פרשת אמור

הכנה לקבלת התורה – לפרשת במדבר

יהודי עשיר הגיע אל החפץ חיים. הרב שחפץ להתרימו עבור ישיבתו, לקח אותו לסיור בבית המדרש, בתקוה שהאורח יתרשם לטובה מהמקום. היתה זו הפעם הראשונה שעשיר זה נכנס לישיבה. באותה שעה היו התלמידים בריתחא דאורייתא ובית המדרש היה מלא בשלהבת אש יוקדת של לימוד התורה.

העשיר שלא היה מורגל בכך התפלא ושאל: ״מדוע התלמידים צועקים זה על זה? מדוע לובשים הם כולם בגדים שחורים? מדוע הם מרעישים? האם לדבר כזה הרב רוצה שאתרום? מוכן אני לתרום עבור ספורט או תרבות, אבל בשביל זה בשום אופן לא!".

החפץ חיים השיב לו במשל לעשיר שהחליט לרכוש ספינה מפוארת בה יוכל לטייל בכל העולם. בבואו לרכוש את הספינה ביקש תחילה לסייר בה על מנת להתרשם ממנה. והוא אכן התפעל מהפאר וההדר שראה בה. היתה זו ספינה בעלת ארבע קומות, וכל אחת מהן היתה יפה יותר מקודמתה. לאחר שראה את שלוש הקומות העליונות ביקש לרדת לקומה התחתונה ביותר, אולם בעל האניה אמר לו שאין טעם לרדת לשם, כיון שהקומה התחתונה מכילה את המנועים ואין מה לראות בה.

אך העשיר התעקש על כך, וכשירדו לשם חשכו עיניו, ״מה קורה כאן?״, שאל בזעם, ״מדוע יש כאן רעש נוראי וכל העובדים כאן שחורים מגריז ומלכלוך?״.

בעל הספינה הסביר לו שקומה זו היא עיקר הספינה ומכיון שהמנועים פועלים יש רעש גדול ולכן העובדים נראים כך. אולם העשיר התעקש להיפטר מקומה זו, כיון שלדעתו היא מיותרת לחלוטין. ובעל הספינה שרצה למוכרה עשה כדבריו למרות שהדבר היה תמוה בעיניו. וכך נותר העשיר בספינתו בלב ים מבלי יכולת לנוע…

סיים החפץ חיים ואמר לנדיב, ״עשיר זה הלך אחר החיצוניות ולא השכיל להבין שאותה קומה תחתונה של המנועים היא עיקר הספינה. ואף אתה מדוע תתמה על הרעש ששמעת בבית המדרש ועל לבושם השחור של התלמידים, הלא תדע שבחורים אלו הם ה״מנוע״ של העולם, ובזכות ה״שחורים״ הללו העולם קיים! אם חלילה לא היו בעולם תלמידים שעוסקים בתורה יומם ולילה לא היה קיום לעולם!!!״.

 

פרשת במדבר פותחת במילים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (א, א). חז"ל מבארים מדוע ניתנה התורה במדבר סיני, וכך כתוב במדרש: "למה 'במדבר סיני'? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה: באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין? (שמות יט, יח) 'והר סיני עשן כולו…'. ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה, ד) 'גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים'. ובמדבר מנין? 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם" (מדרש רבה א, ז).

תשתיות לקבלת התורה

ה'כתב סופר' מבאר שחז"ל נקטו בשלושה יסודות: אש, מים ומדבר, המהווים תשתית נחוצה לקבל את התורה ולהידבק בה.

מים – חז"ל אומרים: "למה נמשלו דברי תורה למים? מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה" (תנחומא ויקהל ח). הקב"ה נתן את התורה בהר סיני, שהיה הנמוך בהרים, להורות שהיא מתקיימת בקרב ענוים.

התורה מעניקה חיים לאדם

אש – נמשלה התורה לאש, כפי שכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג). התורה מאירה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה לאדם באפילה ומדריכה אותו באיזו דרך ללכת. חז"ל אומרים (מדרש תנחומא בראשית א, א) "התורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה". משום שהתורה בעצמותה נותנת חיים והצלחה לאדם. אש לבנה מאירה מראה על הטוב וההצלחה. אולם מי שאינו לומד על מנת לעשות, התורה מתהפכת עליו לרעה, כפי שדרשו על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).

וזו כוונת חז"ל [דברים רבא ד, ב] "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים", כשאינם מקיימים את התורה הספר בעצמו הוא הסייף שמזיק לאדם. הקב"ה נתן את התורה באש, לרמז שהאש יכולה להיות לטובה – להאיר, וחלילה גם לרעה – לחושך.

