'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'

שלמה המלך אומר 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' (קהלת ז'). אירועי החיים מעקמים את 'הישר' שהקב"ה העניק, מתוך שצוברים 'נגיעות', התחשבנויות וכשלונות, שמטשטשות את החשיבה ואת הראייה.

ילדים טרם נסחפו במערבולות החיים, ומשום כך שִׂכְלָם ישר. ילד קרוי 'תמים', וזו למעליותא! ילדים רואים דברים ביושרה, באמת ובטוהר. דרשו בדברי נעים זמירות ישראל: 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' (תהלים פ"ה) ככל שהאדם מתבגר וְגוֹבֵהַ, הוא מתרחק מהארץ, ממידת האמת הקרובה לארץ. ברם, ילדים, המנוכים והקרובים לארץ, קוטפים 'אמת' נקייה!

מנהל תלמוד תורה, איש חינוך ותיק ומצליח, מבקש מדי תקופה מתלמידיו, בכלל הכיתות, להציע לו 'רעיונות' לשיפור הת"ת'. הוא מלמדים לעשות זאת בנכבדות, ע"י מסירת מכתב אישי למנהל או לבקש מועד ל'שיחה אישית'. המנהל מסביר לתלמידים כי אף הוא, ברום גילו וניסיונו, אוהב לשמוע רעיונות ועצות. הרב המנהל סיפר לי כי מתקבלים דברים נהדרים. הרי לכל ענין יש כמה זָוִיּוֹת ראייה. מבוגרים מביטים מכיוון שלהם. מנהל ב'ראייה אדמיניסטרטיבית', מלמד מסתכל 'מהצד שלו של השולחן'. ילדים רואים מזווית שלהם, 'בשכלם הישר', ובדבריהם מצויה אמת תמימה.

שמא תאמר: הרי 'בנין נערים סתירה', ולמה למנהל לקבל עצת קטנים? אולי תטען: המנהל מעודד מלשינות ומרגיל תלמידיו לביקורתיות? ובכלל, מה ל'דמוקרטיה' מסוכנת, ל'הערות הציבור', ב'חצר קדשנו'? בהחלט, צורת השמיעה וההתייחסות, משמעותיות. כאשר ילד 'מציע רעיון' שיש אתו הלשנה / פגיעה במלמד וכדו', על המנהל לנהוג באיפוק, להאזין מבלי להביע (במבע פנים ובמלל) שהוא 'מקבל' את הנאמר. עם זאת, איננו מחנכים לְהַצְדָּקָה עיוורת ולגיבוי מוחלט של המערכת החינוכית. מנהל לא יכול לנהל מוסד מבלי לדעת מה קורה בדברים הסמויים מעיניו. מוסדותינו אינם 'דמוקרטיים', אך גם לא 'דיקטטוריים'! זו חכמת הניהול, להתהלך על החבל הדק שמפריד ביניהם… ובשורה תחתונה, מרבית עצות התלמידים אינן קשורות לצוות, אלא לסדר היום, להווי, למסלולי הסעה, לתוכניות ומבצעים…

בפרשתנו עומד עמרם, גדול הדור, ולאור גזירת 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד' פורש מיוכבד אשתו. חז"ל לימדו כי בתו הפעוטה, מרים, מעירה לו "אבא! קשה גזירתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת" (סוטה י"ב.). עמרם מקבל את דברי מרים בתו ומחזיר את יוכבד! קבלת עצת 'ילדה קטנה' מביאה ללידת משה רבינו!

וכי יטען הטוען הנ"ל: "ממתי בת אומרת דעות לאבא"? בפרט בנושא משפחתי רגיש, פרידה וגירושין… אך חז"ל מוסרים את המעשה מבלי לראות 'פגם' בהקשבה לעצת ילדה… בפרט כאשר 'האזנה' אינה הבטחה ל'קבלה' והסכמה.

