משנה מקום
מסופר על נער שנשלח מוורשא ללמוד בישיבת ראדין, בצל רבינו החפץ חיים. כעבור כשנתיים ביקרו אביו בישיבה, והתאכזב על שאין בנו רואה סימן ברכה בלימודיו. נכנס ל'כהן הגדול' לשיח את דאגתו. השיבו החפץ חיים כי הצטער לשמוע על כך, והוא מציע להעבירו לישיבת סלבודקא, יתכן ושם יצליח כי כאן אין התאמה בין הישיבה לאישיותו. פנו לישיבת 'הסבא' הג"ר נתן צבי פינקל, בתקוה כי כאן יתפתח הבן בתורה ויר"ש. בס"ד, בדרכם החינוכית המיוחדת זכו רבני הישיבה להעמידו על רגליו, עד שזכה ונעשה לאחד מפארי ישיבות ליטא. כעבור מספר שנים, לאחר ויצא שמו בעולם הישיבות, הגיע ל'שמחת תורה' לראדין. ישב החפץ חיים, בזקנה מופלגת, וצפה ב'הקפות' כשבמרכז מפזז בחור בעל הקומה מוקף מעריצים. התבטא החפץ חיים בהערכה "אנו עושים חיבורים [אני מחבר ספרים], שם [בסלבודקא] עושים בני אדם…".
קורה ותלמיד אינו מצליח במקום מסוים עקב חוסר התאמה. יתכן והוא רוצה להשתנות אך ההרגלים במקום זה מקשים עליו. יש וישיבה זו אינו מתאימה לאופיו, בהיותה קרובה מדי או רחוקה מדי, נוקשה מדי או רפויה מדי. הרי לכל אחד ואחד דרך משלו, ההצלחה תלויה בו ובאישיותו, יש לחנך נער על פי דרכו, ולא רק בדרכה וסגנונה של הישיבה.
עבד עברי
בפתח פרשתנו – דין עבד עברי, זה המסכן שנכשל בגניבה גדולה, ואף בזבז את מעות הגניבה עד שאין בידו להשיבם. התורה מלמדת במצוה זו כי השאיפה גדולה היא לסייע ביד החוטא והנכשל להשתקם ולייצב אורחותיו. יתכן וגנב זה גדל בקרב אוכלוסיה מוחלשת, בין אנשי תת-תרבות, שם פיתח לו 'דרכי הישרדות' כוחניים ופסולים. הוא ספג אוירת 'כל דאלים גבר' עד שהידרדר לגניבה בזויה. התורה מְצַוָּה למוכרו לעבד. המכירה נעשית בבית-הדין, בכבוד, ולא בשוק העבדים. מהרגע הראשון הוא חש סביבו הנהגות נכבדות, הוא רואה כי רבני ביה"ד מלמדים את קונהו שיש לכבדו במאכל ומשתה, בכר וכסת, באומרם 'הנך קונה אדון לעצמך!'. הגנב לומד לכבד!
כי טוב לו עמך
העבד מַפְנִים, אולי לראשונה בחייו, שאין הגדול 'משתלט' על הקטן ממנו. הוא רואה שאדונו מוגבל, למרות היות 'אדון', ואינו מטיל על עבד עברי עבודות בזויות וחסרות תועלת. במשך 6 שנים חי העבד בכשרות ובישרות. האדון מוסר לו שפחה כנענית, השייכת – היא וילדיה – לאדון. זה חלק מתהליך שיקומי שהעבד לומד לכבד ולהטיב, וטרם נושא באחריות, כך לא יילחץ בעול פרנסה ויפול שוב לפיתויי 'כסף קל' וגניבה. התורה מתייחסת לעבד 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ'. טוב לו אצלך, הוא נעשה טוב אצלך! לא לצינוק הושלך כעונש על מעשיו, לא לכלא שורץ חלאות אדם, שם ירד עוד, אלא לטרקלינו של בעה"ב. עד שיאמר וישנה אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי! הריטב"א מעיר (בדברי התוס' קידושין כ"ב) שבמידה והעבד לא רוצה לצאת בתום שש השנים, אין זה מתוך שנהנה שרווחה כלכלית בבית האדון ותנאי המחיה, אלא חייב שתהיה אהבה וחיבה בינו לבין אדונו! האהבה היא המשקמת! החיבה היא הבונה כראוי את נפש האדם!
השבת יברכו את החודש. חודש אדר. אך טרם נערכים לקריאת המגילה ומצוות הפורים, כי בְּפִתְחֵנוּ 'אדר ראשון'. ולמה מעברים את השנה? מפני שטרם ניכרים ניצני האביב, והתבואה לא תבשיל עד לקצירת העומר (עי' סנהדרין יא). 'מעכבים' חודש נוסף וכך 'שומרים את חודש האביב'. על דרך זו, ישנם ילדים שטרם בְּשֵׁלִים לעבור מִגַּן ומכינה לכיתה א', או מת"ת לחיי ישיבה, יש צורך 'לעכבם' שנה נוספת במסגרת מותאמת ובכך לסייע להבשלתם. חז"ל הוסיפו שיש לעבר שנה מפני דרכים משובשות וגשרים מקולקלים שיש לתקנם לקראת העלייה לרגל. גם אנו 'נעבר ונעכב', ניתן זמן 'לתיקון הדרכים' עד שיהיה העקוב למישור, וגשר-קשר אמיץ יִבָּנֶהבין הנער לבין מימוש יכולותיו.
הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ, בצאתו מעמך, תעניק לו את עצמו! הוא נעשה אדם במחיצתך! אכן, קנית אדון לעצמך – אדון העולם מרוצה ממך. עלינו להעריך מוסדות חינוך שעושים מאמץ לשקם ולייצב, לשפר ולעצב, ופותחים שעריהם גם לתלמידים מוחלשים. מפרשת עבד עברי נרכוש כלים בהם נצליח במשימה זו. חז"ל העריכו ביותר מחנכים אלה, באומרם (ב"מ פה.) 'אפילו הקב"ה גוזר גזירה – מבטלה בשבילו שנא' (ירמיהו טו יט) וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה!'
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'
