גלות

חוזרים אחורה במנהרת הזמן

שואלים את התלמידים מהו המועד הבא שמתקרב?

תשובה: עשרה בטבת, נכון זהו לא מועד חגיגי ושמח, אבל בשבילנו הוא ציון דרך חשוב ומעורר.

אנחנו יוצאים למסע מרתק וכואב – המסע של כולנו.

הצגת תמונת החיילים מחוץ לירושלים:

בחירת שני תלמידים שישחקו את הטקסט הבא:

חיילים: אנחנו כבר מיואשים, החומה שלהם כל כך חזקה ואי אפשר לשבור אותה בשום אופן.

שר הצבא: יש לי רעיון מבריק, נמדוד את החומה נראה אם במשך הימים היא שוקעת. אכן החומה שוקעת יש לנו תקווה.

הצגת תמונת הסרט מידה

ואז החליטו לעשות מצור על העיר.

הרעב מכרסם בכל פה.

לא סתם נאמר קשים חללי רעב מחללי חרב,

גוויות ברחובות וכל הזמן שומעים את קול הדפיקות על החומה רואים את עץ הזית נבול, וכל עצי הפירות עומדים מבוישים.

ועכשיו אנו נכנסים למנהרה ומשם מגיעים לבית מפואר.

הצגת תמונת השער:

כולנו נדפוק עכשיו על השער של משפחת חזקיה ונכנס לראות איך מרגישה משפחה בזמן המצור.

ברקע מנגינה עצובה ונוגה.

אנו מצלצלים בפעמון ואף אחד לא עונה ואז מגיעה אישה שבקושי הולכת על רגליה ובקול חלוש אומרת היכנסו.

הבית יפה ופואר, אבל אוכל אין.

הצגת תמונת המשפחה סביב השולחן הריק

אלידע הילד אומר שהוא קטף עשב בחוץ, אבל אמרו לו שזה מסוכן ואי אפשר לאכול את זה

והילדה חנה כל כך מסכנה , האמא בוכה, תראו לאן הגיעו

פעם היו עשירים וענוגים כל כך והיום…

יש מישהו שזה מזכיר לו מדרש ידוע על אישה  עשירה שהייתה ברעב?

אכן, הסיפור על מרתא בת בייפוס שהייתה עשירה כל כך וענוגה ושלחה את עבדה לקנות אוכל ובכל פעם לא מצא את מבוקשה עד שהלכה בעצמה ובמהלך הליכתה ברחוב, ראתה תאנים על הרצפה, והתחילה לאכול, התאנות הללו היו של רבי צדוק, ומרתה הרגישה בתאנים אלו שהוא מצץ אותם מחמת חוליו, אתם טעם החולי שלו ומכיוון שכן חלתה וסמוך לאחר מכן מתה סמוך למותה הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק ואמרה שבמצב של רעב לא עוזר כסף וזהב.

נחזור לחנהלה ומשפחתה:

התלמידים נבחרים להציג דו שיח

אמא: אני לא יכולה יותר, הכי קשה לי זה לראות את ילדי רעבים כל כך וחלושים

אבא: הכל בגזרת עליון לא שמענו לנביאים אז זה עונשנו

אמא: אני לא יכולה יותר

אלידע: יותר אין חיידר הרב'ה התעלף מרב רעב

אבא: אומר להם אני נורא מפחד, ירושלים העיר הנבחרת

שמכל העולם הגיעו אליה וכל הניסים שהתרחשו כאן

אני פוחד ממה שיקרה עכשיו.

חנהלה: תביאי את העוגה אמא, נו אני רעבה

אמא: חנהלה במצור אין עוגות

חנהלה אומרת: תביאי פרחים

אמא: במצור אין פרחים

והבומים מתחזקים

אבא:  רק אם נחזור בתשובה

יש לנו סיכוי.

התלמידים מתבקשים להוריד את הראש ומשמיעים את השיר על זה היה דווה ליבנו.

