מ'מקבל' ל'נותן' – עבודת הלב של מביא הביכורים

מ'מקבל' ל'נותן' – עבודת הלב של מביא הביכורים

באחד הימים חלתה רעייתו של רבי אריה לוין זצ"ל, ונזקקה לעבור ניתוח דחוף בבית החולים. ליווה אותה הגר"א לוין וכשהוכנסה לחדר הניתוחים, נותר להמתין מחוץ לדלת. בעודו ממתין במסדרון בית החולים, עבר לידו רופא בכיר. בראותו את הרב הישיש יושב וממתין, ניגש אליו בלבביות כדי להרגיע את רוחו ולדרוש בשלומו.

עיניו של רבי אריה אורו. הוא קם ממקומו במהירות, אחז בידו של הרופא, לחצה בחום רב והחל להרעיף עליו תודות בדמעות של התרגשות.

במבוכה פנה הרופא אל הרב ואמר: כבוד הרב, כמדומני שטעות בידך. איני הרופא המנתח את רעייתך. אני רופא במחלקה אחרת, ומעולם לא נפגשנו. על מה מודה לי כבודו?

חייך רבי אריה ברוך והשיב: אמת נכונים דבריך, אין אתה המנתח את רעייתי כיום. אולם לפני כשלשים שנה, בהיותי אברך צעיר ועני מרוד, חלה בני הקטן במחלה קשה. פרוטה לא היתה מצויה בכיסי לשלם לשכר רופא, והייתי נואש. הגעתי אליך, היית אז רופא צעיר בתחילת דרכך. כשראית את מצבנו הכלכלי הקשה, טיפלת בבן שלי במסירות רבה, ולא הסכמת לקחת ממני אפילו פרוטה. בזכות טיפולך המסור בני הבריא וגדל.

הרופא הופתע לחלוטין. הוא ניסה להיזכר, אך חלפו שלושים שנה והוא טיפל באלפי חולים מאז. "כבוד הרב," אמר הרופא בהתרגשות, "מודה שאיני זוכר כלל את המקרה הזה".

נענה רבי אריה ואמר לו בקול נרגש: "אתה, שהשפעת את החסד, יכולת להסיח מדעתך ולשכוח אותו. אבל אני, שקיבלתי ממך את טובת החסד והצלת את חיי בני, איך אוכל לשכוח? בכל יום במהלך שלושים השנים האחרונות הזכרתי את שמך בתפילותי, וייחלתי ליום שבו תזמן אותי ההשגחה לפגוש בך פנים אל פנים ולומר לך תודה מקרב הלב".

 

התכונה הרבה בשערי ירושלים

בפתחה של פרשת כי תבוא מובאת פרשת הביכורים, אותה קורא בהתרגשות רבה החקלאי, בעת שמביא את ראשית פרי אדמתו לבית המקדש: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ… וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'…"

פסוקים אלו מוכרים לנו היטב מליל הסדר. במרכז ההגדה אנו דורשים את פרשת הביכורים ומבארים כל מילה ומילה מארבעת הפסוקים הללו. בשלב זה מניח החקלאי את הטנא מידיו ומשתחווה, כפי שנאמר: "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".

ייחודיות מופלאה רואים כאן: מצינו כמה מצוות והזדמנויות של השתחוויה בציבור, כגון כהנים בבית המקדש או בעבודת יום הכיפורים. אולם מצוות ביכורים היא המקרה היחיד שבו מצווה תורה את היחיד להשתחוות לפני ה'. נשאלת השאלה, במה התייחדה מצוות הביכורים, שרק בה הצטווה היחיד על ההשתחוויה?

 

נדיבות הלב וביטול היש

ביאר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שבמצוות הביכורים באה לידי ביטוי נדיבות לב עמוקה. בטבעו של עולם, ככל שאדם עמל וטורח בדבר מה, כך נפשו נקשרת אליו בעבותות אהבה. החקלאי יגע וטרח בגידול פירותיו: חרש, סיקל, זיבל והשקיע דם ודמע. טבעי הוא שראשית הפרי, פרי עמלו הראשון, חביב עליו מכל. ועם כל זאת, הוא נוטל את מיטב יבולו, את ראשית הפרי היקר לו מכל, מביאו לבית ה' ומכריז בפה מלא: "הכל מאיתך, הכל שלך"!

