שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי!

'מדרש רבה' בפרשתנו פותח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הה"ד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). המדרש ממשיך ללמד על אברהם שמנע מוסר מישמעאל בנו, ובסוף יצא לתרבות רעה ואביו שָׂנְאוֹ, וכן יצחק עם עשיו בנו, ודוד המלך עם אבשלום ואדוניהו בניו, עליהם נאמר וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… והמדרש משבח את אברהם שחינוך את יצחק בנו כראוי, יצחק שחינך את יעקב, והמדרש מסיים "אף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בנ"י הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו". וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר!

שלמה המלך מלמדנו בחכמתו שאהבה שאין עמה חינוך – אינה אהבה, וחינוך שאין עמו אהבה – אינו חינוך. על כן, ויתור ופינוק הבן – ללא מוסר והדרכת אביו, ירחיקו ביניהם. ומאידך, תוכחת מוסר שלא באה מלב אוהב תחטיא מטרתה. ומהו ה'שֵׁבֶט' עליו מזהיר שלמה שאין לחסוך מבנינו? אמנם בחז"ל וב'ראשונים' ז"ל התירו לאב להכות מכה חינוכית קטנה ומרוסנת, לא בכעס, ואף זאת בכפוף לגיל הבן ובעיתוי הנכון. אך, האם זהו 'פשוטו של מקרא'?

הקדמונים ביארו שאת ה'רישא' נבין מתוך ה'סיפא'. הבה נשווה ביניהם! אם וכאשר נפרש ה'רישא' כפשוטו, חושך שבטו – מכות המקל – שונא בנו, היה ל'סיפא' להמשיך 'ואהבו מכהו מדי בוקר וערב'. אך לא כן סִיֵּם הפסוק, אלא "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", הרי שהיפוכו של הרישא, האב ה'חושך שבטו', הוא האב המקדים ומתמיד בהנחיית מוסר והנהגה לבנו. ברור אפוא כי ה'שֵׁבֶט' הוא 'שרביט ההנהגה', שלא יחסוך אב בחינוך בניו והנהגתם. כך עולה מהמדרש הנ"ל, אברהם חינך את יצחק, ויצחק את יעקב, ולא מצאנו שֶׁרָדוּ בהם במקלות, אלא בחינוך והנחייה. אף את יעקב אבינו, מֻשָּׂא המדרש, משבחים, שהוכיח את בניו ולימדם דרכיו, ולא חסך מהם שבט מוסר מתוך אהבתו.

ג' פעמים מצאנו בתורה את התיבה שֵׁבֶט. [ואין מדובר כאן על שֵׁבֶט שפירושו קבוצת אנשים המתייחסת לאב אחד].

  • לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה… (ויחי)
  • וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… (משפטים)
  • וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לה'. (בחקותי)

האם אלו 'מקלות'? נעיין ב'אונקלוס': יעקב מברך יהודה בנו: "לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה". יהודה ינהיג! שרביט ההנהגה. אדון שהכה עבדו ואמתו: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ… בְּשׁוּלְטָן… בשררה! ולכן שונה דין אדון שהרג עבדו, מדין אַחֵר שהרג עבד, 'כִּי כַסְפּוֹ הוּא'. (רמב"ם פ"ב מה' רוצח). הרי בשני פסוקים אלה תרגום של שֵׁבֶט הוא שׁוּלְטָן, הנהגה! ואכן, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – החוסך הנהגה וחינוך – שׂוֹנֵא בְנוֹ! רק אצל בהמות יש מקל! ב'מעשר בהמה' מתרגם: וְכָל מַעְשַׂר תּוֹרִין וְעָאן, כֹּל דְּיִעְבַּר תְּחוֹת חוּטְרָא. אף בהמות מכים בחמלה, שהרי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן!

ניתן להאריך עוד – אך המאמר מוגבל: נסיים בדרשה נפלאה שדרש רבינו ה'כתב סופר': החינוך המועיל ביותר הנהו ה'דוגמא האישית' שהבן מקבל מאביו, וע"כ מצווה שלמה המלך: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שלו! החוסך הנהגה וחינוך מעצמו, אינו 'סר מרע' כדבעי, אינו מקיים 'עשה טוב' כראוי, אב זה שׂוֹנֵא בְנוֹ, כי בהיעדר דוגמא אישית, מה יעשה הבן…?

