רבינו ה’יהודי הקדוש’ מפשיסחא ראה את פני תלמידו הגדול הרבי ר’ בונם כי רעות הן, ושאלו בדאגה מה ארע. השיב תלמידו, כי אכן נעצב, וזאת משום שמישהו פגע בו והעליבו עד עמקי נפשו. “מיהו זה? כיצד הֵגַבְתָּ לו?” שאלו בדאגה. “לאחר שפגע בי – אחזתי בו ונישקתיו!”, והסביר – “ה’ אִנָּה לידי הספר הק’ ‘שבט מוסר’, עיינתי בו וראיתי את בעל השמועה, רבינו אליהו הכהן מאיזמיר, כאילו עומד לנגדי. הוא הטיח בי מוסר, הוכיח אותי שאני רחוק מעבודת ה’ אמיתית. נעלבתי ונפגעתי מאוד מדבריו. אך הרהרתי וראיתי שהריהו צודק בתיאור שפל מדרגתי. קיבלתי על עצמי קבלות טובות. בסוף הרמתי את הספר לליבי, ומתוך ‘הכרת הטוב’ נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה…”.
ספר דברים נפתח בפסוק ארוך ומפותל, בו מעביר משה רבינו דברי מוסר על חטאים חמורים שעשו לאורך השנים. מפני כבודם של ישראל עוטף את תוכחתו ורומז את מעשיהם ב’שמות של מקומות’, מקומות שכלל אינם קיימים….
אך בהמשך, לאורך פר’ דברים-ואתחנן מאריך משה בדברי תוכחה ומוסר! אירועים שהוזכרו כאן ברמיזה דקה בלבד באים לידי ביטוי מורחב! היכן ‘כבודם של ישראל’ עליו הפקיד משה? ביאר רבינו ‘חידושי הרי”ם’ כי לאחר שמשה הראה לבנ”י שהוא שומר על כבודם, ועוד מוסיף ומעריף עליהם ברכות בשפע, התעוררו לתשובה וביקשו ממנו “רבינו! רוצים אנחנו לשמוע מוסר! לא ברמז, לא בסתר, אלא מוסר של ממש!”. כאשר מזהים אהבה – רוצים לשמוע!
שלמה המלך משכילנו באומרו (משלי כ”ח) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. דרשו שיש להוכיח אדם – אחרי. לא בשעת מעשה, לא ‘לתפוס על חם’, אלא, כדרך שעשה משה בסוף ארבעים שנה, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח בעת פרידה, גישה שמכבדת את נשוא התוכחה והקפדה על מוסר עִנְיָנִי, בכך ‘חן ימצא’. המוסר מתקבל ללא ווכחנות והצטדקות.
במעשה הפותח מאמרנו, ‘רבי בונם’ נעלב בתחילה כי ‘ראה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו’, הרב עצמו ‘העליב’ אותו. אך הקורא ב’ספר מוסר’ אינו נפגע, כי נייר לא מעליב. הפגיעה באה מאדם. חשים מושפלים ממנו. איך מתגברים? רבי בונם זיהה במחבר דמות אוהבת שלא באה להשתלט עליו ולפגוע בו ממניע אישי. לאור הבנה זו התבונן במוסר, וקיבל על עצמו שינוי. כשהורים ומחנכים מבקרים, נאזין לדבריהם, כי נאמרים מתוך אהבה, למעננו.
מחנכים יודעים כיצד ‘לסיים’ את שנת הלימודים בהצלחה. מיומנות רבה נדרשת בכך, לא ש’השנה תסתיים בעצמה’ אלא ש’אני מסיים את השנה’, בשליטה, בבקרה ובנועם. נחיתה טובה של מטוס מהווה הכנה להמראה הבאה. כך יש להנחית את שנת הלימודים בְּבִטְחָה ובכישרון. פרידה מכובדת, איחוי קרעים – אם היו, פיוס ותוכחה זַכָּה לעתיד.
אף הורים יודעים לנצל את ימי הפרידה. חשוב מאוד לבקש לשמוע דעת המחנך אודות בנם, ללא כחל וללא שרק. כאשר ‘מוכיחים’ או ‘מעירים’ במהלך השנה, יש נטייה לתלות את הדברים באירוע חד-פעמי, מְסַכְּמִים על ‘מחר’ יותר טוב, וזהו. בסוף שנה יש עומק וערך למוסר! חשוב להורים להאזין לדברי המחנך, ולהכיר את בנם! מתנת פרידה!
ככל שנדע כי המידע על בננו מְמַנֶּף ומשרת אותנו, כך יתקבל ברצון. ‘הרבי רבי בונם’ סיים דבריו “נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה”. ולמה תהיה ‘פעם הבאה’? כי ידע שהמוסר מועיל לו! רבינו החיד”א כתב כי המהרש”ל שכר לו ‘מוכיח’ שיבוא לפניו שעה בכל יום ויוכיחו… יש משלמים ל’יועץ’, הבה נקבל ביקורת אף כשהוא נאמר בחינם!
על תוכחת יעקב אבינו ומשה רבינו רק ‘בסוף’ שואל המהר”ל, הרי יש מצוות ‘הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ’, ומבאר שיש לחלק. כאשר רואים אדם שעומד לעבור איסור יש להוכיחו מיד, לאפרושי מאיסורא. אך יש תוכחה שאינה נוגעת ‘למעשה’ נקודתי, אלא לאופי הכללי של האדם. את זה מניחים לסוף, שההוא לא ייפגע, שהרי מדובר באישיותו. וכאשר מוכיחים ‘בסוף’ מתוך שמירה על כבודו, מתקבלים הדברים ומועילים גם לחולל שינוי במהות ואופי האדם.
בחור ‘נכנס לתקופת השידוכים’ והוריו הרגישו שאינם מכירים מספיק את בנם! האב פעל בחכמה יתירה. הוא התקשר למשגיח הישיבה באנונימיות, ואמר “מציעים לבתי את תלמידך, בחור פלוני, אשמח לברר אודותיו…”. האב יצא מופתע! המשגיח תיאר בחור שהוא לא הכיר. הוא שמע מעלות, הרגיש שהמשגיח מתחמק מלהשיב על חסרונות, האב קלט שמעולם לא התעניין באמת ‘מיהו’ בנו… ידיעת האמת היא הכרחית לטובת עתיד הבן, צריך רק להאזין!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
