שתום העין…

שני מאושפזים חלקו חדר בבית החולים. האחד נפצע בגבו ועליו לשכב 'שטוח' מבלי לזוז כלל. האיש אוהב מאוד 'לראות' את הסביבה, ולאורך תהליך הריפוי רואה רק את התקרה שמעליו… שאל את חברו לחדר "לידך יש חלון, ספר נא לי, מה אתה רואה?". שכנו סיפר על פארק רחב ידים, שמים תְּכֶלְתִּיִּים זרועה עננים חמודים, דשא ועצים… במרכז הפארק אגם יש ברווזים וברבורים, ילדים משחקים, אימהותיהם משוחחות בנחת, זקן נח על ספסל… כך בכל יום היה 'בעל החלון' מתאר לפצוע את שהוא צופה, עולם יפה, חי ושמח.

לילה אחד נפטר האיש 'שליד החלון' בשלווה, בשנתו… פצוע-הגב התגעגע אליו ולתיאוריו 'מבעד לחלון'. ביקש מאחות "שכני המנוח היה מספר מה שרואה מהחלון, בבקשה, התוכלי לספר לי? התפלאה האחות ואמרה "מבעד לחלון? מול חלון החדר הזה יש קיר אפור. לא רואים כלום!". "מה? אין פארק ואגם? מה הוא סיפר לי…?". הוסיפה האחות "המנוח היה אדם עיוור! לא ראה מאומה! לא פארק ואפילו לא קיר אפור. הוא סיפר לך בדיוק כמו שסיפר לעצמו, דמיונות על דברים יפים וחיוביים, לחיזוק הנפש ולטיפוח הנשמה…!".

כל מצבי החיים וכל אירוע ניתן לראות בשני דרכים. יש הסתכלות חיובית, אופטימית, ויש שלילית, פסימית. והאמת? אין אמת מוחלטת! האמת תלויה בפרשנות שלך. התסכל טוב ותמצא טוב שבכל דבר. בצעירותי היה המשגיח בישיבה חוזר שוב ושוב "אין כזה דבר 'הפסדתי אוטובוס', נסיעה זו פשוט לא נועדה עבורך"…

בפרשה לומדים על בלעם הרשע: מקלל, יועץ רע, מקנא, מידתו היא 'עין רעה', ועל כך קרוי 'שתום העין'. הניגוד הגמור שלו הינו משה רבינו שהתברך ב'עין טובה'. כבר בלידתו נאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא'. בלעם תאב למה ששייך לאחרים, אך משה מעניק מעצמו ברוחב וב'עין טובה'. את יהושע הסמיך בשתי ידיו, יותר ממה שנצטווה, וכדברי רש"י (פר' פינחס) "עשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמה בעין יפה". לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ!

אמת, לא הכל ורוד. כהורים ומחנכים עלינו לראות – מתוך עין טובה – את הדרוש תיקון אצל ילדינו. רואים, רק כדי לסייע ולרומם, לא בשביל להרחיק ולפגוע. דבר מדהים העיד 'המשגיח' רבי אליהו לופיאן, שבעים שנה שימשתי משגיח בישיבות, ומעולם לא 'תפסתי בחור על חם'. ברור שהדריך תלמידיו לתיקון מידותיהם וליישור אורחותיהם, אך לא על ידי 'לתפוס'. אף מחנך הרואה פגמים יראם בעין טובה, וכך יזכה לחנך כראוי.

הבה נהיה מתלמידו אברהם אבינו שהתברכו בעין טובה, ולא מתלמידי בלעם הרשע המאופיינים בעין רעה. נשוחח על כך עם ילדינו, נעניק להם כלי חשוב לחיים. בוחרים להיות מרוצה, מחליטים מראש ש'הכל טוב'. אדם שמפתח בקרבו 'הסתכלות חיובית', יראה את הטוב שבכל דבר, ויזכה לשלוות נפש. כאשר מציגים לנו ורד, שושנה, מה נראה? 'אדם טוב' יראה יופי, עלים קטיפתיים ריחניים. 'הרע' יבחין בקוצים הדוקרניים…

כאשר רבן יוחנן בן זכאי הדריך את תלמידיו ולברור מידה טובה שידבק בו האדם (אבות פרק ב), שב רבי אליעזר, ואמר 'עין טובה'. ומדוע קרא למידה נעלה זו 'עין טובה' בלשון יחיד, ולא 'עיניים טובות' ברבים? מְלַמְּדֵנוּ מורי ורבי הג"ר שאול אלתר שליט"א כי מהות המידה היא לראות טוב בעין אחת! את העין השנייה לעצום, להסיט מבט, לא צריך לראות הכל! המידה היא לראות את הטוב שבכל דבר, לסנן, לנפות ולמצוא את הטוב.

