מורה או מחנך?

מורים המתחילים את דרכם בעולם החינוך וההוראה חדורים תחושת שליחות, לצד מוטיבציה עצומה לחנך את ילדי ישראל. בתחילה הם שומעים עצה מהרב ההוא ,שאומרים עליו שיש לו וותק של שלושים שנה בהוראה, "תבוא לכיתה ותביא להם כל מיני ממתקים ותראה להם שאתה איתם, ככה התלמידים יילמדו". הרב השני שיש לו קצת פחות וותק, רק עשרים ושמונה שנה, נותן עצה אחרת לגמרי: "תבוא עם פנים חתומות ותראה לתלמידים שאין סיכוי להפריע לך אתה לא הרב'ה הזה שמוותר". לאט לאט מגלים המורים החדשים, שכולם צודקים ובעצם, איש לא צודק, אין ילד שדומה לרעהו, אין כיתה הדומה לחברתה, ואין תלמוד תורה דומה לתלמוד תורה אחר.

בתחילת הכשרת המורים מתמודדים המורים עם שאלה מפתיעה, השאלה אומנם מובנית מאליה אבל התשובה הרבה פחות. המורים נשאלים "מה התפקיד שלכם כמורים?" שתים עשרה שנה שאני מכשיר מורים ואני מופתע בכל פעם מחדש לשמוע בערך את אותה התשובה: "התפקיד שלנו זה לדאוג שכל התלמידים יודעים את החומר הנלמד" .

האמנם? תקצר היריעה מלפרט מדוע תשובה זו, הגם שהיא נכונה חלקית, היא בוודאי לא העיקר בעבודתו הקדושה של מחנך ילדי ישראל. ובכותבי "מחנך", אני רואה דין אחד לרב בבוקר כמו זה של הרב המלמד אחר הצהרים שכביכול מלמד "רק" לימודי חול.

מחקרים רבים שנעשו על ידי אנשי חינוך מובילים גם על הציבור החרדי, מגלים כי כאשר שואלים אנשים צעירים את הזכור להם מתוך חווית התלמוד תורה, התשובות הם רבות ומגוונות, אבל אף פעם, בדגש על אף פעם, הם לא מציינים זיכרון של שיעור בגמרא או למידת לוח הכפל. האחד זוכר את השיחה המיוחדת עם הרב כאשר הציקו לו בכיתה, השני נזכר במבטה הרחום של המזכירה כלפיו כשנשלח לחדר המנהל על בעיות התנהגות בפעם המי יודע כמה. יש שזוכרים מקרים פחות נעימים, אבל איש לא מציין זכירה של חומרי לימוד. זו עובדה! נצרף לכך את העובדה שבעידן של היום בו הידע נגיש לכל, ברור שאין צורך דווקא בבעלי הידע כמורים בשביל ללמד את הידע הנחוץ. אמת שתפקיד המורה זה גם ללמד איך ללמוד ואיך לגשת לסוגיה. אבל אין זה העיקר בתפקידו

התפקיד המרכזי של המורה זה להיות הדמות המחנכת של התלמיד. להוות עבורו דמות משמעותית שעליה ואותה התלמיד יוכל לחקות, להישען, לחוות ולהרגיש. מורה שחווה בעצמו את עוצמתן של דמויות מגדלות המאפשרות לתלמיד פניות ללמידה ולגדילה מבינים את עוצמת תפקידם ואת העומק הנדרש מהם בתוך העשייה החינוכית המגדלת.

המעגל הראשון:

התנגדויות שונות נשמעות לעיתים אצל מורים: האם אני יכול ומסוגל לקחת על עצמי את החוויה הרגשית של הילד ?

אך כאשר הם מבינים כי העבודה הרגשית היא העבודה הרוחנית-  המעגל הראשון של התפתחותם של המורים בהכשרה הושלם.

