במסגרת 'קורס מחנכים' שהדרכתי, קיימנו 'שבת אחים גם יחד', השמיע מחנך צעיר מעשה זה, ומשמעותו עמוקה:
נער הייתי בישיבה קטנה. בהיותי בעל אופי עֵרָנִי ואף מַרְדָנִי. אהבתי 'ללכת על הקצה'. באחת הפעמים 'הלכתי רחוק מדי' והמשגיח הודיע לי שאני מורחק מהישיבה ליומיים. נתקפתי חרדה. איך אודיע זאת להורי? איך יגיבו? אני מאוד קשור להורים שלי, וחששתי מאוד מלצער אותם. כשהתמהמהתי ולא יצאתי הביתה, התקשר המשגיח והודיע להורי…
בבית, אחרי ארוחת-ערב, ביקשו הורי לשמוע 'מה קרה'. בלב כבד סיפרתי, על בחורים ש'בוחנים' את הגבולות, הצורך ב'התרעננות', סיפורי 'זמן שינה'. סיפרתי שחברַי דחקו בי 'תעשה', ובפזיזות הייתי 'אמיץ' מבלי לשקול את התוצאה…
הורי ישבו בדממה. ככל ששתקו כך גברו חששותַי. תיארתי לעצמי כי תיכף אקבל מהם 'התוכחה של החיים'… ובצדק. והנה קרה דבר שלא דמיינתי! אמא הדחיקה לחייך, ופתחה וסיפרה שהיא נזכרת בעצמה בצעירותה! היא היתה תלמידה חרוצה ומשקיעה, עם הקפדה מלאה ב'קדושת המבחנים'. אך לעתים היתה 'מעגלת פינות' בכללי המשמעת, ומדי פעם גם נענשה, מבטיחה להתיישר, חוזרת למסלול, עד לפעם הבאה… לא האמנתי! אִמִּי, המחנכת הדגולה, היתה 'מסתבכת' עם כללי המשמעת? הרי היא ישרה כסרגל, סמל ודוגמא לחריצות, היא היתה תלמידה מאתגרת?
השיחה הרצינות השתחררה ודיברנו בְּכֵנוּת. אף אבא גילה טפח, בישיבה נתפס כשהוא מעשן וקורא עיתון מאחורי הישיבה. הוא נקרא לראש הישיבה ונענש בקנס כספי. לא האמנתי! אבא שלי 'איש חוק', ת"ח יר"ש, תורתו קבע, איש מסחר הגון וחרוץ. הוא הפר כללים ונענש בישיבה? אמא סיכמה 'שיחת המוסר' באמירה "לכולנו יש התמודדויות בגיל צעיר. זה חלק מההתפתחות שלנו. חשוב רק לזכור ש'גיל נעורים' חולף ובהמשך יש חיי נצח. אתה ילד נורמלי!".
סיפור זה מהדהד בקרבי. כהורים ומחנכים אנו מציגים עצמנו בעיני ילדינו כ'מושלמים'… הילדים אינם כאלה, והאמת שגם אנחנו לא. הצעירים רואים את הקשיים של עצמם ונופלים לייאוש! ילד רואה עצמו בעייתי, פגום, נכשל, ואינו מבין שלכל אחד הקושי שלו. ילד ששומע על התמודדויות הוריו ומוריו נטען בתקוה, אף כשיפול צדיק – קוֹם יָקוּם!
בפרשתנו, פר' יציאת מצרים, חוזר הקב"ה שוב ושוב על המוטיב 'סַפְּרוּ לִבְנֵיכֶם'! מה לספר? כמובן, גבורות ה' וגדלותו. אך מספרים גם על מצבנו העגום. 'בתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו…', 'מ"ט שערי טומאה'… אבותינו התקשו לקבל נבואת הגאולה 'מקוצר רוח ומעבודה קשה', וכדברי יונתן בן עוזיאל – כי שקועים היו בעבודה זרה קשה… בפרשתנו מוזכרים רק שלשה מתוך 'ארבעת הבנים'. הרשע מופיע ראשון! את החכם נמצא רק בספר דברים, אחרי 40 שנה!…
לא נדרוש מילדינו 'תצטיינו' באופן יבש וריק. נלמדם שמצוינות באה מתוך מאמץ והתגברות, אין להירתע מחושך, שהרי אחריו יבא אור. 'למען תספר' שכל בעלי ההישגים המיוחדים צמחו מתוך כישלון! 'עונשי החיים' הם פרסים!
ילד ששומע כי אף הוריו בעצמם התקשו, נענשו והושעו, נקנסו והוכחו, [ובדרך כלל זה כך, שהרי טבעו ואופיו באו לו בתורשתיות…] לומד להתמודד! ידע שהוא לא 'בעייתי' חסר סיכוי. הוא יראה אותם, ויפנים שכך מסלול החיים. 'מצטיינים' נאבקו ב'מסלולי מכשול' מורכבים. מתוך 'עומק תהום מצרים' נגאלנו והעפלנו להר סיני, לקבלת התורה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם… מִצְוָתֵנוּ הראשונה. 'כזה ראה וקדש'. רְאֵה ולמד, 'קדש וחדש עצמך' כמו הלבנה שהולכת ומתמעטת, עד שנעלמת לגמרי. ואז בוקעת כשחר אורה! ישראל 'עתידים להתחדש כמותה'. כל אדם חוֹוֶה ימי חשכה, ואסור לחשוב 'זהו, אָבַדְתִּי, עולמי חשך בעדי'. זה לא לָנֶצַח! כולם 'עוברים'! מתאזרים בסבלנות ועקביות, ולא עוצרים בדרך!
לקראת ט"ו בשבט לימד מחנך בכיתה: 'כעומק שורשי האילן – כך גובה צַמַּרְתּוֹ'. העצים מטפסים כלפי מעלה, ובמקביל מעמיקים שורשיהם. המחנך המשיך לנמשל: 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה', יורדים, מתחפרים באדמה, 'נקברים', אך אלה הם 'כלי הטיפוס', על ידם גּוֹבְהִים! 'חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר' תודה לך ה' על הירידות והקשיים, כי בהם החיית והגבהת אותי!
ולמחנכים נאמר: 'תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', זכור שגם אתה 'היית שם' והתמודדת עם הקושי…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