שואלים את התלמידים מי יודע מה קרה בסוף עם המשפחה הזאת:

והתשובה העצובה שבי"ז בתמוז נפרצה החומה ובתשעה באב ביהמ"ק עלה בלהבות.

והמשפחה הלכה לגלות.

הם מגיעים לבבל וכל הזמן מתגעגעים לירושלים.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"

מטלת סיום: התלמידים מתבקשים לכתוב מכתב בשם חנהלה ואלידע שיתאר את ירושלים בתפארתה.

מציגים את תמונת ביהמ"ק.

ומסיימים בתפילה:

"שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו"

להורדת המצגת לחצו כאן

כלי גולה עשי לך

בספרים הק' מבואר כי גלות מצרים הִוְּתָה הכנה רוחנית ליתר הגלויות. ממעשי אבותינו נלמד באילו 'כלי גולה' נתמודד מול הקשיים והניסיונות, כיצד לְלַבּוֹת את גחלתנו שלא תיכבה מול רוחות וגלי סער המאיימים במהלך ירידת הדורות, נשמור ונטפח מורשת המשפחה, עד שתקוים בנו נבואת מיכה המורשתי (ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

יעקב אבינו מתפעל מנכדיו אפרים ומנשה. יעקב מַּשְׁוֶה את מעמדם למעמד בניו השבטים. '…שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי'. הוא מאריך בכוונה תחילה! הגדלות היא בכך שרואה צדקותם אף שלא נולדו בחיק המשפחה בכנען, הרחק מ'החיידר' המסורתי. יוסף מודה לה' ומשתבח בפני אביו 'בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה'. כאן במקום הזה, בגלות, במצרים המתועבת, גידלתי בנים קדושים.

פי שניים

ידוע המעשה (בגרסותיה הרבות) אודות ר' יצחק מתתיהו וינברג שהיגר עם משפחתו מרוסיה לאמריקה לפני כמאה שנה. הוא וב"ב התמסרו לגידול ילדיהם בדרך היהדות. הירבו לצקת בהם ערכי קודש, בשביל שלא ייפגעו מאוירת החולין וה'קידמה' המצויה בארצם החדשה. כאשר בתו בגרה ולא יכלה עוד להתחנך כראוי סמוך לבית, שלחוה הוריה, במסירות נפש של ממש, ללמוד מעבר לים. בבית יעקב אשר יסדה מרת שרה שנירר ב'קראקא' שבפולין.

הנערה ה'אמריקאית' ניצבת בפני מרת שנירר, ובידה אגרת שכתב אביה. כדברים האלה כתב "הנה שלחתי אליך את בתי. בטוחני שתעמידי אותה כראוי בחכמה ויראה. אך אדרוש, כי עם תום חוק לימודיה ותשוב לאמריקה, תהיה היא פי שנים בְּרוּחֵךְ. צדיקה וחכמה פי שנים ממך. בוודאי תמהה את, 'פְרַאוֹ שנירער', על מבוקשתי זו, לכן אבאר כוונתי. הרי זוהי בקשת אלישע בן שפט ברגעי פרידה מרבו, אליהו הנביא. האין זו בקשה 'חצופה'? תלמיד מבקש מרבו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי? אלא, אלישע מתחנן 'רבינו! הנך עולה השמימה ומותיר אותי כאן בדור ירוד יותר. והרי ישנה ירידת הדורות, בדור שלא מספיק להיות 'אליהו הנביא', אזדקק להיות פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ בכדי לשרוד ברוחניות.' האב כותב מנהמת ליבו היוקד 'בקראקא, עיר מלאה חכמים וסופרים, די להיות בדרגת שרה שנירר. אך בתי עתידה לשוב לארץ בה שולטות כפירה ותועבה. עליה להיות 'פי שנים שרה שנירר' כדי להמשיך בִּטְוִיַּת הדורות בקדושה!'.

