אני כבר גדול!

ידועה האלגוריה על ילד שראה פיל בוגר ברחבת גן-החיות, ורגלו אזוקה ותפוסה בשרשרת דקה בלבד. הסבירו לילד כי בכוחו של ההפיל לקרוע את השרשרת בקלות, אך אינו מנסה. הוא קשור שנים רבות. בצעירותו ניסה וניסה לקרוע, ולתלוש את השרשרת – ללא הצלחה. מאז ועד היום הוא 'יודע' שאינו יכול. הריהו פיל, ולא אדם, ולא מנסה שוב…

בחינוך יללדים, יש לעצור מדי-פעם 'זרימת החיים' ולהראות לילדים שהם מתקדמים ומתבגרים, ובעיקר – נעשים 'מסוגלים'. ילד לא שם-לב מעצמו להתפתחותו. ילד מקבל הערות 'הרי אתה כבר גדול' – כשקם בסעודת שבת, מפחד לישון בחושך, משחק במכוניות, ומשחק בחוץ בתפילות שבת. לא ברור לו מהו 'גדול', ומתי נעשה 'גדול'. נַרְאֶה לו!

הכרתי מלמד ע"ה מוכשר חי ורב פעלים, שלימד 'התחלת גמרא'. ביצירתיות נפלאה חיבב את לימוד הגמרא על תלמידיו. בתחילת השנה ביאר מהי תורה שבע"פ, מיהם התנאים והאמוראים, איך התפתחו הישיבות ואיך נוצרו 'מחלוקות' תורניות  בישראל. הסביר שגמרא אינה 'ספר פסיקת הלכה' אלא 'בית המדרש פעיל': מי אמר, מה שאלו, מה חשבו, מה החליטו… תלמידיו התעשרו בהכרת יסודות הלשון הארמי… למדו 'סוגיות': ויחד מנו! סוגיא ראשונה – מחרוזת של דגים. סוגיא שניה – חתיכות של בשר. שלישית – אי מנין הוי סימן… היו מתפארים "כבר למדנו חמש סוגיות!" "השבוע: סוגיא שמינית!". אורח שביקר בכיתה (כמוני) שמע "ילדי הכיתה כבר גדולים, סיימנו תשע סוגיות!". הילדים 'ראו' גדלותם כשהמלמד 'עוצר' שיגרת הלימוד ו'מוכיח' להם שכבר שולטים ביותר מ-40 מילים בארמית!…

בפרשתנו נאמר 'הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'. אמר רשב"י: בכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנא' עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (סוכה מה:). דורש מו"ר ראש הישיבה הג"ר שאול אלתר שליט"א (דורש מאתנו…) רשב"י מלמד 'עבודת השם'. המצוות נועדו להיות 'דרך גדילתן', לגדל ולרומם אותנו מחיי חומר לחיי רוח. לא כ'דומם' שאינו משתנה, אלא כ'צומח' המטפס ועולה. בקיום 'כל המצוות כולן' נחוש התעלות, התקרבות לעילא, שינוי לטובה, התרחקות מה'ארציות' . 'כל המצוות כולן', כל פרט בונה את האדם ויהיה משכן לשכינה. הן מגדלות וּמְשַׁנּוֹת אותנו!

ילד אינו מזהה גדילתו הגופנית מעצמו, עד שסבתא מבקרת וקוראה בהתפעלות "כמה גָּבַהְתָּ!". הוא מזדקף, 'מודד עצמו', ואז מבחין כי אכן קצות מכנסיו מתרחקות מנעליו… סבתא מסייעת לו להרגיש גדילתו הגופנית, ועלינו לכוונו לזהות 'דרך גדילתו' הרוחנית, התפתחותו החינוכית. הילד יקבל מאתנו משובים וחיזוקים אמיתיים על עלייתו הברוכה, ו'דרך גדילתו'. יש לְשַׁקֵּף להם התפתחות יכולותיהם, הבנתם והרגשתם – ולא לשבח הצלחות והישגים בלבד.

