולם אם ברוגע ובנעימה נשאל אותו: “תספר לי בבקשה מה היה כל המעשה מתחילתו ועד סופו”, (וגם אם המתקוטט השני עומד בסמוך ומכחיש את דבריו, נבקש לשמוע את המעשה ממנו כפי שהיה לפי ראות עיניו והרגשתו הוא. שהרי שני בני אדם יכולים לחוות את אותו מקרה ממש, וכל אחד יחווה אותו בצורה שונה, ויפרש אותו באור שונה. אח”כ נוכל גם לשמוע את השני כיצד הוא רואה את המקרה). ננסה להביאו להתבוננות ולהבנה מה לא היה בסדר מבחינתו בכל מהלך הדברים, וכיצד אמורה היתה להיות תגובתו הנכונה להתרחשויות. כאשר ניתן להציע (וטוב יותר לבקש שהוא עצמו יציע) הצעות שונות לפתרון שיבחן את יעילותן, ומידת התאמתן לדרך הראויה. לאחר שהבין  והפנים כיצד היא הדרך הטובה והנכונה שהיה אמור לנהוג בה במקרה זה, ממילא יבין מה לא היה בסדר במה שעשה, ובדרך כלל יחוש בושה מעצמו, ומזה תצמח התועלת הגדולה לעתיד שילמד להבא כיצד ראוי להתנהג במצבים דומים, ויתבייש וישוב בתשובה על מעשהו זה.

אם יש צורך גם בענישה כאשר ניווכח בחומרת המעשה (כגון שאין זו פעם ראשונה, שנעשית לו כהיתר, וכדו’), נעניש. אבל מכיון שהעונש בא רק לאחר הבירור, ולא “פתאום”, יקבל העונש את משמעותו החינוכית הראויה. הנער הבין את טעותו, ובדרך כלל יבין שמגיע לו העונש, ושהעונש לטובתו. גם אין חשש שירגיש שהעונש בא כנקמה, שהרי הגיע מתוך שיחה רגועה ובירור, ולא “פתאום”, שיש מקום להרגיש שבא מתוך כעס, אלא יתקבל רק כפעולה חינוכית, שבאה להיטיב עמו ואותו, וגם אם אינה נעימה לו, אינה פוגעת בו, ואינה ממרידה אותו.

כאשר נצעד בדרך זו, נרוויח שמכל מקרה, גם לא טוב, תצמח רק תועלת חינוכית, כאשר מכל נפילה תהיה קימה וצמיחה מתוך לימוד והפקת לקח. האווירה הכללית תמיד תהיה נעימה ורגועה, ולא של עימותים וויכוחים, העלבות וחוצפות, שקרים והכחשות. נבנה אימון הדדי וקשר אמיתי ואיכותי. נלמד ונתרגל לדון לכף זכות, ונרווה בס”ד רק נחת מלא חופניים.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

החלק הראשון שהאנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, הוא לכא’ מפשוטו של מקרא. שהמשך הפסוק “למען ישמעו ולמען ילמדו” משמע שהעם מחולק לשניים, שהרי לא כללם יחד “למען ישמעו וילמדו” (כמו בפסוק שאחריו), ומשמע שחלק ישמעו וחלק ילמדו, לכן פירש שהאנשים שמצווים בתלמוד תורה ילמדו, והנשים שאינן מצוות בת”ת רק ישמעו (ע”פ האור החיים הקדוש).

אלא שלפי זה היה נראה בפשוטו לפרש המשך הפסוק על אותה הדרך, שההמשך “ויראו את ה’ אלוקיכם” הולך על הטף שאינם שייכים עדיין לא בלימוד ולא בשמיעה רק בספיגת יראת ה’, וא”כ היה אפשר לומר שהטף באים כדי לספוג יראת ה’, ולא מובן מדוע הוצרך לטעם אחר ולא ממשיך לפרש את הפסוק כסדרו וכפשטו.

עצם הרעיון שהבאת הטף היא רק כדי לתת שכר למביאיהם, גם הוא תמוה, שאם רק כדי ליתן שכר להורים, מה צריך שיביאו דווקא את בניהם, נאמר להם להביא עמם שקים או עצים ושאר משאות כדי ליתן להם שכר על טרחת הבאתם, מדוע דווקא את בניהם עליהם להביא כדי לקבל את שכר ההבאה, כך תמה ה”כלי יקר”.

בפסוק שלאחר מכן (י”ג) נאמר: “ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלוקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה”. כתבו הרמב”ן והאוה”ח הק’ שבפשטות פסוק זה מדבר על הטף הנזכר בפסוק הקודם, שהם עדיין אינם ראויים לשמוע וללמוד, אבל שמיעתם בקטנותם תביא אותם שבהמשך לכשיגדלו ילמדו ליראה את ה’. אלא שלפי דברי הגמ’ בחגיגה הנ”ל שהטף באים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, על כרחך שפסוק זה לא מדבר על הטף הקטנים ממש שאינם יכולים עדיין להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אלא על הקטנים הגדולים יותר הראויים לשמוע ולהבין מעט, וכפי שפי’ המהרש”א בחגיגה שם שמדובר בקטנים שכבר הגיעו לגיל חינוך, ומה שאמר הכתוב “אשר לא ידעו” הכוונה שאינם יודעים עדיין לשמור ולעשות, אך יכולים כבר לשמוע וללמוד.

מדברי הראשונים נראה שהבינו שדברי הגמ’ סותרים להבנה הפשוטה במקרא. שלפי פשוטו של מקרא פסוק י”ג מדבר על הטף שהוזכר בפסוק י”ב, והכל מדבר בטף שהגיע לחינוך ויכול לשמוע וללמוד מעט. ולפי ביאור הגמ’ פסוק י”ב מדבר בטף קטנים ממש שאינם מסוגלים כלל להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, ופסוק י”ג מדבר על הגדולים מעט, שהגיעו לחינוך, שמסוגלים קצת ללמוד.

אולם לענ”ד יתכן ליישב הכל לפי פשוטו של מקרא. הבאת הטף בקטנותם ממש שעדיין אינם יכולים ללמוד כלום, אינה כהבאת עצים ושאר משאות רק כדי ליתן שכר למביאיהם על הטורח שבהבאתם, אלא כדי להספיג בליבותיהם הרכים את אהבת ויראת ה’, את אוירת הקדושה השוררת במעמד הקדוש והנורא של ה”הקהל”, וכך כשיגדלו עוד מעט ויגיעו לגיל חינוך, כבר תהיה בהם ההכרה הפנימית שתביא אותם שמעצמם ישמעו עוד וילמדו יותר לעומק ויגיעו להשגות יותר גבוהות באותה יראה שספגו מינקותם, כך שהבאתם בינקותם למעמד “הקהל”, תחסוך מהעמל שיידרש בהגיעם לגיל חינוך כדי להחדיר בהם את יראת ה’, מכיון שכבר בינקותם נספגה בהם היראה.

