חינוך בפרשה- פרשת וירא

למען אשר יצוה

הקב"ה אוהב לאברהם אבינו, ויש בעד מה. הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו (פירש"י לשון חיבה) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. מיסודות החינוך שהאב יצוה את בניו והרב יצוה תלמידיו. בכדי שהציווי יתקבל כראוי, עלינו ללמוד כיצד מצווים. הדיבור הוא כלי מרכזי בעשייה חינוכית. ולשומע חוש להרגיש מאין באות המילים – מלב אוהב או חלילה מלב רגז. אי' בזוהר הק' (תזריע, מתורגם ללשה"ק) 'מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ. וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵינָם בְּאַהֲבָה'. 'תוכחה' יעילה היא אומנות שיש לִרְכּוֹשָׁהּ.

כדי לבטא את הזהירות הנדרשת למוכיח, היה 'החפץ חיים' מצטט את הג"ר יהונתן מוואהלין 'בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת, כאילו מוכיח לרבו!' ('מרגניתא טבא' בסו"ס אהבת חסד). חז"ל לימדונו שהרב מחויב להוכיח תלמידו, ואף התלמיד יוכיח את רבו. נדמיין, אילו ראינו ברבינו המובהק דבר שיש להוכיחו עליו, כמה נהפוך תחילה בזכותו, כמה ניערך לקיום 'מצוה' זו, באילו מאזני פלס נשקול דברינו, ובשעת מעשה נלחש בצנעה ובענוה… אי' בשם הג"ר חיים מוולאז'ין שאדם שבטבעו אינו מורגל לדבר רַכּוֹת, פטור מקיום מצוות תוכחה! (כתר ראש אות קמג)

פרשת השבוע פותחת במלאכים שבאו לאהל אברהם. קראתי סיפור משעשע, ולקחו בצדו. לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!

חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב…', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!

בהפטרת השבוע נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האשה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבֹא אֱלִישָׁע… וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו… וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו… המליצו על כך אישי חינוך שֶׁמַּקֵּל אינו מְחַיֶּה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!

כאמור לעיל, חשוב לדבר ביחידות, שלא ישמעו הבריות ויבוא חלילה לידי קלון. דרש הג"ר יחזקאל אברמסקי כאשר יצחק מתלווה לאביו לעקידה, בשלהי פרשתנו, ממתין עם שאלת 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' עד שמתהלכים לבדם, ביום השלישי, כשהנערים נותרו עם החמור. הוא חשש שנוכחות זרים עשויה להפריע לאביו להשיב! שאלה שעשויה להביך לא שואלים ברבים! תוכחה היא 'בירור דברים' ועל כן לא נביך בשאלות בפרהסיה.

ומה לגבי חינוך הנכדים? רבינו הלב שמחה אמר פעם לנכדו, שבפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כותב רש"י, לנשים באמירה רכה, ואילו לאנשים 'ותגיד – דברים קשים כגידין'. דברים קשים יאמר האב לבנו, עליו אמרו שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. לא כן לנכד, איתו ידבר בנועם, כפי שנא' זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – באמירה רכה ונעימה…

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. הידוק הקשר. זהו סוד ההצלחה אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אחיה ידע-מידע ותוכן לימודי חוויתי