תלמידי כיתה ו' סיימו 'משנה' בגמרא (הגיעו למשנה הבאה). לפני שהמשיך למשנה הבאה, הקדיש המלמד כחצי שעה, חזר המלמד ולימד את המשנה 'שסיימו', כלשונה. המשנה 'כולה' מכילה רק ארבע שורות קצרות. הרב ותלמידיו סיכמו  חמשת עמודי הגמרא שדנו בדברי משנה 'קצרה' זו. הילדים 'ראו' כי בכל שורה במשנה מקופלות דיונים וספיקות, הכרעות וחילוקים. בסיכום ארבע שורות המשנה שיננו את הברייתות הנלוות, הדינים שיצאו משורות המשנה וממה שביניהם… המלמד 'הוכיח', שיקף, שהמוח שלהם התפתח, ההבנה הסתעפה והעמיקה. הם חשו שגדלו!

בכתה ב' ערך המלמד 'מסיבת שמונה עשרה' לכבוד שכבר מתפללים מדי בוקר את כל תפילת העמידה. במסיבה, תיאר להם, שיקף בְּחַיּוּת, התפתחותם מתחילת השנה ועד עתה! "מקריאה איטית – אתם כבר קוראים שוטף, משירה מדקלמת של קטעי תפילה אתם כבר מתפללים מתוך סידור, קוראים טוב, יודעים מתי לכרוע…". מרגישים גדולים!

יש טכנולוגיה חדישה הקרויה בלועזית TIME LAPSE, ובעברית 'מציאות מואצת'. מציגים תהליך ממושך בצילום מהיר ומרוכז, לדוגמא: מציבים מצלמה ומסריטים אתר בנייה. בסוף רואים במהירות עצומה את כל תהליך הבנייה – זה שארך שנתיים – בשתי דקות צפייה! רואים ונדהמים! קולטים את ההתפתחות, את הבנייה, כי רואים אותן במוחש.

כך נעשה לילדינו המתפתחים, לא במצלמה כי בהבנת הלב והנפש. אגב, ניתן להיעזר גם במצלמה! לצלם אירועי הכיתה ו'סתם ימים' מתחילת שנה"ל, וב'מחצית' יראו 'גדילתם'! כאשר המבוגר אומר לילד 'אתה כבר גדול' – זו אמירת תוכחה מעצבנת. על הילד להבין ולומר מעצמו 'אני כבר גדול'!  ב'דרך גדילתן' נעשים הם משכן לשכינה. כך 'יעמדו' גם לפי דברי חז"ל: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' – שֶׁעוֹמְדִין לְעוֹלָם וּלְעוֹלָמִים! (יומא ע"ב.) כך מחנכים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשת תרומה- לעוף עם רגלים על הקרקע

 

ברש"י: כרובים: דמות פרצוף תינוק להם.

בספורנו כתב (בפסוק ט'): "וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפורת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלוהים לנו כאמרו ואל זה אביט".

באברבנאל מדייק לשון הפסוק (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם", שע"י המקדש ישכון ה' בתוכו של כל אחד ואחד. ומדברי הספורנו נראה שמבאר שאופן השפעת המשכן על עם ישראל הוא ע"י שיראו וילמדו מהמשכן וכליו וצורת ואופן עשייתם כללים לעבודת ה', כיצד להכין את עצמם להפוך להיות בעצמם משכן לשכינה.

וכן מצינו בגמרא (יומא עב:): "מבית ומחוץ תצפנו, אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם".

הארון בא לסמל את התורה השקולה כנגד הכל, ולכן נמצא בקודש הקודשים, ולכן נתנו בתוכו את לוחות העדות וספר התורה. א"כ כל מה שיש בארון צריך להיות ג"כ סמל ודוגמה ומורה דרך לת"ח, כדי שיהיה הוא ג"כ ארון לתורה. ועוד יותר מהארון, שתהיה התורה ספוגה בתוכו, ולא רק מונחת בתוכו.

והכרובים הלא היו שיא השיאים שבתוך קודש הקודשים, שהרי "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (פסוק כ"ב), הנבואה למרע"ה ניתנה מבין הכרובים דוקא.

אם כן שומה עלינו להתבונן בצורת הכרובים מה שנוכל ללמוד מזה.

ראשית יש להבין מדוע פני תינוק היה להם, ולא פני אדם רגיל בגיל ממוצע, לא קטן מדי ולא גדול מדי.