נזכור דברי שלמה: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט-מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ (משלי כ"ב ט"ו). ואף זאת יעשה האב באהבה, כדרשת רבינו בעל-הטורים (בדרשת ה'מסורה') בפ' וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, עיי"ש. 'נַכֶּה' את בנינו ב'מקל נועם' בלבד, כלשון המדרש (ב"ר י') איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ש'מכה' אותו ואומר לו גדל!" 'כח המצמיח' קרוי כפי חכמים 'מכה', וכך נוהגים חכמים בחינוכם. החכם אינו נזקק לכוח, כי אין גבורתו בכפו אלא באישיותו ובדעתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יש מלמדים עובדי ע"ז?

לפני כחצי יובל שנים הואשמה אמא צעירה מאחת השכונות הירושלמיות, על שהיא מענישה ומכה את בניה. כשהועמדה למשפט טען פרקליטה, עו"ד חרדי, שהיא צודקת! כך נהגו בכל הדורות, ומסורת אבותינו 'בידינו' ממש! הוא אף הציג בפני השופט הפסוק ב'משלי': חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְּנוֹ! ומי יחלוק על שלמה המלך, החכם מכל אדם!

בבוא השופט למסור גזר דינה, פתח ואמר: אין חולק כי אכן 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם… וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם…', אך בוודאי נדרשת חכמה רבה להבין את דבריו שנאמרו בדעה עמוקה. מאידך, חז"ל קבעו (פסחים ס"ו) "כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו". הכועס נעשה 'טיפש' בשעת כעסו. איך יכול לאדם הרוגז, ה'טיפש הזמני', להרים יד ולהכות את בנו, תוך שנתלה בדברי שלמה? הרי דברי חכמה ניתן לקיים רק בחכמה, במצב רוגע!

מחנכים מומחים ויר"ש יודעים בברור: אין מקום ל'כעס' בעבודת החינוך. ניתן להשפיע על נפש התלמידים רק מתוך שלוה ונחת. לעומת ה'אשליה' שכעס הוא כלי יעיל ומטיב את מעשי התלמידים, כבר כתב רבינו ה'חזון איש' ('אמונה ובטחון' פרק ד') "כאשר מייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על הֶעָוֶל אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והתלמיד מתעורר על חטאו, וגמר בליבו שלא לִשְׁנוֹת חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך התרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו, שרואהו משתמש במגונות אלה בשעת תוכחתו, ו'גדול שמושה יותר מלימודה', והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה – כשמתלווה עמה ממידות הלא-טובות".

בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את בניו. על שמעון ולוי אומר 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. רבינו ה'בית ישראל' היה מספר שזקנו רבינו ה'שפת אמת' העסיק בביתו ת"ח, מחסידי קאצק, ללמד את בניו. פעם, שיחקו בניו הצעירים של הרבי, והתרוצצו סביב המלמד, בזמן שלימד הבנים הבוגרים. פנה אליהם בגערה, אך הם המשיכו במשובתם. פקעה סבלנותו, ועמד ממקומו בכעס. ראה זאת הרבי ואמר "הרי במשנה נאמר 'ולא הקפדן מלמד'. הרבי הוסיף והסביר לו הפסוק הנ"ל, שיעקב לא קילל את בניו, אלא כשראם כעסנים, ברכם שיעקרו מקרבם מידה זו. לכן אמר שיהיו 'סופרים ומלמדי תינוקות' שהרי 'לא הקפדן מלמד', וכשיעסקו במלאכות קדושות אלו – שבהן הכעסן נכשל – יעמלו לתקן כעסם ויתמתנו ברוגזם. אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם!

אין ספק שעבודת החינוך נעשית מורכבת משנה לשנה, אך על המחנך להפנים בנפשו שכעס מזיק ומקלקל, כאשר התלמידים רואים את רבם רוגז – הם בזים לו. מאחורי גבו לועגים ומחקים דמותו הכעוסה ודיבורו הרוטן והזועף!

סיפר הרה"ק רבי יצחק מוורקא "התלוויתי למו"ר הרה"ק רבי דוד מלעלוב בנדודיו. הגענו לעיר אחת, ואשה ראתה את רבי דוד והתחילה להכותו! היתה זו אשה עגונה שבעלה עָזְבָהּ לפני שנים רבות. היא טעתה וחשבה שרבי דוד הוא בעלה, והתפרצה עליו במכות! כאשר קלטה שטעתה מררה בבכי והתחננה שימחל על שביזתה אותו והכתה אותו. הרגיעה הצדיק ואמר "לא אותי הכית, אלא את בעלך! רק טעית וחשבת כי הוא אני". בלכתם הסביר לי רבי דוד שכך נהג יוסף הצדיק (בפרשתנו) כאשר הרגיע את אחיו המתחננים לסליחתו אמר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", פגעתם בי כי חשבתם שאני הפועל לרעתכם! זה בכלל לא היה אני! רוב הכעסים באים בגלל חשיבה מוטעית זו…".

