מחנך כתה ד' מקיש על דלת המנהל ונכנס, וידו לופתת זרועו של תלמיד. "הרב! כבר שבועיים שיוסי מידרדר. הוא הפסיק להקשיב, נרדם, לא הגיש מבחן, דרשתי ממנו להביא אישור מאביו והוא מתחמק, אסרתי עליו לצאת להפסקות עד שישלים את המבחן, אני מתקשר לביתו ואין מענה, זלזול מחפיר! ממש פרח נובל! חייבים לעצור זאת בחוזקה!". המלמד מסיים את דבריו הכואבים, מניח את יוסי המתדרדר אצל המנהל ושב אל כיתתו, אל כלל הפרחים הפורחים.
המנהל מביט בפני יוסי, ובמקום לגעור ולהוכיח, פותח בשאלה רכה "יוסי, מה נשמע? יש משהו שאני לא יודע?" יוסי מתכווץ וניכר שמתאפק מבכי. "יוסי, אני לא כועס, אלא מאוד רוצה לשמוע מה יש לך לומר". יוסי בן ה-10 פורץ בבכי. "כבר כמה שבועות שעל אמי לשכב במיטה, והיא נמצאת בבית של סבא וסבתא. [ב"ה הילד אינו בקי להגדיר מצבים לקראת שמחות]. אחי הקטנטן בבית-חולים כי יש לו איזשהו דלקת. רוב הזמן אבא אתו. אחרי החיידר אני הולך לבית של דודה ואוסף את אחותי הקטנה, מאכיל אותה ומעסיק אותה עד השינה. למדתי להפעיל מכונת כביסה. בלילה דוד שלי מהישיבה מחליף את אבא בביה"ח, ואבא בא הביתה. אבל אני אחראי על ארוחת ערב וסנדוויצ'ים בבוקר. אני קם מוקדם לתלות את הכביסה ש'הפעלתי' בלילה, לוקח את אחותי לגן וממהר לחיידר. המנהל! כבר אין לי כח!".
יוסי והמנהל בכו יחדיו. בכו מתוך קירוב לבבות. בכו בתפילה שהקב"ה ישיב ליוסי ומשפחתו שגרה ברוכה. יוסי בכה על קשייו בבית, והמנהל בכה על קשייו בת"ת. למה המלמד רואה 'הדרדרות' של יוסי – ולא רואה את 'יוסי' עצמו?
בלעם רוכב על אתונו, הוותיקה וקרובה לבלעם. בלעם רואה שהיא נוטה מן הדרך, סטה מהמשעול, רובצת, ומכה אותה שלש פעמים. הוא ראה את הבעיה הגלויה ולא התבונן לחשוב 'למה?', מה נמצא מאחורי הבעיה. בתפילת הלל אנו מתלוצצים על פסלי העכו"ם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ… בספרים הק' מבואר כי כמו שחושי פסל דוממים בגלל היעדר נשמה, גם אנשים חיים לא תמיד מדברים, רואים ושומעים, מתוך שהם מדחיקים את חלק הנשמה בקרבם. על זאת מבקשים על הגוים כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, יהיו דוממים! אך על יהודי ירא לנצל את חושיו על פי מצפון נשמתו! לדבר בשפה 'נִשְׁמָתִית', לראות בראיה רוחנית, לשמוע ולהאזין 'עם נשמה'…
הצדיק רבי אריה לוין הסתובב בחצר ת"ת 'עץ חיים' הירושלמי ב'הפסקות' כ'משגיח'. התלווה אליו פעם מלמד צעיר. בסוף ההפסקה שאלו רבי אריה "מה ראית בחצר?". סיפר המלמד שראה כי משה'לה מציק ומפריע לילדים, ובערל'ה מטפס בצורה מסוכנת על החומה ועל עץ. נענה לעומתו רבי אריה "ראיתי גם אני את משה'לה. אני מבין שנסיעת אביו לחו"ל מפרה את שלוותו. אשוחח איתו. וראיתי את בערל'ה. עלי לברר האם גבאי הצדקה נענו לבקשתי להעביר מוצרי יסוד ומזון לביתם. וראיתי עוד משהו. ראיתי שיוחנן כבר נעדר שלשה ימים. אתאם עם הוריו 'ביקור חולים'…
אוי לנו אם נהיה כבלעם שתום העין שרואה את סטיית האתון ואינו מתבונן בסיבת הדבר. אוי לנו להידמות לבלק מלך מואב שפונה ממקום למקום כדי לתפוס זוית-ראיה לראות ממנה הצד השלילי בעם ישראל ולקללם. לא אשכח עת שישבתי בוועדה בין-מקצועית שדנה בזכאות תלמיד לעזרה מקצועית. המלמד תיאר בפני אנשי המקצוע את קשייו והפרעותיו הרבים. הוא המליץ על שעות תגבור מסיביות. הפסיכולוגית שאלה אותו "ובמה הוא טוב? במה הוא מוכשר?" המלמד שתק. אין לו מה להשיב. מאוד התביישתי. היה מביך לראות מלמד שאינו מכיר את מעלות תלמידו ואישיותו. המלמד ראה רק את עצמו. התלמיד מפריע לי, הוא מתחצף אלי, אני לא יכול להמשיך עוד ככה…
בפרשה מכריזים שבחו של מקום "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"! פסוק זה נאמר בתפילת מוסף דר"ה, יום הדין והזכרון, עם המשכו: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". פירש"י לשון רֵעוּת! ה' אוהב אותנו ורואה טובותינו.
עומדים כבר בשלהי שנת הלימודים. האם הספקנו לזהות 'מעלה' שיש לכל אחד מתלמידינו? האם אנו מודעים לכישרון ייחודי שקיים בכל אחד מהם? האם קיימנו שיחה אישית פרטנית, אפי' בדרך אגב, עם כל אחד מן התלמידים? בעצם, האם לימדנו השנה 'כיתה' או 'בני אדם'? ברור כי אנחנו יודעים מה לימדנו אותם, האם יודעים מה הם למדו?
בשיח שמסר האדמו"ר מסלונים שליט"א למחנכים (אלול תשס"ג) מסר, כי אביו הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' הדריכו לקראת התמנותו כר"מ בישיבה, שבכניסה לכיתה בכל בוקר, לפני שפותחים בלימוד, יש לרב ליצור קשר עין ולהביט בפני כל א' מתלמידיו ב'עין טובה'. מבט זה מעורר אהבה – בלב הרב ובלב התלמידים, כמים הפנים לפנים…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