עוד יש להבין, מדוע היו פניהם איש אל אחיו דווקא. וביותר יש לתמוה על הסתירה שיש לכאורה בפסוק מיניה וביה, שמצד אחד נאמר שיהיו פניהם "איש אל אחיו", ומאידך נאמר "אל הכפורת יהיו פני הכרובים", איך יתכן שיהיו פניהם גם איש אל אחיו, וגם אל הכפורת שלרגליהם.

מדברי הספורנו למדנו שמה שהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, בא לסמל על "אורח חיים למעלה למשכיל", שהמשך הפסוק "למען סור משאול מטה". הדבר מזכיר את שלמדנו מהפרשה הקודמת, שעל כל אדם לשאוף תמיד ללמעלה, שיהיה לו יעד מסוים למעלה ממנו אליו הוא שואף להגיע, שאם לא יהיה לו שאיפה למעלה, אזי עלול ליפול לשאול מטה.

אולם כאן בפרשת הכרובים באה התורה ללמדנו שיחד עם השאיפה ללמעלה, לעתיד, חייב להיות גם חיבור להווה, למצב הקיים. אדם צריך כל ימיו להיות עם הכנפיים למעלה, השאיפה ליעד שלמעלה הימנו היא הכנפיים שעימם יעלה ויעלה עד ליעד, אבל הפנים צריכים להיות "איש אל אחיו", לא כמביט על אחיו מלמעלה,

כי אמנם שואף הוא ללמעלה, אבל עדיין אינו שם, עדיין הוא כשווה אל אחיו, ועדיין צריכה להיות דעתו מעורבת עם הבריות. ובנוסף צריך שיהיו פניו אל הכפורת שלרגליו שתחתיה הלוחות וספר התורה, שאיפתו ללמעלה, אבל עיקר עסקו ועמלו בתורה הוא כפי דרגתו במה שהוא אוחז כעת. השאיפה לעתיד אסור שתבוא על חשבון האחיזה בהווה, כי אמנם בפרשה הקודמת למדנו שאדם שאין לו עתיד אין לו גם הווה, אבל כאן למדנו שגם בלי חיבור להווה לא יגיע אל העתיד.

אפשר שלכן היו לכרובים פני תינוק, ללמדנו שעלינו להרגיש עצמנו תמיד כתינוק שהחיים עדיין לפניו, ומגמתו אל עתידו, הוא חייב להשקיע בהווה כדי לגדול ולהתפתח, ומה שיתן לו את הכח להתעלות, הכנפיים שיביאו אותו להמריא כלפי מעלה, יהיו השאיפה אל היעד שלמעלה הימנו.

אם כן ודאי הנערים שבהגדרתם עדיין נקראים "תינוקות של בית רבן" מחמת שהם עדיין בתחילת דרכם בעלייתם בתורה, מלבד מה שעלינו "להצמיח להם כנפיים", להצמיח בלבם שאיפה ליעד גבוה יותר, עלינו גם לחברם להווה, לסייע בידם ללמוד ולהתעלות לפי כוחותיהם עכשיו, כדי שבהמשך דרכם יוכלו להגיע אל היעד. שאם לא כן, אם לא ינצלו עתה את כוחותיהם, או אם יתאמצו עתה למעלה מיכולותיהם, אם יהיו לא רק כנפיהם למעלה אלא גם פניהם, אזי לא יהיה בכוחם להגיע למעלה.

חינוך בפרשה- פרשת תרומה

בלבבי משכן אבנה

הקב"ה חפץ להשרות שכינתו בישראל. הוא מבקש שנכין לו מקום ראוי ומקודש. פרשתנו פותחת וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, כתב הרש"ר הירש שלא נדבה חומרית בלבד מבקש הקב"ה, אלא תרומה מלשון רוממות. לי לשמי. בנתינה ונדבת הלב נתרומם בנפשנו אליו יתב"ש, ונתקדש לקראת וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

בכדי להרגיש קדושה יש להתכונן. בכדי לכנוס 'אוצרות' יש להכין 'כלים'. ובמה נכין את נפשנו לחיי רוח? כתב מוה"ר חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (עפ"י דברי הכוזרי) כי בתורה לא נצטוינו על 'מידות טובות', כי "המידות הטובות והרעות הן כיסא ויסוד ושורש של הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה, לפיכך אין המידות מכלל תרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולן" (חלק א' שער ב').