מַשְׁבְּרֵי הכעס מתעוררים בליבו של המלמד כשהוא נפגע מיחס התלמיד כלפיו, זלזול בדבריו, אי ציות להוראותיו. המלמד חש צורך פנימי דחוף לשקם מעמדו מול הכיתה, ועושה זאת בצעקה, גערה, בהענשה… עצה טובה למלמד: חֲשֹׁב שהילד לא מתכוון אותך אישית! הוא מתחצף 'לרב'ה שלו', זה שמונע ממנו… הדורש ממנו…  כרגע זה אתה

יהי כבוד תלמידך חביב…

תלמידים רבים שואלים את מוריהם: כאשר יוסף עלה לגדולה, מדוע לא שלח להודיע לאביו שהוא חי? אוי לו למלמד שמתעלם משאלות תלמידיו! יש לחתור לבאר דבר דבור על אופניו. 'חוק כלים שלובים' בחינוך: התלמידים לעולם לא יעלו על רמת מוריהם… רבינו 'אור החיים' הק' מבאר בפרשתנו שיוסף לא שלח אות חיים לאביו מפני שחשש לכבודם של אחיו שלא יתביישו מאביהם! היה מוכן להשאיר את אביו בצערו ובאבלו – מאשר לבייש את אחיו! מה שאין כן כעת, לאחר שהתוודע אליהם, האכילם והשקם, העניק מתנות, והראה שהוא עמהם בלבב שלם.

מסר חינוכי מדהים! כהמשך לשיעור הנלמד זה עתה מתמר: "נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש – ואל ילבין פני חברו ברבים" נרחיב בחומרת הלבנת הפנים 'גם במקרה שאתה צודק'. לא 'מספרים' פרשה בלבד, אלא מחנכים!

אך יותר ממה שתלמיד שומע את דברי רבו – הוא רואה את מעשי רבו. לא קל לנהל כיתה בת עשרות תלמידים – אך על המחנך להישמר ביותר לא לפגוע חלילה בכבודו של אף תלמיד. ידועה אמרתו הצחה של הג"ר מאיר שפירא מלובלין: נגר דורך על נסורת תוך כדי עבודתו. בורסקאי על עורות. יזהר המלמד לבל ידרוך על נשמות! פיקוח נפש!

שח אברך חשוב "את כל חיי חב אני לרב'ה שלימדני בכיתה ג'… ומעשה שהיה כך היה: חברי הביא לכתה שעון חדש. כל ילדי הכיתה התגודדו להביט בו בקנאה… בהפסקה נכנסתי לכיתה הריקה, והנה, השעון החדש מונח על השלחן. רוח שטות פעפעה בי, והכנסתי את השעון לכיס מכנסיי… בתום ההפסקה נתגלתה הגניבה, ותהום הכיתה!

המלמד נכנס ומבין את אשר לפניו. הוא פקד על כולנו לעמוד במקום, ילקוט על הכיסא, וידים על הראש. הוא פתח ואמר "אינני מאמין כי בכיתתנו יש גנב, אך נבדוק!". הוא עובר תלמיד תלמיד, ממשמש בילקוט ובכיסים. המלמד מסיים טור א' ועובר לטור ב'. אני חש 'פלצות'. תיכף הוא מגיע אלי. השעון קודח בכיסי כגחלת בוערת. בראשי חולפות מחשבות זוועה מה יקרה כשיתפסוני. יסלקו אותי מהת"ת, כנראה אף את אחי. את אמי יפטרו ממשרתה ב'בית יעקב' כי מי תרצה ללמוד אצל 'אמא של גנב', אני חושש על סבי הקשיש והחולה, איך ליבו יעמוד בבושות…

והרב'ה הגיע לטור שלי, טור ג'. כולו מצומרר. כבר לא רואה ולא שומע. הרב'ה מחטט בילקוטי ואז ממשש בבגדי. בזריזות-ידים הוא שולף את השעון מכיסי ומטמינו בכיסו! הוא ממשיך בחיפושיו בכיתה כאילו טרם נמצא השעון!

בתום החיפוש בכל ארבעת טורי הכיתה, נעמד הרב'ה בחזית הכיתה וחיוך רחב על פניו "ברוך השם אין בכיתתנו גנב! כל תלמידינו צדיקים ונקיים". הוא מציג את השעון ואומר "יצר הרע ביקר כאן בהפסקה וגנב את השעון. זה לא ילד!" השיב את השעון וביקש לא להשאירו עוד מול יצר-הרע… וזהו! הוא לא הביט בי, לא קרץ לעברי, למיטב ידיעתי לא סיפר זאת לאבי. הוא הציל את חיי! אני לא יודע איך הייתי שורד את ההשפלה. הוא חינך אותי לגמרי!