לפי”ז יתכן לפרש פשוטו של מקרא באופן נפלא, שלכן נאמר “ולמדו” ולא “וילמדו”. הלשון “וילמדו” הוא לשון עתיד לגמרי, שבעתיד כשיגדלו ילמדו דבר חדש שעדיין לא למדו. אבל הלשון “ולמדו” מתפרש גם בלשון עבר, שלמדו כבר, וגם בלשון עתיד כפי שמורה לשון הכתוב “ישמעו ולמדו” שמדובר על לימוד שיהיה בעתיד. ולדברינו אכן שייך בזה גם לשון עבר וגם לשון עתיד, שכשיגדלו הטף ויגיעו לחינוך, ילמדו את אותו לימוד שלמדו כבר בינקותם, אך בהבנה גבוהה יותר. ומהו הלימוד “ליראה את ה’ אלקיכם”, אותו לימוד המוזכר בפסוק הקודם “ויראו את ה’ אלקיכם”. אבל ברמה הגבוהה יותר “כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” בקביעות, בהתמדה, ולאורך זמן.

לכן בפסוק י”ב נאמר “ויראו את ה’ אלקיכם” בלשון עתיד, כיון שהביטוי של ספיגת יראת ה’ בעודם קטנים ממש, אינו בהווה אלא בעתיד, רק כשיגדלו ויחלו להבין יהיה ביטוי לאותה היראה שנספגה בהם כבר מינקותם. הזרעים שנזרעו והחלו להשריש בהם בינקותם, יצמחו ויגדלו רק בעתיד, כשיגיעו לחינוך, ומשם והלאה.

זהו השכר הניתן למביאיהם. לא שכר הבא כתשלום על המאמץ, אלא שכר הבא כתוצאה ישירה מהפעולה. “והטף למה באו”, מה התועלת מהבאתם, הרי אינם מסוגלים אפי’ לא לשמוע ובודאי לא ללמוד? אלא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כדי שירויחו ההורים את התוצאה ש”ויראו את ה’ אלקיכם”, שתספג בהם יראת שמים כבר מינקותם, וכך בהגיעם לגיל חינוך כבר מאליהם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם”, ותהיה מלאכת חינוכם קלה ביותר.

היום, זימן לי השי”ת נסיעה עם נהג מונית מלומד, שסיפר כי דבר פשוט הוא שהמוח מתפתח בקצב המהיר והגדול ביותר בשנה הראשונה לחיי הילד, שהרי אז הגוף גדל בקצב המהיר ביותר, וגם מתפתחים הדיבור, היכולות המוטוריות כאחיזה, התהפכות, זחילה, ישיבה, עמידה, הליכה, וכו’, וכמובן שגם המוח צריך להתקדם לגדול ולהתפתח באותו הקצב. לדבריו, מחקרים הוכיחו ששמיעת מוזיקה קלאסית בגיל הרך ביותר, ואפי’ קודם לכן בתקופת ההריון, מפתחים מאוד את המוח.

כמובן שיותר מזה מתפתח המוח היהודי ע”י שמיעת דברי תורה כבר מהגיל הרך ביותר, כפי שנהגה אמו של ר’ יהושע בן חנניה שלא הוציאה את עריסתו מבית המדרש כדי שישמעו אזניו רק דברי תורה (ירושלמי יבמות א’ ו’), ולכן אמר עליו רבן יוחנן בן זכאי “אשרי יולדתו” (אבות ב’ ח’ ע”פ הרע”ב). זהו הטעם שבמכילתא (פרשת בא ט”ז) מקלס כ”כ אותו ר’ יהושע בן חנניה את המימרא הזו שהובאה בגמ’ בחגיגה בשמו של ר’ אלעזר בן עזריה “טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם”, ואמר “הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו”, וכ”כ למה? כיון שעד אז לא מצא ר’ יהושע בן חנניה מקור להנהגתה של אמו להניח עריסתו בביהמ”ד, רק כשהיה כבן שבעים שנה הבין בזכות ראב”ע שמקרא מפורש הוא בפרשתינו.

החינוך לא מתחיל בהגיע הילד ל”גיל חינוך”, החינוך מתחיל בתחלת ההריון, כבר מאז התינוק מתחיל לספוג לתוכו קולות וצלילים, ובידינו לקבוע את עתידו ע”י שנשמיע לאזניו רק דברי תורה ועבודת ה’, כדי שמינקות כבר יספוג בלבו יראת ה’. מיד שיתחיל לדבר נרגיל אותו לדבר רק בדברי תורה, כדברי הספרי (מובא ברש”י) על הפסוק “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם” (דברים י”א י”ט). וכך כשיתחיל להבין, שאז תפקידנו לעבוד יחד עמו על חינוכו לעבודת השי”ת, כבר מאליו ישמע וילמד ליראה את ה’, ובדרגה של “כל הימים”, ללא עליות וירידות, וללא הפסקות.

כמובן, שגם הלאה, גם בהמשך ההתבגרות, תמיד בכוחינו להשפיע על בנינו ותלמידינו ליראה ולאהבה את ה’ לא רק בחינוך ישיר, אלא גם והרבה בעצם הכנסתם ושמירתם בתוך אוירה ומסגרת של דברי תורה ויראת שמים, שיספגו לתוכם רק קולות וצלילים של קדושה, גם כאלה שכעת עדיין אין בכוחם להבין, שעי”ז בהמשך מעצמם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” יעלו ויתעלו ביראת ה’ ללא הפסק.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

 

הסמיכות של פרשת ניצבים לפרשת התוכחה והקללות מלמדת, כך אומר רש”י ומקורו מהמדרש תנחומא, שמרע”ה רצה לאזן את פחדם של ישראל מהקללות לבל יפלו ויישברו מכך, ולכן מזכיר הוא להם שבפועל הקללות אינן מתממשות משום רחמי ה’ על בניו. עוד הוא מלמדם שהקללות והייסורים לא נועדו נגדם אלא לטובתם, כדי להקימם כעם ולהעמידם על רגליהם.

הכלי יקר תמה על החלק הראשון, מה הועיל בקללות שנועדו ליצור יראת העונש, אם לבסוף בא ואומר להם שבפועל לא ייענשו, וממילא מסיר או לכה”פ מחליש בזה את יראת העונש.

לכאורה יש ליישב דבריו, שבוודאי לא בא מרע”ה לסתור את דבריו הראשונים ולבטל את הפחד שיצרו, אלא רק בא לאזן את דבריו, ולהעמידם באופן שתהיה מהם רק תועלת ולא ח”ו נזק. כיון שעלול להיות מצב שהקללות שנועדו לחזק יהיו גורמות להחליש, שיאמרו ישראל אם כ”כ הרבה קללות מקיפות אותנו, אבד סיכויינו ובטל סברינו, אין לנו שום סיכוי לשרוד ולהצליח לעמוד ברצון ה’, לכן הוסיף להם שלמרות כל הקללות, הקב”ה רחמן ומתחשב, ואינו ממהר להעניש, אלא הכל נועד רק כדי לחזקם ולהעמידם בקרן אורה, ולכן אל להם לפחד ולהשבר מן העונשים העלולים לבוא עליהם, אלא רק לראות בקללות גדרים אשר נועדו לשמור עליהם לטובתם, כדי שלא יזלזלו במצוות ה’, שמי שיזלזל בגדרות ויעז לפרוץ בהם פרץ יענש קשות, אך מי שלא יזלזל, רק מדי פעם יכשל וימעד ויפול ברשת אשר טמן היצר לרגליו, יתחשב בו אבינו הרחמן ויסלח לו. כך שהקללות שוב אינן מפחידות עד כדי יאוש, שכן כל עוד אינו מזלזל במצוות ומנסה ומשתדל לעבוד את ה’ בשלימות, אין לו לחשוש מהקללות ומהייסורים גם אם ח”ו יכשל מדי פעם.

