ירידת הדורות

מירון של היום

בחודש שעבר קראנו תיאורים על 'מסע מירון' בימי קדם. היציאה מירושלים בתום ה'מימונה' בשיירות חמורים ופרידות… ריענון ביריחו, שבת בבית שאן, ההגעה באמצע אייר לפאתי טבריה, קבר רבי מאיר בעה"נ, העלייה הרגלית מירונה, רכישת מים ומזון מהדרוזים, ובסוף, סוף סוף, 'חצר רשב"י'… והיום? 'קפיצה' במסוק הישר למנחת 'ראש פינה' ושאטל למירון, או במטוס לשדה תעופה מחניים, משם עם דרייבר להדלקת בויאן בחצר רשב"י. מיד טיסה לפולין להילולת רבינו הרמ"א בקראקא, וכבר באותו ערב לרימנוב, תפילה והדלקת נר על קבר רבינו מנחם מנדל ב"ר יוסף ביום פטירתו. ומינימום – אוטובוס ממוזג בכביש 6, ח"י רוטל קולה, כדאי הוא רבי שמעון!

מחודש או מקודש?

אמונים אנו, 'שלומי אמוני ישראל', על עקרון השמרנות, כפי שהגדיר זאת החת"ם סופר 'חדש אסור מן התורה'. אך איה הגבול בין ישן מקודש להווה מחודש? מתי שומרים בקנאות על 'עולמנו הישן' ומתי נטען 'הזמנים השתנו'? הצד-השווה בין מירון שנת תקע"ט לשנת תשע"ט הוא היעד. המטרה. תוויי הדרך אמנם שונו, האמצעים התפתחו, ה'כבישים' רובדו ו'הכלים' השתכללו, אך בתוך מערת רבי שמעון – התפילות, השתפכות הנפש, 'יום-כיפור בפנים ושמחת תורה בחוץ' נותרו כשהיו. תהלים ברגש, דמעות רותחות, שמחה מרוממת. וגילו ברעדה. העבר נותר בהווה.

כך בכל תהליכי חיינו. אנו מאמינים ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. התורה נותרה כשהיתה, רק הדרכים להשגתה מתפתחות מדי דור. בחינוך ילדינו זו סוגיא ושאלה מרכזית. גדולי ישראל שהקב"ה שְׁתָלַם בכל דור דור, משמשים בס"ד בַּקָּרֵי איכות לוודא שאין משנים כחוט השערה ביעדים ובמטרות. ומאידך הריהם 'עיני העדה' המאירים דרכינו בנתיבים החדשים, בדרכים חלופיות, בשבילי 'מהדרין' מתעדכנים. להיות מזומן מול בעיות הזמן.

כמו פעם

מיוחד בין מחנכי דורו היה הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד. בדור תהפוכות הציע מענה, התמודד חזיתית מול הנשירה, ופעל למזעור המגפה הרוחנית. וכה כתב בהקדמת ספרו המונומנטלי 'חובת התלמידים' "עָלֵינוּ לְבָאֵר בָּרִאשׁוֹנָה מַה הַחִלּוּק בֵּין דּוֹר לְדוֹר, לָמָּה בְּדוֹרוֹת הַקְּדוּמִים לָנוּ כָּל חִנּוּךְ שֶׁהוּא הָיָה מוֹעִיל, תַּלְמִידֵי כָּל מְלַמֵּד וּבְנֵי כָּל אָב רֻבָּם כְּכֻלָּם הָיוּ עוֹבְדֵי ד', וְלֹא כֵן עַתָּה… ". הוא דורש שהתלמיד יתקשר בקשר רגשי – עם המלמד ועם הנלמד. העולם סוחף, עלינו להיות סוחפים. ילד חי עם המון ריגושים, צבעים עזים, עולם תוסס. חייבים לתת לו חוויה רוחני מרגשת לא פחות! חובה לעדכן את דרכי החיבור! לא עוד שיעורים יבשים, לא לכללים נוקשים ולמוסכמות שאבד עליהן הקלח.

