סבלנות, כאן מחנכים

 

הרבי רבי יונתן אייבשיץ, חכם היהודים, התמנה לרב בעיר מיץ בגיל צעיר מאד. חברי 'ועד הקהילה' שדנו במינוי התלבטו מאד, מצד אחד עילוי שכזה, גאון וצדיק, אבל האם הוא אינו צעיר מידי בשביל משרה רמה כל כך ? ההחלטה הייתה לזמן לפניהם את האברך המופלא, ולנסות לתהות על קנקנו. עם כניסתו אמר להם הרבי רבי יונתן: 'אשתדל למלא את התפקיד הרם שאתם מועידים לי בכל כוחי, בפסק בשיעורים ובהנהגה, אמנם יש לי חסרון גדול – בשל גילי הצעיר, אבל מתחייב אני לכבוד מעלתכם שלתיקון חיסרון זה אני פועל יום יום שעה שעה ורגע רגע'.

כולנו גדלים והולכים כל העת בלי הפסקה, אי אפשר לעצור מלגדול, אבל בני הקטן חידש לי חידוש גדול בחופשה האחרונה .

אנו גרים בבני ברק, ובה גרים גם הורי חמי וחמותי. הילדים פוגשים את הסבא והסבתא משני הצדדים לעתים תכופות, ומרווים אותם מלא הכף נחת.

שאר המשפחה המורחבת אחים אחיות גיסים וגיסות מפוזרים בין כל ערי הארץ, בחופש כל משפחה מגיעה יום אחד ל'סבא וסבתא בני ברק'. ומה סבא וסבתא אומרים כשהם עומדים בפתח? 'מוישי, שרהלה, יענקי, שרוליק, רוחי, איך גדלתם, אי אפשר להכיר אתכם'. והילד הקטן שלי ה'בני ברקי המקופח'  ניגש לסבתא ואמר: 'סבתא, גם אני גדלתי'.

בשום הזדמנות הילדים שלי לא שומעים שהם גדלו, הם גדלים מתחת הידיים כל הזמן בלי הפסקה, אבל אנו לא שמים לב לשינוי. מהורי הם לא ישמעו את זה, וממני ודאי ובודאי שלא. ונברך כל ילד בעולם שלא יזכה לשמוע את הוריו מתפעלים 'איך גדלת', זה קורה רק אם הם לא יבחינו בו חודש חודשיים.

נו..נו.. אז לא שמים לב לגדילה,

מה אנו מפסידים כשאיננו מבחינים בצמיחה שלהם ?

בגדילה הפיזיולוגית איננו מפסידים הרבה, אולי קצת התפעלות והנאה, אבל בצמיחה הנפשית אנו מפסידים טועים ומפספסים.

'חינוך דורש סבלנות' אומרים פה אחד כל המחנכים, מי שמצפה לתוצאות מידיות, נח לו שיגדל פרחים או אפרוחים, לתוצאות בחינוך צריך אורך רוח. שמענו את הכלל הזה פעמים רבות, הצטיידנו בסבלנות הנדרשת, אנו משקיעים ומטפטפים בלי לעצור בלי להתייאש ובעיקר בלי לכעוס, זה קל ? בכלל לא. מה הדלק היעיל ביותר שימלא אותנו בהמשך המשימה? איך ממשיכים לזרוע בלי לראות פרות צומחים?

הדלק הוא כשרואים את תוצאות ההשקעה של שנה שעברה.

איך נטענים בדלק הזה?

אין ברירה, חייבים להחזיק יומן. לא שלהורים יש זמן מיותר לשבת ולכתוב נוסטלגיה, אבל אם לא בכתוב לפחות בזיכרון. אפשר לחשוב: 'מה קורה עם הילד, אומרים לו שוב ושוב וכאילו לקיר, מתי הוא ילמד כבר סדר/ נימוסים/ כיבוד אם, יעזרנו ה". אבל אם פותחים את היומן שבזיכרון ומתאמצים להיזכר בדמות של הילד לפני שנה ושנתיים, צצות ועולות תמונות שנותנות הרבה כח. על מה נהלנו אז מאבקים, מה היו הנקודות הקשות, פתאם נבחין שכל אלו עברו מזמן, האם שמנו לב שהשנה לא צריך אף פעם להזכיר לו לברך? נכון שכבר הפסיקו להגיע תלונות על פגיעה בחברים? נקבל מזיכרון זה דלק להמשיך הלאה, על אותו משקל בשנה הבאה כבר לא נשמע על  בעיות בנימוסים/ סדר וכיבוד אם בעז"ה.