חינוך בגולה

יוסף הצדיק חושף 'דעת עליון'. באומרו לאחיו לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה. כתב השל"ה הקדוש (תורה שבכתב, וישב) '…ויוסף שמר ברית קודש במצרים השטופים בזימה. ולא נתפתה מאשת פוטיפרע ושלט ביצרו. ומאחר שמצרים ערות הארץ וגבר עליהם יוסף, על כן זכה למלוך שם. וענין המלוכה שלו ששלט על שר של מצרים… שישראל, אף שיהיו עבדים לפרעה יזדככו שם, ואחר כך עלה יעלו באותות ובמופתים ובמכות נפלאות למצרים. ויכניעו שר של מצרים… ויוסף פָּתַח זה הפתח כי רב גובריה…'. בדרך זו כתב רבינו השפת אמת (וישב תרל"ו) 'שהיה דבר גדול מאד שנשאר שם [יוסף] בקדושתו. ונראה, שהקב"ה עשה הכל לטובה, שאי אפשר שיגאלו ישראל ממצרים בלי הקדמת ירידת יוסף… וזהו הכנה לכל הגלויות…'. יוסף לימדנו היאך לחנך ולהנחיל גם בגלות.

עלינו לעמול על בנינו ועל דורותינו, להכינם ל'ירידת הדורות'. עליהם להיות פי שנים ברוחנו בכדי לשרוד בחשכת הגלות. אל לנו להסתפק במועט. נזכור פירושו של רבינו הקדוש מקוצק עה"פ כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. נכוון גבוה שהרי תמיד 'כח המשיכה' ינמיך… שְׁאַף גבוה בתקווה ובתפילה שבסוף יימצאו במקום טוב באמצע.!

יוסף הצדיק רומז לדורות 'וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם' עליכם להיות 'פי שנים' בכדי להישמר ולהיוותר נאמנים לה' בגלות הארוכה. לא מחנכים להיום. מחנכים לדורות. נדמיין את ילדינו בבגרותם. מי יודע רח"ל מול אילו פיתויים יצטרכו לעמוד? מה עתיד יצר הרע 'לחדש'? כמו רוקחים עמלים מדי תקופה להכין 'אנטיביוטיקה' חדשה, כך עלינו לזהות את חוליי הזמן ולהכין 'מרפא נפש' לעומתם. נכין לילדינו 'כלים רוחניים' לגלות, וכך יהיו ראויים להיגאל!

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

לקריאת סיפור בנושא לחצו כאן

סוף טוב

תהליכים רבים מתבהרים רק בסופם. לדוגמא, הרוצה להקים ולבנות בנין רב קומות, תחילה יחפור לעומק! הבא להצמיח ולהפרות שדה, בתחילה יחרוש ויהפוך באדמה. זר יביט ויתמה, כאן בונים? אני רואה שהורסים! על כך אומרים, ובצדק, 'לטיפש – אין מראים חצי עבודה'… כך גם בחינוך. אדם עובר תהפוכות ושינויים עד שמתעצב. הירידות הם חלק מהעליות. ההרס הוא חלק מהבנייה. כולנו קראנו על הזחל שהופך לגולם בשביל להתפתח לפרפר מרהיב. נערים רבים הופכים ל'גלם' בשלבי התפתחותם. עם סבלנות ותבונה של החכם, המסוגל כן לראות חצי העבודה נראה גולם זה נעשה לאדם איכותי. לעתים יש 'ללוות את התהליך', להתערב ולכוון, ולעתים להרפות.

אתה באמצע קריאת ספר עלילתי, מחשבותיך ורגשותיך אפופים קורי מתח, לפתע תגלה כי הפרקים האחרונים חסרים. מישהו קרע מתוכו עמודים. מה תרגיש? תוצף בלבול רגשי. השכל לא יבין נכון ולא מסוגל לנחש בעצמו את עלילת ההמשך. 'האיש הרע' בסיפור הוא באמת כך? והסכנה האורבת? ומה עם המסכן ההוא? מה קרה בסוף…?

העלילה המרתקת ביותר, בעלת תוצאות מפתיעות ומהפכניות, היא האדם. על ספר עמוק ומורכב זה נאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… הקב"ה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, הינו כל יכול, הוא רוקם מארג אנושי שמתגלגל עדי שלימות. הוא מסבב כל הסיבות, ספר ייחודי ואישי, מפותל ומרתק, 'ספר סופר וסיפור'.