מכירים את אגדת העם 'בגדי המלך החדשים'? יועצי המלך שריו ועבדיו, אנשי העיר כולם, הלכו שולל אחרי זוג רמאים חומדי ממון. 'החייטים המומחים' תפרו למלך בגד חגיגי והדור שרק חכמים רואים. כולם חששו להשמיע הערה ושתקו, שהרי המלך עצמו שותק, גם המלך חשש שייחשף שאינו רואה ואינו חכם… והתוצאה: המלך נחשף לעין כל 'בבגדיו הבסיסיים'. רק ילד קטן, שעודו קרוב ל'אמת' ושכלו ישר, זעק והכריז "רואים למלך…!". אוי לבושה…

כמנהל נהגתי לקיים 'מסע פרידה' עם מסיימי כיתות ח' בסוף שנה"ל. עשינו 'לילה ארוך' ומשמעותי – עבורם ועבורי. סביב למדורה, בחשכת ליל, הייתי מבקש מהם לספר 'זיכרונות' משנות הת"ת. עלו שם דברים נפלאים, אירועים מתוקים לצד זיכרונות מרירים, היו המון 'צחוקים', לצד 'רגעי דומיה ודמעה'. החכמתי המון מהאזנה באותם הלילות.

מחנכים רבים מבקשים עצות ו'טיפים' למשמעת. הנה רעיון מעשי: שורש המילה משמעת: ש.מ.ע, שמיעה! תלמיד ממושמע היא תלמיד ששומע ומקבל דברי רבו. אך יש הדדיות. כאשר תקשיבו באמת לדברי התלמיד, האזינו, אינך יוצר מצב שדברי ילד הם 'חוצפה', תגלה שהילדים גם שומעים אותך, ממושמעים. ברור ש'בנין נערים סתירה'. אך אתה הבנאי! התוכניות וכלי-הבניין בידיך! אתה נעזר בנערים, הם יגישו בלוקים וכלים, בהדרכתך ובהנחייתך. אל תחשוש 'אאבד עליונותי בכיתה', שהרי לא בכך אתה נחשב לגורם סמכותי, אלא בהליכותיך החיוביים ובאישיותך…

התועלת בשיחות אישיות עם התלמידים והאזנה לליבם – עצומה, עבורם ואף עבורך!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשת שמות- אחים אהובים

 

בפסוק הקודם מבואר יותר למה היה סבור מרע"ה שיקפיד עליו אהרן, שנאמר: "שלח נא ביד תשלח", ופרש"י (בפירושו הראשון): "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". כלומר שעד אז הנבואה לכלל ישראל היתה ע"י אהרן (כמבואר באבן עזרא ועוד), ומן הדין שתמשיך על ידו, (ולא רק בגלל שאהרן גדול ממנו), ואם תעבור לאחיו הקטן משה עלול הוא להקפיד על כך. על זה אמר לו הקב"ה שאהרן לא רק שלא יקפיד אלא ישמח גם בחיצוניות שיצא לקראתו לכבדו, וגם בלבו פנימה תהא שמחתו שלימה עם אחיו.

לגבי משה רבינו ג"כ מצינו במדרש (מובא בשיטמ"ק כריתות ה:) על הפסוק בתהילים (קל"ג): "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו", שהטעם שנכפלה המילה "זקן" ללמד שכשהיה מרע"ה מושח את אהרן בשמן המשחה וירד השמן על זקן אהרן, היה חש מרע"ה כאילו על זקנו שלו נמשח השמן, ולא היה בו שום שמץ של קנאה.

ולפי"ז יש לתמוה על דברי המדרש שהביא רש"י: "ויחר אף. ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי". לפי ר' יוסי מרע"ה קבל עונש שהכהונה עברה ממנו לאהרן אחיו. ולפי דברי המדרש ורש"י דלעיל יש להבין מה העונש בכך, הרי מרע"ה שמח שמחה שלימה בכהונתו של אהרן. ועוד, הרי הנבואה ניטלה מאהרן וניתנה למשה, ומה העונש בנטילת הכהונה ממנו לאהרן.

אלא נראה שבאמת לא נחלקו ר' יהושע בן קרחה ור' יוסי, שניהם מודים שעונש לא היה בזה עבור מרע"ה בהעברת הכהונה ממנו לאהרן, אלא שהיה "רושם" – תוצאה – לאותו חרון שהכהונה ניטלה ממרע"ה לאהרן.