חיזוק באמונה בה'

מדבר – התורה ניתנה במדבר, מקום "מנוטרל" מכל השפעה של עמים אחרים, הרחק ממצרים העובדת עבודה זרה והרחק מכנען השקועה בטומאותיה, התורה מתקיימת רק במי שמתרחק מטומאה.

חז"ל אומרים: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן" (מכילתא דרשב"י שמות פרק יג). במדבר היו בני ישראל אוכלי מן, לחם מן השמים, שאינם מבקשים מותרות, אלא רק כדי להחיות את נפשם. התורה מתקיימת במי שמוכן להסתפק רק בנצרך, ולא במותרות,

 

כדברי התנא באבות (ו, ד) "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן".

גישה זו מחייבת כמובן חיזוק באמונה בה' ובטחון בו. להאמין שהקב"ה יספק את מזונו של ה"ממית עצמו" באהלה של תורה.

דומה הדבר, המשיל החפץ חיים, לילד שיצא בבוקר ללמוד בבית הספר ושכח לקחת עמו את שקית האוכל. האם יעלה על הדעת שאביו, שהבחין בדבר, לא יביא את האוכל לבית הספר? כך, עלינו להאמין, נוהג הקב"ה כלפי מי שעוסק בתורה בכל כוחו.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il

 

יחס ורגישות לזולת

אנו נמצאים בימי ספירת העומר, ומציינים באופן מיוחד את פטירתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זו, משום שלא נהגו כבוד בחבריהם. כמובן שאיננו מבינים מה ביאור שנכתב על אנשים כה גדולים ש"לא נהגו כבוד זה בזה", בודאי לא בקנה מידה וההבנה הפשוטה שלנו.

ניתן ללמוד על הזהירות בכבוד הזולת מרבי אברהם גניחובסקי שליווה פעם את אחד מתלמידיו לטיפול אצל פסיכיאטר בבית החולים תל-השומר. כשיצאו השניים מחדרו של הפסיכיאטר, ראה הרב אחד ממכריו. הרב חשש שמא יתבייש היהודי, ובשבריר של רגע, מצא פתרון מבריק כדי למנוע את מבוכת האיש. הוא מיהר אליו ולחש באוזנו: "אנא, אני מתחנן אליך, אל תספר לאיש שראית אותי כאן אצל הפסיכיאטר כי אני נורא מתבייש בזה…". זו רגישות ביחס לזולת.

פרשתנו פותחת במילים: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". רש"י עומד על כפל הלשון [אמור… ואמרת] ומבאר: "להזהיר גדולים על הקטנים".

ר' אלימלך מליזנסק הסביר את דברי רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים", להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים. כשאדם מבקש להטיף מוסר לנער קטן, אל יעשה זאת בצורה גלויה וישירה, כדי שהנער הצעיר לא ייעלב ולא תיפול רוחו, אלא יזהיר גדולים יחד עם הקטנים, ובסופו של דבר ישמע הנער ויבין ממילא שדברי המוסר מכוונים אליו.

באופן דומה אירע לרבי אברהם גניחובסקי, שראה פעם ילד שעומד לעבור כביש סואן. הרב הבחין שהילד, בגאוותו, לא מסכים שיעבירו אותו את הכביש. מה עשה? פנה לילד וביקש: 'אולי אתה מוכן להעביר אותי את הכביש בבקשה?'.

כך צריכה להיות זהירותנו ורגישותנו ביחס לזולת.

 

מיוחדת היא פרשתנו שפותחת בקריאה "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן – וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם". רש"י הק' מביא חז"ל שדורשים כפל הלשון אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ "להזהיר גדולים על קטנים", שהגדולים מצווים לחנך לזה את הקטנים.

התורה לא באה בציווי בלבד, אלא אף מלמדת איך להנחיל כראוי את חוקיה לצעירים, לקטנים. במה מדובר כאן? מִצְוֹת הכהונה. 'פרח כהונה' ישמע מאביו כי אסור לו לִטָּמֵא, יחשוב הילד בליבו "הרי בקיץ נוסעים בחורי ישיבות למקומות הקדושים וקברי צדיקים. מה איתי? לא אזכה להשתטח על ציון האור החיים הק' ולהיכנס לאולמות מערת המכפלה? לא אוכל להשביע נפשי הַשּׁוֹקֵקָה בתפילה בליז'ענסק, אומן וקרעסטיר?

לא כהנים צעירים בלבד עלולים להסתבך בהרהורים אלה, אלא אף ילדים מכלל שבטי ישראל "בהיותי בחור בן-תורה, הרי אפסיד צפייה במשחקי ספורט… כנער חסידי לא אשתתף בנשואי חבריי, לרקד ולקפץ כתלמידי ישיבות כלליות… לָמָּה אֶגָּרַע? למה כ'חרדי', הצבעים היחידים בְּמֶלְתַּחְתִּי (כולל גרביים) הם רק 'שחור ולבן' "?

