פרשת בשלח

"הנה 100 ש"ח, אחרי ה'חיידר' לֵךְ ישר ל'רקמת היימיש' לאסוף 'שקית התפילין' שהזמנו. שַׁלֵּם שם יתרת חוב 80 ש"ח. בדרך הביתה קנה 'שתי חלב ותביא עודף'!" אמרה אם לבנה, לקראת צאתו ללימודי אחה"צ. הוא מרוגש. בקרוב בר מצוה. יש תפילין מהדרים, חליפה ומגבעת, ושקית התפילין מוכן. לא ריגוש בלבד חש הנער, אלא אף 'בגרות'. בקרוב ישכים בבוקר לתפילה בציבור, ינסה להיות 'חזן' במעריב, ופתאום שומע את אמא "בעצם, אני חוששת שתשכח/תאבד העודף/'השקית' תתלכלך/תקנה חלב פג-תוקף, לא רוצָה להכביד עליך. אבא ילך ל'רקמה' ואחותך למכולת. בוא הביתה ישר מה'חיידר'. אל תשכח את המטריה, תעבור רק בירוק, אל תדבר עם זרים, ושים לב שהרב-קו לא יפול לך מהכיס…".

מסכן. בעוד שבועיים בר מצוה, ואמו שואבת ממנו את כל ביטחון העצמי. אינה 'מגדילה' אותו, אינה מעצימה. ילד זקוק להעצמה למען יתפתח כראוי. ביטחון עצמי, הכרת יכולותיו וחוזקותיו, תחושת מסוגלות, הם כלים חיוניים לצמיחה נפשית. ילדים בעלי ביטחון-עצמי מוכיחים ומבטאים כישוריהם ויצירתיותם. לא שלאחרים אין כישורים ויצירתיות. הרי הקב"ה חנן את כולם ב"ה, אך יש 'מפותחים' ויש 'מסוגרים'. צריך להאמין בילד כדי שיאמין בעצמו.

אמא זו טועה, ואף חוטאת, בחינוך בנה. ולא הורים בלבד, מלמדים לא מעטים חונקים תלמידיהם ומונעים צמיחתם. שהרי, מחנך בר-דעת, מיומן בפדגוגיה ודידקטיקה, מעודד תלמידיו ליצירה, לעשייה, להתנסות ולחקר. מחנך טוב יודע כי קטע גמרא שתלמיד למד בעצמו, שווה לדף שלמד מפי רבו. שווה? איך קטע, שליש עמוד, שווה לדף? חז"ל לימדונו ש'תּוֹרָתוֹ' עֶרְכָּהּ מרובה מ'תּוֹרַת ה" (עי' ע"ז י"ט.). כשהתורה 'שלו', הוא יגע בה, הוא אוהבה ומשמרה, והיא מתקיימת.

בפרשתנו, רודפים המצריים אחר בני ישראל. העם ירא מאד וצועק אל משה. מקשה רבינו אברהם אִבְּן עזרא קושיא עצומה: "יש לתמוה, איך יָרֵא מחנה גדול של 'שש מאות אלף איש' מהרודפים אחריהם?! ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?". ומבאר כאן יסוד עצום ב'תורת הנפש' [הקרויה 'פסיכולוגיה']: "התשובה, כי המצרִים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד (הורגל) מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?!".

בעל 'נפש שפלה': אדם נדכה ונכאה, אינו מצליח לבטא עצמו ולהוכיח כוחו וגבורתו. בכדי 'לפעול', להזדקף ולצמוח, חייבים אמונת מסוגלות – הקרוי היום כ'ביטחון עצמי'. בלעדיו נובלים ושוקעים. המצריים הכניעו נפשנו שנים רבות!

רבינו ה'אִבְּן עזרא' משלים בזה 'מהלך' בו התחיל בפר' שמות. בדבריו (עה"פ ולא יכלה עוד הצפינו) מבאר, הקב"ה סבב שמשה לא יגדל בבית הוריו המשועבדים, אלא, "שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על העליונה בדרך הלמוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ,הרגילה להיות בבית עבדים…". כך 'העז' להכות מצרי בן-המות, 'העז' להושיע בנות יתרו מרועי מדין המציקים, וכך התאזר אומץ בנפשו לעמוד מול פרעה ולהכריז ללא חשש, בביטחון עצמי, שַׁלַּח אֶת עַמִּי'!