מעבר לכך, יש במעשה זה חיבור עמוק לשורשים ולזהות האומה. הביכורים אינם מנחה חקלאית, אלא הצהרת אמונה איתנה: אנו כאן, על אדמת הקודש, ממשיכים את שרשרת הדורות שהחלה אצל אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב. במעשה נאצל זה של ויתור וביטול ה"יש", זוכה האדם למעלת ההשתחוויה להקב"ה, המבטאת התפשטות הגשמיות ומסירות נפש וגוף מוחלטת לשמים.

 

עבודת הלב ויסוד ההודאה

הטעם המרכזי של מצות הביכורים הוא הכרת הטוב להקב"ה על כל החסד והטוב שגמלנו. הרב דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"א) ביאר שכל עבודת ה' מושתתת על יסוד הכרת הטוב, ושלמות עבודת הלב תיתכן רק מתוך תחושת הודאה עמוקה. וכבר אמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה".

ביאר הסבא מקלם זצ"ל, האדם פועל בכל עת בהתאם לכוחות נפשו ומידותיו. אם מידת הטוב שוכנת בו, הוא ייטיב עם כולם. כפיות טובה גם היא תכונה הנטועה בנפש: אדם כפוי טובה כלפי אחרים, סופו שיכפור גם בטובתו של מקום. אולם כשאדם מתרגל להודות ולהכיר טובה, הוא מתעלה מדרגת 'מקבל' לדרגת 'נותן', ובכך זוכה לדביקות בה' ולשפע אהבתו.

כשם שחרוטה היתה הטובה בליבו של רבי אריה לוין, כך היא עבודת הלב הנדרשת מכל אחד, בהביאו את ביכוריו. מצוות הביכורים אינה רק הודיה חקלאית על יבול האדמה, אלא יסוד בעבודת הלב, המבטא את שבירת הגאווה ואת ההכרה, שכל עמלנו מופקד בידי שמים. כשאנו מרגילים את נפשנו להכיר טובה, בין לאדם ובין למקום, אנו הופכים מ"צינורות סופגים" ל"צינורות משפיעים", וזוכים לקשר פנימי עם בורא עולם.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

רוצה להיערך לשבת עם רעיונות ודברי תורה לפרשת כי תבוא?

היכנסו לקישור https://did.li/zeNZH

 

 

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

האמנם אין תקנה? על נוער מתמודד בראי הפרשה

האמנם אין תקנה? על נוער מתמודד בראי הפרשה

איש חינוך דגול, שכיהן כמשגיח באחת הישיבות הקדושות, סיפר על בחור מיוחד בישיבתו. היה זה מתמיד עצום, שהתקשה לקום בבקרים לתפילת שחרית במנין והיה מתעורר בשעות מאוחרות. ניסיונותיו המרובים והמגוונים של המשגיח לסייע לו לא נשאו פרי.

בצר לו, פנה המשגיח להיוועץ במרן ראש הישיבה הגרא"ל שטיינמן זצ"ל, שהיה נודע בראייתו החינוכית העמוקה וביכולתו המופלאה לרדת לעומק נפשו ופרטי סגולותיו של כל בחור. נכנס המשגיח עם הבחור אל הקודש פנימה. פנה מרן זצ"ל לבחור ואמר לו במתינות: "אונס רחמנא פטריה, אתה פטור מתפילה".

העיד המשגיח שמאותו יום חלה תפנית מרחיקת לכת, הבחור לא החסיר עוד אף תפילה בישיבה. והוסיף המשגיח: עבורי היה זה שיעור מאלף. למדתי מהי הירידה לדקויות מחשבתו של התלמיד, מתוך בחינה מזוקקת של התועלת האמיתית והנכונה ביותר עבורו.

 

נידון על שם סופו

בפתח פרשתנו, פרשת כי תצא, אנו קוראים אודות דינו של בן סורר ומורה: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (כא, יח). על כך דרשו חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע"א ע"א).

נשאלה השאלה: אם נכתבה פרשה זו רק כדי שנזכה בשכר הלימוד והדרישה, מדוע לא מצאה התורה לנכון ללמדנו עניינים חיוביים ומאירי פנים יותר להשיג בהם שכר? וכי לא עדיף שנלמד סוגיות הקרובות לשכלנו ונעימות לחווייתנו?