דרש הרבי הק' מקוצק עה"פ בפרשתנו 'אֶפֶס קָצֵהוּ – תִרְאֶה', טם תביט ב'קצה' של אדם ושל דבר, אכן תגלה פגמים ומומים. ברם, 'וְכֻלּוֹ – לֹא תִרְאֶה', תסתכל על כולו, על המכלול השלם, לא תבחין בפגמים. כמחנך נבחן את התלמיד כולו, ואף אמנם יש בו 'פה ושם' נקודות זעירות לתיקון, הלוא בטלים ברוב הגדול, החיובי.

'מה בין עקרת-בית לחתול?' שאל הג"ר חיים מבריסק 'הלוא שניהם תרים אחר עכברים!'. והשיב בחדות, 'בשונה מהחתול, עקרת הבית מחפשת, בתקווה לא למצוא…'. לא נהיה חתולי רחוב הַשָּׂשִׂים במציאת בעיות!

הבה נהיה מתלמידי אברהם אבינו, ולא מתלמידי בלעם הרשע. נאכל בעוה"ז וננחל עוה"ב.

לא הביט עון ביעקב ולא ראה עמל בישראל!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מה חשף האדמו"ר על משגיח הישיבה?

אברך שפך מר ליבו לפני הרבי ה'נתיבות שלום' מסלונים "כמה קשה לי! יצר הרע אורב להפיל ולייאש אותי. בכל יום אני מקבל על עצמי 'התחלה חדשה' בעבודת ה', אך היצר מתחדש ומתגבר, ואני אנא אני בא? מדי בוקר אני בטוח "היום אצליח", ובערב אני שוב שבור ורצוץ, עוד יום של כישלון… לאחרונה עברתי בבית העלמין והרהרתי "על קברו של אדם חורתים מעלתו, מה פעל ואיזו מורשה הנחיל. ומה יכתבו על מצבתי? 'פה נטמן בעל השאיפות והנפילות'…?".

מחייך הרבי הק' 'אמון פדגוג' ומעודדו, "אוי! קבר כזה ייהפך לתל תלפיות! המונים יתפללו ואף ייוושעו על קבר זה! הרי אין דבר חשוב בשמים כמו רצון ושאיפה! אין מעריכים הצלחות אלא שאיפות ורצונות, למרות הנפילות הרבות!

ילד בת"ת רוכש לו 'דרך חיים', ועל המחנכים להקנותו 'כלים' שיעמדו לו בהמשך דרכו הארוכה. רגילים לומר לתלמיד "נַסֵּה!" והוא משיב, ביבשות ובעייפות החומר "כבר ניסיתי הרבה פעמים". 'כולו' ילד לפני בר-מצוה והוא כבר מיואש… ניסה ולא הצליח… רבותינו 'אנשי כנסת הגדולה' דורשים מאתנו 'וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה'. לא ללמדם בלבד, אלא להעמידם, לבנות יציבותם. יֵדְעוּ שהצלחה לא בא בקלות. יתכוננו מראש ל'נפילות', לא לברוח מהן אלא להתמודד!

צדיקים דרשו את דברי דוד המלך 'מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ' שיש ללמוד חכמה ודעת, דרכי עבודת השם, אף מאויבנו. הבה נבחין כמה 'נפילות ושאיפות' יש בפר' בלק! ומה גויי הארצות 'מנסים ומנסים', ק"ו אנו, בדרך העולה בית ה'.

