משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיחם. תחילה ברמז, מפני כבודם, ואז, כשרואה ש'רוצים לשמוע' מאריך בפרוטרוט (עפ"י האלשיך הק', ואחריו רבים וטובים). מצוות התוכחה היא מן הקשות. חובה להשכיל, כדי שהתוכחה תשפיע על המקבל, ולא להיכשל חלילה ב'לאו' הצמוד 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.
בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח 'מבהיל' בין בני ישראל למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מעורר תמיהה עצומה! וכי חשדו במשה רבינו שהוא 'אינו בדעתו'? הלא הם ראו ביום יום, והתורה אף מעידה עליו כי 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, מדוע "משתף פעולה" ומשיב על 'מבחן השפיות' בו הם בוחנים אותו?
הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שבני ישראל בדקו, חלילה, את שפיותו של משה רבם, אלא, ביודעם שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד ויתכן שהוא מתרחק מהם. וכאשר הוא 'גבוה מדי' כבר אינו רשאי להוכיח אותם, שעל המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו ולהכיר בסביבתו. בנ"י עשו למשה 'בוחן' לוודא שהוא אכן עמהם. כאשר ראו שלמרות התעלותו הוא 'עדיין בדעת', הם ביקשו לשמוע מוּסָרָיו, שהרי באים ממקום שלהם.
לנו כמחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה נתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ולפיו נסדיר שאיפותינו, מה הן יכולותיו – לפיהן נתאים דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת למוכיח ואף למקבל התוכחה. נזכור כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו חז"ל כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' נצבים) שאין כאן כל סתירה, כאשר שררה ביניהם שנאה לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי, כי תנאי יסוד: להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ולא 'כלי' לנקמה וסגירת חשבונות.
מסופר, כי ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ומתייחס בגסות רוח כלפי המשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה חייל משוחרר מצבא ניקולאי האכזר, לאחר שֵׁרוּת ארוכה וקשה, עד שאיבד את צלם האלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והמשיך לעבר האיש. ביד מושטת לשלום פנה אליו ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה, לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" שניהם התחילו לבכות! המילים הטובות שיצאו מלב טוב וטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות שנים של 'הצלחה', נסה נא אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…" מסופר כי נשמתו ניעורה, האיש התחיל להתקרב לתויר"ש, עד שנעשה לבעל תשובה גמור!
ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז). ומה נאמר בדור שלנו? יש דרך נוספת! השבוע חל יום פטירת אהרן הכהן. הוא היה 'מוכיח' ע"י הקדמת שלום אף לעבריין! הלה היה מתעורר לשיפור מעשיו! מצוות תוכחה לא נועדה 'לשבור' את האחר, אלא 'לחזקו'! משה רבינו אומר בשלהי הפרשה 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף ממשיך וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, שמשה אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!' חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ!
נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים
123ymm@gmail.com להארות והזמנות © יחיאל מיכל מונדרוביץ'