באור החיים כתב: “למען הקים אותך וגו’. פירוש טעם שאני מבקש להרבות בעונשים ובאלות הוא למען הקים אותך לו לעם ולא תכפרו בו כי תפחדו מעוצם האלות אשר תתחייבו שתכפרו באלהותו ובזה תתקיימו לעם ה’. עוד ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם למה יעשה ה’ כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזה אמר כי אלהים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה’, ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה, הא למדת שכל מעשה ה’ אינו אלא לטובתנו להקימנו”.

לדבריו: אכן, מרע”ה מעונין בפחדם של ישראל מעבירות, הוא אינו מנסה להרגיע מהפחד והחשש מהקללות, אלא רק מבאר להם שהכל לטובתם, שאם לא יהיה להם פחד מעבירות לא יהיה להם קיום. גם הדין “ערבות” לטובתם נולד, שלא יהיה מצב כללי של ירידה ודרדור איטי של הכלל ישראל, אלא אחד אחראי לשני, וכבר כשאחד יעבור אפי’ על עבירה קלה, יזהירוהו חבריו, וכך יחזקו זה את זה.

כלומר הפחד ראוי ורצוי, רק חשוב שתהיה עמו הבנה שאינו מתוך רצון להרע ח”ו, אלא אדרבה, מתוך רצון להיטיב ולהועיל להם עצמם.

יתכן לומר שאין דברי רש”י והאוה”ח הק’ סותרים זה לזה, אלא אלו ואלו מכוונים לדבר אחד, ומשלימים זה את זה. הענישה אינה מטרה בפני עצמה להפחיד מהעונש, אלא כל כולה רק כלי לשמירה והגנה. לכן חשוב שזה יהיה המבט עליה, כדי שתהיה ממנה רק תועלת, ולא ח”ו להיפך, שתגרום ח”ו ליאוש וחולשה בעבודת ה’. לכן, לצד היראה שתגרום, חשוב שיהיה גם קירוב והכלה, שיבינו שהמטרה רק להיטיב עמהם, וממילא שלא “מחפשים אותם”, כמאמר הכתוב (יחזקאל י”ח ל”ב) “כי לא אחפוץ במות המת”, אלא רק שומרים עליהם לבל יפרצו את הגדרות, ומתחשבים בהם בעת שהם מועדים ח”ו.

בפרשיות האחרונות למדנו בעניין הגבולות והמשמעת החשובים ביותר לנפש הילד והנער, כמה הם חשובים והכרחיים לבניית אישיותו והצלחתו בעבודת ה’, וכיצד מעמידים אותם ומקיימים אותם. אולם מכאן עלינו ללמוד כיצד להישמר שלא ייהפכו האזהרות והעונשים לדבר חשוב בפני עצמו, שלא יהפכו להיות כלי משחית ומפחיד, שלא יגרמו ליאוש וחולשה במקום לחיזוק ושמירה. וזאת רק כאשר נקפיד על שני חלקים חשובים והכרחיים אלו:

א. נקפיד להבהיר ולהסביר שהכל מאהבה ולטובה. שהמטרה רק לחזק ולהעמיד. לייסר כדי ליישר, ולא כדי להכאיב. וכפי שהזכרנו בעבר “לא מוותרים לך מפני שלא מוותרים עליך”. כך יתקבלו הייסורים באהבה, ולא יהיו גורם מרחיק בינינו, אלא אפי’ גורם מקרב ומאחד. (יש לזכור את הידוע שכל אחד אוהב דווקא את אלה ששומרים עליו ומגנים עליו מפני טעויותיו, גם אם בעונשים ובחוזקה. כל תלמיד, ובמיוחד מהמתקשים במשמעת, אוהב  דווקא את הרב התופס חזק יותר את המשמעת). זו כנראה אחת המשמעויות של “שמאל דוחה וימין מקרבת” (סוטה מז. סנהדרין קז:).

ב. נבטא ונוכיח זאת אף במעשה, שלא להתעקש להעניש ולייסר גם כאשר אין זה לאותה התועלת, אלא תמיד למדוד במאזני הצדק האם הייסורים והעונש במקום ובזמן זה ובאופן הזה יגרמו לחיזוק, או לא. רק כאשר נדע שיש חשש לפריצת הגבולות, ושהייסורים יחזקו ויעמידו את הגבולות, נשתמש בהם לאותה התועלת, ורק לשם אותה התועלת. אבל כאשר נבין שהיתה רק מעידה חד פעמית, וממילא יש חשש שהעונש יגרום רק לאווירת עימות וריחוק, או בזמן כזה שאין הלב פנוי ללמוד ולהבין ולהתחזק, ושוב לא תהיה תועלת מהעונש, רק עלול להיגרם ממנו ריחוק ויאוש, לא נשתמש בכלי זה, שכעת אינו אלא כלי הרס.

בעת הזאת, כאשר אנו עומדים ימים ספורים לפני יום הדין והמשפט, נזכור ללכת בדרכי ה’ הישרים, אשר משתף מידת הרחמים עם מידת הדין, לשמור על היראה מהעונש יחד עם הרחמים בדין. וכפי שנהיה סמוכים ובטוחים שיחתם דיננו לטובה, יחד עם אימת הדין הנורא, כך נשתדל ונתפלל שיהיו בנינו ותלמידינו יראים מפנינו, ויחד עם זאת יהיו סמוכים עלינו ובטוחים שכל מעשינו, גם הכואבים, אינם אלא לטובתם ותועלתם, מתוך אהבתם ודאגה לגידולם.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

לכאורה לפי דברי רש”י יש לתמוה, שאם בארור זה כולל את כל התורה כולה, א”כ כלול בזה ארור על העובר על כל עבירה ועבירה, וממילא מיותרים כל הארורים דלעיל. (עי’ בשפתי חכמים בפסוק הקודם שאכן חש לזה, ומפרש שרש”י בפסוק הקודם מיישב קושיה זו, ודוחק).

הראשונים כנראה חשו לזה, ועל כן פירשו באופנים אחרים. הרמב”ן והאור החיים הק’ מפרשים שארור זה הוא לא על עשיית כל התורה, שעל זה היה צריך לומר “אשר לא יעשה”, אלא על קיום התורה במחשבתו, על קבלת עול תורה בלבו, שיסכים ברצונו לקיים את כל התורה כולה, וגם אם יכשל ויעבור עבירה עדיין אי”ז בכלל “ארור אשר לא יקים”, שהרי בדעתו מקוימת כל התורה כולה, ורק במעשיו נכשל. בספורנו מפרש, שארור זה הוא על מומר לדבר אחד, שאם מומר הוא לדבר אחד, שיש מצווה אחת שאינו מקיים, הרי בזה יוצא שאינו מקיים את כל התורה בשלמות, ועל כך הוא ארור. ולדבריו נראה שגם אם במחשבתו קבל על עצמו את כל התורה, אולם נכשל בזלזול מיוחד במצווה אחת שחוזר עליה ואינו שב, שבזה נחשב מומר לדבר זה, נתקלל בארור זה.