שרי בלק באים להזמין את בלעם, והוא דוחה אותם. בלק אינו מוותר. הוא משגר שליחים נוספים, כוחות מתוגברים, שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. בלעם יוצא לדרך וחש קושי, האתון סרה מן הדרך, שוב ושוב הוא נאלץ לְיַשְּׁרָהּ, גם כשלא הולך – הוא הולך! בלק לוקח את בלעם: וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם, אך בלעם אינו מצליח לקלל… מנסים שוב, לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה. אך עדיין 'לא הולך'. אינם מתייאשים! לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן… בכל מקום סוחבים סלעים ובונים מזבח נוסף, מקריבים שוב ושוב פרים ואלים, ו'כשלא הולך' בקללות – עובר בלעם לעצות, תכסיסים, איך להחטיא את העם. 'ההתמודדות' היא חלק מרכזי 'בסיפור'! אם בדרך לְהָרַע מתקשים, ק"ו בדרך להטיב, וזה האתגר!

עלינו ללמד תלמידינו שלא 'מרימים ידיים' אחרי קושי. נַרְאֶה להם שמאמינים בהם! הם לומדים ממעשינו הרבה יותר מאמירותינו ודברינו, 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'. כשתלמיד חש שֶׁהַרֶבֶּ'ה מיואש ממנו, לא יעזרו לו שיחות מוטיבציה. תלמיד מקבל כוח והעצמה כששומע מפי רבו 'אני לא מוותר עליך', ולא מפיו בלבד, אלא מליבו, באמת!

הג"ר יצחק הוטנר מבאר כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד), שהנפילות הרבות והתקומות שלאחריהן – הן הן שֶׁיָּצְרוּ את הצדיק! חישלו וחיזקו, לימדו והעשירו! שמחים מול התמודדויות! כאשר תומאס אדיסון המציא נורת חשמל לפני כ-150 שנה, ניסה ונכשל, ניסה ונכשל. הקושי היה מציאת תֵּיל מתאים, הַסִּיב פנימי, בו יאחז האור. עוזרו האישי פלט בתסכול "אדוני, כבר נסית אלפיים (!) חוטים ולא הצלחת! כישלון ענק!". השיב אדיסון "לא נכשלתי! למדתי שאלפיים חוטים אלה אינם עובדים! אני ממשיך לחפש את החוט המתאים! חיפש וחיפש עד שהקב"ה 'האיר' עיניו, 'ויהי אור'!

חז"ל לימדו (מגילה ו') יגעתי ומצאתי – תאמין! דרש רבינו הק' מקוצק – "תאמין שעצם היגיעה היא המציאה!". להפנים אמונה כי מטרתנו בעולם היא להתייגע, להשתדל, לנסות שוב ושוב. שמעתי מ'כלי ראשון' על בחור 'מסובך' שנכנס לרבינו ה'פני מנחם' וטינה בפניו "המשגיח אומר עלי שאין לי סיכוי בישיבה". השיב לו הרבי בלחש "המשגיח חשף את היכולות שלו – לא את היכולות שלך, תוכיח שֶׁכֵּן יש לך סיכוי"… והבחור הוכיח בס"ד! ביודעי ומכירי קאמינא!

אמר החכם "לא ניתן לסתת אבן בלא חיכוך, ולא אדם בלא ניסיונות". אך דרוש יהלום כדי לשייף יהלום…! תלמיד חש את אמון הצוות ביכולותיו, ומגיב בהתאם. מהיכן לומד פעוט את שְׁמוֹ? מגיל רך אוזניו קולטות – הוא שומע קול אביו ואמו קוראים לו בשם, מדברים אליו בשם, הוא מבין ומאמין להם שזהו שמו! כך, כשילד שומע מילות הערכה, עידוד להתרומם מעל אכזבות, חיזוק להתנער אחרי נפילות, הוא שומע שמאמינים בו – והוא מאמין להם ולומד להאמין בעצמו, כדברי 'רבי צדוק הכהן' (צדה"צ קנ"ד) "כמו שיהודי מאמין בה' כך עליו להאמין בעצמו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

צאתכם לשלום…

בעונה זו עוסקים רבים ב'פרידה' והתמודדות עם 'מעברים'. ילדים מתקשים במעבר מגן ילדים לבי"ס ות"ת, תלמידים יעברו לכיתה חדשה, מוסדות וארגונים משקיעים מחשבה ומשאבים להכין נערים למעבר הקרוב מת"ת לישיבה. ומה עם מעברי המורים? כיצד מתמודדים הם במעברם ממוסד למוסד? ומה עם 'מעבר מוסד' בחילופי גברא בהנהלות?