לאחר מעגל ההתפתחות הראשון של המורה אשר התעסק בשאלת ה"מה" "מה תפקידי כמחנך" מגיע מעגל ההתפתחות השני , אשר מתעסק בשאלת ה"איך",

המעגל השני:

המורים שמבינים את תפקידם עומדים נבוכים אל מול ה"איך". איך ניתן להגיע ללבבות התלמידים? איך ניתן להבין ולחוות את חווית התלמיד?, איך ניתן להיות עבור התלמיד דמות מגדלת הרואה את צרכיו ומספקת לו אותם?

מעגל זה הוא החשוב ביותר, מעבר ללמידת חומר רב בתחום החינוך והנפש, המורים לומדים כי תהליך ההתפתחות הרגשית של הילד תלויה בהתפתחות הרגשית של המורים והיכולת שלהם לבצע בעצמם את ההתפתחות הנדרשת.

המעגל השלישי:

המעגל השלישי מתעסק בשאלת הפְּנִיוּת. אני בכוונה כותב "פְּנִיוּת", כי השאלות של המורים במעגל התפתחות זה מתעסקות בפניות חיצונית. בשלב זה המורים כבר יודעים מה חובתם וגם איך לעשותה, אבל תוהים איך ניתן לעשותה במסגרת הזמן? יש לנו כיתה של שלושים ילדים כיצד ניתן לעלות על הדעת שניתן לתת את התייחסות הרגשית הנכונה ולראות את צרכי כל אחד ואחד מהילדים?

האמת שמעגל התפתחות זה בניגוד לשני הראשונים, כמעט ואינו תלוי בלמידה הוא תלוי בהתפתחות האישית הנעשית במסגרת ההכשרה. הפניות שכביכול היא חיצונית, אובייקטיבית, המובעת על ידי הטענות "אין לנו זמן" "יש לנו הרבה ילדים בכיתה" הטענות נכונות חד משמעית. אבל זה לב ליבו של העניין, הפניות היא בעיקרה פנימית. מורה הפנוי רגשית לראות את הילד , מורה שיכול לבצע תהליך רגשי עם עצמו מגלה לפתע כי יש לו זמן ולהיפך, ההתייחסות הרגשית לתלמידים חוסכת זמן רב ובעיות משמעת רבות. תלמידים שמרגישים כי המורים מתעניינים בהם ורוצים לשמוע אותם נעשים פנויים יותר ללמידה, מרגישים מחוברים יותר ונותנים את ליבם, מוחם ובעיקר את רוחם לחוויות הכיתה ובכך בחסדי שמיים נעשית בהצלחה עבודת הקודש של המורה שהינה לחנך ולראות את התפתחותם של ילדי ישראל.

 

 

 

חינוך בפרשה- פרשת בא

איש מהיר במלאכתו

רגילים להתבדח כי בימי קדם עשו את כל העבודה. עמלו וטרחו קשות בכל תחומי החיים, חרשו וזרעו, קצרו, לשו ואפו, בכדי לטעום פת לחם (ודילגנו על יותר ממחצית 'סידורא דפת'…). כיבסו ביד. כרתו עצים להסקה ובישול. טחנו. ליקטו. חלבו וגיבנו, נסעו באיטיות על גבי בעלי חיים. שאבו מים ונשאו דליים במוטות. חצבו אבני בנין ביגיעת כפיים, תפרו בגדים בעצמם מבד שארגו, סרגו וצבעו לבד. והיום? הכל מהיר וחשמלי. רוכשים מוכן במזומן. הזמנה טלפונית. משלוחים. הכל 'אינסטנט'. תחבורה ומיחשוב. וראו זה פלא, למרות הקידמה, ולמרות שיש מי ש'עושה את העבודה', אין לנו זמן! ככל ש'מתקדמים' כך 'מפגרים' בזמן.

נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, האנשים נסוגים. מאבדים האתגר שבעשייה, החריצות והעמידה בהספקים. המדד ההישגי והתעשייתי פגע בערכי האישיות. נִשְׁחַק אחד מיסודות האדם בכלל והיהדות בפרט, מידת הזריזות.