משיב על כך רש"ר הירש במתק לשונו: "דין בן סורר ומורה 'לא היה ולא עתיד להיות', בכל עבר ובכל עתיד הוא היה ויהיה רק הלכה עיונית שהתנאים האמורים בה מונעים את הגשמתה למעשה, ואף על פי כן או דוקא משום כך הוא אוצר בלום של אמיתות חינוכיות, שחקירתן היא בגדר 'דרוש וקבל שכר', העוסק בהן יפיק מהן תועלת מרובה למלאכת החינוך של ההורים".

 

נוער מתמודד

אילו היה מושג 'בן סורר ומורה' קיים בימינו, אפשר שהיה נכלל בהגדרה הרווחת כיום: "נוער מתמודד". גיל ההתבגרות מציף אצל הצעירים תהליכים מורכבים, ובראשם תנודות נפשיות ורוחניות. הצעירים נתונים בשלב של בחיפוש עצמי ועיצוב זהותם. אחת הסוגיות הכבדות העומדות לפתחם של גורמי החינוך והרווחה היא הטיפול ב'נוער מתמודד', שמטרתו למנוע פגיעה גופנית או נפשית קשה, כמו גם הדרדרות רוחנית והשפעה שלילית על סביבתם.

בהתייחסו לבן סורר ומורה כותב הרש"ר הירש: "מצוה זו חורצת את דינו של פושע צעיר כמי שאין לו תקנה, והיא גוזרת עליו מיתה משום שזו היא הדרך היחידה להציל אותו מהשחתה גמורה לעתיד. 'בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב' (סנהדרין עא ע"ב)…".

 

אינן אלא ג' חודשים בלבד

בהגדרת התקופה שבה ייתכן מושג זה, קבעו חז"ל תחום מצומצם של שלושה חודשים בלבד, שלושת החודשים הראשונים לאחר הבאת סימני בגרות, לאחר שמלאו לו שלוש עשרה שנה, כדברי הגמרא:

"כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חודשים בלבד" (סנהדרין סט ע"א).

ועל כך כותב רש"ר הירש: "בהגבלה זו נותנת התורה רמז גדול לכל המחנכים הדואגים לעתידם המוסרי של חניכיהם. בחדשים הראשונים שלאחר גיל בר מצוה רואה התורה את התקופה המכרעת על עתידו המוסרי של האדם. על פי ההשקפה המקובלת הרי בתקופה זו של התעוררות החושניות מתעורר כח הרע שבאדם, ואילו התורה מצפה דוקא בתקופה זו לנצחונו המכריע של הטוב. היא מצפה שהטוב יתעלה תוך כדי מאבק עם החושניות ויגיע ל"גבורתו" המוסרית של האיש. בורא האדם נתן לבחוּר את תקופת המאבק, והוא שהפך תקופה זו למעוררת הרוח המתלהבת לכל ערך מוסרי נעלה והפונה עורף בסלידה ובוז אל כל גסות ושפלות. והדברים אמורים בייחוד בבחור היהודי. אם ההורים קיימו בו את חובתם וגידלוהו על ברכי התורה והמצוה, הרי הם יודעים שהוא נהיה עתה 'בר מצוה' – בן למצוה שניתנה מאת ה'. הם יכולים להפקיד אותו בידי כוחה המחנך של תודעת המצוה, ועליו נאמר במידה גדולה עוד יותר: 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין' (קידושין ל ע"ב). התורה מצפה שהבן שבגר והיה לעלם, ישמע בקול הוריו עם כניסתו לימי העלומים ויתרחק בתקופה זו מן הגסות ויפנה אל ערכי הרוח והמוסר. כח השפעת רוח ה"מצוה" על הבחור נמדד על פי מידת היענותו לציפיות אלה, שהרי זה עתה הוא נקרא להצטרף אל דגלה בכובד ראש של איש ובשמחת נעורים… כי התורה מצפה שלא מיראת העונש אלא מתוך שמחה של מצוה ועוצמת רוח המצוות יפנה העלם אל אורחות המוסר".

פרשת 'בן סורר ומורה' באה לפתוח צוהר להבנת מעמקי נפשו של הנער בפתחה של תקופת הבגרות. באמצעות הפרשנות החינוכית של חז"ל ורש"ר הירש אנו למדים שמתוך אמון, הבנת הדקויות ופניה אל השמחה שבמצווה, יכול כל נער להתעלות ולהגיע לגבורתו המוסרית והרוחנית.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי, מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת כי תצא, שיעשירו את שולחן השבת? 

מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/DeVOf

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il