לדברי הכל יש לתמוה מה התייחדו אותם י”א עבירות שעליהם נתקללנו בארור, מכל שאר המצוות שעליהם לא נתקללנו בארור מיוחד.

שאלה דומה יש להעיר על המצווה המוזכרת קודם לכן בתחילת הפרק “והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת”, שהרמב”ן מביא בזה שתי דעות אם המצווה לכתוב עליהם רק את כל עיקרי ההלכות הכתובות בתורה, או את כל התורה כולה כמות שהיא, ולכו”ע לא התיחדו בה דינים מסוימים. מאידך בשני לוחות הברית שקבל משה רבינו ע”ה בסיני נזכרו רק עשרת הדברות שנשמעו מפי הגבורה במעמד הר סיני. גם בזה יש לתמוה, מה השתנו הלוחות מהמצבות, שבלוחות הוזכרו רק י’ מצוות, ובמצבות הוזכרו כל התרי”ג מצוות, ומה התייחדו אותם י’ מצוות מכל שאר מצוות התורה.

הנראה לכא’ בזה, ובייחוד ע”פ ביאורי הראשונים הנ”ל, שוודאי יש חיוב גמור לכל אדם לקיים את כל התורה כולה, אולם מאידך ברור שבפועל אין כל אחד יכול לעמוד בקיום כל התורה למעשה, “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז’ כ’), וכדברי האור החיים הק’ כאן: “כי מי הוא זה אשר יוכל לקיים את (כל) דברי התורה הזאת”, לכן כדי שיהיה בפועל קיום לכל דברי התורה, שלא תהפוך להיות כולה כאילו היא ח”ו לא מחייבת בגלל שעינינו הרואות שיש מצוות מתוכה שאינן מתקיימות בפועל, התייחדו מתוכה הדינים העיקריים והחשובים ביותר שעליהם נאמרו אזהרות מיוחדות כדוגמת י’ הדברות, וארורים מיוחדים כפי שמצינו כאן, כדי שמתוך החומר שהתורה נוקטת על העובר על דברים אלו, נבין נדע ונזכור את חובת קיום כל התורה כולה, כך שגם אם פה ושם נכשל באחת ממצוות ה’, לכל הפחות בדברים יסודיים אלו נזהר ונשמר יותר, וזה ישמור על קיום התורה כולה. לא ח”ו שיש בתורה מצוות מחייבות יותר, ומצוות מחייבות פחות, שהרי מומר לדבר אחד מומר לכל התורה כולה הוא, אלא שמתוך שנזהר על המצוות העיקריות שבתורה, יהיה שימור לכל התורה, שלמרות שנכשל לפעמים מחמת היצה”ר באחת או יותר מן המצוות, עדיין הזהירות באותן מצוות מורה על קבלת עול כל התורה כולה כמסגרת מחייבת.

בפרשה הקודמת (-קרא כאן) למדנו על החובה ליצור מסגרת של משמעת וגבולות כבר בימי הילדות המוקדמים, כדי שלא יהיה אח”כ ח”ו מלסטם את הבריות, ומופקר לגמרי מכל עול, שאם ח”ו לא הורגל מקטנות לגבולות ומשמעת, שוב אין סיכוי שישוב בו מדרכו הרעה. גם בתחילת פרשתנו הזכיר בעל הטורים שעניין ה”ראשית” שהוזכר בביכורים אינו רק בפרות השדה והאילן אלא גם באדם ש”קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה”, שהבסיס לכל החינוך הוא ב”ראשית”.

אולם אין המטרה בכך לייאש ולומר שאם רואה אדם שנכשל בהצבת הגבולות ובחינוך למשמעת בראשית גידול וחינוך בנו, שוב לא יעלה בידו לשקם הגבולות ולחזק המשמעת. אלא כל עוד לא גדל בנו לגמרי והורגל בפריקת עולו, עדיין יש תקווה ודרך לשינוי, גם אם נראה שכבר הורגל הילד בחוסר משמעת וגבולות.

הדרך לזה נלמדת מהיסוד שהתבאר לעיל בפרשתינו. כשם שקיום כל התורה כולה, תלוי בעמידה עיקשת במיוחד על חלק יסודי ועיקרי ממנה, שאינו סותר את החיוב לשמור על כולה, אלא להפך, התגובה (ארור) הקפדנית יותר על חלק ממנה, היא המשמרת את קיום כולה, כך בכל בית ובכל מקום העמידה העיקשת יותר על החלקים מהכללים החשובים והקריטיים ביותר, היא שתשמור על כל הכללים שיתקיימו. אם יש גבולות וכללים שברור לכל אחד שאי אפשר בשום אופן לפרוץ אותם, ממילא הוברר שיש כאן מושג של גבולות ועמידה בגבולות, שזה כבר מראה שקיימת מסגרת מחייבת, ונשאר רק להוסיף ולהרחיב את הגבולות לדברים נוספים.

אפשר לראות אצל כל ילד ונער שלא הורגל מספיק למשמעת וגבולות, שמיום ליום ממש הוא מנסה לפרוץ עוד גבול ועוד גבול שעד היום היה נראה שברור שאותו לא עוברים, וזה משום שליציבות הנפשית של כל אדם, הוא זקוק לגבולות כדי להרגיש בטוח, (כמעט בלתי אפשרי להירדם על גג של בנין בעל 100 קומות שאין לו גדר מסביב, גם אם נמצא באמצע הגג כך שמרוחק מהקצה 100 מטר מכל כיוון, כיון שחסרה תחושת הביטחון, ואכמ”ל בזה) וכשהגבולות לא ברורים, הוא מחפש היכן כן יש לו גבול להסתמך עליו, ולכן בודק ומנסה עוד ועוד גבול עד שימצא את הגבול החזק שאותו א”א לפרוץ, שיתן לו את תחושת הביטחון, (גם אם יש גדר בגג, לפני שיסתמך וישען עליה, ינסה קודם לנער ולזעזע אותה לראות שהיא חזקה ואינה נופלת). ואכן כמעט אין מקום ובית שאין בו דברים מסוימים שהם “קו אדום” שאותו בשום פנים ואופן לא חוצים גם אלה שאינם ממושמעים. כמעט בשום בית לא יגיבו בסלחנות ולא יאפשרו ח”ו לילד לעמוד על חלון לא מסורג בקומה גבוהה. הילד רק בודק היכן הוא הגבול ששם הוא נעצר, כדי לקבל את תחושת הביטחון שאכן יש איזה גבול. אך כמובן שככל שהגבולות יותר רחוקים, הם פחות חזקים ופחות מגינים, וממילא תחושת הבטחון והיציבות נמוכה יותר.