'ביטחון עצמי' הוא תכונה נרכשת בקרב ילדים. נשתדל לטפח בילדינו ותלמידינו השראה 'לנסות' דברים, שינסו לפתור בעיותיהם בעצמם, ולהשקיע בתחומי עניין שהם אוהבים. עידודם ל'עזרה לזולת' יביא לטיפוח ביטחונם העצמי. חשוב לנו לְבַכֵּר במחמאות ולא לְבַקֵּר בהערות. על המחמאות להיות כנות וממוקדות. ילד שבונה מגדל מבלוקים או לֶגוֹ, ושומע מהוריו "זה המגדל הכי יפה בעולם", קולט שהמחמאות מזויפות, ואינו 'נבנה' עוד על ידן…

'מלמד להועיל' מאתגר תלמידיו בשאלות חשיבה וחקירה. מלמדם לנסות ולהתנסות, לטעון ולהתווכח. הוא מאזין לדבריהם, כי בכך הם נבנים. אל יחשוש מלמד שתלמידיו מדברים יותר ממנו… מלמד טוב מציע לתלמידיו שיבדקו בעצמם במקורות, יעיינו ויביאו 'ציטוטים'. יש להצדיק את האמרה "ילד טרם לומד, הוא לומד איך ללמוד". לצערנו, מרבית המלמדים אינם מקיימים זאת. צורת הוראה  זו דורשת משמעת טובה, ממעטת 'הספק', אך מעמידה תלמידים!

תטען הָאֵם "מה לעשות, הרי בני הוא 'לא יוצלח'". לא נכון! הוא לא נולד כך, אלא מרוב שלא סמכה עליו, מנעה ממנו 'בחירה', פתרה עבורו כל בעיותיו, הִכְתִּיבָה לו את כל מהלכי חייו, הצלחתו נָבְלָה. היא הצליחה לעשותו 'לא יוצלח'!

"לשנות אדם – זה לשנות את האופן בו הוא רואה עצמו". רְאֵה אותו חיובי, וְהַבֵא אותו לראות עצמו כך, מסוגל ויכול! דרש הרה"ק מלֶכוויטש (י"ג בשבט) 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו' – נפקח עיניהם שֶׁיֵּדְעוּ כוח גבורתם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בני ישראל עומדים מפוחדים על שפת הים. נושאים עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. מה עושים? ויצעקו אל ה', שאומר למשה רבינו 'דבר אל בנ"י ויסעו!". הראשון מול קו המים ניצב גרשון בן עמינדב. הוא יודע שעליו לקפוץ, אך בליבו חששות רבות! מי הים שוצפים וגועשים. שמא יתקע בסלעים בלתי נראים? המים בוודאי קרים באשמורת הבוקר. הוא מתלבט. הוא יודע שעליו להאמין ולקפוץ לים, אך אינו מצליח לחבר בין ידיעה לעשייה! ובעוד גרשון שוקל וחושב, עוקף אותו משמאל אחיו 'נחשון', מזנק פנימה לתוך מי הים. ויבקעו המים! נחשון עשה את מה שידע והאמין שיש לעשות. לא חשש ולא נרתע. הוא זכה לתהילת נצח. עד היום קרויים 'נחשונים' על שמו!

אין מקור לאגדה זו, אך כמו שיש 'נחשונים' יש 'גרשונים' רבים מאז ועד היום. יודעים אך לא מסוגלים לפעול, מאמינים אך לא מתקדמים 'למעשה'. האמת ניצבת מולם, קוראה להם והם אינם באים. כבולים, מעוגנים, תקועים.

על יהודי להאמין ביכולתו לעשות שינוי! הקריאה הראשונה של הקב"ה לאברהם אבי האומה היא "לֶךְ-לְךָ"! קמים והולכים! אמנם, עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד, ומשימת החיים היא להתפלל לה' 'וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי' ולפעול, לְמַמֵּשׁ! נפתח דפים חדשים בחיינו. יציאת מצרים היא יסוד לכל הגאולות, ובמיוחד לגאולת היחיד ממֵיצריו האישיים. גם השקועים הרחק משערי הקדושה, גם המשועבדים ליצה"ר המכונה פרעה, יוצאים ביד רמה! דרש רבינו נפתלי צבי מרופשיץ, 'תחילה למקראי קודש – זכר ליציאת מצרים', כאשר אדם מסופק האם אף הוא מסוגל 'להתחיל מחדש ולהיות קדוש', הריהו כבר שקוע… מבוגר… רגיל… עליו לזכור את יציאת מצרים! יצאנו! התחלנו! משעבוד לגאולה!