כמה תהיות ושאלות חשו אחי יוסף במהלך הסאגה המצרית. ירדו לשבור בָּר והנה מואשמים בריגול. המשנה למלך יודע עליהם הכל, ועוד מוסיף לחקור ולשאול. כסף מושב באמתחותיהם. בנימין הצדיק נתפס עם הגביע. על מה עשה ה' ככה? קרועי בגדים ניצבים מבולבלים ופוחדים. וברגע אחד הכל מתבהר. שתי מילים והכל מובן. אֲנִי יוֹסֵף.

רבינו החפץ חיים היה דורש שבמהלך הגלות ממששים אנו כְּעִוֵּר בצהרים. גזירות. קשיים. ניסיונות. מצפים מתוך אמונה וביטחון ליום בו הקב"ה יכריז בקול גדול אני ה'! הוא ירים את מסך המסתיר ויגלה את מרקם העלילה, נראה עין בעין שהכל מדויק להפליא. כל פרט ואירוע 'בסיפור המתגלגל' תפור בשלימות! צריך רק להמתין בסבלנות לסוף! כך במעשה שעבוד מצרים, קשייה ומכותיה, עד למעמד הר סיני. כך בסיפורים רבים שיש להתרומם גבוה כדי לראות התמונה בשלימות, כמו מעשה רות ובועז, מרדכי ואסתר, ועוד רבים, ובימינו, מעשה בבחור ישיבה…

אמרנו להתרומם. ככל שהמחנך נישא באישיותו, מתעלה מעל שיקולים קטנים ואינטרסים צרים ואישיים, יטיב לראות ולקוות ל'סוף הטוב' בעלילת כל תלמיד ותלמיד. אוי לו למחנך שתולש עמודים אחרונים מ- סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, הנכתב בידי שמים, ותולש בחור מישיבתו! מחנך חכם כן רואה חצי עבודה, ובעיני שכלו רואה בניין רב קומות! טיפש כורת עץ בעונת השלכת בטענה 'אינני רואה פירות'. המטפח בסבלנות, ואף מתלכלך בַּבִּצָּה בתהליך החריש וזריעה, יזכה בסוף לפרי הלולים. אילו היו בני יעקב, 'באמצע הסיפור', הורגים את המשנה למלך מצרים… אסור לקחת אחריות ב'דיני נפשות' ללא הכרעה של בית דין מומחה, גדול בישראל המבין ועוסק בסוגיית החינוך.

שח לי משגיח בישיבה קטנה, כי פגש בתלמיד מלפני עשרות שנים. מולו עומד אברך ת"ח מופלג, עורך ראשי במכון תורני. יכולותיו הוכחו ברמה בינלאומית, ואלפים ורבבות נהנים לאורו. המשגיח רואהו, והבזקי זיכרון עולים בראשו. הרי זה הבחור שבישיבה הסתבך שוב ושוב. מרדן היה ושבר מוסכמות. מרוכב היה מבחינה חברתית, זהותו האישית פרועה, ואף לכוד בחבלי יצר הרע. בין רבני הישיבה היו שצידדו בהרחקתו. 'חב לאחרינא', 'לא יצא ממנו כלום', 'למען ישמעו ויראו'. המשגיח דנן רואה מולו כעת 'האדם עץ השדה' בהתפתחותו הנאה, ונזכר מהשיח בחדר צוות, שמח שדעתו – דעת מיעוט – התקבלה אז, 'הוא כמו ספר מורכב, צריך בסבלנות לקרוא עד הסוף…'.

מי יתן נהיה מסוגלים לראות, ואף לאהוב, גם 'חצי עבודה'. החכם הרי יודע כי דווקא לספרים המסובכים, לעלילות הכי מורכבות, להם סוף בריא ועשיר, הרבה יותר מספרים שגרתיים רדודים. לא למהר לתלוש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com