הרב דוד מחנך בעל שיעור קומה. שנים רבות מנווט תלמידי כתה ח' לקראת שנות ההתבגרות ופרידה מהת"ת. מדי שנה בשנה הוא מקפיד 'לסיים' את שנת הלימודים, ולא לתת לשנה 'להסתיים' מאליה. יש לו אוגדן של פעילויות ושיחות אותם מקיים בכיתתו לקראת סוף השנה. הוא פותח בפני תלמידיו את הרגשות הלגיטימיים של פורקן מול חשש, סיפוק מול תסכול, רגשות שגואים בתקופה זו. והנה, השנה הרב דוד עצמו 'מסיים'. שינויים מערכתיים הביאו את ההנהלה להוציאו ל'פנסיה מוקדמת'. הרב דוד מציף במחשבתו כל מה שלימד על 'פרידה' לאורך השנים. הוא מקבל על עצמו להיות 'נאה דורש ונאה מקיים'. הוא מחליט לסיים בנכבדות, את התלונות מול ההנהלה, הביקורת וה'הערות' שיש לו – גונז עמוק בליבו. הרב דוד קובע שיעור יומי בספרי אמונה וביטחון, מחזק בנפשו שהכל מושגח בפרטית מלמעלה. הוא אף רוכש מתנה סמלית למנהל, ומגישה ביום האחרון בצרוף מכתב חם ואישי. שלום, חבר.

הרב שמואל ניהל מו"מ ממושך עם הנהלת הישיבה אודות תנאי שכרו. לאחר שלא מילאו את מבוקשו, 'סגר' לקראת שנה הבאה עם ישיבה אחרת – המתחרה העיקרית לישיבתו הראשונה, דבר שיוסיף לה שגשוג. אך הרב שמואל, יר"ש מרבים, אינו זורק אבן אחר הנופל, ולא משליך טיט בבור ממנה שתה. כאשר פוגש הורים שמבקשים להעביר את בניהם בעקבותיו, הוא מסביר שמעבר בחור ללא סיבה מיוחדת עשוי לטלטלו שלא לצורך, ומצהיר כי אין כל דופי בישיבה בה לימד עד כה. הרב שמואל זוכה לשמור על איזון נפשי ויישוב הדעת, ופורש בכבוד. הוא כיבד את עצמו!

הרב יהושע מסיים עשרות שנות ניהול הת"ת ביד רמה. הגיל והמצב הבריאותי אינם מאפשרים לו להמשיך. הרב כהן משקיע ימים ארוכים בהעברת הניהול על פרטיו וכלליו, הגלויים והנסתרים, למנהל שנכנס תחתיו. הוא מתמסר בעין טובה למען שמירת רצף ניהולי. הוא גם מרגיע הורים לחוצים ששואלים "מה יהיה אחריך, כב' המנהל?", הוא מעצים את המנהל הנכנס בעיני הקהל, זוקף קומתו ומבטיח ליווי והדרכה ככל שיתבקש. וברגע שלא יתבקש – הוא בחוץ!

בפרשתנו קוראים על משה רבינו שמשתוקק 'להמשיך' בהנהגה ולהכניס את בנ"י לארץ. הוא גם מבקש מהקב"ה "בדין הוא שירשו בני את כבודי". אך הקב"ה משיבו קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. הגיע העת שמשה 'רעיא מהימנא' יפרוש מהנהגת העם, ובניו לא יזכו לגדולה אחריו. משה רבינו מעמיד את יהושע לפני זקני ישראל ומול כל העדה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. רש"י מביא מחז"ל: 'יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה'. משה נתן ליהושע מהוד פניו, ופניו החלו אף הן להאיר ב'קרני הוד' עילאיים. משה רבינו ימשיך לעודדו ולאמץ את רוחו לעיני העם וזקניו.

משה רבינו הוא המעביר קרני ההוד לפני יהושע. ומדוע אין הקב"ה משפיע עליו ישירות? כי חשוב שמשה הוא שיחזק את הנהגת יהושע בעיני העם. משה מעמיד לו 'מתורגמן' בחייו, ואף בא בעצמו לשמוע שיעור מפי יהושע 'מחליפו'.