המלמד יכול היה 'להתיר דמו' בהצדקה של 'למען ישמעו ויראו', אך הוא שמר על שליטה עצמית, כי אין לחרוץ דיני נפשות על גניבת שעון! נזכור את שדרש הצדיק רבי יחיאל מאיר מגוסטנין [מגדולי חצר הק' קוצק] "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, את הרע תוציא מקרבך, מקרב עצמך, ואזי וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, ישמעו בקולך ויראו ממך כיצד לנהוג!"

ברוך השם, זכינו ו'אלימות פיזית' נתבערה ממוסדות החינוך. כבר אין צביטות, משיכות אוזניים וסטירות משפילות. אך המערכה טרם תמה! נוסיף ונאכוף את איסור ה'אלימות המילולית'. לא למילות לעג והענשה משפילה! אדרבא! את התלמידים מקדמים ע"י 'כבוד והערכה'. בהלכה ישנם 'דרכי קנין' רבות. יש קניינים לקרקעות ויש למיטלטלין, יש בכלי-המוכר ויש בכלי-הקונה, יש ברשות היחיד ויש ברשות הרבים. כל 'קנין' מוגבל בצורתו ומקום זכייתו. אך יש קנין שמועיל בכל, ללא סייג, והוא קנין "הגבהה"! את נפש התלמיד נקנה ב'הגבהתו' וזה מועיל תמיד!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למה ברא ה' 'שכל עקום'?

 

שח לי מרצה עמית: נשאתי הרצאה חינוכית בפני אבות בת"ת גדול וחשוב. הנושא היה מעשי וחשוב, והקהל האזין ברוב קשב, בדממה. הפריע לי לראות שבקצה האולם ישבו שני אברכים ופטפטו לאורך ההרצאה. הרי אינם ילדים! לא רוצים להקשיב – שיצאו! וכך נמשך הדבר, למגינת ליבי. בתום ההרצאה הקיפו אותי שומעים רבים, להודות, להעיר ולאיר. גם האברך 'הפטפטן' ניגש ואמר "היה מיוחד! הצלחתי להקשיב ואף לתרגם ל'עולה חדש' תוך-כדי…".

חשוב לסגל לנו הרגל חינוכי חשוב: לא למהר לשפוט מעשי הזולת לפי מראה עיניים, יש לברר היטב לפני שנוקטים עמדה לגבי מעשי האחר, וכן להיות מוכנים לראותו באור חדש, לסלק דעה מוטעית, ולהשתחרר מקיבעון מחשבתי.

החיים שלנו רצופים בסטיגמות כלפי הסובבים אותנו. מתחילת שנת לימודים קובע מלמד 'דעות' לגבי תלמידיו והוריהם. הוא מתייג אותם ומתנהל איתם לפי תגיות אלו. אנו חיים בעולם של 'סטריאוטיפים', הכללות ודעות קדומות על אנשים, לפי השתייכות חברתית, כלכלית, מוצא ומראה, ועוד דברים חיצוניים שרחוקים מן המציאות.

יסוד זה עובר כחוט השני בפרשתנו. הבה נתבונן ונלמד משלשה אירועים בפרשה: יוסף ואחיו, יהודה ותמר, ואשת פוטיפר. סיפורים אלה ממחישים כי "דברים אינם כפי שהם נראים"! בפתח הפרשה – אחי יוסף פיתחו נגדו שנאה עזה עד שלא יכלו דברו לשלום. הם ידעו בברור שהוא, היתום, פוגע בהם בהבאת דיבתם רעה אל אביהם, ומערער על יציבות ושלימות המשפחה. גם ראוהו אוכל אבר מן החי. בעיניהם הענין הוא 'שחור לבן' ואחת דתו להמית!

בהמשך, יהודה דן את תמר כלתו, 'הקטלנית', למיתה בייסורים על שזינתה. ברור כשמש! הרי גם הרה לזנונים! אין ספק כי כל באי שער בית דינו של יהודה הסכימו אתו פה אחד, עליה להמתין לייבום והיא לא מילאה אחר ההלכה! ואשת פוטיפר המאשימה את יוסף. היא היתה כה משכנעת! היא תיארה בפני בעלה את 'מעשיו' של 'העבד העברי' שהביא אל ביתו. חז"ל נאמר שהיא גם הציגה חומרי ראיות מפלילות בנוסף לבגד שהוא הותיר בידה. ברור כשמש!