(איך להציב גבולות ומשמעת בילדות?-קרא כאן)

כשיש פגיעה בגבולות ובמשמעת, עלינו רק לקרב את הגבולות. אלא שזה לא ששייך בבת אחת, שכך אין לזה סיכוי לעמוד, רק באופן מדורג ואיטי אך יסודי, שיש המכנים אותו “שיטת שלושת הסלים”:

ברור שכל אחד מחויב לכל כללי הבית והמקום. אך גם ברור וידוע שיש חריגות מהכללים שעד לכמות ורמה מסוימת עדיין ניתן להבליג עליהם, ועדיין אין זה נחשב כפריצת הגבולות. נשאר רק להחליט מהם הכללים שהעבירה עליהם תחשב פריצת הגבולות ומה לא. כשיש כבר מצב של פריצת גבולות, צריך חשיבה יסודית לחלק את כל הכללים והדרישות לשלושה סלים דמיוניים: בסל א’ יהיו הדברים הקריטיים ביותר שעליהם לא ניתן לוותר בשום פנים ואופן, גם במחיר של עימות כואב, כגון עניני בטיחות ועיקרי הדת. בסל זה יש דברים בודדים, כך שאין מקום להרבה עימותים. בסל ב’ כמה דברים בודדים החשובים לנו ביותר לייצוב הגבולות, כללים שעד עתה נפרצו, וכעת אנו רוצים להעמידם. עליהם לא נלחם ונתעמת עד הסוף, רק נחתור בכל הכח לקיומם, גם אם בדרך של פשרות. בסל ג’ נותיר את כל הכללים שחשובים לנו, אך בשלב זה לא נעמוד עליהם, כיון שאנו מבינים שאי אפשר בבת אחת להלחם על דברים רבים. מסל זה נעביר מדי פעם דברים נוספים לסל ב’, לאחר שהצלחנו בס”ד להעמיד דברים מתוכו עד שכבר אין עליהם עוררין. כך שעיקר ההתמודדות היא על הדברים הבודדים הנמצאים תמיד בסל ב’, שהרי הדברים שבסל א’ הם כמו אש שאף אחד לא מעז להתקרב אליהם, והדברים שבסל ג’ אנו כלל לא אוכפים כעת (רק מצפים לקיומם ותו לא). על הדברים שבסל ב’ יש התדיינות, ובעמידתנו עליהם נעמיד ונחזק את ההרגל של המשמעת והגבולות.

התנאי הבסיסי לכך הוא, כפי שלמדנו בפרשה הקודמת, שיהיה תיאום מוחלט בין כל גורמי הסמכות, אם המדובר בבית, בין האב לאם, ואם המדובר במוסד חינוכי, בין כל הצוות החינוכי. וכן שיהיה תכנון מוקדם, ולא “שליפות מהמותן” של החלטות פזיזות וחסרות שיקול דעת ויישוב הדעת. על כל גורמי הסמכות להתכנס מדי תקופה ולשקול בכובד ראש מהם הדברים השייכים לכל סל, וכך מתוך ההחלטה המשותפת, לעמוד על הכללים של כל סל לפי דרכו, עם כל הכוחות הנדרשים לו.

באופן כזה, בדוק ומנוסה, תוך זמן קצר מצטמצמים ומתמעטים למינימום הוויכוחים והחיכוכים, כל בני הבית והמקום מבינים מהר מהם הכללים שאותם אין לעבור, וכך בעצם מפנימים את המשמעות היסודית של גבולות ומשמעת, שזה העיקר היותר חשוב מעצם קיומו של כל פרט וכלל, ומשם ניתן רק לעלות להתקדם ולהתעלות.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

רש”י מבאר כאן את הפסוק כפשוטו,  שהבן הזה סר מדרך הישר – אינו מקיים מצוות ה’ כראוי, ואינו הולך בדרך התורה, וכן ממרה ומסרב לשמוע בקול אביו ואמו, ולמרות שהם מוכיחים אותו על דרכו הנלוזה אינו שומע אליהם ובקולם. כלומר הלשון “סורר ומורה” מורה על שני חסרונות בבן זה: א. סורר – שסר מן הדרך במעשיו. ב. מורה – שממרה ומתמרד בהוריו.

אולם הוסיף ע”ז רש”י, שיש תנאים נוספים באיזה מעשים צריך להתבטא ה”סורר” כדי שייחשב בן סורר ומורה, והם: שיהיה אוכל בשר בכמות מוגזמת, ושיהיה שותה יין בכמות מוגזמת. כמפורש בלשון הפסוק (כ’): “בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא“. וצריך להבין מה המיוחד בזלילת הבשר והיין שחמורים כ”כ להביאו לידי מיתה חמורה בגיל שפטור מעונשין.

עוד יש לתמוה בפסוק זה, כפל הלשון “סורר ומורה, איננו שומע בקולנו” הרי הלשון “מורה” היינו שאינו שומע בקול הוריו ומתמרד בהם, א”כ מה הוסיפו בדבריהם וכפלו “איננו שומע בקולנו”

ידועה השאלה כיצד יתכן שהבן סורר ומורה נהרג ע”ש סופו? הרי הגמ’ (ר”ה דף טז:) דורשת מהפסוק (בראשית כ”א י”ז) “כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם”, ש”אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה”, וכדאיתא שם במדרש: “אמרו לפניו (מלאכי השרת) רבון העולמים אדם (ישמעאל) שהוא עתיד להמית את בניך בצמא את מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו” (בראשית רבה נ”ג י”ט). אפי’ ישמעאל שהיה עתיד להיות אבי הלסטים והרוצחים היה זכאי שייעשה לו נס להאריך את ימיו, וכאן הורגים ילד קטן שזולל בשר וסובא יין בגלל החשש שבהמשך דרכו ייצא ממנו לסטים?

התשובה הפשוטה לזה: ישמעאל בזמן שנעשה עמו הנס עדיין היה ראוי לנס מצד מעשיו, רק שמלאכי השרת היודעים את העתיד להיות טענו שלא מגיעה לו הצלה זו כיון שבהמשך חייו עתיד להיות לסטים ורוצח, אולם במעשיו בזמן זה עדיין לא היה במצב גרוע כ”כ, לכן אמר להם הקב”ה: איני דן אותו לפי מה שאני כבר יודע שיהיה בסופו, אלא לפי מה שרואים במעשיו עכשיו שאינו גרוע כ”כ. אין מענישים על סמך נבואה וידיעה של העתיד להיות. אולם כאן בבן סורר ומורה, זרע הפורענות העתיד להיות כבר נזרע, הלסטים כבר כאן, רק בגלל צעירותו עדיין לא ניכרת רשעותו במעשים גדולים רק במעשים קטנים, אבל הרֶשע כבר קיים. כאן מענישים אותו על ההווה ולא על העתיד כיון שההווה כבר גרוע, ומה שאין ניכר אלא במעשים קטנים אי”ז מגרע מחומרת מצבו, אדרבה עדיף לו שימות בטרם יספיק לחטוא במעשים גדולים יותר, שיצטרך להיענש עליהם בחומרה יתירה.