זו מנהיגות! רועה מסור דואג לצאן מרעיתו גם בהמשך, אחרי ה'קדנציה' שלו. לא כמלמד גֵּאֶה שרומז להורים "אצלי בנכם הצליח. אני חרד מה בהמשך…", או מנהל פורש שמצפה שמחליפו יתקשה, ומחכה לרגע שיקראו לו להציל את המצב. אמר לי מחנך יר"ש לקראת פרישתו: "הקב"ה קבע 'כל התחלות קשות'. אך איך יהיה 'הסוף'? זה תלוי בי!".

פועל עבד אצל קבלן בנייה שנים ארוכות, כאחראי על בניית יחידות נופש באזור קיט. כאשר הפועל הודיע על כוונתו לפרוש, ביקש ממנו בעה"ב שיסיים ויבנה 'צימר' אחד אחרון. בלית ברירה דחה העובד את פרישתו, ונשאר כדי למלא את בקשת בעה"ב. כאשר סיים את ה'צימר' האחרון, מסר לו בעל הבית, בחגיגיות, את המפתחות של בית זה, ואמר "הנה, אני מעניק לך בית זה כמתנת פרידה על שנותיך הארוכות והנאמנות!". לקח הפועל את המפתח, ובליבו צער. הוא יודע שבנה 'צימר' זה בחופזה ובחוסר חשק. מעתה עליו להתמודד עם הנזילות בכלים הסניטרים שהורכבו 'לצאת ידי חובה', קירות וריצפה עקומים, וארונות המטבח שנבנו בחוסר דיוק… את 'הסוף' קובע לאדם בעצמולעצמו!

הכל הולך אחר הַחִתּוּם. גם כאשר 'קשה עלי פרידתכם' נשמור על אופטימיות, כי 'סוף' הוא בעצם התחלה חדשה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עין טובה

מחנך כתה ד' מקיש על דלת המנהל ונכנס, וידו לופתת זרועו של תלמיד. "הרב! כבר שבועיים שיוסי מידרדר. הוא הפסיק להקשיב, נרדם, לא הגיש מבחן, דרשתי ממנו להביא אישור מאביו והוא מתחמק, אסרתי עליו לצאת להפסקות עד שישלים את המבחן, אני מתקשר לביתו ואין מענה, זלזול מחפיר! ממש פרח נובל! חייבים לעצור זאת בחוזקה!". המלמד מסיים את דבריו הכואבים, מניח את יוסי המתדרדר אצל המנהל ושב אל כיתתו, אל כלל הפרחים הפורחים.

המנהל מביט בפני יוסי, ובמקום לגעור ולהוכיח, פותח בשאלה רכה "יוסי, מה נשמע? יש משהו שאני לא יודע?" יוסי מתכווץ וניכר שמתאפק מבכי. "יוסי, אני לא כועס, אלא מאוד רוצה לשמוע מה יש לך לומר". יוסי בן ה-10 פורץ בבכי. "כבר כמה שבועות שעל אמי לשכב במיטה, והיא נמצאת בבית של סבא וסבתא. [ב"ה הילד אינו בקי להגדיר מצבים לקראת שמחות]. אחי הקטנטן בבית-חולים כי יש לו איזשהו דלקת. רוב הזמן אבא אתו. אחרי החיידר אני הולך לבית של דודה ואוסף את אחותי הקטנה, מאכיל אותה ומעסיק אותה עד השינה. למדתי להפעיל מכונת כביסה. בלילה דוד שלי מהישיבה מחליף את אבא בביה"ח, ואבא בא הביתה. אבל אני אחראי על ארוחת ערב וסנדוויצ'ים בבוקר. אני קם מוקדם לתלות את הכביסה ש'הפעלתי' בלילה, לוקח את אחותי לגן וממהר לחיידר. המנהל! כבר אין לי כח!".

יוסי והמנהל בכו יחדיו. בכו מתוך קירוב לבבות. בכו בתפילה שהקב"ה ישיב ליוסי ומשפחתו שגרה ברוכה. יוסי בכה על קשייו בבית, והמנהל בכה על קשייו בת"ת. למה המלמד רואה 'הדרדרות' של יוסי – ולא רואה את 'יוסי' עצמו?

