שעת לפנות בוקר, רבינו ה'חוזה מלובלין' מֵקִיץ ומגלה כי שַׁמָּשׁוֹ שכח להעמיד ליד מיטתו מים לנט"י. לא הוריד הצדיק רגליו על הארץ ללא נטילה, והמתין לבוא השמש. בליבו נצנצה טינה על השמש שגורם לו לביטול זמן יקר. מיד הרהר בדברי חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. אמר בליבו 'האם כדאי לעבור על איסור ע"ז בשביל מי נטילה…'.
כהורים ומחנכים עלינו לעמול להסיר כעס מליבנו, שהרי הכעס מהווה מכשול עצום בחינוך. אדם הכועס – חכמתו ניטלת ממנו, כדברי חז"ל (פסחים סו), ולא יכול לראות בבהירות את הדרך נלך בה. הכועס מאבד הערכת הסביבה כלפיו, וכמלמד הוא פוגע בעצמו, כי תלמידיו רואים בחולשתו וכבודו נפגם בעיניהם. לא די שהכעס לא משיג – אלא מפסיד.
דרש הג"ר מאיר אריק (מגאוני גליציה לפני השואה), חז"ל לימדו כי האדם ניכר בשלשה דברים – בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה). את אהרן הכהן לא ניתן לבדוק בכוסו, כי כהן משרת אינו מוזג ואינו שותה, שהרי שתויי יין אסורים בעבודה. אף בכיסו לא יכולים להכירו, כי על כה"ג נא' 'גדלהו מִשֶּׁל אחיו', אחיו הכהנים תומכים בו כלכלית. נותר רק להכיר במעלת אהרן בבחינת כעסו. על כן אומר משה רבינו לעדת קרח "וְאַהֲרֹן מַה הוּא?" – הנכם רוצים לדעת מיהו ומהו אהרן? – "כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"! נסו לראות האם הוא יבוא לידי כעס! הרי 'בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי', איך תתקוממו נגדו?
המוכיח מתוך כעס אין דבריו מתקבלים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, התוכחה מתקבלת כשנאמרת בשקט וסבלנות. בפר' בהעלותך מוכיח הקב"ה את מרים ואהרן על דיבוריהם על משה רבינו. בתחילת התוכחה אומר הקב"ה שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, פירש"י אין נא אלא ל' בקשה. בתום דברי התוכחה נא' וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. משמע כי חרון-אף ה' בא רק אחרי שסיים דבריו. כתב רבינו אליהו מזרחי "שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס – כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם בכעס לא היו נשמעים"! דברים מבהילים! דברי נבואה מפי הגבורה! הם לא היו מתקבלים מתוך כעס.
מלמד התייצב בפני רבו להיוועצות, "נכשלתי היום בכיתה, איבדתי שליטה עצמית וגערתי בתלמיד בחוזקה מתוך כעס. מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה עוד". חשב הצדיק והשיב ברוב חכמה "אני מזהה כי כוונתך טהורה ורצונך להינצל בעתיד. עצתי לך, מחר בבוקר תפתח את השיעור בבקשת סליחה!" המלמד נרתע, וכי זה 'מכובד'? המשיך רבו "ברור לי שמאוד קשה להתנצל בפני ילד. לא נעים. אך בטוחני כי מכאן ואילך, בכל עת שיעלה בליבך כעס, תזכור שתצטרך לעבור שוב אי-נעימות זו, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם כלשון הרמב"ן באגרתו…"
עלינו להפנים את האמור כבר, שכעס פוגע בחכמה ושקול הדעת, ולכן, לא נגיב ולא נפעל מתוך כעס. להלן ביאור נפלא ומעשי בפרשתנו: בפסוק נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם וגו'. פירש"י 'נצטער עד למאוד'. מדוע נוטה רש"י לפרש 'ויחר' ש'נצטער', ולא ש'כעס', כפשוטו של מקרא? כי התורה ממשיכה ואומרת שמשה רבינו פונה להקב"ה ומבקש עונש, לא לקבל הקטורת שלהם. אילו היה משה כועס היה ממתין, ולא פועל מתוך כעס!
בא מלמד אצל רבינו ה'פני מנחם' מגור ושאלו 'איזו קבלה טובה אקבל ע"ע, להצליח עוד במלאכת הק'?' השיבו רבינו 'על כל אחד להתחזק בדבר שנוגע אליו, מלמדים צריכים להתחזק בענין הכעס'. והוסיף 'בזוה"ק כתוב 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז'. מה ההשוואה בין השנים? הדמיון הוא – כשם שע"ז לא מועילה, כך הכעס אינו פועל מאומה…'.
בעירו של הג"ר אייזל חריף היה מלמד קפדן וכעסן שהיה מוציא זעמו על תלמידיו. קבע הרב שעל ההורים לשלוח את בניהם למלמד אחר. בא המלמד לרב וטען "הלוא אגווע מרעב! במה אתפרנס?" השיבו הרב "אלווה לך כסף, צא וסחור בבהמות". תמה ה'מלמד' "אך אינני יודע לסחור בבהמות!" השיבו הרב "הרי גם במסחר ילדים אינך יודע!"…
בניהול כיתה, חובה לשמור על כללי משמעת ודרך ארץ. יש ללמוד בעיון רב דברי חז"ל 'ולא הקפדן מלמד'. תקיפות – כן, יציבות ושמירה על כללים – כן! אך להפנים ולהבחין היטב מה הגבול בין תקיפות נדרשת לבין קפדנות מזיקה.
אמר החכם "לכעס תמיד יש סיבה, אך לעתים נדירות יש לו סיבה מוצדקת". דרש בר קפרא 'רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא'. כלומר, 'הרווח' היחיד מהכעס שהוא נותר בידך, אצלך, אינך נענש על הכעס שלך, אתה תוענש על-ידי הכעס שלך. הכעס עצמו הוא העונש. אדם שאין בידו אלא פַּטִּישׁ בלבד – כל דבר נראה בעיניו כמסמר…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