אך לכל סיפור יש צד אחר. יהודה היה גיבור כשהודה! הוא רואה את הסימנים שתמר שלחה, הוא יכול היה לצאת 'גיבור', להתעלם מרמזיה ולבצע גזר הדין. בעיני הציבור הוא יצא 'קטן', טועה, אך בהיסטוריה הוא יצא 'גדול', מלך! התורה אף מקדישה פרק על מעלת 'כהני מצרים' ואדמותיהם, וזאת בזכות שהם לא נסחפו להאמין לאשת פוטיפר.

סיפורי 'כף זכות' שסיפר לנו הרבי בחיידר פועלים בקרבי עד היום. ההרגל לראות את ה'שונה' באור חיובי סיגלתי לי בהיותי 'עולה' מחו"ל, והכרתי 'עוד יהודים טובים'. חשוב לנו, הורים ומחנכים לטפח יסוד יהודי זה. תלמיד אינו מביא חתימות הורים. חוץ מ'הורים מזלזלים' – יש אולי עוד סיבות? ילד עייף, עצבני וקופצני, שיקלו עוד סיבות לפני הפנייה לטיפול בריטלין… מישהו לא השיב לך 'גוט שבת' ברחוב, זה לא אישי, יתכן וזה סוג של 'קוצר ראייה'!

יש רעיון חריף מרבינו הקדוש מקאצק זי"ע "הרי הקב"ה ברא כל מה שבעולמו לתועלת רצויה. ומדוע ברא לאדם 'שכל עקום', תכונת ה'איפכא מסתברא'? כדי שנוכל לדון את חברנו לכף זכות! לעתים נדרש לכך 'שכל עקום'…!

דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. תפיסה זו מרגיעה, מונעת מדון ומרגיע כעסים. היא גם תפיסה אמונית, לחשוב בצורה חיובית. גם את הקב"ה נדון 'לכף זכות'! זו אמונה. הנה, ימי החנוכה, יו"ט שבוקע ומבליח באורו מתוך החשכה, נתונים בין שתי פרשות: וישב ומקץ. שתי פרשות הללו מסתיימים ברגע רע! 'נעצרים' כביכול בעומק האפלה! פר' וישב מסתיימת ביאוש, 'וַיִּשְׁכָּחֵהוּ'! יוסף שכוח במאסר. גם פר' מקץ חותמת בנקודת שפל, האחים מושבים עם בנימין 'הגנב', מושפלים וכנועים… אך מתוך שיא החושך בקע אור! כך סידר הקב"ה בעולמו. ונשים לב: לא תמיד רואים מיד את ניצוץ הישועה, לומדים להמתין 'שבוע שלם' עד למהפך… נחיה עם מחשבה זו, 'נחיה'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בנקרת הצור

בס"ד יוצאים מימי הפורים, מחוזקים ומעודדים כי הנגיף ואסונותיו, סגריו ובידודיו, יהיו בקרוב נחלת העבר בה"י, שגרת החיים תשוב למסלולה, ונשכיל להשתקם מ'שנה מטלטלת' שחווינו – בכל המישורים.

במאמר לפורים כתבתי על החשיבות לשוחח עם ילדינו על אמונה בבורא יתב"ש, וכי הוא לבדדו מנהיג לכל הברואים, הכל לטובה מאתו יתב"ש – ולכן לו לבדו ראוי להתפלל. נחזק את הביטחון בה'. הזמן גרמא ליזום ולפתוח שיחות אלה עם ילדינו ותלמידינו. 'בדיוק' י"ב חודש שהקב"ה, מסבב כל הסיבות, בחר לעצור את מהלכי העולם (כפי שציינו חז"ל על משפט י"ב חודש). מה לומדים מ'שנת הקורונה'? נעודד את ילדינו (ואף את עצמנו) להיות חכמים הלומדים מהניסיון, להסיק מסקנות, ולא כסילים הולכים בחושך.

נבין כי לילדים יש קושי, הם אוהבים "להבין הכל". קדמונים הסבירו את דברי ר' יהודה בן תימא "בן ארבעים לבינה" שבגיל מתבגר 'מבינים שלא מבינים הכל', כדברי הרמב"ם כי 'תכלית הידיעה – שלא נדע'. צעירים חושבים כי חוסר הבנה מעידה על קטנות, ועל כן אינם מוכנים לקבל דברים בלתי מובנים.

צדיקים אמרו 'מפורים יוצאים לפרה'. כי אחרי התבוננות בנס פורים, גילוי ההסתרה בתוך ההסתרה, מתקדמים לפרשת פרה – שהיא סמל ה'בלתי מובן'. גם שלמה המלך החכם מכל אדם, שהבין "את הכל" (מבחי' הילדים היכולת לדבר עם בעלי חיים זה 'הכל'!) הוא מכריז על עצמו שביקש להבין סוד פרה אדומה, ולא השיגו, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי… קריאה זו לא ממעטת את חכמה שלמה, אלא מגביהה את רמתה! בזה השיג שלמה פסגת חוכמתו! ההתבטלות להקב"ה שרק הוא לבדו מבין את הכל.