ביאור הדבר: ישמעאל עדיין לא חטא כ”כ, עדיין בידו הבחירה לשוב ולהיות צדיק (כפי שאכן היה בסופו, כדאיתא ברש”י בראשית כ”ה ט’), והידיעה של העתיד אין בה כדי להענישו כעת. אולם הבן סורר ומורה כבר חטא כ”כ שאמנם החטא מתבטא כרגע רק במעשים קטנים, אך כבר טמון בהם הרֶשע של המעשים הגדולים יותר שאין צריך נבואה כדי לדעת שיגיעו בהמשך, אלא הם ודאי יגיעו. ואע”פ שמכל מצב כמעט ניתן לשוב בתשובה, אבל ילד שנמצא במצב כזה, ברור לנו שימשיך בדרך זו ויחמיר בה עד כדי שיהיה מלסטם את הבריות.

מה ראינו במעשיו שמבטיח לו עתיד גרוע כ”כ? הלא רק זולל וסובא יותר מדי בשר ויין, ומתמרד באביו ואמו?

השורש לשני חלקים אלו של בן סורר ומורה: א. המרידה בהוריו. ב. הזלילה. שורש אחד הוא: חוסר בגבולות ומשמעת. ילד זה עושה ככל העולה על רוחו, אין מה שיגביל אותו, לא הוריו שאינו שומע בקולם, ולא גבולות האכילה ההגיוניים. ומכך אנו מבינים את אשר יהיה בסופו: “שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות”. נער ובוגר שלא הורגל לגבולות “יסחט” את הוריו, יחיה ללא שום גבולות, יוציא הוצאות ממון ללא גבול, תחילה על חשבון הוריו, ואח”כ כשיגדל ותאוותו תגדל עמו, כבר יצטרך גם ללסטם את הבריות כדי להגיע לידי סיפוקו. ומכיון שלא הורגל מעודו לשמוע בקול הוריו, אין משמעת, אין מושג של לימוד לקח, לא מאחרים ולא מעצמו ומתוצאות מעשיו, לכן גם אם יהיה “מבקש לימודו”, גם אם יעלה בו רצון לצאת ממצבו ולשפר דרכו, “אינו מוצא”, לא יעלה בידו ללמוד מאחר שלא הורגל בכך מעודו. (ראה ספורנו שכתב: “כי מריו מסיר התקוה שישוב מסוררותו”).

כל אדם יש לו נפילות, יש מצבים של עליה ומצבים של ירידה, כדי שיוכל לעלות מהנפילות ולהצליח להתקדם בחיים חייב שיהיה לו הבסיס הראשוני של משמעת וגבולות, אדם שלא הורגל מקטנות לגבולות ולמשמעת כמעט ואין לו סיכוי להתגבר על עצמו ולצאת ממצבים של הפקרות, שהרי הורגל לחיות חיי הפקר, ושלא לשמוע בקול המוכיחים ודמויות הסמכות האמורות להנחות אותו בדרכו בחיים.

כיצד נגרם מצב זה של בן סורר ומורה?

כאשר יש “קול אביו וקול אמו”. כשיש בבית שני קולות, קול האב שאומר כך וקול האם שאומרת כך, וגם אם שניהם אומרים אותם הדברים אבל זה אומרם בנימה זו וזה אומרם בנימה זו, שהילדים הם הראשונים לחוש בהבדלים ומהר יודעים מה לבקש מזה ומה לבקש מזו… אז יוצא בן סורר ומורה שאין לו לא גבולות ברורים, כיון שאין מולו חזית אחידה וברורה מצד ההורים, ולא משמעת כלפי שני ההורים, כי לאביו ישמע כשהוא נח לו, ולאמו ישמע כשהיא נוחה לו, ולעולם לא ירכוש את הכלל שמחויב לשמוע להוריו שהם בעלי הסמכות כלפיו, כיון שגם כששומע בקול אחד מהוריו, עדיין אינו שומע בקול השני.

ומכיון שגם למחנכים חלק חשוב בחינוכו ועיצוב אישיותו של הילד והנער, וגם הם בעלי סמכות כלפיו, ובמיוחד בזמנינו שלַרוב התלמידים שוהים יותר זמן בחברת המחנכים מאשר בחברת ההורים, א”כ חייבת להיות חזית משותפת אחידה וברורה של אותם הוראות וגבולות, גם בין ההורים והמחנכים.

על פי זה ניתן יהיה לבאר את הפסוקים בדרך חידוד: כאשר ילד הורגל בקטנותו לחיות ללא גבולות ומשמעת ולהיות בן סורר ומורה עקב שהיה “קול אביו וקול אמו” שני קולות נפרדים, (בדגש על “נפרדים” ולאו דוקא “שונים”, כמבואר), אם יתעשתו הוריו מאוחר מדי כאשר כבר החל להתבגר, אזי גם אם יהיה מצב ש”ותפסו בו אביו ואמו” – שניהם יחד בתיאום יציבו לו גבולות ברורים, “והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו” – וגם יביאו אותו אל הרבנים והמחנכים הותיקים והמנוסים ביותר, וישתפו עמם פעולה באופן מלא, עלול להיות שזה כבר לא יעזור ח”ו, ועדיין תהיה תלונתם בפיהם “בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו” – אפי’ שכבר אין זה “קול אביו וקול אמו” אלא “קולנו”, עדיין הוא סורר ומורה, למרות איחוד הכוחות ושיתוף הפעולה המלא בין שני ההורים וביניהם למחנכים, לא הועיל להעמידו בגבולות ובמשמעת כיון שבילדותו הורגל לחיי הפקר.

לכן, כדי שלא נהיה ח”ו מהבוכים על העבר, ונזכה לראות פירות מפוארים ומטופחים, שומה עלינו כהורים ומחנכים לעמול כבר בשנותיו הראשונות של הילד על הצבת הרגלים של משמעת להורים ולמחנכים, וגבולות ברורים, על ידי אחידות ושיתוף פעולה מלא בין שני ההורים ובינם למחנכים, בחיזוק הסמכות והמשמעת, שזהו הבסיס הראשוני לכל החינוך לחיים.

 

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

מהי סמכות?

המילה סמכות מורכבת מהמילים – ‘סמוך’ המבטאת  קירבה ומהמילה ‘לסמוך’ המבטאת משענת (כמו – תעמוד סמוך אלי וכן אתה יכול לסמוך עלי) זו ההגדרה האמתית של סמכות הורית.

מצד אחד הורים קרובים לילדיהם ובמקביל אפשר לסמוך עליהם.

סמכות לא נרכשת עם כוח, מי שחזק ואלים יותר לא יהיה סמכותי דווקא, רודנים מעולם לא היו סמכותיים, הם היו אלימים כוחניים אבל לא סמכותיים. סמכות אינה בנויה מכוח פיזי כאדם כוחני הנותן חסות ובטחון לכפופים תחתיו.

סמכות היא תרכובת ושילוב של קירבה עם עוצמה.

המדד האם מדובר בסמכות או בהטלת מורא היא השאלה האם אני יכול להיות סמכותי כלפי מי שהוא חזק ממני?

רודן מעולם לא שלט על אנשים חזקים ממנו, ברגע שהכפופים חשו שהשליט שמעליהם חלש מהם מיד התבצעה הפיכה

כך בכל חברה שנשלטת ע”י מנהיג כוחני ברגע שנכנס לטריטוריה משהו חזק מהמנהיג, המנהיג מאבד את כל כוחו ויכולת שליטתו.

