גדול השלום – לפרשת חוקת

יהודי שגר בבני ברק רכש לאשתו ליום הולדתה טבעת יקרה בשווי 1000 שקלים. כעבור כמה ימים האשה איבדה את הטבעת, בערב שבת. בבית החלה להתלקח אש המחלוקת, הבעל גער באשתו על חוסר זהירותה. בנם הבכור, בחור כבן 18, שמע את הדברים הקשים, והבין שנדרש למנוע מ"האש לבעור" גם בשבת. רצה הבחור להשקיט את המחלוקת, ובמוחו עלתה הברקה.

הוא ניגש למגירה ונטל את הקבלה של קניית הטבעת, רץ לבית חבירו וביקש לקבל הלוואה של 1000 שקלים. משנענע בחיוב, מיהר אל חנות התכשיטים, הציג את הקבלה לפני המוכר ושאל: "האם יש לך טבעת נוספת הזהה לטבעת שנרכשה לפני כמה ימים?"

המוכר השיב בחיוב: "למזלך, נותרה עוד טבעת אחת כזו בדיוק".

הבחור הניח את הטבעת במגירה בה מונחות הפתילות להדלקת נרות השבת. כשעמד האב להכין את הנרות, פתח את המגירה ואורו עיניו… "מצאתי! מצאתי!" צעק בשמחה.

הבעל ביקש את מחילת אשתו על שחשד בה לשווא, והשכינה חזרה לשרות בביתם.

את הסיפור סיפר הרב זילברשטיין, שהסביר שהסיפור נודע לו מהבן, ששאל: אם מותר לו להשיב את ה-1000 שקלים מכספי אביו, באופן שיטול את הכסף שלא מידיעתו, או שמא יש בכך חשש גזל.

בפרשתנו מתואר אחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל במדבר – פטירתו של אהרון הכהן, אחיו הגדול של משה רבינו, שסייע לו להנהיג את בני ישראל, ולהתמודד עם טענותיהם בעיתות קשים.

ההבדל בין פטירת אהרון לפטירת משה

כפי שכתוב "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (כ, כט) הדגש בפסוק זה על המילה כל. אהרון היה ידוע כ"רודף שלום", שעסק רבות בהשכנת שלום בית בין איש לאשתו ובין בעלי מריבה.

לעומת זאת, בסוף ספר דברים מתוארת פטירתו של משה רבנו במילים "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד, ח). השינוי הבולט – לא כתובה המילה "כל". האבל על אהרון כלל את כולם ובאבלו כתובה המילה "כל", בניגוד לאבל על משה רבינו.

דרכו המיוחדת של אהרון

הלל הזקן משרטט את הדרך האידיאלית, בה צריך לנהוג האדם, וכך אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות פרק א משנה יב). לשיטת הלל לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף אחריו. שלום אינו מושג מאליו, יש להתאמץ רבות להשיגו.

איך פעל אהרון? על כך מצינו באבות דרבי נתן פרק יב: "אוהב שלום – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל, בין כל אחד ואחד… וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט)…".

ומסיימים חז"ל שרבים בעם ישראל רצו להנציח את דרכו המיוחדת של אהרון ועשו זאת זאת באמצעות קריאת שמות לילדיהם: "ועד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם".

 

יישום השלום באחדות

בפרשתנו מצינו את אחד ממאפייני השלום, הלא היא האחדות. כשהגיעו בני ישראל במהלך מסעם במדבר למצב שבו לא היו מים לשתות, היתה תגובת העם נזעמת מאד (כ, י) כפי שכתוב "ויקהלו על משה ואהרן". בני ישראל התנפלו על משה בתלונות על הצימאון שנגרם להם מהמחסור במים.

בניסיון לחלץ את משה ממצב זה, הורה לו הקב"ה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך" (פסוק ח') כלומר, דבר ראשון שצריך לעשות – לאחד את העם, להקהיל אותו לחטיבה אחת. מהי הטכניקה, איך עושים זאת? "קח את המטה", כלומר את מטה ההנהגה. השתמש בסמכות שהמטה מקנה לך, על מנת להקהיל את העדה ולאחד את העם.

איך מטיפים לאחדות? התשובה לכך: "אתה ואהרון אחיך", כשהעם יראה שאתה – משה ואהרון אחיך מנהיגים את העם במטה אחד, ללא מריבות, אלא מתוך אחדות ואהבת אחים למרות הבדלי האופי שביניכם, זו דוגמא חיה, כיצד מנהיג צריך להתנהג, וכך גם כל העם.

 

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/D89Nf

 

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת חוקת, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13137

 

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע במייל, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן לאחר שליחת המילה 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

חינוך בפרשה- חוקת- לבחור להצליח!

לבחור ולהצליח

החיים רצופים אתגרים. קטנטנים אנו מלומר 'למה' כלפי א-ל רם ונישא. תפקידנו בעולם הוא לבחור 'איך' לחיות.

קראתי על מנהל חיידר בחו"ל, מחנך רב פעלים. תלמידיו זוכים להתחנך בצלו, באוירה חיובית ומעודדת. המלמדים חשים חוויה להימנות על סגל חבורתו. חלקם ויתרו על הצעות מפתות, בכדי להיוותר עמו במחיצתו. הת"ת מתנהל בחן ונעימות, ההורים שבעי רצון, וישנם משפחות שעוברות לגור בשכונה רק כדי שילדיהם יתחנכו אצל מנהל זה.