מַצּוֹת אוֹ מִצְווֹת?

לקראת צאתנו ממצרים, ברגעים מכוננים של 'עם ישראל', מצוה הקב"ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. 'רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת אלא את הַמִּצְוֹת, כדרך שאין מחמיצין את הַמַּצּוֹת כך אין מחמיצין את הַמִּצְוֹת, אלא, אם באה לידך עֲשֵׂה אותה מיד. הפסוק ממשיך וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. התורה מלמדת כי נשמור את הלימוד ממעשי הקב"ה ביציאת מצרים, שמיהר להוציאנו לפני שנשקע בשערי הטומאה רח"ל (עי' באוה"ח הק' כאן). לעתים חושב האדם "מה משנה אם אתפלל מנחה דקה לפני שקיעת החמה, או דקה לאחריה? מה 'עושים עסק' על רגע לפני או אחרי זמן צאת השבת? על כן הציווי להתבונן בהבדל בין חמץ לבין מצה, זה תלוי בדקה! נלמד ערכו של רגע בחיים! בתאונת דרכים, לדוגמא, 'רגע' הוא מה שמבדיל בין חיים למוות! וכמו בגשמיות כך גם בחיי רוחניות.

מהי זריזות?

על מלמד לטפח ולפתח מידת הזריזות. זריזות אינה מהירות בלבד, אלא הערכה נכונה של ריבוי המשימות שלפניו. הוא יודע שחשוב ללמד, וחשוב גם לחייך. הוא יודע שחשוב להתעניין אצל התלמיד על אחיו החולה רח"ל, וחשוב לעודד ילד שמתאמץ בלימודיו. חשוב לשמוח עם פלוני שחגג אמש אירוסי אחיו, וחשוב לקבל בברכה את אלמוני השב מימי מחלה. חשוב להיות בקשר עם המורה שמלמד אחה"צ, וחשוב לבדוק ממבחנים ולהחזירם בהקדם. חשוב לתמוך במתקשה, וחשוב לתכנן פעילויות ואירועים לכיתה. מתוך שהוא מעריך נכונה מהי העבודה שלפניו, חשיבות כל משימותיו הרבות, וברור לו שאת כל אלה, מחובתו להספיק, הוא נעשה זריז ויעיל, והכל יבוא על מקומו, ובשלום. כולנו מספיקים גם לנשום וגם לשתות, כי הללו חובה… כך יש עוד חובות.

זריזות משלבת הערכה, תכנון וביצוע יעיל.

הזריזות היא מטרה וערך בפני עצמה, ולא אמצעי בלבד. הקב"ה צוה לאכול קרבן פסח בחיפזון. ולמה למהר? הרי אכלו רק עד חצות, ועד הבוקר נאסר לצאת מהבית? בנ"י הזדרזו לתרום ולהקים משכן. משבחים את זריזות עושי המלאכה, ומעירים על הנשיאים שהתעצלו בתרומתם. ולמה למהר ולסיים הכל עד חנוכה? הרי אין מעמידים את המשכן עד א' בניסן! אלא, כמו שיש מצוה לאכול קר"פ, כמו הציווי וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כך יש ביהדות ענין להיות זריז!

רב הדומה למלאך

עה"פ כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, דורש ר' יוחנן (מו"ק יז) אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. וכי היכן נמצא כאלה מלמדים? האם נדרשים כולנו ללמוד רק אצל גדולי ישראל, המועטים, ששתל ה' בחמלתו בכל דור ודור? ושמעתי על פי הרמח"ל (מסילות ישרים פ"ו) בביאור מידת הזריזות 'המלאכים נשתבחו במדה הטובה הזאת, שנא' …מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, ואומר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב' עכ"ל.  יִדָּמֶה הרב למלאך!

כאמור, אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל. ומה היא הזריזות? וכתב (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו…'. עבודה מתוכננת, חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.c

ניצול הזמן של הגריא"ל שטינמן זצ"ל- קראו סיפור באתר דרשו!