להתכונן בבית

עלינו כהורים להכין נפש ילדינו לקראת חיי 'חיידר', בית ספר וישיבה. כדי שתלמיד יחבור ללימוד, ישאף לשקידה, יצמא לְדַעַת ויכמה להתעלות, עליו להרגיש שזו שאיפת הוריו, שִׂיגָם וְשִׂיחָם, הן גשמיות והן ברוחניות. כמו שהורים מציידים בניהם בילקוט, עפרון וכריך, כך עליהם לציידו אף במוטיבציה, הליכות נועם ומידות טובות ומתוקנות.

באוזבקיסטן שבמרכז אסיה, מתאמצים לשקם את איכות האוכלוסייה, וּלְפַתֵּחַ את 'ההון האנושי' (התכונות שבאדם, היקפי הידע ומיומנויות הביצוע), לאחר פירוק 'ברית המועצות' וחורבן שיירי הקומוניזם. בכניסה לכל בתי הספר במדינה מתנוסס שלט הניצב לעיני לכל באי שעריו:

הורים יקרים! אנחנו רוצים להזכיר לכם ש'מילות קסם' כמו שלום, בבקשה, תודה וסליחה – שומעים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומדים הילדים להיות נקיים, להגיע בזמן, להיות נדיבים, להתייחס יפה לחברים, לכבד את המבוגרים ואת המורים. רק בבית הם לומדים להיות עדינים, לא לדבר בפה מלא, ולהשליך את הפסולת לפח האשפה. בבית הם גם לומדים סדר וארגון, לשמור על החפצים שלהם ולא לגעת בחפצים של אחרים. בבית הספר אנחנו מלמדים אותם לשון, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, פיזיקה, כימיה ועוד. את החינוך של ההורים, אנחנו יכולים רק לחזק. לא להחליף.

חכמה בגוים תאמין! יש בסיס חינוכי שעליו מעמידים את הלמידה. כדי שצוות ההוראה יצליח במלאכתו, על ההורים לבסס תשתיות. יחד, בשותפות שבה כל צד ממלא את תפקידו, יראו בבניית האדם, מחונך ואף משכיל.

ושכנתי בתוכם

כך דרשו את הציווי התמידי אותו קורא הקב"ה לעברנו 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. אתם תתחילו בעשיית מִקְדָּשׁ, קדשו עצמכם. לקראת מתן תורה שולח הקב"ה את משה רבינו לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם. פירש"י שֶׁיְּכִינָם. גם כאן אומר הקב"ה 'תעשו לי הכנה'. נשקיע בהליכות דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה, מידות טובות וישרות, שהם ההכנה לתורה, כנ"ל. הקב"ה הכריז וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, 'בְּתוֹכוֹ לא נאמר אלא בְּתוֹכָם, בתוך כל אחד ואחד'. וכיצד 'בלבבי משכן אבנה'? ע"י ניקיון רוחני, ואף גשמי, דיבור מטוהר, כבוד לה' וכבוד לכל אדם, להיות טובי עין ולב והגונים.

תלמיד מזהה היחס וההערכה שהוריו חשים כלפי מחנכיו. הוא אף שומע כי ממהרים לשוב במוצ"ש לביתם כי 'מחר יש לימודים'. הוא חש אכפתיות של הוריו כלפי מחברותיו ומערכתו. הוא רואה שמחה בעיניהם כשהוא משמיע דבר חכמה. כל אלה, ועוד, מעוררים בו מוטיבציה ללימודים. הוא מזהה את הרצינות שלהם לחינוכו שלו.

וכאשר הורים משתדלים, יבוא 'השותף השלישי' וישלים אף הוא חלקו, ויראו סייעתא דשמיא. בפרשתנו, הקב"ה מלמד את משה מעשה המנורה. מתאר צורתה ואופן עשייתה, ואף מראהו דמותה מאש. בסוף אמר לו להטיל לאש ככר זהב והמנורה נעשית מאליה. מדוע, אפוא, הראהו הקב"ה וְלִמְּדוֹ? למה לא אמר מתחילה שהיא תֵּעָשֶׂה מאליה? כתב רבינו השפת אמת כי הסייעתא דשמיא באה רק לאחר שמנסים ומשתדלים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com