אם נרים ידיים ביאוש ונפסיק לחנך ולהחדיר מסרים בגלל ש'כלום לא נכנס' או אז הפסדנו במערכה. אבל כל זמן שבהתמדה ובסבלנות נמשיך בשלנו, נגיע בסייעתא דשמיא למטרות הגדולות שאנו שואפים אליהם.

צדיקים אמרו שהשעון הוא ספר המוסר הטוב ביותר. הפרק העיקרי בספר הזה הוא על ניצול הזמן, אבל ישנם בספר עוד כמה פרקים חשובים. כשיושבים ולא מסירים עין מהשעון, נדמה שהוא אינו מתקדם בכלל. מי שבודק אותו פעם בשעה רואה כמה השעון התקדם, ומבין שבעצם הוא לא עצר אף לרגע.

שני מסרים חשובים טמונים פה. למדנו מהשעון שעל אף שלא מבחינים כרגע בהתקדמות, לאחר זמן אפשר להבחין בה. ומסר לא פחות חשוב, שאם אחרי שעה רואים התקדמות,  חייב להיות שהייתה התקדמות בכל שנייה, ומהרבה שניות קטנות כאלו נוצרה התזוזה של שעה שלימה.

אחרי שבמבט לאחור בפרספקטיבה רחבה הבחנו בהתפתחות ובהתקדמות של ילדינו, נוכל לדעת שבכל רגע ורגע הם צעדו עקב בצד אגודל לכיוון הנכון. זה אומר, שכל מעשה קטנטן, התגברות זעירה, מאמץ קל, מצטרפים כאבני בנין לארמון שלהם. גם מצידנו, כל תפילה קצרה, מחמאה קטנה , מילת עידוד וחיוך, מצטרפים ומשתלבים לבניית בית הפאר האמתי, ילד יהודי.

 

 

העולם החי של התורה

 

חשוב מאד שהילדים יבינו וירגישו במהלך השיעור שהם לא רק קונים חומר, אלא מתחברים לרצף. יש כאן מטען שעובר מדור לדור, וכעת מניחים אותו על כתפיהם הצעירות.

בארגון 'ערכים' הגיעו למסקנה כבר לפני שנים רבות שמה שמחבר יהודים לאביהם שבשמים יותר מכל זהו דף גמרא. אפשר לתת הרצאות ומצגות, הוכחות לוגיות וריגושים, ניגונים ומסעות שורשים, אבל ברגע שמצליחים לחבר יהודי לשיעור תורה – אז הוא בפנים, 'המאור שבה מחזירן למוטב'.

מאז, בכל סמינר אקדמאי משלבים שיעור גמרא, לכתחילה שיעור בדיני ממונות באחת מה'בבות', אותו ספר עתיק שמלווה את עם ישראל שנים ארוכות נלמד בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ומהווה שער הכניסה ושביל הגישה לחזרה לקדוש ברוך הוא נותן התורה. יש כאן את קדושת התורה ולצידה הנצחיות שלה, שרשרת הנצח של עם ישראל, וכעת אותו יהודי נוסף להיות חוליה בשרשרת.

לפני מס' שנים חגגו בארץ סיום ש"ס בבלי במחזור 'דף היומי'. הציבור הכללי בארץ צפה במבט תמה ועיניים מתעגלות בחגיגות השמחה. עשרות אלפי אנשים מתכנסים למעמדי סיום ענקיים, סעודות ואירועים, תזמורות וריקודים, על מה ? לא שמחה משפחתית, ולא זכיה בלוטו, לא יום הולדת ולא מסיבת חנופה לאישיות בין לאומית, למה חוגגים פה ?

מסבירנים ואישי ציבור ניסו להסביר להם באורך רוח שמאות אלפי יהודים סביב העולם סיימו ללמוד יחד ספר גדול וארוך של חומר עיוני, קוראים לו 'תלמוד בבלי'.

התשובה עדיין לא סיפקה אותם. החוגגים לא למדו מקצוע, ולא סיימו קורס טייס,  לא התעטרו בתעודת עורך דין ולא קיבלו משרת דירקטור. פשוט סיימו יחד ללמוד ש"ס? רובם לא קלטו בכלל, הרימו גבה משכו כתף והמשיכו בדרכם. אבל שארית הפליטה של אנשי רוח שבקרבם ראו את החגיגות והשמחה ויצאו מדעתם מקנאה. כל כך הרבה אנשים שמחים שהצליחו ללמוד יחד נושא כבד וארוך?