וכיצד הגיעו האחים לדרגה גבוהה כזו של ביטול העצמיות, עד כדי שמחה שלימה בגדולת השני גם כשהיא על חשבון גדולה שהייתה שייכת לי? מתוך הענווה שהייתה בהם, עד שאמרו (שמות ט"ז ח') "ונחנו מה" ופירש"י: "מה אנחנו חשובין". שהענווה אין פירושה כמו שטועים רבים שחושב שאינו שווה, אלא ההפך הגמור הוא הנכון, שיודע בדיוק את מעלותיו מהם, וממילא גם יודע היטב את תפקידו בעולם, ומתוך כך אינו רואה מקום להרגיש שווה יותר מאחרים, שזה מהות הגאווה לחשוב ששווה יותר מאחרים, והעניו שיודע את מעלותיו ותפקידו אינו רואה עצמו שווה יותר מאחרים, כיון שלאחרים מעלות ותפקיד אחר ממנו, וגם אם קיבל תפקיד נכבד יותר מאחרים אין זה עושה אותו שווה יותר, שכל אחד נמדד רק לפי כמה השלים ומילא את התפקיד שלו עצמו ולא ביחס לאחרים.

מרע"ה ידע עד לאותה נבואה שתפקיד הנבואה הוא תפקידו של אהרן, לכן סבר שאהרן יקפיד על שהוא נכנס ומשיג את גבולו. ע"ז אמר לו השי"ת "וראך ושמח בלבו", מרגע שאהרן רואה אותך שאתה נביא הוא שמח ושלם עם זה שמעתה אתה נושא בתפקיד הנבואה ולא הוא. שהתפקיד אצלו הוא תפקיד בלבד, עבדות ולא שררה וכבוד. אמנם יחד עם העברת הנבואה מאהרן למרע"ה, עברה גם הכהונה ממרע"ה לאהרן, וכשמחת אהרן עם משה כך שמחת משה עם אהרן, שלא הרגיש שום הפסד בכך שהשתנה תפקידו.

כיצד נוכל אנו להביא את בנינו למדרגה כזו שישמחו לגמרי אחד בשמחת אחיו, מתוך ענווה הבאה מהבנה של מעלותיהם וייעודם?

מלבד ההערכה הכללית שנקפיד לתת לכל ילד "אתה חכם" "צדיק" "אהוב" וכדו', נקפיד על הערכה מדויקת וברורה של המעלות הייחודיות לו, נתמקד בכמה המאפיינות שלו ביותר, ונחזור עליהם שוב ושוב בכל הזדמנות. כל אחד יכול לבדוק בעצמו שרוב דברי הערכה שקיבל במהלך חייו ושימחו אותו וחיזקו אותו מאוד באותו זמן, לאחר זמן קצר נשכחו ממנו. אולם יש דברי הערכה שאדם לרוב אינו שוכח, ולא זו בלבד אלא שהם הופכים לאבן יסוד בחייו, בונים את אישיותו, והם דברי הערכה ברורים וממוקדים. לא "אתה כשרוני" "מוצלח" "טוב", אלא "אתה בעל הבנה מהירה" "מתמיד" מסודר" "אחראי" וכו'. כשאדם שומע על עצמו דברים מסוג זה, בתקופה שלאחר מכן הוא בודק את עצמו אם זה נכון, ומחפש למצוא בעצמו מעלות אלה, ואז גם אם מעלות אלה היו בו רק במעט הם מתעצמות בו כיון שהוא מעתה שם יותר לב אליהם, משתמש בהם יותר, וממילא הם מתחזקות יותר.

כשכל ילד יודע את הייחודיות שלו, ישמח בשלמות לשמוע גם את הייחודיות של אחיו, ולא ירגיש איזה פגיעה מכך שיש באחיו מעלות שאין בו, שהרי יודע הוא בבירור את הייחודיות שיש בו שאין באחיו, וכשם שאחיו מיוחד כך הוא, וכשם שהוא מיוחד כך אחיו, ואין אחד נכווה מחופתו של אחיו.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977