שוחחתי לפני פורים עם תלמיד צעיר על עומק לקחי מגילת אסתר, שבסוף כל חלקיה מתחברים, רואים שעשרת פרקיה חוברים יחד לעלילה אחת גדולה… הסברתי לו את דברי רבינו ה'חתם סופר' בפרשתנו, הקב"ה מסביר למשה רבינו כי הנהגת ה' היא בהסתר פנים, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. 'בשעת מעשה' יד ה' מוסתרת, אך וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, לאחר זמן מבינים, ושתי, אסתר, מרדכי בגתן ותרש… הכל מדויק. הילד הקשיב, הרגשתי שהוא חושב, ואז שאל "אז למה קרה…" ונקב באירוע מזוויע שמשפחתו חוותה. יצרתי אתו קשר עין, ולאחר שתיקה השבתי "את סיפור המגילה הבינו רק אחרי עשר שנים. יש דברים שמובנים רק אחרי מאה או אלף שנה… אבל בטוח שיש גם לזה סיבה נכונה מאת ה'!".

השבוע, בצאת יום הפורים, ה'יארצייט' של הרבי ה'פני מנחם' זי"ע. רבינו סיפר שבילדותו התלווה לאמו בהליכתה לבנק. בעודו יושב וממתין רואה אדם נגש לפקיד ונותן לו כמות גדולה של מזומנים. 'כמה מסכן' חשב הילד 'הוא נאלץ להיפרד מהמון כסף…'. הבא בתור מקבל מהפקיד חבילת שטרות עבה. 'איזה אושר! זה איש מוצלח! משלמים לו!'. כאשר שיתף את אמו בהרהוריו הסבירה לו 'העולם הוא לא כפי שהוא נראה! הראשון הפקיד, בעל הון מסר כסף לשמירה והשקעה, ואילו השני דלפון, לווה כסף…'.

רבינו זי"ע השתמש במעשייה זו להמחיש ש"מה שנראה טוב – איננו בהכרח טוב, ומה שנראה רע – איננו בהכרח רע!" הנהגת הקב"ה מעולמו מכוסה ונעלמה, והבוטח בה' חסד יסובבנו, "אנחנו בידיים טובות"!

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי! שלמה המלך אומר לנו, הוא מלמדנו חכמה! הוא למד לדעת שיש "חכם יותר ממני" וכמאמר רבינו הק' מקוצק זי"ע "אילו הייתי מבינו – לא הייתי עובדו!". נשכיל ונלמד מניסיון 'משבר הקורונה', מה החכמנו, מה ניקח עמנו, בגשמיות וברוחניות. נדבר עם הילדים, 'את פתח לו', נסביר שכולנו 'שאינו יודע לשאול'. אך להקב"ה יש תשובות! עלינו 'לשאול' – לבקש ולהתפלל.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בסתר עליון

פורים מציין שנה להשתלטות נגיף ה'קורונה' על אורח חיינו. אמנם דובר כבר בחודשי החורף הראשונים על נגיף מסתורי המפיל חללים בסין, אך עם בוא יום הפורים נעשו הדיבורים למציאות קשה וכואבת. לראשונה בתולדות עמנו חבשו כולם מסכות בימי הפורים, מנער ועד זקן, לא מסכה משעשעת שמוסרת בתום יום הפורים, אלא מסכה רפואית שטרם זכינו להסירה מעל פנינו. יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף.

חלפה שנה. מפורים התחיל הפחד 'מה יהיה בפסח', סדרי נסיעה, אירוח וקניות השתנו, הרחובות שממו ובחדרים אימה. מוסדות חינוך ובתי מדרש ננטשו. בשנה החולפת ידענו שכול ואובדן. משפחות התאבלו על יקיריהם, גדולי ישראל חשובים נספו רח"ל, רבים נפלו לתהום כלכלי, ושמחת חתן וכלה הושבתה…

הבה ננצל את העיתוי, שנה לקורונה, לשיחה 'אמונית' עם ילדינו. יש טוענים "לא צריך לדבר עם ילדים על אמונה. צריך ניתן להם לקלוט לבד ולהבין…". אחרים ינפנפו בטיעון מחוכם "עצם הדיבור עשוי לבלבל את תמימותם… לא 'מורה' אלא 'נבוכים'…". האמת היא שרבים נמנעים לְפַתֵּחַ שיחות יזומות על אמונה כי הם עצמם מבולבלים, אינם מספיק ברורים בעצמם עד שיוכלו להסביר וללבן זאת עם ילדיהם.