את הפ' מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב ל"ה י"א) דורשים חז"ל כי הקב"ה מלמד אותנו חכמה ע"י שנתבונן בטבע בעלי החיים. אחד משרצי הים הוא ה'לובסטר'. טבעם של שרצים אלה, גופם רכרוכי ורגיש, וצדף שריון מכסה ומגן עליהם. הלובסטר גדל ומתרחב, אך השריון, 'הבית', לא גָּדֵל אתו. הוא חש חנק, מתקשה לחיות בשריון הישן שנעשה צר מלהכילו. אך הוא חושש מאוד! אכן הוא מסוגל להשיל מעליו את השריון הצפוף, גופו יְפַתֵּחַ שריון חדש, אך לבינתיים הוא חשוף ופגיע! כל אבן תשרוט ותהרגו! כל דג קטן ינגוס בו ויאכל בשרו הרך! יש 'לובסטרים' שחוששים להשיל את השריון הישן, נותרים חנוקים וצפופים. אינם מאריכים ימים… לעומתם יש אמיצים וחכמים. מוצאים מסתור זמני תחת סלעים, ומשילים מעליהם את השריון הצפוף. יוצאים מצרה לרווחה. כעבור שבוע מתקשה השריון החדש ומתפתח עליהם. כעת טוב להם! החיים הטובים לפניהם! שבוע קשה – וזהו!

חז"ל מסרו כי רבים מבנ"י לא זכו לצאת ממצרים בגין רשעותם, ומתו בשלשת ימי האפילה. הקשה רבינו הרא"ש בפירושו עה"ת (פר' בא), איך יצאו דתן ואבירם ממצרים, ולא מתו? וכותב 'יש לומר אעפ"י שהיו רשעים – לא נתייאשו מן הגאולה'. חידוש משמעותי! לא 'רשעים' גרידא מתו במצרים, כי אם אלה שהתייאשו מן הגאולה! לא האמינו שניתן להשתחרר מכבלי מצרים, לעבור ולהתחדש, השלימו עם 'אנחנו כבר כאן'. לא האמינו ביכולת שינוי!

אחרי שראו את הניסים יצי"מ העצומים עדיין היו שהרהרו בספקנות 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם… מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'. לא מובן! הֵמָּה רָאוּ! כֵּן תָּמָהוּ? נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ? מבאר רבינו ה'כתב סופר', לא האמינו שאף הם ראוים לגאולה. אומרים למשה שהגאולה נועדה לצדיקים, לכשרים, אך לא להם! עצמות יוסף והשבטים הוצאו להיקבר בארץ ישאל, אך מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לאנשים רגילים? וכי לנו לא טוב הקברים שבמצרים! משה משיב אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם! גם לכם, לכל יהודי! ה' יִלָּחֵם לָכֶם, כולם ראוים להיגאל!

חובתו לחזק תלמידינו, ילדים ונערים, שיאמינו ב'יציאת ממצרים' ויזכו ל'קבלת התורה'! אין להתייאש מן הגאולה! שינוי אינו קל, יש ימי הסתגלות, אך אין התקדמות בחיים בלי מאמץ. אין להישאר תקוע ונטוע במקום – ורק לקנא באמיצים שכן העזו 'לצאת'. צא גם אתה! הֱיֵה אף אתה נחשון, אל תוותר מאחור. חובה עלינו, ההורים והמחנכים, להכיל ו'לחבק' את 'יוצאי מֵיצרים', ללוותם בימי הקושי הראשוניים, להבין את העליות והירידות שצפויים בדרכם.

קשה לנו? נלמד מאלפי 'בעלי תשובה' אשר זכו לנטוש אורח חייהם ועשו מהפך בנפשם! שבת, כשרות, צניעות, מא' ועד ת'! גיבורי על! הלוואי ונתקרב אנחנו לדרגתם, למקום הגבוה בו הם בעלי תשובה עומדים! עשו והצליחו!