הג"ר שלמה וולבה היה מצטט את רבינו החזו"א "מלפנים היה תפקיד המשגיח 'לצעוק' על התלמידים. כיום, תפקידו לשמור שתלמידיו לא יפלו". שמעתי בשם א' הצדיקים זי"ע כי חזקיהו מלך יהודה גנז את ספר הרפואות שכתב שלמה המלך. וזאת למה? כי הספר כבר לא רלוונטי! המחלות אינן אותן מחלות, והתרופות ההן לא תרפאנה היום! חינוך דומה לעולם רפואה, מתעדכן ומתחדש… חובה על הרופא להתעדכן, ולא להטיל אשמה על הפציינט. יתעקש מלמד 'אני מחנך 'כמו פעם'!'. נשאלוֹ 'היש בביתך מקרר, מיקרוגל ומזגן…?' דור חדש וכלים חדשים! הרי מים נוזל החיים: בעבר שאבו מִבְּאֵר. היום פותחים ברז 'מודרני'. המים נותרו מים… וכך התורה שנמשלה להם…

מדור לדור

בשלהי פרשתנו הקב"ה מוכיח, כביכול, את מרים הנביאה. לאחר תפילת משה אומר הקב"ה 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. העיר א' מגדולי זמננו שליט"א – כי רואים כאן את 'ירידת הדורות' והחובה לעדכן את דרכי החינוך. בפסוק, האב יָרֹק יָרַק בפני בתו, כביכול. והנה, בתרגום אונקלוס, שנכתב כעבור למעלה מאלף שנים, הנוסח מרוכך "וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ". לא יריקה, אלא נזיפה. אחרי כאלף שנים נוספות ביאר רש"י הק' את הפסוק, וכתב "ואם אביה הראה לה פנים זועפות". לא יריקה, ואפילו לא נזיפה פעילה, אלא מבע פנים בלבד…

ברור כי 'חדש אסור מן התורה'. התורה אינה מוחלפת, אך הדרך המובילה אליה חדשה. נכון ש'חדש' מרתיע, אך גם מאתגר ומחייב. נאמין בצדקת ה'דרך החדשה' ונגיע ל'יעד' הישן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

כלי גולה עשי לך

בספרים הק' מבואר כי גלות מצרים הִוְּתָה הכנה רוחנית ליתר הגלויות. ממעשי אבותינו נלמד באילו 'כלי גולה' נתמודד מול הקשיים והניסיונות, כיצד לְלַבּוֹת את גחלתנו שלא תיכבה מול רוחות וגלי סער המאיימים במהלך ירידת הדורות, נשמור ונטפח מורשת המשפחה, עד שתקוים בנו נבואת מיכה המורשתי (ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

יעקב אבינו מתפעל מנכדיו אפרים ומנשה. יעקב מַּשְׁוֶה את מעמדם למעמד בניו השבטים. '…שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי'. הוא מאריך בכוונה תחילה! הגדלות היא בכך שרואה צדקותם אף שלא נולדו בחיק המשפחה בכנען, הרחק מ'החיידר' המסורתי. יוסף מודה לה' ומשתבח בפני אביו 'בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה'. כאן במקום הזה, בגלות, במצרים המתועבת, גידלתי בנים קדושים.

פי שניים

ידוע המעשה (בגרסותיה הרבות) אודות ר' יצחק מתתיהו וינברג שהיגר עם משפחתו מרוסיה לאמריקה לפני כמאה שנה. הוא וב"ב התמסרו לגידול ילדיהם בדרך היהדות. הירבו לצקת בהם ערכי קודש, בשביל שלא ייפגעו מאוירת החולין וה'קידמה' המצויה בארצם החדשה. כאשר בתו בגרה ולא יכלה עוד להתחנך כראוי סמוך לבית, שלחוה הוריה, במסירות נפש של ממש, ללמוד מעבר לים. בבית יעקב אשר יסדה מרת שרה שנירר ב'קראקא' שבפולין.