מטעמי המנהג לעטות מסכות ותחפושות בפורים הוא לעורר בקרבנו כי השגחת הקב"ה בעולמו מכוסה ומוסתרת. המסכה מסתירה מה שתחתיה, והנהגה זו מאפיינת את נס פורים במיוחד. הגמ' שואלת (חולין קל"ט) 'אסתר מן התורה מנין?'. מה השאלה הזו? איך תהיה אסתר מוזכרת התורה, הרי נס פורים היה 740 שנה אחרי מתן תורה? אך חז"ל משיבים "שנא' וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". לא במשחק מילים באו, אלא מורים דעת כי מהות אירועי ימי מרדכי ואסתר היה השגחה פרטית בבחי' 'הסתר פנים'.

המילה 'מגילה' איננה קלף מגולל בלבד, אלא רומזת על גילוי וחשיפה. במגילת אסתר יש לגלות ההסתר. בליל הסדר מזכירים "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה". לעתים בוחר השי"ת לנהוג בהתגלות, כמו בניסי יציאת מצרים, ולפעמים בוחר לפעול בהסתר – ורק לבסוף להתגלות בהדר כבודו, כמו לאחר שנות סבל ושמד בימי מלכות יון, בהם נטבחנו ונרדפנו. הקב"ה שם קץ לחושך, ובנס פך השמן הראה את מלכותו.

בסיפור המגילה, הקב"ה היה ונותר מוסתר מתחילה ועד סוף. שם שמים לא מזוכר כלל לרמוז כי אפילו חרך לא נפתח לראות דרכו את ההשגחה הפרטית. במשך שנים שיהודי שושן תוהים על צירופי מקרים מוזרים שקורים סביבם, את חוטי המריונטה כלל לא ראו, את חלקי הפאזל לא חיברו. פני ה' שמאחורי המסכה, עיני ה' המשגיחות עלינו ומסבבים כל סיבותינו, לא נראו. 'הַסְתֵּר אַסְתִּיר' – מתחילה ועד סוף.

על המבוגרים לחדד מסרים הללו לעצמם, בפיהם ובלבבם, ואח"כ לפתוח בשיחות האמונה עם תשב"ר. למרדכי היהודי שם נוסף: 'פתחיה', אמרו חז"ל (שקלים פ"ה) 'שהיה פותח דברים ודורשן'. הוא קרוי גם 'בִּלְשָׁן' שהיה בקי בשבעים לשון. ידע לדבר בשפת בוגרים, בלשון נערים, ואף עם ילדים. בימי 'הסתרה בתוך הסתרה' חובה עלינו לקיים שיחות ושיעורים על אמונה. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א "חבל שרק ילדי 'מתחזקים ובעלי-תשובה' זוכים לשיחות סדורות על אמונה. זה נחוץ לכלום! לילדים יש קושיות ותהיות ואוי לנו להניחן כך, ללא מענה, שֶׁיִתְפְּחוּ וִיקַבְּעוּ… ושאינו יודע לשאול – את פתח לו!

במלאות שנה ל'משבר הנגיף' נשוחח עם ילדינו על דרכי ה' הנסתרות, באמונה ש'תחת למסכה' קיימת תמיד 'תכנית אלוקית' מדהימה. מְקַוִּים לה' כי קרב יום בו יוכרע הנגיף, לא נזקק עוד למסכות כחלחלות. ומצפים ל'יום ה' הגדול והנורא', בו יסיר אף הוא את מסכת הסתר הפנים, ותגלה ותיראה מלכותו עלינו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- פרשת ויגש

סוף טוב

תהליכים רבים מתבהרים רק בסופם. לדוגמא, הרוצה להקים ולבנות בנין רב קומות, תחילה יחפור לעומק! הבא להצמיח ולהפרות שדה, בתחילה יחרוש ויהפוך באדמה. זר יביט ויתמה, כאן בונים? אני רואה שהורסים! על כך אומרים, ובצדק, 'לטיפש – אין מראים חצי עבודה'… כך גם בחינוך. אדם עובר תהפוכות ושינויים עד שמתעצב. הירידות הם חלק מהעליות. ההרס הוא חלק מהבנייה. כולנו קראנו על הזחל שהופך לגולם בשביל להתפתח לפרפר מרהיב. נערים רבים הופכים ל'גלם' בשלבי התפתחותם. עם סבלנות ותבונה של החכם, המסוגל כן לראות חצי העבודה נראה גולם זה נעשה לאדם איכותי. לעתים יש 'ללוות את התהליך', להתערב ולכוון, ולעתים להרפות.