העולם לא היה מתפתח – ברוחניות, ואפילו בגשמיות, ללא פורצי דרך שנענו לקריאת 'לֶךְ-לְךָ'! החי ללא שינוי, מרוב חשש אינו מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, לא מסוגל להזדקף ולהכריז 'מצאתי אור, אלך בעקבותיו', רגליו דבוקות והוא מיואש מגאולתו האישית, אינו מתחדש, אינו מתנער, אינו משתנה, חי בגסיסה ארוכה ומתמשכת, הוא קובר עצמו בימי האפילה. חבל לחיות בחשכה כאשר הקב"ה מבטיח לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וברש"י: "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב".

כמה תמיהות יש בפסוק זה:

• כיצד יתכן שעם ישראל לאחר שנות גלות וסבל ארוכות יעלו בדעתם לשוב למצרים, לשוב לעבדותם וסבלותם.
• מהו החשש ממלחמה, מאיזה מלחמה היה החשש.
• הלא באמת גם בדרך המדבר שהלכו בה לא היו רחוקים ממצרים, ותכף באה עליהם מלחמה מצד המצרים שרדפו אחריהם, ולא גרמה להם המלחמה לשוב מצרימה.
• וכי אין בידו של השי"ת למנוע את המלחמה, וממילא ירד החשש לשיבתם מצרימה, ולא יהיה צורך להאריך דרכם.

בספורנו כתב: "כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם. והיה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש. דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו. וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזוינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהימלט כי לא נסו באלה".

עם ישראל יצאו זה עתה מעבדות מצרים, אם ישמעו שמצרים רודפים אחריהם מיד יחזרו מצרימה מפחד המצרים, אע"פ שכלי זינם בידיהם. רק כשהמצרים הפתיעו אותם והגיעו עד אליהם להלחם בם באופן שכבר לא יועיל להם לסגת ולשוב מצרימה, אז סר החשש שישובו מצרימה.

ועדיין יש להבין, מהו המורך לב הזה שיאחז בהם לשמע הידיעה שמצרים רודפים אחריהם. ובפרט לאחר שכבר ראו בעיניהם ניסים כ"כ גדולים במצרים. מה עוד יש להם לחשוש מהמצרים עד כדי שתעלה בלבם המחשבה לשוב מצרימה.

עוד יש להבין, מה החשש הגדול שישובו מצרימה, מה יקרה להם אם יחזרו לשם, הלא עדיין ביד השי"ת למנוע מהמצרים להעביד אותם.

הנראה בזה: עם ישראל כידוע היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק בצאתם ממצרים הוציאם השי"ת ממ"ט שערי טומאה והעלם עד מתן תורה במ"ט שערי קדושה. מה גרם להידרדרותם של עם ישראל במצרים עד כדי כך ששקעו במ"ט שערי טומאה? השעבוד. המלחמה בין היצה"ר ליצר הטוב היא מלחמה בין השכל ללב, השכל כנציג הנשמה מושך לעשיית הטוב ולהימנעות מהרע, והלב כנציג הגוף המתאווה מושך לעשיית הרע ח"ו. מה עשה פרעה שחשש כ"כ מכחם של עם ישראל שמגיע לא מכוח הגוף אלא מכוח הנשמה שבהם, מקיום המצוות ומשכלם המחודד? "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה' ט'), הכביד עליהם בעבודה אשר תשבור את גופם ואת רוחם ולא יחשבו כלל מחשבות שאינו חפץ בהם, מחשבות של מרד, וכפי שמעידה התורה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'), אין הכוונה שמחמת העבודה והלחץ לא יכלו לשמוע אל דבריו של מרע"ה, אלא שהעבדות והשפלות בה היו שרויים, מנעו מהם כל סיכוי למחשבה כלשהי על מרידה באדוניהם. כל כך השפילו ורמסו את כבודם העצמי, עד שהעבדות הפכה להיות חלק מהם ולא היו מסוגלים לראות את עצמם מורדים באדוניהם. (בדרך זו הצליחו גם הנאצים ימ"ש לחסל מליוני היהודים שהובלו לטבח כמעט בלי התנגדות והתמרדות, מכיון שלפני שהחלו בטבח, רמסו תחלה את כבודם, השפילו אותם בכל דרך אפשרית, ואז כבר היתה קלה מלאכת ההריגה).