סיפר לי יהודי שעובד לפרנסתו בחברה בה הבוס עדיין אינו שומר תורה, הוא פנה אליו בבקשה, מוישה, מחר תביא איתך למשרד גמרא, אני רוצה לראות מה זה. מוישה אמר לו שאין בעיה, רק צריכים לדעת להיזהר בכבודה, לא להניח על הרצפה, לא להכניס למקום לא ראוי, וכשפותחים וסוגרים מנשקים. הבוס כבר לא שאל הוא קלט שפה מדובר במשהו אחר, זה לא ספר כימייה ולא אטלס. למחרת הגיעה הגמרא למשרד, שני המנהלים מסתכלים עליה בתימהון ובקנאה, עופר פותח אותה בזהירות מביט בעמוד הראשון בעיניים של תינוק שנשבה ואומר לחברו: 'דורון תראה מה זה, ספר משפטים שנכתב לפני אלף שבע מאות שנה, ועדיין מעורר ענין ונלמד בהתלהבות יותר מספרים מודרניים שיצאו לאור בשבוע שעבר, נכון שאין כמונו עם ישראל' ?

קראו לי להרצאה באותה תקופה לפני ציבור שלא פתח אף פעם גמרא אבל הם רוצים לדעת מה היא. צילמתי להם עמוד במסכת ברכות ונתתי שיעור קצר על קטע משנה וכמה שורות בגמרא. במשנה ישנה מחלוקת תנאים, הגמרא מביאה את המקורות למחלוקת מתוך פסוקי התורה ומכריעה הלכה. ביקשתי מהציבור להתרכז ולנסות לנסוע מאחורי ולעקוב אחרי התמרורים והרמזורים בכביש הסואן – דף גמרא. תסתכלו בשורה השניה על המילה הרביעית יש עיגול קטן, זה תמרור פנה ימינה, עד תחילת השורה שם נמצא ספר 'תורה אור' שמציין את מקור הפסוק שהובא בגמרא ואת כתובתו בחומש. כעת כל מעיין יוכל לפתוח את החומש ולראות מאילו פסוקים הוציאו התנאים את ההלכות. בהמשך הגמרא על ה'והלכתא' יש אות ב' קטנה בתוך הטקסט ששולחת אותנו עד למעלה ושמאלה לספר 'עין משפט נר מצוה', שם נמצאות ההפניות לכתובת ההלכה הזאת בספרי הפסק המרכזיים רמב"ם וסמ"ג, ומופיע גם הסימן והסעיף בטור ושולחן ערוך. לפי הסימן הזה אני יכול גם למצוא את פסק ה'משנה ברורה' על הנושא שנמצא גם הוא באותה כתובת בדיוק.

הילד שלומד את הדף הזה רואה בו פסוק שנמסר לנו לפני 3300 שנה במדבר סיני, הוא לומד את דברי התנאים שהוציאו ממנו מסקנות הלכתיות לפני 1800 שנה ביבנה ושולבו במשנה בציפורי, את הכרעת ההלכה של האמוראים לפני 1600 שנה בבבל, את הפסיקה של הרמב"ם 850 שנה לאחור בקהיר שבמצרים, 150 שנה אחריו רבינו יעקב בן הרא"ש בספרד מצטט את ההלכה הזאת בטור אורח חיים, השולחן ערוך שמתחבר בעבודה משותפת בצפת ובקרקוב פסק את ההלכה לכלל ישראל לדורות לפני 450 שנה, אחריו עשרות פוסקים מכל רחבי העולם היהודי דנים בספריהם בדברים באותה כתובת, עד הפוסק האחרון בעל משנה ברורה שסיכם את הדברים והגיש לנו את ההלכה למעשה לפני מאה שנה בראדין. ילד בן תשע לומד את אותו עמוד גמרא ומחבר עוד חוליה לאותו רצף ענק עליו הכריז הנביא את הבטחתו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'.

אצלנו כל זה פשוט ומובן מאליו, צריכים לפעמים לצאת החוצה, לראות את ההלם שמקבלים האנשים שתופסים את הרעיון לראשונה, ואז להבין מה זה נצח. בעולם הגדול אנשים לא יודעים מה קרה בשנה שעברה ואין להם מושג איך קראו לאמא של סבא שלהם, אבל ילד יהודי הוא נצחי והוא לומד תורה נצחית.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

כי כשמלמד ר"מ ומורה מצליח להעביר את התחושה הזאת לתלמידיו, כשהוא משכיל להראות להם תוך כדי הלימוד את נקודות החיבור, כל שיעור משנה וגמרא הופך להיות שיעור באמונה, כל שיעור תורה מעמיד אותם על רגליים יציבות של 'אהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'.