אתה באמצע קריאת ספר עלילתי, מחשבותיך ורגשותיך אפופים קורי מתח, לפתע תגלה כי הפרקים האחרונים חסרים. מישהו קרע מתוכו עמודים. מה תרגיש? תוצף בלבול רגשי. השכל לא יבין נכון ולא מסוגל לנחש בעצמו את עלילת ההמשך. 'האיש הרע' בסיפור הוא באמת כך? והסכנה האורבת? ומה עם המסכן ההוא? מה קרה בסוף…?

העלילה המרתקת ביותר, בעלת תוצאות מפתיעות ומהפכניות, היא האדם. על ספר עמוק ומורכב זה נאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… הקב"ה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, הינו כל יכול, הוא רוקם מארג אנושי שמתגלגל עדי שלימות. הוא מסבב כל הסיבות, ספר ייחודי ואישי, מפותל ומרתק, 'ספר סופר וסיפור'.

כמה תהיות ושאלות חשו אחי יוסף במהלך הסאגה המצרית. ירדו לשבור בָּר והנה מואשמים בריגול. המשנה למלך יודע עליהם הכל, ועוד מוסיף לחקור ולשאול. כסף מושב באמתחותיהם. בנימין הצדיק נתפס עם הגביע. על מה עשה ה' ככה? קרועי בגדים ניצבים מבולבלים ופוחדים. וברגע אחד הכל מתבהר. שתי מילים והכל מובן. אֲנִי יוֹסֵף.

רבינו החפץ חיים היה דורש שבמהלך הגלות ממששים אנו כְּעִוֵּר בצהרים. גזירות. קשיים. ניסיונות. מצפים מתוך אמונה וביטחון ליום בו הקב"ה יכריז בקול גדול אני ה'! הוא ירים את מסך המסתיר ויגלה את מרקם העלילה, נראה עין בעין שהכל מדויק להפליא. כל פרט ואירוע 'בסיפור המתגלגל' תפור בשלימות! צריך רק להמתין בסבלנות לסוף! כך במעשה שעבוד מצרים, קשייה ומכותיה, עד למעמד הר סיני. כך בסיפורים רבים שיש להתרומם גבוה כדי לראות התמונה בשלימות, כמו מעשה רות ובועז, מרדכי ואסתר, ועוד רבים, ובימינו, מעשה בבחור ישיבה…

אמרנו להתרומם. ככל שהמחנך נישא באישיותו, מתעלה מעל שיקולים קטנים ואינטרסים צרים ואישיים, יטיב לראות ולקוות ל'סוף הטוב' בעלילת כל תלמיד ותלמיד. אוי לו למחנך שתולש עמודים אחרונים מ- סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, הנכתב בידי שמים, ותולש בחור מישיבתו! מחנך חכם כן רואה חצי עבודה, ובעיני שכלו רואה בניין רב קומות! טיפש כורת עץ בעונת השלכת בטענה 'אינני רואה פירות'. המטפח בסבלנות, ואף מתלכלך בַּבִּצָּה בתהליך החריש וזריעה, יזכה בסוף לפרי הלולים. אילו היו בני יעקב, 'באמצע הסיפור', הורגים את המשנה למלך מצרים… אסור לקחת אחריות ב'דיני נפשות' ללא הכרעה של בית דין מומחה, גדול בישראל המבין ועוסק בסוגיית החינוך.

שח לי משגיח בישיבה קטנה, כי פגש בתלמיד מלפני עשרות שנים. מולו עומד אברך ת"ח מופלג, עורך ראשי במכון תורני. יכולותיו הוכחו ברמה בינלאומית, ואלפים ורבבות נהנים לאורו. המשגיח רואהו, והבזקי זיכרון עולים בראשו. הרי זה הבחור שבישיבה הסתבך שוב ושוב. מרדן היה ושבר מוסכמות. מרוכב היה מבחינה חברתית, זהותו האישית פרועה, ואף לכוד בחבלי יצר הרע. בין רבני הישיבה היו שצידדו בהרחקתו. 'חב לאחרינא', 'לא יצא ממנו כלום', 'למען ישמעו ויראו'. המשגיח דנן רואה מולו כעת 'האדם עץ השדה' בהתפתחותו הנאה, ונזכר מהשיח בחדר צוות, שמח שדעתו – דעת מיעוט – התקבלה אז, 'הוא כמו ספר מורכב, צריך בסבלנות לקרוא עד הסוף…'.

מי יתן נהיה מסוגלים לראות, ואף לאהוב, גם 'חצי עבודה'. החכם הרי יודע כי דווקא לספרים המסובכים, לעלילות הכי מורכבות, להם סוף בריא ועשיר, הרבה יותר מספרים שגרתיים רדודים. לא למהר לתלוש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com