שאלות כבדות הדורשות התייחסות! אין להתעלם ממחשבותיהם, יש לפתוח את הנושא. הנה 'מעשה שהיה':

מלמד מתאמץ ומסביר את הקטע הגמרא שוב ושוב. התלמידים עייפים, חם בכיתה, החומר 'יבש', ההקשבה מהם והלאה. אימת ה'בוחן' מרחפת על המלמד. אף גרונו ניחר (אילו היה 'מרטיב' את החומר, היה מֵקֵל על גרונו…) הוא מרים קול, אך מעניין, ככל שמגביה קולו – מקשיבים פחות… הוא מביט בשעון ורואה כי כלתה אליו הרעה ונותרו רק 20 דקות… אוי לו אם לא יהיו מוכנים למבחן… הוא שולף איום! "אם לא תקשיבו – בתום השיעור תיאלצו לעלות לראש הגבעה!" תוך שמצביע לכיוון הגבעה הסמוכה לת"ת, נבעה נישאת, ומאתים מדרגות ויותר נוסקות לשם. "אכריח אתכם גם לשאת על גבכם את הילקוטים הכבדים, כמשא לראש ההר! תאמינו לי, תלמידים, שקל ונוח יותר להקשיב עכשיו מאשר לסבול את החום, והמדרגות שלא נגמרות…".

וכרגיל, איומים לא באמת עוזרים ומסכן מי שנאלץ להשתמש בהם… בתום השיעור המאוד-לא-מוצלח נדרשו כולם לשאת את ילקוטיהם הכבדים ויצאו לעבר הגבעה. שורכים רגליהם בכבדות 'אוי, הַרֶבֶּ'ה, אני מתעלף', המלמד מזדהה עמהם… 'מתי מגיעים' שואלים באנחה. נדמה שהוסיפו עוד מדרגות… סוף סוף הגיעו למעלה.

ולפתע, שומעים קול צהלה ורינה! ילדי הכיתה המקבילה אצים רצים, מזנקים ומדלגים במעלות הגבעה, ששים ושמחים! נפגשים בראש הגבעה. ילדי הכיתה הראשונה מוטלים ארצה כערבות חבוטות, וילדי הכיתה המקבילה משתעשעים להנאתם! המלמד הסחוט שאל את עמיתו "מאי האי? איך תלמידיך כל-כך בכושר?".

מסביר הלה כמוני כמוך, אוחזים בקטע הקשה בגמרא. חשבתי איך לעורר קשב וריכוז. הכרזתי 'על הקשבה טובה תזכו בפרס! נעשה 'ריצת תחרות' לראש הגבעה! כדי שיהיה מאתגר – נלבש גם ילקוטים!'. תיכף התחילו לזרז אלה את אלה להקשבה! השיעור היה מדהים! הבינו בפעם-וחצי! הבטחתי וקיימתי, ואנו כאן!".

התורה מלמדת כי את דיני הכהונה, שכולל הגבלות ואיסורים, עוטפים במעטפת של שכר וכדאיות! קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם… כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו… וְקִדַּשְׁתּוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ… כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו… הכהנים זכו! מחצינים את הזכות העצומה שנפלה בחלקם! כך בכל ענייני החינוך. 'להזהיר גדולים על קטנים' כמו במצוות הכהונה. אשרי מי שגדל בתורה! אשריכם תלמידי חכמים! זכינו וה' בחר בנו, ולכן 'מצוינים' אנו בהופעתנו, בדיבורינו ובכל מעשינו. 'כל ישראל בני מלכים הם'! כשההורים מאמינים בזה – ילדיהם ויאמינו!

אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ, אמירה בדיבור ואמירה בלתי מילולית. בוודאי שלא ניתן ללמד בלי אומר ובלי דברים. אך עיקר החינוך הוא בדממה. בהמחשה. בדוגמא אישית. ילד נוחל אהבת התורה, עבודת התפילה וקיום הַמִּצְוֹת, מראיית הנהגת אביו ורבותיו. ילד ששומע מנגינת שירת התורה – אינו זקוק לשמוע מוסר על חובת הלימוד… צדיקי אמת דרשו, ילד שחש כי הקב"ה הוא 'אֱלֹקֵי אָבִי' – ימשיך ויכריז 'וַאֲרֹמְמֶנְהוּ', ברוממות ובשמחה!

בהצלחה במלאכת שמים ועבודת המידות! להארות והזמנות © 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'