בבית שבו המשמעת בנויה מכוח (ענישה, מכות, איומים וכד’ ) היא תאבד מתוקפה ברגע שהילדים יגדלו וההורים יזדקנו שוב אין את הרתיעה והפחד , והמשמעת נמסה ונמוגה.

לעומת זאת סמכות שאינה מבוססת על כוח נשארת גם בגיל זקנה כשהאבא כבר מבוגר וזקוק לעזרת ילדיו בכל צעד ושעל ובכל זאת כל מילה שלו קודש קודשים.

איך בונים סמכות אמיתית?

סמכות לא צריך לבנות. סמכות מובנית בבריאה, צריך רק להיזהר לא להרוס אותה!…

בורא העולם נטע בילד משמעת טבעית לגדולים ממנו, מטבע ברייתו הילד כפוף ומקבל את דברי מי שעומד מעליו זו הנהגה טבעית בכל מערכות היחסים בין בני אדם, בין ילד להוריו בין אישה לבעלה, ובין העם למלך, אדם אוהב להישען על מישהו שחזק ממנו.

סמכות זו אמורה לכלול בתוכה גם ציות לכל מה שהגורם הסמכותי דורש ומבקש.

סמכות טבעית זו נשמרת כל עוד היא משמשת את בעל הסמכות כדי להיטיב, כדי לדאוג לכפופים תחתיו ברגע שהכוח שניתן בידי הגורם הסמכותי מנוצל כדי לרדות או כדי לנצל את הכפופים מיד פגה כל השפעת הסמכות הטבעית.

ניתן לראות במהלך ההיסטוריה כי כל עוד המלכים דאגו לעם ונלחמו עבורו הם היו רצויים על העם, המשיכו לשלוט והעם נלחם לצידם אולם ברגע שהמלך ניצל את הכוח שבידו כדי לרדות בעם ואף הפנה את הכוח להאדרת שמו וסיפוק מנעמי השלטון אז החלו ההתקוממויות.

לסיכום בית בו ההורים מנצלים את סמכותם כדי להיטיב לילדים מתוך דאגה כנה– סמכותם תהיה מבוססת ותמשך עד מאה ועשרים. אך אם הם מנצלים את כוחם חלילה עבור טובתם האישית על חשבון ילדיהם הקטנים תוך ניצול חולשת הקטן אז ברגע שהקטן גדול יהיה.. יחסי הכוחות ישתנו הוא יעשה כרצונו ושוב לא יכפוף עצמו לדעת הוריו.

בס”ד

על גבולות וגדרים בחינוך ילדים

האם גם אתם נמנעתם בשבוע החולף מלענות לכל שיחת טלפון? האם קרה לכם ששעון המעורר צלצל ונדנד ורציתם רק, אבל באמת, רק עוד חמש דקות של תנומה קלה, ובכל זאת קמתם בחריצות ונחישות לעוד יום של עמל? האם בסיומו של יום כשפתחתם את תיבת המייל ‘השלכתם’ לתיבת האשפה הודעות מבלי שכלל פתחתם אותם? מן הסתם עניתם בחיוב על חלק מהסיטואציות, כיוון שאדם בוגר בוחר להציב לעצמו גבולות המסייעים לו בשיגרת היום יום להיות פרודוקטיבי ואיכותי בתפקודו.  כלפי עצמנו- ברור לנו שהגבול נחוץ וחיוני, אך כאשר אנו מציבים גדר נחושה ובטוחה לילדנו מתעוררים לפעולה רגשות אשם המייסרים אותנו.

מדוע אנו נרתעים מהצבת גבול לילדנו? על מה ולמה?

כאמור, הצבת גבול מלווה פעמים רבות בתחושת אשמה או חרדה. זאת כיוון שמבוגר הגודר את עצמו אינו מרגיש ייסורי מצפון על שציער את עצמו בגדרים שונים, לעיתים ההיפך הוא הנכון, הוא חש גאה ומסופק על שהצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. חווית ההצלחה והסיפוק מהווים תמורה לקושי ולצער הכרוכים בגבולות. בנוסף, אדם בוגר יודע, בשעת הצורך, ‘לפצות’ את עצמו בדרכים מגוונות ולהעניק לעצמו חוויה חיובית חילופית לסייג שגדר את עצמו.

לעומת זאת, כשאנו מציבים גבול לילד אנו חשים שהילד עלול להפגע או להצטער ואין בידנו אפשרות להעניק לו תמורה או פיצוי הולמים. במיוחד בעידן בו כולנו עסוקים במירוץ תזזיתי  וחוששים לאבד את רגעי האיכות החמקמקים במאבקי כוחות והצבת גבולות, נוסיף על כך את השיח החברת והתרבותי המציף את מחננו ומנחה אותנו רק להציף את הילד בחום ואהבה, לטפח את הדימוי החיובי של הילד… ולא, חלילה….

כל אלה, הגם שהם נכונים לכשעצמם, מעצימים אצל המחנכים את ייסורי המצפון ורגשות האשם כשהם ‘נאלצים’ לגדור את הילד מאחורי גבולות.

חשיבה זו מקורה בתפיסה שגויה אודות גבולות וסייגים. נשווה זאת לדאגה הבסיסית של כל הורה – להזין את צאצאיו. גם אם הדבר מלווה בטרוניות מצד הילד ותחינות לסעוד את ליבו במיני מתיקה בלבד, הרי שההורה יסרב ויאכיל אותו במזון איכותי. לכל הורה ברור כי הילד זקוק למזון מגוון ובריא בכדי להתפתח. זהו צורך קיומי ואין על כך עוררין. זאת בניגוד לצורך בגבולות שנדמה כי זהו צורך אגוצנטרי של ההורים. אך לא! גבולות מותאמים הם מזון לבריאות הנפש של הילד וצורך הכרחי להתפתחות רגשית תקינה. המפתח נעוץ באיזון הגבולות ולא הימנעות.

אמנם, קיים חשש בקרב ההורים או המחנכים שהילד ירגיש רע בגלל ה”צער” של הגבול, אך גם אם הגבול מסב אי נוחות וצער עדיין זו הרגשה בריאה שילד אמור לחוות ולהרגיש אותה, להפנים שיש דברים בחיים שמקבלים ויש שלא. אלמלא חוויה בריאה זו הרי שההורים והמחנכים מגדלים את הילד לעולם כוזב, לא אמיתי, כיוון שבעולמם של מבוגרים אין את ה”ימינו תחבקני” של ההורים, ואז הילד גדל להיות מבוגר שהוא עדיין ילד…

בהעדר גבול – נחצה כל גבול…

העדר גבולות מותאמים בילדות פוגמת באישיות הילד, הן בשנות הילדות והן בהתפתחותו לאדם בוגר.