בשיח עם עיתונאי-תורני התראיין המנהל על נושאי חינוך אקטואליים. בתוך הדברים סיפר "מדי בוקר אני 'מתכנס עם עצמי' ואומר 'אני מחליט איך לחיות! לכן, אני בוחר לקרב ולא לרחק. אני בוחר במתיקות ולא במרירות. אני בוחר בהארת פנים ולא באטימות לב. אני שומר בדביקות על זכותי להיות 'בעל בחירה', ומשתדל לבחור נכון".

כעבור זמן מה שמע העיתונאי כי המנהל היקר נפצע אנושות רח"ל בתאונה קשה. תפילות התקיימו ועצרות חינוך וחיזוק נערכו לזכותו. בחסד וברחמים החל להתאושש ולהשתקם לאחר סדרת ניתוחים. בהמשך, החליט העיתונאי לקיים 'ביקור חולים', בתחושה שבוודאי יחכם – ויחכים את קוראיו – משיחה 'נוספת' עם איש תבונות אומן פדגוג.

אלרגי לתאונות

והוא צדק בהשערתו. העיתונאי פגש את המנהל במחלקת שיקום כשהוא חבוש ומוקף במכשירים רפואיים. הברק בעיניו הבהיק בעוז, וחיוכו זרח לעברו! לאחר שיחה קלה, שאלו העיתונאי "אינני בו לחטט, אך 'וללמוד אני צריך'! התרשמתי מגישתך החיובית לחיים. מה הרגשת באותם רגעי אימה…?". לאחר שתיקה מחושבת, פתח המחנך "התעוררתי ומצאתי עצמי מרוסק, ברכב מרוסק, מבלי יכולת להניע אבר. ריח חריף, רעשי הסירנות וסנוור פנסי המשטרה ניסו לטשטש מחשבתי. אמרתי בקרבי "עלי להחליט, ומהר! מות או חיים? אני בוחר לחיות, ויהי מה!.

הוּבַלְתִּי לבית החולים. כל הדרך השתדלו צוות האמבולנס להרגיע ולחזק. אך כשהוכנסתי לחדר הניתוחים חשתי אצלם פסימיות. הרגשתי שאין הצוות מאמין בסיכויי לשרוד. בחיפזון נערכו ההכנות לניתוח חרום, ואחות שואלת אותי באדישות האם יש לי 'רגישות שלילית' לתרופה מסוימת או משהו אחר. השבתי בחיוב. "אני אלרגי לתאונות דרכים!" התאמצתי להגביר קול "אני מבקש מכם, נַתְּחוּ וְהַשְׁקִיעוּ כאילו אני חי, ולא כמו שמנתחים כעת גופה מתה, בר-מינן, כי בחרתי לחיות!" כך סיימתי את 'הרצאתי' בְּעִרְפּוּל, חומר ההרדמה משתלט עלי, ואני בידי ה'".

איש החינוך שרד את הניתוח בס"ד, לא בגין מיומנות רופאיו ולא בזכות מהירות ההגעה לחדר הניתוח, אלא כי הקב"ה חננו בחשיבה חיובית וברצון לחיות. הוא מקיים את הצו-האלוקי 'ובחרת בחיים'. לעצמו ואף לתלמידיו.

חוקת התורה

פרשתנו פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. אונקלוס מתרגם דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא. יש גזירות בחיים. יש קשיים. לאחרונה ישבתי בסדנא עם חונכים במסגרת ארגון המעניק ליווי לילדים מוחלשים שנכללו ב'דא גזירת אורייתא'. אחד אחד סיפרו על ה'תיקים' שחניכיהם 'סוחבים'. יתמות, אובדן, משברים בתא המשפחתי, אלימות – פיזית ונפשית,  חולי – פיזי ונפשי. אמר החכם 'הקב"ה החליט להציב בפניך קושי – אך רק אתה המחליט כיצד להתמודד איתו'. חובת המחנך וזכות התלמיד לשמור על אופטימיות! לא נחרוץ דין מול קושי! אשרי תלמידיו שרבם בוחר בחיים! שלהם!

בשלהי הפרשה יָרֵא משה רבינו מפני עוג מלך הבשן. לא בגובהו לבד הוא מפחיד, כי גם נשא על ראשו הר, להשליכו ולקבור כולנו כאחד. הקב"ה מצוה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ! זה בידיים שלך! תבחר – לנוס או להתמודד, להישבר או לפעול! משה נוטל גרזן! בוחר לפגוע באיום! קופץ ומתאמץ מול המכשול! מכה את עוג בקרסולו ומפילו. 'עוג' הפך לביטוי לכל דבר גדול ומאיים. יש התמודדויות, ויש בנו כח לקפוץ, להתרומם ולנצח! הגישה תלויה בנו!

בדור עקבתא דמשיחא רב התהפוכות, נהווה לילדינו ולתלמידנו קרן אור להשראה חיובית. במקום להתחפר ולדבר על קשיים – נשדר אופטימיות, נשאב וְנַשְׁקֶה כוחות נפש, ובעיקר, נשמש דוגמא לבחירה נכונה – לבחור לחיות טוב.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com