בלעם רוכב על אתונו, הוותיקה וקרובה לבלעם. בלעם רואה שהיא נוטה מן הדרך, סטה מהמשעול, רובצת, ומכה אותה שלש פעמים. הוא ראה את הבעיה הגלויה ולא התבונן לחשוב 'למה?', מה נמצא מאחורי הבעיה. בתפילת הלל אנו מתלוצצים על פסלי העכו"ם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ… בספרים הק' מבואר כי כמו שחושי פסל דוממים בגלל היעדר נשמה, גם אנשים חיים לא תמיד מדברים, רואים ושומעים, מתוך שהם מדחיקים את חלק הנשמה בקרבם. על זאת מבקשים על הגוים כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, יהיו דוממים! אך על יהודי ירא לנצל את חושיו על פי מצפון נשמתו! לדבר בשפה 'נִשְׁמָתִית', לראות בראיה רוחנית, לשמוע ולהאזין 'עם נשמה'…

הצדיק רבי אריה לוין הסתובב בחצר ת"ת 'עץ חיים' הירושלמי ב'הפסקות' כ'משגיח'. התלווה אליו פעם מלמד צעיר. בסוף ההפסקה שאלו רבי אריה "מה ראית בחצר?". סיפר המלמד שראה כי משה'לה מציק ומפריע לילדים, ובערל'ה מטפס בצורה מסוכנת על החומה ועל עץ. נענה לעומתו רבי אריה "ראיתי גם אני את משה'לה. אני מבין שנסיעת אביו לחו"ל מפרה את שלוותו. אשוחח איתו. וראיתי את בערל'ה. עלי לברר האם גבאי הצדקה נענו לבקשתי להעביר מוצרי יסוד ומזון לביתם. וראיתי עוד משהו. ראיתי שיוחנן כבר נעדר שלשה ימים. אתאם עם הוריו 'ביקור חולים'…

אוי לנו אם נהיה כבלעם שתום העין שרואה את סטיית האתון ואינו מתבונן בסיבת הדבר. אוי לנו להידמות לבלק מלך מואב שפונה ממקום למקום כדי לתפוס זוית-ראיה לראות ממנה הצד השלילי בעם ישראל ולקללם. לא אשכח עת שישבתי בוועדה בין-מקצועית שדנה בזכאות תלמיד לעזרה מקצועית. המלמד תיאר בפני אנשי המקצוע את קשייו והפרעותיו הרבים. הוא המליץ על שעות תגבור מסיביות. הפסיכולוגית שאלה אותו "ובמה הוא טוב? במה הוא מוכשר?" המלמד שתק. אין לו מה להשיב. מאוד התביישתי. היה מביך לראות מלמד שאינו מכיר את מעלות תלמידו ואישיותו. המלמד ראה רק את עצמו. התלמיד מפריע לי, הוא מתחצף אלי, אני לא יכול להמשיך עוד ככה…

בפרשה מכריזים שבחו של מקום "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"! פסוק זה נאמר בתפילת מוסף דר"ה, יום הדין והזכרון, עם המשכו: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". פירש"י לשון רֵעוּת! ה' אוהב אותנו ורואה טובותינו.

עומדים כבר בשלהי שנת הלימודים. האם הספקנו לזהות 'מעלה' שיש לכל אחד מתלמידינו? האם אנו מודעים לכישרון ייחודי שקיים בכל אחד מהם? האם קיימנו שיחה אישית פרטנית, אפי' בדרך אגב, עם כל אחד מן התלמידים? בעצם, האם לימדנו השנה 'כיתה' או 'בני אדם'? ברור כי אנחנו יודעים מה לימדנו אותם, האם יודעים מה הם למדו?

בשיח שמסר האדמו"ר מסלונים שליט"א למחנכים (אלול תשס"ג) מסר, כי אביו הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' הדריכו לקראת התמנותו כר"מ בישיבה, שבכניסה לכיתה בכל בוקר, לפני שפותחים בלימוד, יש לרב ליצור קשר עין ולהביט בפני כל א' מתלמידיו ב'עין טובה'. מבט זה מעורר אהבה – בלב הרב ובלב התלמידים, כמים הפנים לפנים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'