כיום, ניתן לראות, לצערנו, קטינים משולחי רסן שדחיית סיפוקים אינה נכללת ברפרטואר האישיותי שלהם. הם רוצים הכל, כאן, עכשיו ומיד… ולא? הם עלולים להדרדר  לפרשיות של שקר וגניבה… ילדים אלו יתקשו להתמודד עם ביקורת, הם עשויים להגיב לה במשבר רגשי, בהסתגרות, ולא פעם, אפילו בתוקפנות. בשנות הילדות המוקדמות הם ישתמשו בבכי כאמצעי להשגת מטרה ולא רק כביטוי לכאב או צער, כלומר אם חסר להם משהו הם לא יחפשו לנהל משא ומתן עם האחר כדי להגיע לפשרה המתאימה לשני הצדדים אלא יפתחו מערכת חשיבה מעוותת האומרת – ‘אם אני בוכה – אני חייב לקבל ואם אני לא מקבל, למרות שאני בוכה, זה אומר שהאדם שמולי לא רגיש, לא איכפתי ואולי אפילו לא ראוי שאהיה חבר שלו…’. האדם משוכנע שאבחנתו צודקת ואובייקטיבית ואין הוא עירני לכך שהמדד בעזרתו הוא מעריך את הזולת נובע מחוסר גבולות ותפיסות עולם שגויות- בכי = השגת הצרכים שלי, במידה ולא, הזולת שאינו נענה לתביעתי= אדם שלילי.

שורשן של התנהגויות אלו ודומיהן נעוץ בד”כ בהעדר גבולות, סמכות ומשמעת בילדות.

חשוב להבין כי מקורן של התנהגויות אלו הוא פחד וחרדה. נבין את הדברים בעזרת דוגמא ממחנך שבחר להציב בכתתו גבול בנושא דרך ארץ. המחנך נסה להשליט את הגבול ללא הצלחה. התלמידים ‘ניצחו’ את המחנך. בתחילה, נראה שהתלמידים הרוויחו תחושת הנאה ועוצמה מניצחונם על המחנך. אולם, התת מודע של כל תלמיד מבין שאם הוא חזק יותר מהמחנך, ותפקיד המחנך להגן על התלמיד, משמעות הדבר היא – ‘אין מי שיגן עלי!! כי מי שאמור להגן עלי- אמור להיות חזק ממני’. כך מתגבשת באזור הלא מודע של הילד תחושה שאין מי שיגן עליו בעולם הזה… הרגשת הפחד והחרדה הלא מודעים יתבטאו בהתנהגות פורצת גבולות, תוקפנית, ובעצם, מתגוננת.

חשוב ונכון לזכור כי אנו עוסקים במלאכת קודש עם בני מלכו של עולם- נסיכים. אך אם נהפוך את הילד לנסיך, הרי שלפעמים המבוגר נמצא בעמדת משרת לנסיך… ילד יכול להיות נסיך אם המבוגר הוא המלך, בבחינת ‘ויהי מורא רבך כמורא שמים’.

 

על גבול הטעם הטוב- ה’לא תעשה’ בהצבת גבולות

בניית ‘גדר מערכת’ איכותית ומגדלת היא משאת נפשו של כל הורה ומחנך. כיצד עושים זאת?

נפתח ב’סור מרע’ ובמאמר הבא נרחיב בס”ד ב’עשה טוב’.

כאמור, הצבת גבולות עשויה לגרור את המבוגר למאבק כוחות עם הילד. כאשר הילד חווה ‘ניצחון’ הוא נהנה מכך ועלול לאמץ את ההתנגדות והמאבק כדפוס פעולה קבוע. על כן, יש להמנע מביטוי חולשה וחוסר אונים מול הילד.

חולשה וחוסר אונים באים לביטוי לדוגמא בצעקות. צעקה לא תביא בעקבותיה משמעת וסמכות. להיפך. הילד מרגיש שהצליח להפעיל את המורה, הוא חש את הכח והעוצמה שלו להניע את המורה ולהוציא אותו משלוותו. תחושה זו תייצר אצל הילד הנאה והוא עלול לאמץ דרך זו להנאתו.

גם איומים מבטאים חולשה וחוסר אונים. כאשר המבוגר משתמש באיום, שלא מתכוון לממש, כדי להפחיד את הילד, הוא משדר לילד שהוא חזק ממנו, ואין כוחו אלא בפיו, לאיים… הילד מבין שהמבוגר חסר אונים למולו ושהאיום הוא לשם איום בלבד.

נביא לכך דוגמא מחיי משפחה – בזמן נסיעה ארוכה ומייגעת ברכב משפחתי כשאחד הילדים מצווח ובוכה כי רוצה דבר מה, ההורים מנסים את כוחם באיום ואומרים לו שאם לא יחדל מבכיו יקראו למשטרה או יורידו אותו מהרכב בצד הכביש… הילד יודע שאין סיכוי שהדבר יקרה… וסביר להניח שהוא לא ירפה מבכיו אלא יעצים אותו כי הוא נוכח שהוריו חסרי אונים מולו.

כאמור, ילד שחווה ‘ניצחון’ על המבוגר ולא ציית לגבול עשוי לאמץ את טקטיקת המאבק כדרך חיים. לכן חשוב מאד להמנע מ’כניעה‘ לדרישת הילד ולהשאר עקביים בגבול שהוצב. קורה לעיתים שאנו מפעילים חשיבה מחודשת ומוצאים לנכון להתגמש עם הגבול ולשנות אותו. במקרה זה חשוב מאד שננמק את סיבת השינוי בסיבה חיצונית ולא בגלל הבכי, הנדנוד או המאבק של הילד. שאם לא כן, הילד יפנים שגבול הוא זמני ומותנה בכמות האנרגיה שהוא יפעיל כדי לבקוע אותו, שכל אמירת ‘לא’ היא בעצם ‘כן’, זה רק תלוי בכמה דמעות ישפוך ויתעקש. חשוב שהילד יפנים ויבין שאמנם השיג את מה שרצה אך לא בזכות הדמעות או הנדנוד אלא כי כך בחרו הוריו/ מחנכיו בהתאם לנסיבות. דרך זו תמנע היווצרות התניה אצל הילד בין השגת רצונות לטקטיקת מאבק.

יש הורים ומחנכים העומדים על המשמר דרוכים ואם נדמה להם שהילד מביע משאלה הנוגדת את החוקים שחוקקו הם דוחים אותו על הסף ולא מניחים לו לסיים את דבריו. נראה להם שבאופן זה הם ישליטו סמכות ומשמעת ללא עוררין. ראוי מאד להמנע מתגובה שכזו. חשוב להיות אמפטיים לרצון של הילד, לתת לו להביע את עצמו ורצונותיו, לא לדחות אותם ולגרום לו להדחיק את רצונו. שלילה אגרסיבית של רצון עלולה להתפרש אצל הילד בשונה מכוונת ההורה או המחנך. אט אט הילד יפנים שלא כדאי ולא משתלם להביע את הרצון שלו… ילד הגדל בסביבה כזו יתפתח עם השנים להיות ביישן קיצוני המפחד להביע את עמדתו בחברה, הוא יהפוך לאישיות מרצה, יוותר על עצמו לטובת אחרים העלולים לנצל זאת… וכשההורים ירצו שישתף אותם לא יהיה להם עם מי לדבר…

לכן, חשוב לאפשר לילד להביע את רצונו, לא ‘למחוק’ את דבריו, ולאחר מכן להציב את הגבול מתוך אמפטיה ואסרטיביות.