כל מלמד בישראל שמחזיק את הילדים בכיתה לשיעור של שעה וחצי, מכיר את התופעה. אחרי עשרים דקות מתחילה הטיילת, רבי אני צמא, רבי אני רוצה לצאת והמלמדים מתמודדים איש איש בדרכו. בעת האחרונה שמעתי על כמה מלמדים שבמקום להילחם בתופעה החליטו לארגן אותה. אחרי שעבר נתח זמן ראוי מתחילת השיעור עוצרים לדקה חצי ואומרים: 'כעת כל מי שרוצה יכול לצאת בזריזות', בת"ת של הבן שלי קוראים לזה 'ארוס אריין', לא מדברים, לא חולמים, רק מתארגנים במהירות ונכנסים להמשך. עד כאן טוב ויפה ומקובל, השאלה שלי איפה עושים את העצירה, מה המקום הנכון למקם בו את ההפסקה. אפשר לפי השעון, או כשמגיעים ל'שלישי', או כשעומדים להתחיל משנה קשה, או כשהמלמד צריך לעשות טלפון דחוף, אני רוצה להציע רעיון נוסף.

הראשון שלמד את פסוקי החומש האלו היה משה רבינו בהר סיני. הרבש"ע לימד אותו פרשה, ומידי פעם הייתה הפסקה בה משה רבינו חזר ושינן את החומר 'למה היו הפסקות משמשות ? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה'. הגמרא אומרת: 'עומד ולומד יושב ושונה', היו סדרי לימוד וסדרי חזרה. איפה הייתה ההפסקה ? אנחנו יודעים בדיוק. בתורה זה מצוין בהפסק פרשה, פרשה פתוחה וסתומה.

ספר התורה שנכתב היום על ידי סופר סת"ם סביב הגלובוס לא רק שהוא העתק מדויק של אותה תורה הכתובה במרום אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, אפילו חלוקת הקטעים יש לה משמעות, כאן בדיוק עצר הקב"ה את השיעור כשהוא לימד את משה רבינו את הפסוקים האלו. משה ירד מההר לימד את עם ישראל וציוה אותם להמשיך להעביר את הפירוש הזה הלאה מדור לדור באותה צורה שלו,

'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' – וכמו שאני מלמד בחינם כך אתם תלמדו את זה לילדי ישראל בחינם. כל מלמד בכיתה הוא ממשיך דרכו של משה רבינו, ויש לכך השלכה הלכתית על הצורה בה הוא מקבל את המשכורת.

כעת יושב המלמד עם הילדים, מציץ בשעון ואומר: 'תשמעו ילדים, בואו נמשיך עוד פסוק עד שנגיע לפ', אתם ידעים מה זה הסימון של הפ' ? כאן בתורה יש ריווח עד סוף השורה, כי כשמשה רבינו למד עם הקב"ה פה הם נעצרו להפסקה, והשאירו לנו סימון למקום העצירה, לכן גם אנחנו נעצור באותו מקום בדיוק'. לכזאת הפסקה יש משמעות אחרת, לכזה לימוד חומש יש פנים שונות.

כל כך הרבה שעות לומדים שיעורי נביא, לא שווה להקדיש כמה מילות הקדמה ?

בימי בית ראשון היו יהודים צדיקים שדיברו עם ריבונו של עולם. מתן תורה היה פעם אחת, אבל אחריו עוד הרבה מאד שנים המשיך הקב"ה להעביר מסרים לעם ישראל בידי עבדיו הנביאים. רבים מהם נבואותיהם היו לשעה ולא נכתבו. הנ"ך שיבדינו זה רק מדברים שהקב"ה רצה שישארו לדורות. אז בואו נשמע מה הקב"ה אמר לישעיהו להגיד לנו. שיעור כזה יוצא נכנס לעומק אחר בנפש.

חז"ל מפזרים ים של ידיעות היסטוריות בתוך המשנה והגמרא, אנחנו יודעים המון על האישיות של התנאים והאמוראים, על המקומות בהם הם פעלו, על הלימוד שלהם – שכשאנו עוסקים בסוגיא נראה שהתנהל על מי מנוחות, אבל ידוע לנו שזה היה בתקופת יוונים, רומאים, הורודוס, ינאי, צדוקים, אמגושים, איש איש וצרותיו גזירותיו ורדיפותיו,

וכל אותם גדולי ישראל קיימו בעצמם 'לולי תורך שעשועי אז אבדתי בעניי'. את הסיפור הזה צריך להעביר הלאה.

אמרו חז"ל על היושב ושונה שצריך שיראה את בעל השמועה עומד כנגדו. כשאנו מצליחים להחיות לנגד עינינו ולתלמידנו את דמויות ההוד, את הרקע המרומם של בית המקדש, את ריתחא דאורייתא של ישיבות בבל, את גדלותם של בעלי התוספות ואת צדקותו של ה'חפץ חיים', הבאנו להם כמיטב יכולתינו את בעל השמועה לעמוד כנגדם.