הנערה ה'אמריקאית' ניצבת בפני מרת שנירר, ובידה אגרת שכתב אביה. כדברים האלה כתב "הנה שלחתי אליך את בתי. בטוחני שתעמידי אותה כראוי בחכמה ויראה. אך אדרוש, כי עם תום חוק לימודיה ותשוב לאמריקה, תהיה היא פי שנים בְּרוּחֵךְ. צדיקה וחכמה פי שנים ממך. בוודאי תמהה את, 'פְרַאוֹ שנירער', על מבוקשתי זו, לכן אבאר כוונתי. הרי זוהי בקשת אלישע בן שפט ברגעי פרידה מרבו, אליהו הנביא. האין זו בקשה 'חצופה'? תלמיד מבקש מרבו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי? אלא, אלישע מתחנן 'רבינו! הנך עולה השמימה ומותיר אותי כאן בדור ירוד יותר. והרי ישנה ירידת הדורות, בדור שלא מספיק להיות 'אליהו הנביא', אזדקק להיות פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ בכדי לשרוד ברוחניות.' האב כותב מנהמת ליבו היוקד 'בקראקא, עיר מלאה חכמים וסופרים, די להיות בדרגת שרה שנירר. אך בתי עתידה לשוב לארץ בה שולטות כפירה ותועבה. עליה להיות 'פי שנים שרה שנירר' כדי להמשיך בִּטְוִיַּת הדורות בקדושה!'.

חינוך בגולה

יוסף הצדיק חושף 'דעת עליון'. באומרו לאחיו לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה. כתב השל"ה הקדוש (תורה שבכתב, וישב) '…ויוסף שמר ברית קודש במצרים השטופים בזימה. ולא נתפתה מאשת פוטיפרע ושלט ביצרו. ומאחר שמצרים ערות הארץ וגבר עליהם יוסף, על כן זכה למלוך שם. וענין המלוכה שלו ששלט על שר של מצרים… שישראל, אף שיהיו עבדים לפרעה יזדככו שם, ואחר כך עלה יעלו באותות ובמופתים ובמכות נפלאות למצרים. ויכניעו שר של מצרים… ויוסף פָּתַח זה הפתח כי רב גובריה…'. בדרך זו כתב רבינו השפת אמת (וישב תרל"ו) 'שהיה דבר גדול מאד שנשאר שם [יוסף] בקדושתו. ונראה, שהקב"ה עשה הכל לטובה, שאי אפשר שיגאלו ישראל ממצרים בלי הקדמת ירידת יוסף… וזהו הכנה לכל הגלויות…'. יוסף לימדנו היאך לחנך ולהנחיל גם בגלות.

עלינו לעמול על בנינו ועל דורותינו, להכינם ל'ירידת הדורות'. עליהם להיות פי שנים ברוחנו בכדי לשרוד בחשכת הגלות. אל לנו להסתפק במועט. נזכור פירושו של רבינו הקדוש מקוצק עה"פ כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. נכוון גבוה שהרי תמיד 'כח המשיכה' ינמיך… שְׁאַף גבוה בתקווה ובתפילה שבסוף יימצאו במקום טוב באמצע.!

יוסף הצדיק רומז לדורות 'וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם' עליכם להיות 'פי שנים' בכדי להישמר ולהיוותר נאמנים לה' בגלות הארוכה. לא מחנכים להיום. מחנכים לדורות. נדמיין את ילדינו בבגרותם. מי יודע רח"ל מול אילו פיתויים יצטרכו לעמוד? מה עתיד יצר הרע 'לחדש'? כמו רוקחים עמלים מדי תקופה להכין 'אנטיביוטיקה' חדשה, כך עלינו לזהות את חוליי הזמן ולהכין 'מרפא נפש' לעומתם. נכין לילדינו 'כלים רוחניים' לגלות, וכך יהיו ראויים להיגאל!