כדי להוציא את בנ"י ממ"ט שערי טומאה היה הכרח להוציאם ממצב של עבדים, מתחושה פנימית של שפלות, למצב של בני חורין, של אנשים בעלי ערך ודעה עצמית. רק במצב של בני חורין, שיש להם מינימום של חשיבות עצמית יכולים הם לצאת ממ"ט שערי טומאה. יתירה מזו יתכן לומר, שעצם היציאה מעבדות לחרות היא גופא היציאה ממ"ט שערי טומאה. שכל הירידה הרוחנית היתה רק מחמת שהיו במצב של שפלות, ומרגע שהפכו להיות מכובדים וחשובים כבר אין חשש שיבזו עצמם בעבירה.

לכן הדרך היחידה להעלאתם של בנ"י ממ"ט שערי טומאה הייתה ע"י הוצאתם ממצרים בה היו תמיד בתחושת שפלות (אולי אפי' אם היו מפסיקים להעביד אותם). אלא שעבד גם לאחר שברח מרבו, מבחינה נפשית פנימית עדיין חש הוא כעבד, עדיין כנוע הוא לרבו ואינו מסוגל להתמרד בו, ואם ישמע שרבו רודף אחריו מיד יחזור אליו, אפי' אם חזק הוא מאדונו ואין לו סיבה אמתית לחשוש ממנו, בגלל ההרגל המושרש בלבו להיות כנוע לאדונו ולפחד ממנו. א"כ אם ישמעו בנ"י שמצרים רודפים אחריהם, מיד ירצו לחזור למצרים, ושוב יחזרו למצבם הקודם ששקעו במ"ט שערי טומאה.

כאן יש להוסיף מה שדייק מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה בדברי רש"י שהחשש לא רק מכך שישובו, אלא מעצם המחשבה שיתחרטו על יציאתם ממצרים ויתנו לב לשוב. וההסבר בזה לפי דברינו, שעצם המחשבה על חזרתם למצרים היא זו שתחזירם למ"ט שערי טומאה, שהרי יחזרו לתחושת השפלות וחוסר החשיבות, שהיא היא הגורמת לשקיעה בעבירות.

רצה הקב"ה למנוע מהם את גודל הניסיון, על כן לקחם דרך המדבר, שם למרות שעדיין קרובים הם פיזית למצרים, רחוקים הם מהם בלבם מחמת שמנותקים הם מהם ומכל העולם, רק הם בפני עצמם, שם הם נבנים כעם בפני עצמו שיש לו ערך עצמי משלו, וכך יצאו ממ"ט שערי טומאה. כשאדם מעריך את עצמו יכול הנשק שבידו לסייע לו, וכך אין חשש שיעלו בדעתם לשוב מצרימה, לשוב להרגשת העבדות והשפלות. אולם אילו היה לוקח אותם דרך ארץ פלשתים שם מכירים אותם כעבדים, שהרי שכנים הם למצרים, היו בנ"י עדיין חשים עצמם כעבדים, וכשהיו שומעים משכניהם שהמצרים בעקבותיהם, לא היה עוזר להם הנשק שבידיהם, שמתחושת השפלות בה היו שרויים לא היו מסוגלים להתמרד, ומיד היה עולה בדעתם לשוב מצרימה, לשוב למ"ט שערי טומאה.

ומזה ניקח מוסר לחינוך ילדינו:

• כדי למנוע מילדינו לעבור עבירות, עלינו לטעת בהם תחושת חשיבות עצמית, שידעו שהם שוי ערך, שלא ירגישו ח"ו שפלות. אדם שמוערך בעיני עצמו לא יהיה מסוגל להשפיל עצמו בעבירות.
• לפעמים אנו באים לסייע לילדינו לתקן דרכיהם הרעים, בשיחה או בעונשים, ומתפלאים כיצד יתכן שמעט לאחר ששילמו ביוקר על מעשיהם הרעים, שוב נכשלו באותם מעשים. והתשובה לכך שלא די בדיבורים על חומרת העוון או בעונשים, אלא יש לדאוג גם לנתקם ולהרחיקם מהמצב הקודם (ע"י הערכה, כנ"ל), ולמנוע מהם את הניסיון העלול להכשילם בשנית.