בתחילת הפרשה נא' וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. מדוע הציווי הוא לספר באזני הבן והנכד? וכי זה סוד המועבר מפה לאוזן? וכי לא די לכתוב 'למען תספר לבנך ולבן בנך'? אלא, התורה מלמדת כי האב והמלמד חייבים להתאים דברי התורה לאזני כל אחד ואחד בפני עצמו. אין אזני הבן כהרי אזני הנכד. נתאים ונטעים את התורה לרמתו של כל שכבה וכל גיל. רק כך נזכה לטעת בתוכם 'חיי עולם'.
בהיותי מפרחי ההוראה שמעתי שיעורים ממחנך ותיק כיצד בונים שיעור, ומה נדרש בהכנתו. הלה הציב הלה בפנינו משימה. היה זה בשבוע פרשת בחקותי. "כידוע" דרש המחנך "רבינו אור החיים הק' פירש את הפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' במ"ב (42) אופנים. עליכם להגיש לי עבודה, בה תסבירו איזה שלשה פירושים תבחרו מביניהם ללמד תלמידים בכיתה ד', אילו שלשה פירושים לילדי כתה ז', ואיזה שלשה פירושים נוספים שמתאימים לנערי שיעור א' בישיבה קטנה"… למדתי להבין דרישת התורה 'בְאָזְנֵי בִנְּךָ וּבֶן בִנְּךָ'.
מלמד מומחה לומד ומתרגל לחשוב בצורת חשיבה של התלמיד, והוא מביט על חומר הנלמד דרך אישוני 'הכיתה'. הוא שואל עצמו – בעת הכינו את השיעור – אילו שאלות ישאל ילד, במה יתקשה, מהם המושגים שטרם מכיר, ועוד הכנה רבה התבוננויות. המלמד נערך מראש לפי רמתם לכל עניין. הוא ממלא ואוטם 'בורות בדרך' ומתקן 'שיבושי הנתיב' לפני שהתלמידים ייכשלו בהם. בעין בוחנת ובתכנון עמוק הוא מונע מעיקרא שַׁבֶּשְׁתָּא המסוכנת לילדים, שהרי כֵּיוָן דְּעַל – עַל (טעות, כיון ונכנס – נכנס, וקשה להוציאו! עי' ב"ב כ"א).
צפיתי, לפני שנים רבות, בשיעור שמסר מלמד ממין מובחר זה, הרוכן לעבר רמת תלמידיו וכך קונה את נפשם בקנין הגבהה. הוא לימד ילדים בני 11 את סוגיית 'שור שָׁוֶה מָנֶה שגנח שור שָׁוֶה מאתים, וכן שור שָׁוֶה מאתים שנגח שָׁוֶה שוה מנה' בב"ק. בעת הכנת ובניית השיעור, חזה בעיני רוחו כי חלק מתלמידיו יתקשו 'לאחוז ראש' בכל שלב – איזה שור נגח ואיזה שור מת. הוא רכש בחנות צעצועים שני שוורים מפלסטיק, בגדלים שונים. בפתח השיעור העמידם לפניו על השולחן, מבלי להסביר לתלמידים ('הבוגרים') מה הם מסמלים. כאשר ה'שוה מָנֶה' ננגח ומת – השכיב את השור הקטן. בהמשך, כאשר 'שוה מאתים' מת – השכיב את הגדול. ראיתי תלמידים עוקבים אחר שולחן המלמד, בכך 'אוספים' לעצמם ריכוז, ושומרים על קֶצֶב הגמ'. הוא צלח סוגיא זו באופן יוצא מן הכלל. התכנון המוקדם הציל חלק מילדי הכיתה מניתוק!
"לא די לו לחייט לדעת לתפור בגד יפה! צריך שחליפותיו יתאימו למידות הקונה"! על המלמד להתאים הוראתו לכל בני הכיתה, יוריד תורה 'מן ההר אל העם'. בפרשה למדנו על מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה מחייבת להתייחס לכל אחד מ'ארבעת הבנים', ולהתאים צורת הלמידה לאזני כל בן ובן בדרכו.
על הפ' דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דרשו חז"ל (שיר השירים רבה ד) 'כל האומר דברי תורה – ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה – נוח לו שלא אמרם!' מלמד יקר, אנא, "תמתיק ותושיע"!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'
